• תפריט
מוסף 08.05.2014
מוסף 08.05.14

הוועדה למלחמה על ישראל

חמישה חודשים ישב כתב מוסף "כלכליסט" מיקי פלד בדיוני ועדת אלאלוף, למד את המספרים, שמע את הדוברים, שוחח עם חברי הוועדה, צלל לתהום האידאולוגית וראה את הייאוש. בעדות מבפנים הוא מסביר למה תחת השם "הוועדה למלחמה בעוני" קיבלנו מפתח להבנה של הכשלים העמוקים בחברה הישראלית והזדמנות נדירה לתקן אותם, ולמה אנחנו עלולים להחמיץ את ההזדמנות הזאת

מיקי פלד 15:1409.05.14

העניים באים

11 במרץ 2014. הישיבה החמישית של מליאת הוועדה למלחמה בעוני

 

ב־10:30, חצי שעה לפני הפתיחה של הישיבה החמישית של הוועדה למלחמה בעוני, ועדת אלאלוף, כבר לא נותר מקום פנוי באולם בבית הספר מקוה ישראל. האזור המיועד לתקשורת, שעד אותה הישיבה הכיל שלושה כיסאות פלסטיק צמודים לשקע היחיד שלא מחובר למחם, התרחב פי כמה. אחרי ארבע ישיבות שלא זכו לכותרות גדולות, הפעם זה אחרת. היום מגיעים העניים.

 

זה אולי יישמע קצת מוזר, אבל בארבע הישיבות הראשונות של הוועדה למלחמה בעוני כמעט לא שמעו עניים. בעיקר דיברו על עוני, מקסימום על "עניים", כמושג כללי, מעורפל. אבל לא על האנשים עצמם. בישיבה הזאת, שלושה וחצי חודשים אחרי שהוועדה התחילה את עבודתה, גם אנשיה הבינו סוף סוף שהם צריכים לדעת איך זה נראה באמת. כשהעדויות נשמעו, התובנה הזאת הכתה בהם ביתר שאת.

 

שש נשים וגבר אחד, מול המצלמות והעיתונאים, בשמות ופנים גלויים, סיפרו על החיים שלהם בלי להתבייש, בזה אחר זה. זה היה רגע של מפנה בעבודת הוועדה, הרגע שבו הגרפים, הטבלאות והמספרים מהמצגות המסודרות שהוקרנו על המסך הגדול התערבבו עם השאלות העקרוניות ועם דברי המומחים לכדי עיסה דביקה שהושלכה לפח. כי המציאות נכנסה לחדר.

 

כל מטאפורה שתודבק לעדויות האלה - חדות, מכאיבות, פוקחות עיניים - תעשה להן עוול. המילים הפשוטות עשו את העבודה. עדות אחרי עדות, שאם אפשר היה היו מובאות כאן במלואן. הנה רסיס אחד, למשל, מדבריה של שרה (33), אם לשלושה, נשואה, היא ובעלה עובדים: "יש פער של 3,500 שקל בכל חודש בין ההוצאה להכנסה. הכל מתייקר כל כך הרבה כל הזמן והשכר לא עולה, וזה גורם לייאוש, כי אדם צריך לאסוף את עצמו בכל בוקר מחדש כדי לשרוד איכשהו".

 

העדות סיפרו על העוני כשגרת חיים, ומדי פעם עצרו לבכות. העיתונאים שסביבי ואני קברנו את עצמנו בליקוט אובססיבי של ציטטות והעלאתן לטוויטר, כי אם רק נפסיק לרגע ונתעמק נשקע עמוק, אל הדכדוך הלא פורה. הן סיפרו איך עוני הוא בחירה בין אוכל לתרופות, איך עוני זה לא לדעת שגם מחר תהיה קורת גג. איך הן עבדו ועובדות. איך פעם דווקא הכל היה בסדר, עד שהבעל עזב או המחלה הגיעה. איך לשכות הרווחה חסרות אונים. איך טעות כלכלית מטופשת הכניסה אותן לחור שחור של חובות וריביות בהוצאה לפועל, בור כזה שבו הטעות הכלכלית הבאה שאת יכולה לעשות היא להצהיר שאת עובדת, כי אם תעשי את זה ההוצאה לפועל תיקח לך את הכסף שהרווחת ולא יישאר ממה להכין סנדביצ'ים לילדים. רובן קראו מדפים שהכינו לעצמן מראש, כדי להצליח לספר את הסיפור עם כמה שפחות הפסקות.

 

הישיבה הראשונה של ועדת אלאלוף, מקווה ישראל, נובמבר 2013. "שאף אחד לא ישלה את עצמו - הורדת העוני עולה כסף, הרבה כסף" הישיבה הראשונה של ועדת אלאלוף, מקווה ישראל, נובמבר 2013. "שאף אחד לא ישלה את עצמו - הורדת העוני עולה כסף, הרבה כסף" צילום: עמית שעל

 

זה היה מציף. כל כך הרבה היה שם. עכשיו, חודש וחצי אחרי, נחרת בי בעיקר סיפור אחד של אמאל בסטוני (55) מחיפה, אם יחידנית לחמישה ילדים, על ההתמודדות שלה עם תאגיד המים העירוני, כזה שכמוהו קמו בהוראת האוצר בכל רשות מקומית, במקום אגף המים הישן של העיריות: "מאז שהפריטו את המים המחירים עלו בצורה משמעותית. אין התחשבות במצבי הכלכלי ואני משלמת תשלום מלא, ואני לא יכולה לעמוד בתשלום. שאלתי למה התשלום עלה כל כך, ובמי כרמל אמרו לי שזה בגלל שאני משקה גינה. אין לי גינה. אין לי אפילו מרפסת".

 

הבעיות שתיארו שרה ואמאל, וגם האחרים, הן לא בעיות רק של עניים. הן בעיות שישראלים רבים ממגוון שכבות סוציו־אקונומיות מתמודדים איתן ביומיום. מהבחינה הזאת, מעבר למלחמתה החשובה בעוני, ועדת אלאלוף שרטטה תמונה רחבה של הקשיים העמוקים של ההישרדות הכלכלית בישראל, על יוקר המחיה, השכר הנשחק, הביורוקרטיה הדורסנית והמדיניות הכלכלית הבעייתית.

 

המשימה: בין נבלה לטרפה

אמצע אוקטובר 2013. הקמת הוועדה

 

במרץ 2013, עם הרכבת הממשלה, מונה מאיר כהן (59), לשעבר ראש עיריית דימונה, לשר הרווחה. אחת ההחלטות הראשונות שלו בתפקיד היתה להקים ועדה למלחמה בעוני. בראשה הוא הציב את אלי אלאלוף (69), לשעבר המנכ"ל של הקרן הפילנתרופית רש"י, אחת הקרנות הגדולות שפועלות כיום בישראל, וחתן פרס ישראל על פועלו.

 

כששואלים את אלאלוף מה המשימה של הוועדה, הוא משיב: הורדת שיעור העניים בישראל בתוך עשור לממוצע במדינות ה־OECD, כלומר מכ־19% לכ־11%. זה נשמע טוב. במציאות הנוכחית - זו של המחירים המאמירים, השכר הנשחק ושוק העבודה הבעייתי - זה גם נראה כמעט בלתי אפשרי. אם זו המשימה, הוועדה בעצם נדרשת למצוא דרכים להבטיח למשפחות עניות קיום מינימלי בכבוד בעזרת קצבאות ועזרה סוציאלית, ובו בזמן לתמרץ עניים לצאת לעבוד תמורת שכר שמתקשה לספק את אותו קיום מינימלי בכבוד.

 

כדי לנסות להתמודד עם המטרה הסבוכה הזאת הוקמו לוועדה חמש ועדות משנה. ארבע מהן עוסקות בחלק הראשון, בקיום בכבוד - בשירותי הרווחה, בבריאות, בחינוך ובדיור. ועדה נוספת הוקדשה לחלק השני, לכלכלה ולתעסוקה. בראשה עמד פרופ' צבי אקשטיין, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל וכיום ראש בית הספר לכלכלה במרכז הבינתחומי, אבל הוא פרש בסוף אפריל, בימי כתיבת המסקנות הסופיות של הצוות, בשל מה שהוגדר כצורך לעמוד בהתחייבויות קודמות.

 

ישיבות הוועדה נפרסו על פני חצי שנה. לפעמים פעמיים בחודש, לפעמים פעם בחודש. ברקע התקיימו פגישות תכופות יותר של ועדות המשנה ושל הצוותים המקצועיים ופגישות רשמיות וחצי רשמיות בין חברי הוועדה לפקידים בכירים בממשלה, בבנק ישראל, בשירותי הרווחה ועוד. אלאלוף עצמו גם נסע ללונדון - על חשבונו, הוא מדגיש - כדי לפגוש מומחי רווחה, ואיתו טסו אנשי חברת הייעוץ מקינזי, שליוו את הוועדה בהתנדבות. אלאלוף וצוותו, כולל אנשי מקינזי, התמקמו באחד המסדרונות של מקוה ישראל, מאחורי דלת אפופה זבובים. שם, בחדרים קטנים, נרשמו כמה מהרגעים המכריעים של המלחמה בעוני.

 

אמאל בסטוני (שנייה מימין) ונשים נוספות שהעידו בוועדה על החיים בעוני. המציאות נכנסה לחדר אמאל בסטוני (שנייה מימין) ונשים נוספות שהעידו בוועדה על החיים בעוני. המציאות נכנסה לחדר צילום: אוראל כהן

 

הוועדה הראשית וועדות המשנה החלו להתכנס בנובמבר, ואת המסקנות אמור היה אלאלוף להגיש בתוך שלושה חודשים, כלומר במרץ. בשלב מוקדם כבר היה ברור שזה לא יקרה, ומועד הסיכום נדחה שוב ושוב. אם לא תחול דחייה נוספת, זה אמור לקרות בימים או בשבועות הקרובים.

 

בשיחות עם חברי הוועדה בשבועות האחרונים, על רקע גיבוש המסקנות, חוזרת אמירה אחת שוב ושוב: ההישג הגדול שלנו הוא בכך שהכנסנו את העוני ללב המיינסטרים. הסיקור התקשורתי, יחד עם פרסום "חוברת ההדרכה להורדת שיעורי העוני" - השם המשונה, המצטנע משהו, של המסמך המיועד - הם כשלעצמם הישג אדיר. אבל זו התחושה שלהם מעין הסערה. תוקפו של ההישג הזה ייבחן רק לאורך הזמן.

 

בליל ציפיות וחששות

26 בנובמבר 2013. הישיבה הראשונה של הוועדה

 

טעיתי, צריך לומר את האמת. חודש לפני שהוועדה התכנסה לראשונה הימרתי בפומבי שהשם ועדת אלאלוף לא יתפוס. יותר מזה: הימרתי שהוועדה לא תיצור עניין תקשורתי רב. השם תפס, עניין יש, גם אם פחות מזה שהוועדה ראויה לו. אלאלוף, אגב, עדיין זוכר לי את ההימורים האלה.

 

ההנחה שלי שהוועדה לא תעורר עניין התבססה בין השאר על ההשוואה לוועדה לבחינת מערכת הבריאות בראשות השרה יעל גרמן. ועדת גרמן עוסקת בשאלות היסוד על האופן שבו כל אחד מאיתנו צורך שירותי בריאות - אם לאפשר לבתי החולים הציבוריים למכור שירותי רפואה פרטיים, איך לשנות את השירותים שאפשר לקנות דרך הביטוחים המשלימים והמסחריים, מהן ההשפעות של שינויים כאלה ואחרים על תקציב המדינה ועל הכיס של האזרחים. אני, פסימי מטבעי, הנחתי שבעוד ועדת גרמן עוסקת בנושאים שנוגעים לכולנו וועדת אלאלוף, בהגדרה, עוסקת בכאלה שמוכרים רק לכחמישית מהמשפחות בישראל - עוני, מס הכנסה שלילי, הבטחת הכנסה ושירותי רווחה - היא לא תזכה לתנופה התקשורתית שזכתה לה ועדת גרמן.

 

ולתנופה כזאת יש תפקיד מפתח בוועדות כאלה. חברי ועדה שלא רואים עניין תקשורתי, שלא חווים דיון ציבורי, שבשיחות הסלון החברים שלהם לא קורצים ומבקשים לדעת מה קורה בישיבות, לא בהכרח יחוו מנוף לחץ שיוביל לשינויים הדרמטיים שהם יכולים להוביל. גם הקודקודים, השרים מאיר כהן ויאיר לפיד, צריכים רוח גבית כזאת כדי להביא מסקנות משמעותיות. הם צריכים להרגיש את הציבור נושף בעורפם מלוא אוויר של ציפיות.

 

אלאלוף בוועדה. "נשנה את ישראל" אלאלוף בוועדה. "נשנה את ישראל" צילום: עמית שעל

 

אבל כמה מהציבור מצפים לראות את שיעורי העוני צונחים? הטריד אותי שעל סדר יומה של הוועדה למלחמה בעוני, מטבע הדברים, אין כמעט עניינים הנוגעים למעמד הביניים, לכיסו של הציבור המרכזי שעושה תקשורת, שצורך תקשורת, שמרעיש ברשתות החברתיות. ואם הוועדה לא תעניין את הציבור הזה, יהיה קשה לדחוף אותה למסקנות חזקות ולוודא שהן גם ייושמו. חשבו מה נשאר ממסקנות ועדת טרכטנברג, שעסקה ישירות בציבור הזה וזכתה למנוף ציבורי ותקשורתי אדיר.

 

בגלל נקודות הפתיחה החלשות האלה, הוועדה נראתה לי שברירית כל כך. זיהיתי אצלי רצון לשמור עליה כמו על אתרוג יקר.

 

הישיבה הראשונה שינתה אצלי את הרוח. אלאלוף הקים ועדת ענק: 52 חברים במליאה המרכזית (לא כולל ועדות משנה), שהם אנשי אקדמיה, אנשי לשכות הרווחה העירוניות, ראשי ארגונים חברתיים ו־16 נציגי ממשלה. אצל גרמן ישבו רק 11, אצל טרכטנברג 15. פורום של 52 אנשים עורר בי חשש שאי אפשר יהיה לקיים כך דיון רציני. אבל בפתח הישיבה הראשונה אלאלוף ניסה להרגיע. אני מגיע ממשפחה גדולה, הוא אמר, אני לא חושש מריבוי דעות.

 

עם כל הרצון להגן על עבודת הוועדה, התקשיתי לאתרג אותה לאורך זמן. כבר בישיבה הראשונה, החגיגית, סמנכ"ל המחקר בביטוח לאומי ד"ר דניאל גוטליב סיכם מצגת על מצב העניים בישראל במשפט: "העוני הוא בעיה אסטרטגית, ושאף אחד לא ישלה את עצמו - הורדת העוני עולה כסף, הרבה כסף". גוטליב נגע בחשש הכבד ביותר שליווה את הוועדה מראשיתה - העובדה שיצאה לדרך ללא כל הבטחה לתקציב שיאפשר את יישום ההמלצות. אלאלוף שמע את גוטליב ואמר: "הוועדה הזאת תשנה את המציאות בישראל".

 

הוועדה כסיר לחץ

24 בדצמבר 2013. הישיבה השנייה של ועדת אלאלוף

 

בראש ועדת המשנה לדיור הוצב אריה בר, לשעבר מנכ"ל משרדי הפנים והשיכון, והוא פתח את הישיבה השנייה של מליאת הוועדה בהצגת עמדתו, שלפיה החזרת הדיור הציבורי לגדולתו היא מפתח להוצאה מעוני.

 

כשבועיים לאחר מכן הודיע בר על התפטרותו. הוא הסביר שאינו יכול להמליץ על שיפור הדיור הציבורי לממשלה שהורסת אותו, אבל מצב העניינים הזה היה נכון גם כשמונה לתפקיד וגם בחודש היחיד שבו כיהן בו. בסביבת הוועדה יש מי שסבורים שבר פרש בעקבות הביקורת שספג מחבריה לאחר שבאותה הישיבה הציע להעביר קשישים מהדיור הציבורי לדיור מוגן כדי לפנות מקום למשפחות צעירות.

 

בר היה חלק מגל עזיבות בוועדה. בערך באותה התקופה עזבו, כל אחד בנפרד, גם הסוציולוגים פרופ' נסים מזרחי (בגלל לוח זמנים עמוס), פרופ' חיה שטייר (כנראה בעקבות התבטאות של השר כהן על התניית קצבאות ילדים וזקנה בהכנסה, שנתפסה ככוונה לפגוע בקצבאות) ופרופ' אווה אילוז (שטענה כי ההכרזה של ראש הממשלה בנימין נתניהו שלא ייסע לטקס האשכבה של נלסון מנדלה מסיבות כלכליות היא "ציניות פוליטית").

 

מאהל מחוסרי הדיור במתחם רכבת מרכז בתל אביב. ראש הממשלה "מחויב" לוועדה, אבל היועץ שלו השמיע קולות אחרים מאהל מחוסרי הדיור במתחם רכבת מרכז בתל אביב. ראש הממשלה "מחויב" לוועדה, אבל היועץ שלו השמיע קולות אחרים צילום: עמית שעל

 

עבודת הוועדה בעבעה כל הזמן, סיר לחץ של תפיסות עולם. כולם התכנסו בתחושת שליחות סביב המטרה המשותפת, אבל המפגש בין הגורמים השונים בתוך הוועדה ובעיקר עם גורמים רשמיים מחוץ לה היה בעל פוטנציאל נפיץ. באותה הישיבה השנייה, למשל, הופיע ד"ר דמיטרי רומנוב מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הדיון בהשתתפותו גלש לעיסוק בשתי ועדות קודמות, שקמו בשנים האחרונות ובחנו פיתוח מדדים נוספים לבחינת העוני, מעבר לקו העוני המפורסם של ביטוח לאומי (שעודכן לאחרונה ל־2012), באמצעות חישוב מורכב יותר של ההכנסות וההוצאות של משפחות מהמעמד הנמוך. הדיון הזה נהפך לזירת התגוששות בין כלכלנים לסטטיסטיקאים בשאלה מי בדיוק פוצץ את שתי הוועדות האלה. רומנוב קרא לפתח מדדים נוספים לעוני, וחבר הוועדה הכלכלן פרופ' יוסי זעירא ענה: "צריך למדוד מה עושה הממשלה, לא מה עושים העניים".

 

זו לא התגוששות דיסציפלינות או מלחמת אגו. זו השאלה הלא פתורה שעומדת כל הזמן בלבה של הוועדה הזאת: איך לגשר על המתח, שנראה בלתי ניתן לגישור, בין המדיניות העקרונית למציאות הקונקרטית. אותו מתח בין הרצון לשפר את חייהם של האזרחים לחור בתקציב הממשלתי. אותו מתח בין השאיפה לשלוח עניים לעבוד לשוק עבודה שאינו מאפשר קיום בכבוד. אותו מתח בין כוונה כנה של שר רווחה חדש לפילוסופיה כלכלית ארוכת שנים של ראש ממשלה ישן. אני שמעתי את שניהם והתמסרתי לשמחה על עצם הקמת הוועדה. שכחתי ששנים של סיקור חברתי הפכו אותי ללמוד אכזבות. הלכתי להתנחם בעמדה של הכריכונים.

 

שכחו מקיום בכבוד

1 בינואר 2014. ישיבה סגורה של ועדת המשנה לפרט, משפחה וקהילה

 

פרופ' ג'וני גל, מומחה לעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה עברית, הוצב בראש ועדת המשנה לפרט, משפחה וקהילה. זו הוועדה שעסקה בקצבאות ייעודיות - ילדים, הבטחת הכנסה, סיעוד, בשיפור שירותי הרווחה ובדאגה למיצוי הזכויות של הזכאים. גל היטיב להוסיף להגדרות הרשמיות האלו משימה כבדה - איך להבטיח גם לעניים קיום בכבוד.

 

פרופ' גוני גל. איך להבטיח לכולם קיום בכבוד פרופ' גוני גל. איך להבטיח לכולם קיום בכבוד צילום: עמית שעל

 

בישראל, מתברר, אין שום הגדרה של מחויבות המדינה לקיום בכבוד. בשום מקום לא מצוין איך לחשב כמה שקלים בחודש מבטיחים קיום בכבוד, מהו סל צריכה מינימלי. בלי הגדרה כזאת, אין שום קנה מידה שמכתיב את גובה הקצבאות. הן נתונות לגמרי לאילוצים תקציביים או לגחמות פוליטיות. כך זה נראה כבר 66 שנה.

בשנה שעברה פנתה האגודה לזכויות האזרח למשרד האוצר ושאלה איך נקבע גובה קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה. התשובה של האוצר היתה לא פחות ממדהימה: אין מנגנון כזה, הודו שם. ככה. כשהתשובה הזאת התפרסמה ב"כלכליסט", לפני הישיבה הראשונה של ועדת אלאלוף, הזדרז משרד הרווחה להבטיח שהוועדה תדון גם בהגדרת הקיום בכבוד.

 

ואכן, באותה ישיבה של ועדת המשנה של גל הציגה עו"ד משכית בנדל מהאגודה לזכויות האזרח את הצורך בהגדרה כזאת, והוסכם כי אין אפשרות לקיים מדיניות רווחה מסודרת כשלא יודעים לכמת את הצרכים. משיחות עם חברי ועדת המשנה שנכחו באותה הישיבה עולה שכמעט כולם תמכו בצורך להגדיר בדיוק מהו קיום בכבוד.

 

אבל אז החל ויכוח על הדרך לעשות זאת. לבסוף הוסכם כי הוועדה תמליץ על הקמת מנגנון עתידי שיבחן את ההגדרה הראויה לקיום בכבוד. נכון לעכשיו, על סמך המלצות הביניים של ועדת המשנה, אין קריאה להקמת מנגנון כזה.

 

במילים אחרות: היתה כאן תשומת לב נדירה לאחד העיוותים הבסיסיים במדיניות הרווחה הישראלית, והזדמנות נדירה להתחיל תהליך שיתקן אותו. היא הוחמצה.

 

חשוב להדגיש שגם אם היתה המלצה ברורה להקים מנגנון שיגדיר קיום בכבוד, וגם אם הממשלה היתה מקבלת את ההמלצות, ספק רב אם מנגנון כזה היה מוקם. כל ממשלה יודעת שמנגנון כזה יגביל את יכולת המשחק שלה עם הקצבאות - להקטין, להגדיל, להיטיב עם אוכלוסייה אחת ולקחת מאחרת. מנגנון כזה בהגדרה מצמצם את יכולת תמרון הקיצוצים וההטבות שלה כמעט לאפס. ובכל זאת, אם היתה מופיעה המלצה כזאת במסמך רשמי, היתה לכך חשיבות ציבורית והצהרתית. אם לא תחול הפתעה של הרגע האחרון, שנייה לפני הגשת המסקנות הסופיות, לא נראה המלצה כזאת. אכזבה ראשונה ולא אחרונה.

 

השר מאיר כהן בוועדה. כוונות כנות, תמיכה מלפיד ונתניהו, האם זה יספיק? השר מאיר כהן בוועדה. כוונות כנות, תמיכה מלפיד ונתניהו, האם זה יספיק? צילום: עמית שעל

 

ואקום של מדיניות

14 בינואר 2014. הישיבה השלישית של ועדת אלאלוף

 

"ראש הממשלה מחכה בכליון עיניים למסקנות. יש מחויבות שלו ושל שר האוצר לוועדה הזאת", פתח שר הרווחה מאיר כהן את הישיבה השלישית של אלאלוף. זו קלישאה מוכרת. כמו בעלים של קבוצת ספורט שמגבה את המאמן שבוע לפני הפיטורים. וככל שהמילים גדולות יותר - "כליון עיניים"? - החשש גובר. בפוליטיקה הישראלית יומרה כל כך גדולה חייבת להסתיים במפח נפש.

 

אבל הכוונות של כהן כנות. והוא עצמו זוכה להערכה ותמיכה של לפיד ושל נתניהו. חלק מחברי הוועדה מעריכים שזה מספיק כדי שהממשלה תאשר חלק גדול ממסקנות ועדת אלאלוף, ושמדובר כאן באמת בתחילתו של תהליך לצמצום ממדי העוני.

 

אלא שדווקא באותה ישיבה עם כהן נשמע פתאום קול אחר, שטען שבכלל לא צריך לצמצם את העוני. ד"ר מיכאל שראל, אז הכלכלן הראשי של האוצר (שהתפטר מאוחר יותר במחאה על תוכניתו של לפיד ל־0% מע"מ על דירות), הסביר לחברי הוועדה שלא רק שמצב העוני בישראל סביר, הוא אפילו משתפר.

 

"בניגוד לדעה הרווחת של ביטוח לאומי ישנה ירידה במצב העוני בישראל וירידה במדד אי־השוויון בהכנסות", אמר שראל וסימן את נקודת המפנה ב־2003, ימי שר האוצר נתניהו, אז קיצצה המדינה בקצבאות הילדים והבטחת ההכנסה בעשרות אחוזים. מדיניות הקצבאות הקודמת, המשיך שראל, עודדה אנשים לא לעבוד. זו טענה מוכרת, והיא התחילה אז אצל ראש הממשלה. כששראל חזר עליה, פניו של ד"ר גוטליב מביטוח לאומי התעוותו. זה היה כמו לראות את שבריר השנייה שבו מים פוגשים אש: גוטליב ושראל הם שני קצוות מוחלטים של תפיסות כלכליות־חברתיות. אבל העניין מורכב יותר. שראל סבור שעבודה מצילה מעוני ושקצבאות הן אסון. בקרב חברי הוועדה, לעומת זאת, מסתמן רוב לחושבים שקצבאות הן הכרח. בסיום הישיבה אמר אחד מהם: אם הקצבאות לא יוגדלו, אפשר לסגור את הוועדה כבר עכשיו.

 

פרופ' מנואל טרכטנברג. האם גם השם אלאלוף ייהפך למילה נרדפת לוועדה חשובה שמתנפצת על סלעי הפוליטיקה הישראלית? פרופ' מנואל טרכטנברג. האם גם השם אלאלוף ייהפך למילה נרדפת לוועדה חשובה שמתנפצת על סלעי הפוליטיקה הישראלית? צילום: עמית שעל

 

יש עוד משהו שצריך לומר: אם התפיסה שהעבודה מצילה מעוני היא המדיניות האמיתית, צריך ללכת איתה עד הסוף. מאז 2003 ממשלות ישראל לא עשו את זה. הן קיצצו בקצבאות, אבל לא השתמשו בכסף שנחסך כדי לעודד עניים לצאת לעבודה. ההכשרות המקצועיות למבוגרים ולמובטלים חסרי השכלה לא הורחבו. שירות התעסוקה יובש באופן מכוון (פקיד אחד מטפל כיום בכ־500 דורשי עבודה, פי שניים מלפני עשור). והניסיון היחיד - תוכנית ויסקונסין, שבה ארבע חברות פרטיות קיבלו זיכיון למצוא תעסוקה למקבלי הבטחת הכנסה - התברר כפלופ שעלה למשלם המסים כחצי מיליארד שקל. זה מבהיר היטב כמה חשובה ועדת אלאלוף יכולה להיות: היא יכולה להוביל לגיבוש מדיניות - כלשהי, ברוח שראל או ברוח גוטליב או ברוח ביניים - הוליסטית, עקבית וכזאת שתיושם באמת, בכל החזיתות. כרגע, קשה לראות את זה קורה.

 

אבל אין עוני בישראל

2 במרץ 2014. ישיבה סגורה בהשתתפות פרופ' יוג'ין קנדל

 

ועדת אלאלוף היתה אמורה להיות הוועדה הציבורית הראשונה שכל דיוניה פתוחים לציבור ולתקשורת. זה לא קרה. ראשי ועדות המשנה חששו מנוכחותם של פעילים חברתיים ועיתונאים, אפילו השר כהן, לטענתו, לא הצליח לשכנע אותם. כל ישיבות ועדות המשנה נסגרו, וכמובן גם חלק מהישיבות המכריעות של קומץ אנשי המפתח בוועדה.

 

אנשי יחסי הציבור של הוועדה ונציגי משרד הרווחה ניסו להסביר לי שאני סתם עושה עניין, הרי ההמלצות של ועדות המשנה יובאו בפני מליאת הוועדה הפתוחה. אני ניסיתי להסביר ששקיפות מלאה היא שקיפות מלאה. אחר כך שאלתי אם לפחות כותבים פרוטוקולים. אין תקציב לפרוטוקולים, השיבו.

 

אחת הפגישות הסגורות התקיימה בהשתתפות אלאלוף, ראשי ועדות המשנה ועוד כמה נציגים נבחרים של המליאה (הם קוראים לזה "הצוות המתכלל"). התארח בה פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה ואולי האיש הקרוב ביותר לאוזנו הכלכלית של ראש הממשלה. ככזה, היה לוועדה חשוב במיוחד לשמוע מה יש לו לומר על העוני.

 

הפגישה עם קנדל, היה ברור כבר אז, היא נקודת מפתח בעבודת הוועדה. אחרי הכל, ברור לכולם, יישום המסקנות שלה, יהיו אשר יהיו, דורש תקציב של מיליארדי שקלים. אבל כבר עכשיו חסרים לממשלה 10 מיליארד שקל בתקציב השנה הבאה, ורק התערבות אישית של נתניהו יכולה להוביל להקצאת הכסף הנדרש לטיפול בעוני. הפגישה עם קנדל היתה, אם כן, הזדמנות להבין למה הכוונה בטענה שראש הממשלה מחויב לעבודת הוועדה.

 

וכה אמר קנדל לנציגי ועדת אלאלוף, על פי כמה מהנוכחים בפגישה: "אין עוני בישראל. אם ניתן היה למדוד גם את ההכנסות הלא מדווחות, היינו רואים ירידה במספר המשפחות שמתחת לקו העוני". קנדל ציין כי מאז 2004 יש ירידה בשיעור העוני בקרב יהודים לא חרדים - מ־12% מהמשפחות לכ־10% - ואילו אצל חרדים וערבים נרשמה עלייה קלה. הוא הבהיר לאנשי הוועדה כי "בממשלה הנוכחית פתרונות רוחב כמו העלאת קצבאות לא יעברו", והדגיש שהפתרון צריך להיות בהגדלת השתתפות חרדים וערבים בכוח העבודה.

 

הנתונים שקנדל הציג נכונים. גם שר האוצר לפיד צודק כשהוא אומר שכאשר שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה אין כמעט עוני. זה באמת נכון. אבל זה לא רלבנטי. איזו תקווה אפשר להציע למשפחה עם שלושה ילדים שבה כל אחד מההורים משתכר שכר מינימום, וכולל קצבאות ילדים מקבלים 9,020 שקל ברוטו בחודש? נכון, הם מגרדים את קו העוני מלמעלה. אבל האם הם מתקיימים בכבוד? האם אפשר להבטיח כך חינוך איכותי, שיוביל את הילדים לעתיד טוב יותר? האם יהיו להם 1,000 שקל לאבחון לילד שסובל מדיסלקציה? או מאות שקלים לטיפולי שיניים? ומה יקרה אם אחד ההורים יפוטר, או מישהו מבני המשפחה יחלה? האם אפשר לפטור את זה כ"מעמד ביניים" ולעצום עיניים, או שבעצם, ובכן, מדובר בעוני? רשמית, לא. הם הרי מעל קו העוני. בפועל, להרבה מאוד מהאנשים שנמצאים מחוץ לסטטיסטיקה אין סיכוי טוב יותר מלאלו שבתוכה.

 

הביורוקרטיה הורגת

4 בפברואר 2014. הישיבה הרביעית של ועדת אלאלוף

 

בסוף 2010 אחי ואני נהפכנו לאפוטרופוסים של אמנו. היא סבלה ממחלה קשה, שמעבר לטיפולים הרפואיים הצריכה טיפול סיעודי צמוד והסתמכות על קצבאות ביטוח לאומי. לישיבה הזאת, שעסקה בעיקר במיצוי זכויות אל מול שירותי הרווחה והסיעוד, באתי מוכן מהבית.

 

עוד לפני שאחי ואני קיבלנו את החותמת של בית המשפט שהעבירה אלינו את האחריות לאמנו, לאחר מות אמה, כבר היינו שנינו מנוסים בייסורי הביורוקרטיה - הניסיון להבין איזו קצבה מגיעה לה, המאמץ לשכנע את העובדת הסוציאלית ששיעור הנכות שלה לא עודכן מאמצע שנות התשעים, מילוי הטפסים בביטוח לאומי, הערעורים לוועדות של קופת החולים אחרי כל סירוב שלהן לשלם את האגרה לחדר המיון.

 

כשפרופ' גל, ראש ועדת המשנה לפרט, משפחה וקהילה, הקרין על המסך הגדול את המספרים שמראים כמה קשה לנזקקים למצות את הזכויות שמגיעות להם על פי חוק, רציתי לקום ולספר לו עלינו. איך אני ואחי, שני דוברי עברית כשפת אם, בעלי תואר אקדמי, אחד עובד סוציאלי, אחד עיתונאי, מתקשים להתמודד עם פקידים נחושים וטפסים ארוכים.

 

אמי לא היתה ענייה. אחרים, אלה שבאמת עניים, יודעים על בשרם ועל נפשם שלהיות עני זו עבודה בפני עצמה. הביורוקרטיה של העוני מצריכה ידע עצום, שליטה מלאה בטפסים, בגובה הקצבה, במתי מאבדים אותה, מה הזכויות, מתי שעות הקבלה. היא מצריכה זמן, כוחות ותעוזה. צריך לפעמים להתפרץ לדלת של מנהל הסניף המקומי של עמידר כדי שמישהו יבוא לתקן את התקרה הדולפת.

 

צריך להיות בקי בפוליטיקה של לשכת הרווחה כדי לדעת את מי לא להרגיז. צריך לוודא שאם אתה חי על קצבת הבטחת הכנסה הבנק או ביטוח לאומי לא יידעו שאתה מקבל מדי פעם סיוע קטן מהמשפחה, כי אחרת ביטוח לאומי ייקח לך ולילדים את הקצבה.

 

צריך גם להיות ממש טוב במתמטיקה. הנה דוגמה אחת, נפוצה מדי, של אם יחידנית שנאלצת להסתמך על ביטוח לאומי כדי לקבל מזונות כי הגרוש שלה לא משלם. קודם כל היא צריכה לפתוח לו תיק בהוצאה לפועל, על כל הניירת והמאבק המתיש שהפעולה הזאת מצריכה. אם תצליח, היא תקבל קצבת מזונות דלה מביטוח לאומי. ואז היא תגלה שאם היא עובדת ומשתכרת, הקצבה שלה קטנה. ככל שהשכר שלה גדל, כך הקצבה קטנה. ובדרך כלל מדובר בשכר נמוך מאוד, הוא לא גדל באופן שמצדיק את הפגיעה.

 

אם לשניים שעובדת בחצי משרה ומשתכרת 2,500 שקל ברוטו בחודש זכאית לקצבת מזונות של 1,947 שקל ולמענק עבודה של 230 שקל. אם היא תצליח להגיע לשכר מינימום, 4,300 שקל בחודש, הקצבה שלה תצטמצם ל־857 שקל ומענק ההכנסה יעלה ל־495 שקל. בצירוף קצבת הילדים, 280 שקל בחודש לשניהם, ההכנסות שלה יסתכמו ב־5,932 שקל בחודש. משרה מלאה, קצבאות מהמדינה, והיא עדיין מתחת לקו העוני, המוגדר כהכנסה של 5,978 שקל בחודש למשפחה בת שלוש נפשות (על פי ההגדרה האחרונה שלו, ב־2012). נדרשים כישורים משוכללים באינטגרלים כדי להבין איך להגיע להרכב האופטימלי של ההכנסות, להצליח לגדל את הילדים ולא להרוג את עצמך בעבודה. וגם עם כישורים כאלה הקיום בכבוד נראה רחוק.

 

הנה עוד דוגמה מאלפת שנתנה יעל, עובדת סוציאלית שביקשה את זכות הדיבור באותה הישיבה: "עניים יודעים שעדיף להם לפעמים לא לקחת עבודה כי אם יפוטרו אחרי חודש יידרשו להם חודשיים כדי לקבל מחדש הבטחת הכנסה".

 

גם אם היה נדמה לי שאני מוכן מהבית, שאני מכיר את הביורוקרטיה, הנתונים הדהימו אותי. פרופ' גל העביר שקף אחרי שקף, ואני גיליתי, למשל, שעשירית עד רבע מהמובטלים לא מממשים את הזכאות שלהם לדמי אבטלה, ויותר מעשירית מאלו שזכאים לקצבת הבטחת הכנסה לא מקבלים אותה בגלל הקושי הביורוקרטי והחשש מסטיגמה. מחקרים אחרים, סיפר גל, מעריכים שמחצית מהמשפחות שזכאיות להבטחת הכנסה לא מבקשות אותה. הביורוקרטיה של העוני כה קשה, שהיא בעצמה אחד הגורמים להעמקת העוני.

 

מה יישאר מכל זה

25 במרץ 2014. הישיבה השישית של ועדת אלאלוף

 

רק 19 חברים - פחות מחצי ממספר החברים במליאת הוועדה - הגיעו לאולם במקוה ישראל, לישיבה האחרונה עד כה, שאמורה להיות האחרונה לפני זו שבה יצביעו על ההמלצות. אולי הנוכחות החלקית היתה אנטי־קליימקס לישיבה הקודמת, שבה השמיעו אנשים את סיפורי העוני שלהם. אולי רק תוצאה של לוח זמנים עמוס. בכל זאת, אנשים עסוקים. גם אנחנו אנשי התקשורת היינו מעטים, מחליפים מטען בשקע היחיד.

 

שלוש ועדות משנה הציגו בישיבה את המלצותיהן: הגדלת קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה, הקמת מרכז ייעודי לעזרה ל־320 אלף משפחות שמטופלות בלשכת הרווחה כדי שימצו את זכויותיהן, הגדלת השלמת ההכנסה ל־180 אלף קשישים, שינוי ארגוני שיגדיר במשרדי הממשלה אחראים לטיפול בעוני, הקמת 1,500 יחידות דיור ציבורי והגדלת הסיוע בשכר דירה, הרחבת טיפולי השיניים לילדים כחלק מסל הבריאות, הנעת הרפורמה להבטחת סיעוד ציבורי לכל, הקמת מרכזי חינוך לגיל הרך והרחבת יום חינוך ארוך. ועדת המשנה לתעסוקה אמורה, מצדה, להמליץ על הגדלת מענקי מס הכנסה שלילי כדי לעודד עניים לעבוד ולהגדיל את הכנסתם. אחרי הצגת ההמלצות העריכו חברים בוועדה, ובהם פרופ' יוסי זעירא ויו"ר איגוד העובדים הסוציאליים צפרא דוויק, כי עלות יישום ההמלצות היא כ־10 מיליארד שקל בשנה. אלאלוף אמר שיהיה בסדר.

 

השם טרכטנברג שוב עלה לי בראש. כמו מילה נרדפת לוועדה חשובה בעלת מטרות גדולות שמתנפצת על סלעי הפוליטיקה הישראלית. זה מה שיישאר גם מאלאלוף?

 

 צילום: עומר מסינגר
פרופ' יוג'ין קנדל (למעלה) וד"ר מיכאל שראל. לצמצם את העוני? אבל מצבנו מצוין פרופ' יוג'ין קנדל (למעלה) וד"ר מיכאל שראל. לצמצם את העוני? אבל מצבנו מצוין

 

אני חושב מה יישאר לי מדיוני הוועדה. קל להגיד שהעניים לא מעניינים את הממשלה הזאת ואת הממשלות שקדמו לה, אבל את זה ועדת אלאלוף לא בהכרח תשנה. הדבר הראשון שלקחתי מוועדת אלאלוף הוא החמקמקות של מושג העוני. כמעט כל ההתמודדויות שתוארו שם היו מוכרות לי מאוד גם מאנשים שאינם מוגדרים כעניים. כליאת הקשיים היומיומיים האלה תחת ההגדרה "צרות של עניים" עושה עוול לא רק לעניים אלא גם לכל השאר. אלה הצרות של כולנו, וההתמודדות המפוכחת איתן היא לא רק מלחמה בעוני, היא מפתח לשינויים עמוקים שנדרשים כאן.

 

הדבר השני שלקחתי הוא ההבנה שצריך להרחיב את המבט עד כמה שאפשר. העוני נגזר לא רק ממדיניות הממשלה. הוא נגזר גם מהיום־יום המדכא של ההתמודדות עם הגופים הציבוריים השונים כמו לשכות הרווחה ברשויות המקומיות. כי מעבר לפרמטר כלכלי, העוני הוא פרמטר פסיכולוגי, של ייאוש. צריך לצמצם אותו באמצעות תקציבים, אבל צריך להקל על העניים גם באמצעות שינוי ההתנהלות. צריך לפתור את הפלונטר של ביורוקרטיה דורסנית, עייפות וייאוש.

 

ישבתי שם, באולם במקוה ישראל - כמה סמלי, אגב - ושמעתי את זה שוב ושוב. על לשכות רווחה קורסות שבהן אין מי שיסביר, שיסייע וינחם. על עולה מאתיופיה שמגיעה להוצאה לפועל בגלל חוב של 500 שקל לחברת הסלולר ונדרשת להביא אינספור טפסים ואישורים כדי לקבל הגנה מעיקול. על סייעת בגן ילדים שבכל שנה מפוטרת מחדש עם בוא הקיץ, בלי סיכוי לצבור מספיק ותק לפנסיה סבירה, פיצויי פיטורים וימי חופש. על אדם שעומד מול העובדת הסוציאלית שמסבירה לו שאין ושולחת אותו לאכול בבית תמחוי.

 

גם את זה לקחתי מוועדת אלאלוף: את הקונטרה לביורוקרטיה.

 

הישיבות ציירו בגוונים ששום מספר לא יתאר איך לולא ארגונים כמו האגודה לזכויות האזרח, ידיד, יד שרה, הקרן לידידות ועמותות המזון אותן 440 אלף משפחות שחיות בעוני היו פשוט טובעות. גם אם המדינה מספקת סעד למקרים מסוימים, כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו. עם כל הכבוד למבט המקיף שמספק דו"ח העוני, לחשיבות של ההצבעה על מדיניות ממשלתית של ייבוש תקציבי, אי אפשר להשאיר את העניים שם, כאילו היום־יום שלהם מורכב מפיסות של גרפים שמתארים את המצב כולו.

 

כדי לקבל תמונה מלאה באמת של המצב, צריך להקשיב. לאמאל מחיפה, שנלחמת בתאגיד המים. לדיירי מאהל חסרי הבית במתחם רכבת מרכז בתל אביב, שלא מצליחים לקבל דיור ציבורי. ליעל העובדת הסוציאלית, שהניסיון שלה לסייע הוא מאבק סיזיפי על בסיס יומי. הסיפורים האלה צריכים להיות במרכז הבמה, כי הם מצביעים על חולשת המערכת יותר טוב מכל דבר אחר. כי הם התמרורים שמכוונים אותנו לתיקון. לספר את הסיפורים הללו יכול להיות סוג של תיקון עולם בזעיר אנפין. נראה לי שזה מה שאעשה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x