• תפריט
מוסף 26.06.2014
שאלות מוסף 26.6.14

114 אנשים חפים מפשע, 1,748 שנים בכלא

ד"ר יואב ספיר, הסנגור הציבורי הארצי, נסע לכנס של ארגונים הפועלים לזיכוי אסירים שהורשעו בפשעים שלא ביצעו. הוא פגש שם יותר ממאה בני אדם שישבו בכלא על לא עוול בכפם, שמע סיפורים על חיים הרוסים ומאבקים אבודים, וגם ראה את התקווה לשינוי שיציל אחרים. יומן מסע אישי ומרתק מתוך המאמץ חובק העולם לשחרור חפים מפשע ממאסר שווא. מיוחד למוסף כלכליסט

ד"ר יואב ספיר 07:3526.06.14

1. כשהלך הרוח הוא "כל מי שבכלא צריך להיות בכלא"

 

"למה אתה רוצה לבוא לכאן?", שאל האיש בביקורת הדרכונים בשדה התעופה קנדי בניו יורק, בעודו פוקד עליי להניח את אצבעות כף היד שלי, ישרות, על המקום המיועד לנטילת טביעות אצבע.

 

"אני משתתף בכנס החפות בפורטלנד", השבתי, בעודי מתפשר על עקרונותיי בתחום הפרטיות והביומטריה ומישיר מבט למצלמה.

 

"איזה כנס?".

 

"כנס של רשת החפות", אמרתי, וכשחשתי על פי הבעת פניו שהוא חושד שמדובר בתא רדום של אל־קעידה המשכתי: "זו רשת של כל הארגונים שפועלים להוכחת חפותם של אנשים שיושבים בכלא שנים ארוכות וטוענים שלא ביצעו את הפשע".

 

"מבחינתי אלה שבכלא נמצאים בדיוק במקום שבו הם צריכים להיות", אמר בפסקנות. עמדתי לספר לו על כ־2,000 בני אדם שכבר זוכו ושוחררו מהכלא בארצות הברית, ועל פרויקט החפות בעירו ניו יורק, שבאמצעות בדיקות דנ"א הצליח להוכיח שיותר מ־300 אסירים חפים מפשע; 18 מהם כבר המתינו להוצאתם להורג בעת שהתברר שלא ביצעו את הפשע. אבל אז שמעתי את החותמת הכבדה מכה בדרכון ונשמתי לרווחה. הוא החזיר לי את הדרכון ואפילו איחל לי יום טוב.

 

שמחת השחרור, אחרי שנים של מאסר שווא (מימין ועם כיוון השעון): לארי לירוי פטרסון (ריצה 16.5 שנה מתוך מאסר עולם), ג'רארד ריצ'רדסון (19 שנה מתוך 30), רוברט קלארק (23.5 שנה ממאסר עולם), ליסה מארי רוברטס (12 שנה מתוך 15), ביירון הלסי (19 שנה ממאסר עולם) ולארי פולר (19.5 שנה מתוך 50) שמחת השחרור, אחרי שנים של מאסר שווא (מימין ועם כיוון השעון): לארי לירוי פטרסון (ריצה 16.5 שנה מתוך מאסר עולם), ג'רארד ריצ'רדסון (19 שנה מתוך 30), רוברט קלארק (23.5 שנה ממאסר עולם), ליסה מארי רוברטס (12 שנה מתוך 15), ביירון הלסי (19 שנה ממאסר עולם) ולארי פולר (19.5 שנה מתוך 50) צילום: איי פי

 

2. 12 שנות מאבק, פסקה אחת: ליסה זוכתה מרצח חברתה

 

למחרת ביקרנו, עו"ד קרן אבלין־הרץ, הממונה על משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, ואני, במשרדי הסנגוריה הציבורית הפדרלית בפורטלנד, אורגון, ונפגשנו עם הסנגור הראשי סטיב וקס וצוותו. הסנגוריה הציבורית הפדרלית מטפלת רק במיעוטם של התיקים, אלה שנידונים בבתי המשפט הפדרליים - בדרך כלל מדובר בתיקים מיוחדים ומורכבים, המערבים סחר אסור בין מדינות, עבירות מס, חטיפה, עבירות ביטחון לאומי או פרשיות מורכבות אחרות; הרוב הגדול ש התיקים הפליליים, הרגילים, מוגשים בבתי המשפט המדינתיים. כמו בכל תחום, גם כאן ניכר של־Feds יש הרבה משאבים. סנגוריות ציבוריות מדינתיות יכולות רק להתקנא בחדר הישיבות המפואר הצופה לנהר הווילאמאט. בעודנו יושבים שם נזכרתי בקיץ החם לפני כ־15 שנה שבו עבדתי בסנגוריה הציבורית בבירה וושינגטון, במזגנים שעבדו משום מה רק לסירוגין, בעומס העבודה הבלתי נסבל המוטל על סנגורים ציבוריים ברחבי ארצות הברית - וכן, גם בחדרים הקטנים והצפופים, המלאים ערימות של תיקים, במשכנה הראשון של הסנגוריה הציבורית בישראל, בבניין הסוכנות ברחוב קפלן בתל אביב.

 

למרות התפאורה השונה כל כך, החיבור היה מיידי. סנגורים ציבוריים - אמריקאים או ישראלים, פדרלים או מדינתיים, מתוקצבים כראוי או בחסר - חווים את עבודתם באופן דומה מאוד. השיחה קלחה, וגלשה במהירות למחוזות מוכרים: לקוחות לא קלים שנמצאים במצוקה ובלחץ, התמודדות עם תובעים קשוחים שלעתים מתקשים להכיר במורכבות האנושית של הסיפור הפלילי, ההנחה של כל המעורבים שהלקוח אשם ממילא (אם לא בעבירה שבה הוא מואשם, ודאי במשהו אחר), ענישה מחמירה שמייצרת תמריץ חזק מדי להסדרי טיעון, והקושי להסביר לציבור ולתקשורת את חובתם של הסנגורים לפעול לטובת הנאשמים ולהישאר נאמנים להם. לעתים נדמה שדווקא הקשיים האלה, המשותפים לכולנו, הם אלה שמחזקים את רוחנו, הם שמייצרים גאוות יחידה ותודעה של לוחמי חירות וזכויות, של מעטים מול רבים, הנלחמים בקרב ארוך במעלה ההר.

 

 

משמאל: יואב ספיר ובארי שק משמאל: יואב ספיר ובארי שק

 

ואז, בעוד השיחה מתגלגלת, נפתחה לפתע הדלת, ובפתח הופיעה עורכת דין צעירה. היא התנצלה על ההפרעה ובישרה שבית המשפט קיבל את בקשתם לשחרורה של ליסה מארי רוברטס. קשה לתאר את ההתלהבות שאחזה בקרב היושבים בחדר. "זו אשה חפה מפשע שיושבת כבר שנים!", הסביר סטיב, הסנגור הראשי. "אפילו אחרי שהדנ"א הראה שזו לא היא, הם התעקשו להשאיר אותה בכלא". על השולחן הונח עמוד אחד בלשון יבשה: "ניתן בזאת צו שיפוטי שלפיו עתירתה של העותרת לפי התיקון הרביעי לחוקה מתקבלת בחלקה ונדחית בחלקה. העותרת תשוחרר ממשמורת, אלא אם מדינת אורגון תבחר לשפוט אותה מחדש בתוך 90 ימים מהיום שבו ניתן הצו". פסקה אחת שמסכמת שנים של מאבק.

 

מאוחר יותר בלילה, במלון, קראתי את ההחלטה המלאה, 81 עמודים שמגוללים סיפור מורכב. על פי התביעה, משולש אהבה לסבי הוביל את רוברטס לרצוח את חברתה לחיים לפני כ־12 שנים. רוברטס כפרה באישום, אולם לפני פתיחת המשפט הגיעה למסקנה, עם עורך דינה, שלא כדאי לה להסתכן בהרשעה ברצח ובעונש שעלול להיות מאסר עולם או מוות. היא הודתה בהריגה במסגרת הסדר טיעון, אבל מהכלא המשיכה להיאבק על חפותה. הסנגורים הציבוריים עמלו שנים על הבקשה למשפט חוזר. במאמצים רבים נמצאה שורה של ראיות חדשות התומכות בכך שאדם אחר ביצע את הרצח. בין היתר נמצא על המנוחה דנ"א של אותו אדם, שהיה בעברו הסרסור של המנוחה ושמרצה כיום עונש מאסר על אונס ורצח בחניקה של אשה אחרת; גם חברתה של רוברטס נאנסה ונחנקה.

 

הסנגור הראשי של אורגון סטיב וקס וליסה מארי רוברטס, עם שחרורה בתחילת החודש אחרי 12 שנות מאסר שווא על רצח חברתה לחיים הסנגור הראשי של אורגון סטיב וקס וליסה מארי רוברטס, עם שחרורה בתחילת החודש אחרי 12 שנות מאסר שווא על רצח חברתה לחיים

 

אחר כך סטיב מעדכן אותי ששלח לתביעה מכתב שבו פירט מדוע עליהם להסכים לשחרור ולא לערוך משפט חוזר. הוא אופטימי, אבל חושש שכל הסיפור של משולש האהבה הלסבי עלול לפעול לרעתה של רוברטס, ולעוות את דעת הקהל ובסופו של דבר גם את עמדת התביעה. "יש כאן תיאוריה שמדובר בנשים נאהבות, בקנאה ובנקמה. הם רואים לנגד עיניהם נשים שחונקות זו את זו. הראיות שלפיהן הרוצח הוא בכלל גבר מקלקלות את הסיפור היפה הזה". איזו פתיחה לכנס החפות. בתחילת יוני, אגב, הוחלט לא לערוך לרוברטס משפט חוזר, והיא שוחררה. וקס וצוותו קיבלו את פניה מחוץ לשערי הכלא.

 

3. קל לחלץ הודאה והרשעה אפילו אם ה"נרצח" לא נרצח

 

בכנס השנתי של רשת החפות, באפריל, השתתפו יותר מ־500 בני אדם, מארצות הברית, דרום אפריקה, נורבגיה, יפן, ישראל ועוד. רובם עורכי דין מארגונים שונים שמטרתם לבדוק את הטענות של אסירים כי הורשעו לשווא. חלק מהמשתתפים היו אסירים לשעבר ששוחררו לאחר שהוכחה חפותם ובני משפחותיהם. היו שם 114 כאלה, exonerees. "מזוכים" יהיה תרגום קרוב אך לא מדויק.

 

מעניין שאין מילה מדויקת בעברית למי שכבר הורשע ורק לאחר מכן נוקה מאשמה. אולי משום שאין כמעט אנשים כאלה בשיטת המשפט הישראלית. רק עמוס ברנס, חברי כנופיית מע"צ ועוד מספר זעום של אנשים שהורשעו ואז נוקו מאשמה. מאז קום המדינה הורה בית המשפט העליון על עריכת משפט חוזר רק ב־26 מקרים; 21 מהם הסתיימו בזיכוי. כשבוחנים את הנתונים בהשוואה לגודל האוכלוסייה, שיעור המזוכים בישראל נמוך מאוד. בארצות הברית מגיע מספר המזוכים לכ־2,000, ומתחילת שנות התשעים אסירים אמריקאים מזוכים ומשתחררים בקצב ממוצע של אחד לשבוע. האם ייתכן שמערכת המשפט שלנו, בניגוד למערכת המשפט האמריקאית, לא טועה? קשה להאמין.

 

מייקל אנתוני וויליאמס, עם שחרורו. נידון למאסר עולם וריצה כ־23.5 שנות מאסר על אונס שלא ביצע מייקל אנתוני וויליאמס, עם שחרורו. נידון למאסר עולם וריצה כ־23.5 שנות מאסר על אונס שלא ביצע צילום: איי פי

 

ביום הראשון של הכנס שמענו הרצאות מרתקות על מחקרים חדשים בתחום של הודאות שווא, שהן סיבה מרכזית להרשעות שווא. בכרבע מהמקרים שבהם ראיות דנ"א הוכיחו בדיעבד כי המורשעים לא ביצעו את הפשע, ההרשעה התבססה במקור על הודאת שווא. אנשים עלולים להודות בפשע שלא ביצעו בגלל הלחץ הנפשי בחקירת המשטרה; בשל הרצון שהחקירה תסתיים; מתוך ייאוש; על סמך מחשבה - המבוססת לא פעם על שקרים של השוטרים - שממילא למשטרה יש די ראיות כדי להרשיעם; או באמונה שגויה שאם יודו, מצבם המשפטי ישתפר. מחקרים רבים כבר הוכיחו שאנשים מודים לעתים בדברים שלא עשו, ובכל זאת לאחר שנאשם הודה יהיה לו קשה לחזור בו מהודאתו ולשכנע כי לא הוא ביצע את הפשע.

 

גם בארץ מוכרת התופעה של הודאות שווא. עמוס ברנס, עיזאת נאפסו וכנופיית מע"צ הם המקרים הידועים. ידוע פחות הוא המקרה של טארק נוג'ידאת, שהודה ברצח החייל אולג שייחט עם שני חבריו. הם הועמדו לדין באשמת רצח וישבו קרוב לשנה במעצר, עד שלגמרי במקרה התגלו הרוצחים האמיתיים, כשביצעו פיגוע אחר. אלמלא כן, סביר להניח שנוג'ידאת וחבריו היו מורשעים ונידונים למאסר עולם. מקרה אחר הוא זה של פאבל סמירנוף, שהודה בחקירת המשטרה ברצח סרגיי דבורקין, שניהם חסרי בית. השוטרים, שהניחו שהגופה השרופה שנמצאה במבנה נטוש ליד התחנה המרכזית בתל אביב היא גופתו של דבורקין, הצליחו לחלץ מסמירנוף הודאה שלפיה הוא רצח את דבורקין ושרף את הגופה. כמה שבועות לאחר מכן דבורקין קם לתחייה והתקשר לאחותו. התברר שהוא כלל לא נרצח, ושהגופה היתה של אדם אחר.

 

ברנס. שנים של מאבק, עד מותו ברנס. שנים של מאבק, עד מותו צילום: יריב כץ

 

4. האם אפשר לסמוך על קורבן שמזהה את התוקף שלו

 

סיבה אחרת להרשעות שווא, שדובר בה רבות בכנס, היא ראיות זיהוי מוטעות. כמו בכל הנוגע להודאות, גם כאן יש פער אדיר בין האמינות שאנחנו מייחסים לעד, שלדבריו מזהה את החשוד או הנאשם כמי שביצע את הפשע, לבין העובדה שלא פעם ראיות כאלה אינן מהימנות. אינספור מחקרים מראים כי גם במצבי שגרה המוח האנושי אינו זוכר פרצופים היטב, אלא אם מדובר בפרצוף שמכירים היטב ולאורך תקופה ארוכה. הסיכוי של העד המזהה לטעות בתום לב גדול במיוחד, בגלל הלחץ והמצוקה בשעת הפשע.

 

אחד המקרים המפורסמים של טעות בזיהוי הוא זה של ג'ניפר תומפסון, שקיבלה פרס הוקרה בערב הפתיחה של הכנס. ב־1984 תומפסון היתה סטודנטית בקולג', וקורבן לאונס אכזרי בביתה בצפון קרוליינה. היא זיהתה את רונלד קוטון כאנס, ובמשפט העידה כי הסתכלה היטב בפניו בעת האונס כדי לוודא שאפשר יהיה לתפוס אותו ולהעמידו לדין. בעקבות הזיהוי הוודאי קוטון הורשע, ונגזרו עליו מאסר עולם ועוד 54 שנים. אלא שכעבור עשר שנים ראיות דנ"א הובילו לאנס האמיתי. בכנס סיפרה תומפסון על שני האירועים ששינו את חייה: הראשון היה כמובן האונס, שהותיר בה צלקות עמוקות של זעם ומרירות וקושי אדיר להמשיך בחייה. השני היה הגילוי שקוטון אינו האנס. "הבנתי שנכשלתי", היא אמרה לקהל בארוחת הערב החגיגית ובטקס חלוקת הפרסים. "שנאתי את הפנים שלו, אבל הוא היה חף מפשע. יותר מ־4,000 ימים מחייו נמחקו לנצח". מהטראומה השנייה החלה תומפסון להשתקם, לדבריה, רק כשפגשה את קוטון, ב־1997. "בעיניים דומעות ביקשתי ממנו מחילה. והאיש היפה הזה מחל, בחן ובחסד", אמרה. מאז החלה תומפסון לפעול למען רפורמות במשפט הפלילי שימנעו טעויות כמו זו שלה. היא מרצה בפורומים רבים, משתפת פעולה עם פרויקט החפות, ולאחרונה פרסמה עם קוטון ספר על הפרשה.

 

דבריה של תומפסון בערב הפתיחה סימנו את רוח הכנס כולו: הרבה רגש (איך לא, עם סיפור כזה?), והרבה רצון לתעל את הלקח לשיפור, כדי למנוע טעויות בעתיד. רבות מההרצאות עסקו בדרכים לשינוי. בכל הנוגע למסדרי זיהוי, למשל, מחקרים הוכיחו כי שינויים קטנים ולא יקרים יכולים להביא לתוצאות מדויקות יותר. כך, חשוב לומר לעד המזהה כי מסדר הזיהוי לא בהכרח כולל את העבריין או החשוד בעבירה. אם לא אומרים זאת לעדים הם נוטים לבחור את אחד הניצבים, הדומה ביותר לפושע כפי שהם זוכרים אותו. חשוב גם לשאול את העד המזהה עד כמה הוא בטוח בזיהוי מיד במעמד המסדר. המחקרים מראים שאם לא שואלים אותו מיד, מאוחר יותר המוח האנושי מתקבע על הזיהוי והופך אותו לוודאי ומוחלט, גם אם הוא לא היה כך מלכתחילה.

 

ג'ניפר תומפסון ורונלד קוטון. זיהתה אותו "בוודאות" כמי שאנס אותה והביאה להרשעתו. כעבור עשר שנים ממצאי דנ"א חדשים הובילו לזיכוי, ותומפסון פועלת מאז למניעת טעויות דומות ג'ניפר תומפסון ורונלד קוטון. זיהתה אותו "בוודאות" כמי שאנס אותה והביאה להרשעתו. כעבור עשר שנים ממצאי דנ"א חדשים הובילו לזיכוי, ותומפסון פועלת מאז למניעת טעויות דומות צילום: איי פי

 

5. כל ידע מקדים משפיע על עדותם של המומחים

 

אחד הדוברים המרתקים בכנס היה הנוירו־פסיכולוג הישראלי ד"ר איתיאל דרור מ־University College London. דרור, מומחה בינלאומי החוקר את הדרך שבה המוח מעבד נתונים ומקבל החלטות, התמקד בהרצאתו באופן שבו הטיות שונות של המוח האנושי משפיעות על עבודתם של מומחים ובאופן שבו ידע מקדים מונע אפשרות לאובייקטיביות. כפי שטועמי יין מדרגים יינות אחרת כשהם מקבלים מידע על מקור היין, גם חוות דעתם של מומחים הקשורים להליך הפלילי, במיוחד מומחים שהם שוטרים, מוטה אם יש להם מידע על פרטי העבירה, החשודים או החקירה. פתולוג משפטי למשל אינו מסוגל לתת חוות דעת שאינה מוטה כשהוא יודע מה החשד, מי החשוד ובאיזה כלי רצח חושדים שבוצע הרצח. דרור הדגיש שלא מדובר חלילה בהטיה מכוונת, אלא בהליך בלתי נשלט ובלתי מודע. לכן המודעות לכך שאולי יש הטיה עדיין אינה מועילה. הדרך היחידה להימנע מעדות מוטה היא למנוע מהמומחה חשיפה מוקדמת למידע, עד כמה שהדבר אפשרי.

 

דוגמה מפורסמת להשפעתן של הטיות על חוות דעת של מומחים היא פרשת מייפילד. לאחר הפיגועים ברכבת התחתית במדריד ב־2004 נמצאו טביעות אצבע על שקית עם חומרי נפץ בזירה. הן הועברו ל־FBI, ובארצות הברית נשלפו אוטומטית 20 טביעות דומות מהמאגר. טביעות אלה נבחנו בידי המומחה, שקבע "התאמה של 100%" בין הטביעות מהזירה לאלו של ברנדון מייפילד, עורך דין ששירת בצבא האמריקאי. בעקבות הממצאים מייפילד הושם במעקב והאזנות, ואז נעצר והוחזק בתנאים קשים, ללא הודעה על סיבת המעצר, ובלי שיותר לו ליצור קשר עם עורך דין או עם משפחתו. הוא שוחרר רק לאחר שפורסם בתקשורת שהרשויות הספרדיות עצרו אדם אחר. התברר שהספרדים טענו כבר בשלב מוקדם שטביעות אצבעותיו של מייפילד אינן תואמות את אלה שנמצאו בזירה, אך ה־FBI התעלם מכך והמומחים שלו היו מקובעים על מייפילד. ככל הנראה הידיעה שהוא התאסלם, נשוי לאשה ממוצא מצרי ובעבר היה סנגורו של אדם שהואשם בהשתייכות לקבוצה שביקשה לסייע למשטר הטליבן באפגניסטן הטתה את דעת המומחים.

 

ברנדון מייפילד. נעצר בארצות הברית והוחזק בתנאים קשים לאחר שמומחה קבע "התאמה של 100%" בין טביעות אצבעותיו לאלו שהתגלו בזירת פיגוע במדריד. ההתאמה הופרכה ברנדון מייפילד. נעצר בארצות הברית והוחזק בתנאים קשים לאחר שמומחה קבע "התאמה של 100%" בין טביעות אצבעותיו לאלו שהתגלו בזירת פיגוע במדריד. ההתאמה הופרכה צילום: איי פי

 

במערכת המשפט הישראלית המומחה כמעט תמיד נחשף מראש למידע שיכול להשפיע על חוות דעתו. במהלך הרצאתו של ד"ר דרור חשבתי על רומן זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה, על השוטר שהעיד כמומחה לטביעות נעל וקבע התאמה בין הטביעות שנמצאו על מכנסיה של ראדה לנעליו של זדורוב, זאת לאחר שידע שאלו נעליו של החשוד שהודה, ועל הפתולוג המשפטי שקבע שהחתך יכול היה להיגרם מסכין יפנית רק לאחר שידע שסכין כזאת נזכרת בהודאה. לאחר ההרצאה סיפר לי דרור שהוא נמצא בקשר עם גורמים במשטרת ישראל. יש תקווה, חשבתי. בכנס שמענו דיווחים על גופי שיטור ברחבי ארצות הברית ובעולם ששינו את דרכי פעולתם בעקבות המחקרים השונים. אחרי מייפילד אפילו ה־FBI שינה את שיטת העבודה שלו בנושא טביעות אצבע. בסופו של דבר, גם המשטרה שואפת להביא לדין את העבריין האמיתי, ואם מתברר שהשיטות הישנות אינן מדויקות, האינטרס הציבורי מחייב לשפרן.

 

 

6. בסוף נשארת רק הפליאה: אני לא מבין למה הרשיעו אותי

 

העוצמה של כנס החפות טמונה גם במפגש הבלתי אמצעי עם המזוכים, המשפחות שלהם והסיפורים שלהם. בארוחת הבוקר התיישבנו ליד זוג חביב, שנראה כמו תמצית האמריקאיות. לאחר שהצגנו עצמנו כסנגורים ציבוריים מישראל פנה אליי הגבר, כבן 40, בחולצת פולו, כובע בייסבול וקעקועים לאורך הזרוע: "יצא לך לשחרר מישהו שישב הרבה שנים בכלא?". השבתי בחיוב, וסיפרתי לו בקצרה על חאמד זינאתי, שישב יותר מארבע שנים על רצח שלא ביצע, על הערעור שהגשתי לבית המשפט העליון עם עו"ד משה סרוגוביץ ועל הזיכוי המרגש. האיש שלידי, דיוויד בויס (Boyce) שמו, הקשיב, ולאחר הפוגה של כמה שניות הפטיר: "אני ישבתי 22 שנים".

 

מתברר שבויס הורשע ברצח שבוצע בווירג'יניה בתחילת שנות התשעים ונידון למאסר עולם. הוא נקרא לחקירה בדיוק ביום הולדתו ה־20, ב־24 במאי 1991, ומאז לא חזר הביתה, עד לזיכויו, לפני פחות משנה. הדרך לזיכוי היתה קשה וארוכה. ב־2004 כבר הוכח שבזירת הפשע נמצא דנ"א של גבר אחר, שאינו בויס ואינו הקורבן, ועד המדינה חזר בו מעדותו שלפיה דיוויד התוודה בפניו על הרצח, והסביר שהעיד כך רק כדי שימחקו את האישום נגדו על החזקת נשק. התביעה ובתי המשפט עדיין סירבו לשחרר את בויס.

 

המהפך החל כאשר שנה מאוחר יותר התגלה חומר חשוב שלא הועבר להגנה: מזכר שלפיו אדם אחר התרברב ש"חתך" את הקורבן, ותמונה שצולמה בעת מעצרו של בויס, שבה הוא נראה בשיער קצר. במשפט המקורי עד מרכזי העיד בנחרצות כי לאדם שנכנס לחדר שבו בוצע הרצח היה שיער ארוך, וגם השוטרת שצילמה את בויס העידה כי שערו היה ארוך, אך בעת המשפט התמונה פשוט לא נמצאה. מציאתה, כעשור אחר כך, זירזה את דרכו של בויס אל החופש. ועדיין חלפו לא פחות משמונה שנים נוספות, מלאות משוכות ביורוקרטיות, עד לשחרור.

 

חלק מהמזוכים על הבמה בכנס בפורטלנד.  מפגש חשוב בין המזוכים לבין עצמם, ובינם לבין עורכי הדין חלק מהמזוכים על הבמה בכנס בפורטלנד. מפגש חשוב בין המזוכים לבין עצמם, ובינם לבין עורכי הדין צילום: Jennifer Watkins

 

נדהמתי מהנינוחות נטולת הזעם שבה סיפר בויס את סיפורו. היתה בדבריו בעיקר פליאה. "אני עדיין לא מבין איך הם העמידו אותי לדין", "אני לא יודע למה הם הרשיעו", "אין לי מושג למה הם לא שחררו אותי אחרי שהובאו ראיות הדנ"א", הוא אמר בחיוך. אחר כך הוסיף שהוא שמח להיות בכנס, ושזה בעצם ירח הדבש שלו ושל אשתו. כששאלתי איך זה שהוא לא כועס, איך הוא שומר על גישה כל כך חיובית, בויס השיב: "יותר מ־22 שנים, כל חיי הבוגרים, נאבקתי כדי להגיע לרגע של השחרור. זה היה כל רצוני. זה התגשם, אז עכשיו אני שמח. מכאן הדברים יכולים רק להשתפר".

 

עוד 113 אנשים כמו בויס היו בכנס, וכולם ריצו יחד 1,748 שנות מאסר על פשעים שלא ביצעו. פרננדו ברמודז, למשל, שהיה רק בן 22 כשהורשע בירי לעבר נער בן 16 מחוץ למועדון לילה בניו יורק. חמישה נערים זיהו אותו כיורה והוא נידון למאסר עולם, אף שאחרים העידו שהוא לא היה כלל במקום. 18 שנים מאוחר יותר, ורק לאחר שחמשת העדים חזרו בהם מעדותם, בית המשפט קבע שהוא חף מפשע. מאז שחרורו מהכלא ברמודז מקדיש את חייו להרצאות. "אני רוצה לספר לעולם מה קרה לי כדי שזה לא יקרה לאף אחד אחר", הוא אמר.

 

כל המזוכים שנכחו בכנס זכו לקבל הכרה בסיפור שלהם, בקבלת פנים חגיגית. על מסכים גדולים הוקרנו הפרטים שלהם ­- השם, תאריך השחרור, מספר השנים בכלא, המדינה - ותמונות מהמעצר ומהשחרור. פרטים יבשים שמאחוריהם סיפורים אנושיים קורעי לב: מרווין אנדרסון, 15 שנים בכלא, וירג'יניה; אובי אנתוני, 17 שנים, קליפורניה; אורלנדו בוקט, 13 שנים, פלורידה; חליל רושדאן, 16 שנים, אריזונה; קורנליוס דופרי, 30 שנים, טקסס. וכן הלאה, שם אחרי שם, תמונה אחרי תמונה, ואחרי כל שקופית - המזוכים עלו לבמה, אחד אחד. הם התחבקו, הניפו ידיים בתנועת ניצחון, חלקם נשאו את ילדיהם הפעוטים. הכל תוזמר היטב עם מוזיקה דביקה ברקע, במפגן אפקטיבי כל כך שגם גדולי הציניקנים מחו דמעה. הקהל הגדול, רובו עורכי דין, לחלקו חלק בשחרורם של העומדים על הבמה, עמד על רגליו והריע. בשלב מסוים אחד המזוכים לקח את המיקרופון ופצח בשירת "We all need somebody to lean on" שהפכה עד מהרה לגוספל אדיר.

 

בני סטארקס בבית המשפט. נידון ל־60 שנות מאסר וריצה כ־20 על תקיפה ותקיפה מינית שלא ביצע בני סטארקס בבית המשפט. נידון ל־60 שנות מאסר וריצה כ־20 על תקיפה ותקיפה מינית שלא ביצע צילום: אם סי טי

 

7. ללמד את המזוכים לחזור לחיים אחרי מאסר שווא ארוך

 

המפגש בין שתי הקהילות, המזוכים ועורכי הדין, והמפגשים בתוכן מרתקים. הראשונים חייבים את חירותם לאחרונים, ואילו האחרונים נהנים לראות את פרי עמלם ומקבלים כוח להמשיך בעיסוקם, שהוא פעמים רבות סיזיפי ומתסכל, מתוך המפגש עם המזוכים, וגם מהמפגשים עם קולגות שחולקים חוויות דומות. "אין דבר שממחיש יותר את תוצאות עבודתנו מלראות את המזוכים חופשיים ולשוחח עמם", אמרה לי מרדית' קנדי, שעומדת בראש רשת החפות.

 

המזוכים ועורכי הדין גם משתפים פעולה בניסיון להביא לרפורמות במשפט הפלילי ולשנות את דעת הקהל. כך למשל הצמד קרטיס מקרתי וסטייסי אנדרסון, שפועלים לביטול עונש המוות בנברסקה. אנדרסון עומדת בראש ארגון המוקדש למטרה הזאת. מקרתי הורשע ברצח כשהיה בן 19 וישב בכלא 23 שנים, מתוכן 19 בתא הנידונים למוות. לאורך השנים הרשעתו ועונשו בוטלו כמה פעמים, אך הוא הורשע שוב. בסך הכל הוא הורשע פעמיים ונידון למוות שלוש פעמים, עד שזוכה סופית ושוחרר ב־2007. כיום הוא מסתובב עם אנדרסון בכל רחבי נברסקה, להרצאות בכנסיות, במרכזים קהילתיים, בברים. "אין מי ששומע את סיפורו של קרטיס ששרד את עונש המוות וממשיך לתמוך בעונש הזה", אמרה אנדרסון. בשנה שעברה ביטול החוק כמעט עבר, והשנה היא מקווה שזה סוף סוף יקרה, ונברסקה תצטרף ל־18 המדינות בארצות הברית שבהן אין עונש מוות.

 

גם למפגש בין המזוכים לבין עצמם תפקיד חשוב. לאורך הכנס מתקיימים כחמישה או שישה מושבים במקביל. אולם אחד סגור למזוכים בלבד, ומציע להם הרצאות וסדנאות על החיים שאחרי - איך לחזור אל חיק החברה, לדרוש פיצויים, לשלם חובות, למצוא עבודה, להתמודד עם הטראומה, לצאת לדייטים, להצליח לבסס אינטימיות. הכנס הזה מעצים את המזוכים ומסייע ביצירת קהילה תומכת. אבל כשאני מסתכל על 114 האנשים השמחים שעל הבמה, על הפעילים מביניהם, אני תוהה בנוגע ליותר מאלף האחרים שלא הגיעו. בוודאי רבים מהם שבורים מדי, מתבודדים, פגועים נפשית ופיזית באופן שלא מאפשר להם אפילו להיעזר בסיוע שמציעה רשת החפות על ארגוניה השונים. אני נזכר בחייו העלובים של עמוס ברנס אחרי שחרורו מהכלא, בהתעקשותו לא להסתפק בחנינה שניתנה לו, במאבקו העיקש והמוצלח להשיג זיכוי, במאבק קשה נוסף לקבלת פיצויים, שהגיעו כשכבר סבל מסרטן. בשיחתי האחרונה איתו, כשבוע לפני מותו, אמרתי לו שמאבקו לא היה לשווא. אני מאמין בכך, אך מצר על כך שהוא לא הצליח לעשות בחייו כמעט דבר מלבד להיאבק.

 

קרטיס מקרתי. הורשע ברצח בגיל 19, ישב בכלא 21 שנים, מתוכן 19 בתא הנידונים למוות, הורשע שוב, נידון למוות שלוש פעמים, עד שזוכה סופית ושוחרר ב־2007 קרטיס מקרתי. הורשע ברצח בגיל 19, ישב בכלא 21 שנים, מתוכן 19 בתא הנידונים למוות, הורשע שוב, נידון למוות שלוש פעמים, עד שזוכה סופית ושוחרר ב־2007 צילום: איי פי

 

8. מה עושים עם כל האסירים הישראלים החפים מפשע

 

פרויקט החפות הראשון נולד בניו יורק בראשית שנות התשעים, ביוזמתם של עורכי הדין בארי שק (שהיה אחר כך חבר בצוות ההגנה של או.ג'יי סימפסון) ופיטר נויפלד. הם האבות המייסדים של הרעיון, וההצלחה המסחררת שלהם הביאה להעתקת המודל למדינות רבות נוספות. היום כמעט בכל מדינה בארצות הברית פועל פרויקט חפות, לעתים כמחלקות ייעודיות בתוך הסנגוריה הציבורית של המדינה, לעתים במסגרת פקולטות למשפטים, לעתים כארגונים עצמאיים. שק ונויפלד קיבלו את הכבוד לשאת את דברי הסיום של הכנס, ומנו את ההישגים הרבים של השנה האחרונה: כך וכך מזוכים, כך וכך מדינות שביטלו את עונש המוות, כמה מדינות ששינו את הדרך שבה עורכים מסדרי זיהוי או משווים טביעות אצבע, מדינות שקבעו כללים חדשים לחקירה ולתיעוד חזותי שלה, או אמות מידה חדשות לשימור ראיות ביולוגיות, או זכויות לנאשמים לעריכת בדיקות ועוד ועוד. בליל הסיום של הכנס, באחד הברים בפורטלנד, הופיעה להקה שכל חבריה מזוכים. "The Innocence Project rocks!", קרא הסולן בעוד בארי שק מפזז על הבמה לקול תשואות הקהל.

 

למחרת, בטיסה הארוכה לישראל, קראתי את ספרו החדש של המשפטן פרופ' בועז סנג'רו, "הרשעת חפים מפשע בארץ ובעולם: גורמים ופתרונות". בהתבסס על מחקרים שונים, סנג'רו מעריך שכ־5% מהאסירים בישראל הורשעו בטעות. המשמעות של ההערכה הזאת היא שבכל רגע נתון יושבים בבתי הסוהר בארץ יותר מאלף חפים מפשע. גם אם לא מקבלים את החישוב שלו, גם אם המצב טוב פי עשרה מכפי שסנג'רו מעריך, עדיין מדובר בעשרות אנשים שחייהם נהרסו לשווא.

מדוע בארץ אנחנו לא עדים למאמץ דומה לתקן את הטעויות האלה? במאמר שפורסם בשנה שעברה בכתב העת "מעשי משפט" מנתחות אפרת פינק, אז מנהלת המחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, ורתם רוזנברג, אז עורכת דין במחלקה, את הסיבות העיקריות לכך: היעדר סמכויות נאותות שיאפשרו לגוף מוסדי ייעודי לבדוק טענות בדבר הרשעות שווא; השמדת חומר ומוצגים לאחר תום המשפט או פשוט אי־שמירה נאותה עליהם; הגבלת הזכות של הנאשם וההגנה לעיין בחומר ולבדוק מוצגים לאחר תום המשפט; והגבלת האפשרות לקבל מידע מעדים לאחר תום המשפט.

 

הדוגמה של עובדיה שלום ממחישה חלק מהקשיים. ב־1997 הורשע שלום ברצח שמואל לוינסון, ברוב דעות של שני שופטים; השופט השלישי סבר שיש לזכותו. לפני כעשר שנים הוא פנה לסנגוריה הציבורית. כדי לבדוק את טענותיו ביקשנו לערוך בדיקות דנ"א ולהשוות את הממצאים שנותרו בזירת הפשע לפרופיל הגנטי של שלום וכן למאגר המשטרתי, שמא יימצא עבריין אחר. ואולם המדינה סירבה במשך שנים לאפשר לסנגוריה לערוך בדיקות כאלה. רק לאחר שעתרנו לבג"ץ והתברר שגם אלמנת הנרצח אינה מתנגדת לבדיקות, הסכימה המדינה לקבלת העתירה ובית המשפט הורה להעביר את המוצגים לבדיקה. אלא שאז התברר כי גרב הניילון שחבש הרוצח ונותר בזירה נעלם. הסבירות שאפשר להפיק פרופיל גנטי מגרב הניילון שכיסה את פניו של הרוצח גבוהה ביותר, אבל פשוט אי אפשר היה למצוא את הראיה שהיתה יכולה להכריע את שאלת אשמתו או חפותו של שלום. ממצאים אחרים מהזירה שכן נשמרו נשלחו למעבדה מוסכמת בארצות הברית, ואנו מחכים כעת לתוצאות. בשבועות האחרונים חלה שלום, והוא מאושפז כעת בבית חולים לאחר התקף לב. יש לקוות שטענותיו העקביות לחפותו יתבררו במהרה.

 

זדורוב. עד כמה הידע המוקדם השפיע? זדורוב. עד כמה הידע המוקדם השפיע? צילום: אפי שריר

 

בכנס השנתי האחרון של הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין, בדצמבר, אמר שופט בית המשפט העליון ניל הנדל כי ייתכן שבישראל יושבים חפים מפשע בכלא, וקרא ליישם את פרויקט החפות בארץ. גם אם המהלך בחיתוליו, הוא מהלך בלתי נמנע, מחויב המציאות. למרות המגבלות הקשות, הסנגוריה הציבורית פועלת בשנים האחרונות בכמה מישורים כדי לאתר ולתקן הרשעות שווא. בין השאר יצרנו שיתוף פעולה עם קליניקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שבה סטודנטים עובדים על התיקים במודל דומה למקובל בארצות הברית. פרויקט נוסף הוא שיתוף פעולה עם משרדי עורכי הדין המובילים בארץ אשר מסייעים בבדיקת הפניות. בימים אלה אנחנו משלימים גם את הליך ההצטרפות לרשת החפות העולמית. יש לקוות כי המערכת המשפטית תפגין פתיחות גדולה יותר לאפשרות ששגתה ותהיה נכונה לבדוק זאת. לעתים הרשעה שהיתה מוצדקת לשעתה מתבררת מאוחר יותר כטעות בשל ראיות חדשות. אין לחשוש מכך, ואין לראות בכך סימן לחולשה. להפך, מערכת חזקה מכירה בטעויות העבר ומנסה להשתפר באופן שיצמצם את הסיכון להרשעות שווא בעתיד.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x