• תפריט
מוסף 10.04.14

מחפשים אקזיט

160 בעלי מוגבלויות שעובדים בפס ייצור, בלחץ זמנים ובשוק תחרותי הם אתגר ניהולי מורכב שמתווסף למורכבות אנושית כמעט בלתי אפשרית. כשהם גם חולמים לזכות בעצמאות ולעבוד בשוק החופשי, זו כבר משימה למנהלי־על

בהתחלה זה היה קשה. המראה הלא אסתטי, נעיצת המבטים, השאלות המוזרות, הריח המבושל העומד זמן ממושך באויר, אף שהוא דווקא הגיע ממטבחיה של חברת קייטרינג לבתי ספר שפועלת באותו המבנה. יש פה כמה וכמה שכנים.

 

האווירה היתה ספק משעשעת, ספק צובטת. חדר גדול מלא שולחנות ולידם אנשים מבוגרים שמבצעים, לאט ובמאמץ, עבודות הרכבה פשוטות כגון סיבוב בורג או הכנסת חפצים לקופסה, ותוך כדי כך מצליחים לעשות מהומה. אשה בת כ־45 שואלת אם היא יכולה להוריד את החולצה כי חם לה. בת 50 צועקת ששכנתה קראה לה "משיגנע". בן 45 קם בכל כמה דקות ושואל "איך אני עובד?". אחר עונד אוזניות ענקיות ומקשיב כל הזמן לתוכניות אקטואליה ברדיו. עוד אחת מקשיבה למוזיקה יוונית. אחת יושבת כשפניה לקיר, אחרת היא תאבד ריכוז, תפטפט בלי הפסקה ותוציא את סובביה מדעתם. ואורית, אשה בת 48 שאלמד להכיר כמיוחדת ונוגעת ללב, יוצרת קשר עין עם כל מי שהיא יכולה ומזהירה: "היום מזיזים את השעון, אל תשכחו, אמרו בחדשות!".

 

הכנת ערכות לגני ילדים הכנת ערכות לגני ילדים צילום: עמית שעל

 

אני נמצאת במפעל האריזה מע"ש אחיקם, אחד המפעלים הוותיקים ביותר ברמת החייל. אף על פי שהוא שוכן דקות הליכה ממטות קומברס ונס, בודדים באזור התעשייה ההייטקי של תל אביב יודעים על המפעל, שנמצא כאן יותר משני עשורים. מע"ש אחיקם הוא ארגון תחרותי שמשרת במקביל לקוחות רבים במשק הישראלי, מחברות מוכרות כמו ממתקי כרמית, ועד מעצבים קטנים של תכשיטים או מחברות מצוירות שמורכבות כאן בעבודת יד. אם הזמנתם בעשור האחרון משלוח ממסעדה בצפון תל אביב, יש סיכוי טוב שהסכו"ם החד־פעמי שהגיע בשקית נארז כאן. אבל סביר יותר שתזכרו את מוצרי המפעל הזה בהקשר אחר: זרי הפרחים וחבילות השי שנמכרים לפני החגים ומוצמד אליהם כרטיס קטן שכתוב עליו "נארז על ידי בעלי מוגבלויות".

 

ממייסדי רמת החייל

 

מע"ש הם ראשי תיבות של מרכז עבודה שיקומית. את המרכז של רמת החייל מפעילה עמותת צַ'יימְס, בתמיכת עיריית תל אביב. זה הגדול מבין שישה "מפעלים" שהעמותה מחזיקה ואחד מכ־60 מרכזי עבודה שיקומית שפועלים בישראל. למוסדות הטיפוליים האלה מביאים בעלי מוגבלויות מסוגים שונים. ברמת החייל אלה מבוגרים מעל גיל 21 בעלי פיגור שכלי בינוני עד קל או אוטיזם. כולם אנשים שלא מסוגלים לתפקד בחברה וחיים עם המשפחה או בהוסטל מיוחד. כמה מבעלי המוגבלויות באחיקם גרים בהוסטל של אקים בצהלה, שהתפרסם בפברואר כשהתנפצו בו חלונות ובמשטרה חשבו בטעות שירו לעברו. צבשונה ממוסדות טיפוליים אחרים, מרכזי העבודה השיקומית מתמחים בהכשרת מטופליהם להשתלבות בחברה. המטרה המוצהרת היא להביא אותם למצב שבו יוכלו לעבוד בעבודה אמיתית בשוק החופשי, ממיון כביסה בבית מלון עד עבודה בדואר, במחסנים או באחת מרשתות הקפה שמעסיקות בעלי מוגבלויות. מי שלא ישתלבו יישארו כאן, חלקם יישארו כל חייהם.

 

הדבקת סקוצ'ים על הגדות לפסח הדבקת סקוצ'ים על הגדות לפסח צילום: עמית שעל

 

ואולם, המפעל הזה, שמלא אנשי צוות במקצועות הטיפול ומתקיים בעיקר מכספי משרדי הרווחה, הבריאות ומתרומות, פועל כעסק לכל דבר. זו לא השראה ממשרדי החברות שברחובות מסביב וגם לא חלק מהשיטה הטיפולית. זה לחץ השוק. מה שקורה כשמיזם מצליח. מספר מרכזי העבודה השיקומית רק הולך ועולה, וכיום בכל עיר גדולה כמעט יש לפחות מרכז אחד כזה, במימון ציבורי, שמציע שירותים של עבודה לא מיומנת במחיר נמוך. נוצר שוק של היצע וביקוש.

 

"הזמנות העבודה שמגיעות אלינו הן ממש לא לשם שמים", אומרת ליאורה ג'רפי־ארמה (41), בעבר מנהלת מערכי דיור לפגועי נפש ובשלוש השנים האחרונות המנהלת של מע"ש אחיקם. "אנחנו מקבלים דד־ליינים, דרישות הספק, צריך לעמוד בתקן ISO 9001, ויש לנו תחרות. אנחנו מתחרים בשב"ס, בסדנאות בסין ובמרכזים אחרים. כולם מציעים מחירים נמוכים וכולם מנסים להשיג לקוחות. המע"שים בישראל מתחרים ושומרים בסוד את רשימת הלקוחות שלהם. אנחנו גם מנסים לבדל את עצמנו. יש לנו כוח אדם טוב לאריזה בהיקף רחב מהרגע להרגע. ככה הגיע אליי מישהו שרצה לתקן מהר את כל הפאקים שעשו לו בסין. וכשצריך צ'יימס מפעילה אותנו כחטיבה של שישה סניפים, שזה כוח עבודה עצום", היא אומרת.

 

הכנת פריכיות חיטה הכנת פריכיות חיטה צילום: עמית שעל

 

אבל הלהט הזה הוא לא עבור הגדלת רווחים, כי הפעילות עצמה הפסדית. כל צ'יימס נשענת על תקציבי מדינה ותרומות. ליאורה חייבת את העבודות כי בלעדיהן המשתקמים שלה לא יניחו לה. "כשאין מספיק עבודה אני מפחדת לעבור במסדרון. הם יכולים להרוג אותי, הם לא זוכרים מי אני בכלל. הם יעמדו ויצעקו 'איפה העבודה? אין עבודה'. בימים חלשים אנחנו עושים הרבה הפעלות מוזיקליות, אך זה מצב מלחיץ. גם המשתקמים (כך הפועלים־מטופלים מכונים שם) מתחילים לריב, ומתחילות אצלם בעיות התנהגות. התפקיד שלי כמנהלת הוא כל הזמן להשיג להם לקוחות, ולקוחות טובים".

 

וכך, בשוליים הלא נראים וחסרי ההשפעה של הכלכלה הישראלית, שבהם חיים האנשים הלא נראים של החברה הישראלית, נתקלתי בארגון קטן ושונה. הוא פועל במציאות עסקית יחידה במינה ועם עובדים יחידים במינם, ופיתח שיטות ניהול שונות מאוד מאלה שמוכרות בעולם העבודה. כלומר, כך זה נדמה במבט ראשון. כשמתחילים להכיר את הארגון העסקי הזה, מגלים שהוא דומה להפליא לעולם העבודה המוכר. ויותר מכך, הוא מראה פוקחת עיניים.

 

איך יוצרים עניין בבורג

 

בביקורים הראשונים קשה לנחש שבמקום פועל פס אריזה מתפקד. האסוציאציות הראשונות הן אחרות. במבואה מסתובבת בחורה שפורצת בבכי בכל פעם שמישהו חולף לידה. אנשים ניגשים לברך לשלום ומקרבים אליי את פניהם עד שהאף שלהם כמעט נוגע בשלי. מישהי רצה ללחוץ את ידי וכל הזמן חוזרת על המשפט "שלום, אני רונה".

 

אריזת סכו"ם לבתי קפה אריזת סכו"ם לבתי קפה צילום: עמית שעל

 

בביקור השני שלי הגעתי בדיוק בשעת ההפעלה המוזיקלית השבועית. זה היה יום חמישי, המשתקמים רקדו בחצר לצלילי שרית חדד. בחורות שזה עתה הכירו אותי התחננו שאצטרף לריקוד, ולא קיבלו "לא" כתשובה. סירבתי בחיוך והן התעקשו. המצאתי תירוץ והן כבר משכו אותי פנימה והתחילו לסובב אותי בדחיפות עדינות. כשחזרתי לבניין, תשושה, היתה לי רק מחשבה אחת: איך שורדים פה יום שלם?

 

יום העבודה מתחיל ב־7:30. 160 המשתקמים מגיעים בהסעה מההוסטלים. כמה מה"גבוהים", זה הכינוי למי שרמת תפקודו גבוהה יותר, מגיעים באוטובוס. "למשתקמים חדשים אנחנו עושים בהתחלה אוריינטציה", ליאורה אומרת. "ב־7:30 שותים תה בחדר האוכל ומתחילים לעבוד. ב־9:30 יש הפסקה לכריך. ב־12:00 יש הפסקת צהריים. ב־15:30 יום העבודה נגמר. למשתקם חדש נדרש לרוב חודש להתרגל לסדר היום, ובזמן הזה אנחנו לומדים את המצב הרפואי שלו, מה מרגש או מלחיץ אותו, איך לגשת אליו וממה להימנע".

 

אבל תהליך הלימוד לא נעצר. אי אפשר לדעת אם אי פעם יסתיים. בדרך להגשמת המטרה - הכשרת בעלי המוגבלויות לעבודה באחת החברות במשק ולחיים בקצת יותר עצמאות - המנהלים שלהם, המדריכים, צריכים לאתר בהם נקודות כוח רדומות, ללמוד את ייחודו של כל אדם מתקשה ואת הדרך להפיק ממנו את המרב, ובה בעת לקיים פס ייצור מתפקד ומצליח. בעצם, כמו בכל חברה אחרת ברמת החייל.

 

הדרכה בסדנת תכשיטים הדרכה בסדנת תכשיטים צילום: עמית שעל

 

קשה לקיים כאן יום עבודה יצרני. כל אירוע קטן יכול לחבל בעבודה ולקטוע אותה. וגם ביום עבודה מוצלח התפוקה לאדם עומדת על כחמישית מזו של עובד לא מיומן ממוצע: לפעמים המשתקמים מצליחים לבצע בין עשרות למאות פעולות ביום, לפעמים פעולות בודדות. אבל בתוך המציאות האטית הזאת אתגרי הניהול עצמם מזכירים בעיות ניהול שגרתיות, גם אם בגרסה מיוחדת מאוד.

 

לדוגמה, שמירה על קצב העבודה. רוב המשתקמים לא יודעים לספור, לא יודעים לקשור ומתקשים בביצוע פעולות מוטוריות פשוטות. בודדים מסוגלים לארוז מוצר שלם בעצמם. העבודה מחולקת לפס נע שבו כל אחד חוזר על פעולה יחידה. ובמצב כזה קל לאבד ריכוז ועניין. "אמנם מה שמשעמם אותנו יכול להביא אותם לפוקוס וריכוז", ליאורה אומרת, "אבל גילינו שיש גורמים שעוד יותר משפיעים על מידת העניין שלהם, וכשהעניין שלהם גדל הם מתאמצים יותר ומספיקים יותר; למשל, כשמשתפים אותם בתוצאה ומראים להם מראש את המוצר המוגמר, ההבדל עצום. גם הצבעוניות, המרקם של חומר הגלם, האתגר והגוון משפיעים. יש מי שתמיד יעשו מעט, יש כאלה שמקובעים על הסכו"ם (הכנת ערכות סכו"ם הפלסטיק היא סדנה קבועה), אבל מרובם הגיוון והשוני מוציאים יותר".

 

גם כשתאריכי היעד צפופים במיוחד, לפני החגים למשל, לא מלחיצים את העובדים, אלא מנסים להגביר את הקצב ביצירת עניין. וגם כאן פועלת מניפולציה שמוכרת מארגונים "רגילים": תחרויות בין קבוצות. הפרס הוא לרוב ממתק או סתם הכרזה על המנצחים, אבל זה עובד. "עשינו את זה בלחץ שנוצר לפני פורים עם קבוצת כרמית", ליאורה אומרת.

 

הכנת זרי שוקולד הכנת זרי שוקולד צילום: עמית שעל

 

וכמובן יש כישלונות. חברת הקייטירינג השכנה הזמינה עבודה של אריזת פירות לארוחות בכיתות - מארזים קטנים של תפוח לכל תלמיד. המשתקמים התבלבלו. בכיתות שמספר התלמידים בהן לא עגול הם כל הזמן עיגלו את מספר הפירות מעלה. "בסכו"ם אנחנו יכולים לעגל, כי ללקוח זה לא עולה הרבה כסף, אבל התפוחים עולים יותר, ונוצר מצב מורכב יותר, אז העדפנו לוותר על העבודה", ליאורה מספרת.

 

איך מקדמים את חסרי המזל

 

מרכזי עבודה נתמכת הם רעיון צעיר. הגה אותו ב־1987 ד"ר דונלד רבוש, מומחה לחינוך מאוניברסיטת מערב מרילנד, שהחליט להקים עמותה שתחפש דרך להעלות את רמת התפקוד ומידת העצמאות של הלוקים בפיגור שכלי. המפעל השיקומי הראשון שלו הוקם בבולטימור, עשה כותרות, והרעיון התפשט ברחבי ארצות הברית. "הורים למבוגרים בעלי צרכים מיוחדים יודעים שבתי חולים ציבוריים לא מספקים את הטיפול שהילדים שלהם זקוקים לו", רבוש אמר לכתב "הוושינגטון פוסט" ב־1992 בראיון שנערך אחרי שהעמותה שהקים, TARGET, זכתה בשורת פרסים והוגדרה כ"אחת העמותות האמריקאיות המועילות ביותר לנתמכיהן". "הגיעו אלינו אנשים שגם אחרי 30 שנות טיפול ממשלתי נעדרו כישורים בין־אישיים בסיסיים. אחרי כמה שנים של תעסוקה נתמכת הם עברו לגור בקהילה, עושים לבד קניות ועובדים במשכורת שמתקרבת לשכר מינימום".

 

אריזת תכשיטים אריזת תכשיטים צילום: עמית שעל

 

בערך באותן שנים הגיע הרעיון לישראל. "בשנות התשעים עיריית תל אביב חיפשה מודלים חדשים לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים", אומר ל"מוסף כלכליסט" מנכ"ל עמותת צ'יימס ישראל ג'ורג' צימרמן. "זכינו במכרז להפעלת מרכזי יום שיקומיים ואימצנו את המודל מבולטימור. כעת יש לנו שישה מרכזים, שעדיין חיים מתקציבי משרדי הרווחה והתמ"ת. על בסיס התעסוקה השיקומית הקמנו חנות מתנות בשם זר עוזר, אבל היא מפסידה 200 אלף שקל בשנה. אדם עם צרכים מיוחדים עולה יותר, מייצר פחות ויוצר יותר בלאי. הקהל הישראלי, בצדק, לא רוצה לכסות את העלויות האלה. הוא רוצה לשלם פחות ולקבל יותר. אבל הערך שאנחנו מייצרים הוא חברתי".

 

למה פרסים קטנים עדיפים

 

ג'ניה, המדריכה בסדנת התכשיטים, מנסה ללמד את אורית לקפל קופסה. "תמונה מסתכלת עליך, את מסתכלת על התמונה", היא אומרת ומצביעה על הלוגו. כך היא מסבירה שצריך להתחיל כשהלוגו פונה אל אורית ולא אל השולחן. "מה כתוב פה באנגלית?", אורית שואלת. "לא משנה. בשבילך זו תמונה. את מקפלת לפי הסימנים, ואז הופכת את הקרטון. זהו. יותר את לא רואה את התמונה. עכשיו את מקפלת: פה סימן גדול, פה סימן קטן, את מקפלת ככה, על הסימנים. רואה את השביל? לכי על השביל, לא דרך השדה. שיהיה מקופל ישר". אורית מקשיבה בדריכות. עכשיו ג'ניה בודקת אם הבינה ונותנת לה לנסות לבד. הניסיונות הראשונים מצליחים, אבל אחרי רבע שעה אורית מתייאשת. "לא ניסיתי טוב". מה קרה? אני שואלת. "אני לא יכולה, זה קשה לי". היא אומרת, קמה וחוזרת לסדנת הסכו"ם הסמוכה.

 

בעיני המשתקמים ברמת החייל המעבר בין הסדנאות הוא מעין מסלול קידום. בסכו"ם מתחילים ואליו מידרדרים כשנכשלים. במשימות אחרות יש אתגר גדול יותר, יותר צבעים ויותר עניין. הכנת תכשיטים היא העבודה הנחשבת ביותר. השלב הבא אחריה, בעיני המשתקמים, הוא ההתנסות בעבודה בחוץ.

 

 

"יש בזה משהו, אבל אנחנו מחלקים אותם לסדנאות בעיקר לפי סוג המדריך שכל אחד מהם צריך בכל שלב", אומרת ליאורה. "אם אנחנו מרגישים שמישהו צריך יותר הכלה ותמיכה, אנחנו מכניסים אותו לסדנה של אריאלה, והיא גם מתאימה לו פרויקט מבין אלה שהיא אחראית להם. כשאנחנו מתרשמים שמה שיקדם אותו כרגע הם גבולות וסמכותיות, הוא משובץ לסדנה של דורית, שבה מכינים מערכי שיעור לגני ילדים, או שאנחנו מקדמים אותו לג'ניה מהתכשיטים".

 

"נגיד, סבטה", מספרת ליאורה. "היא אחת המשתקמות בעלות התפקוד התעסוקתי הכי גבוה שיש לנו. היא כבר מיומנת מאוד, ומה שבולם אותה כרגע מלהתקדם ולצאת מכאן היא העקשנות שלה. אם תגידי לה משפט כמו 'לא עשית את זה נכון, בואי תראי איך לעשות' היא יכולה להגיע להתפרצויות כעס. גם אם היא עשתה עבודה מצוינת ולקחת ממנה כדי להראות לחניך אחר - היא עלולה להתפרץ. זו הבעיה שלה כרגע. בעבר היתה לה בעיית היגיינה, אבל פתרנו אותה. סבטה אוהבת לארוז מערכי שיעור לגנים, ונתנו לה הרגשה שהיא כמו הסגנית של המדריכה. התנאי היה שמירה על היגיינה. החלטנו שכשהיא תגיע לא נקייה היא לא תקבל את העבודה הזאת. בתוך כמה חודשים היא התחילה להחליף חולצה בכל יום, לצחצח שיניים, לשים דאודורנט, להריח טוב. היא עברה שינוי מדהים. עכשיו היא כל הזמן קוראת לנו ואומרת 'בואו תריחו אותי'".

 

ליאורה ג'רפי-ארמה ובלה ולדמן ליאורה ג'רפי-ארמה ובלה ולדמן צילום: עמית שעל

 

"כמעט כל אחד אפשר לקדם. זה עניין של עבודה שיטתית. אנחנו מרכיבים לכל משתקם תוכנית מפורטת בישיבות צוות, וכוללים בה את כל שלבי ההתקדמות שדרושים לו - מצחצוח שיניים עד התמצאות בנסיעה באוטובוסים כדי להגיע לעבודה. אחר כך את צריכה לחפש את נקודות הכוח והתורפה של המשתקמים ולעבוד עם הצדדים החזקים שלהם; לקרב אותם למטרה, כל הזמן להציב להם אתגרים קטנים. ההתקדמות חייבת להיות אטית. אף פעם לא את כל הקופה. אם את רוצה שסבטה תשמור על היגיינה את מתחילה בלהחליף חולצה בכל יום. מתישהו מוסיפים צחצוח שיניים. אחר כך מקלחת. ככה כל אחד מקודם לפי התוכנית שהכנו לו".

 

"לא רק האתגרים צריכים להיות קטנים, גם הצ'ופרים", ליאורה ממשיכה. "וגם כאן צריך לגלות מה מניע כל אחד. יש עובדים שמדבקת סמיילי מספיקה לתמרץ אותם להמשיך. יש משתקמים שצריכים צ'ופר ממשי יותר. חניתה, למשל, נעולה על שרשראות. מה שמניע אותה וגורם לה להתאמץ בעבודה הוא שרשראות. בסוף כל חודש בלה ולדמן, סגנית המנהל, מביאה לה שרשרת חדשה. ואז, לאורך כל החודש הבא, חניתה שואלת מתי מקבלים שרשרת".

 

"ויש כאלה שלא מעניין אותם סוג הסדנה, לא הצבעוניות, כלום. הם פשוט רוצים עבודה", מוסיפה רוני כהן (27), רכזת השיקום והטיפול. "אורי הוא דוגמה לשאפתן כזה. רק תני לו עבודה, לא משנה איזו. הוא כל הזמן שואל איך הוא עובד, וחלק מהתוכנית האישית שלו היא ללמוד לחכות לסוף היום כדי לקבל את הפידבק".

 

מחפוז מחפוז צילום: עמית שעל

 

איך נראה אקזיט אחר

 

קשה להתעלם מהרושם שהעבודות השבלוניות בסדנאות יכולות להוציא אדם נורמטיבי מהדעת. מנגד, יש עבודות רווחיות להפליא שאנשים נורמטיביים עובדים בהן, וגם הן נראות ככאלה שיכולות להוציא מהדעת. נראה שאת העובדים מחזיקים שני דברים, האתגר והרצון להתקדם. פה להתקדם פירושו בסופו של דבר לעבוד בחוץ, כלומר להשתלב בתוכנית באחד ממקומות העבודה שמעסיקים בעלי מוגבלויות ולקבל מהמעסיק שכר שנקבע על ידי מפקחים של משרד התמ"ת. השכר בעבודות האלה לרוב נמוך משמעותית מזה שמשולם לעובדים אחרים, ומותאם למגבלות ההספק של העובד. אולם מי שמסוגלים להספק מלא יכולים לזכות בשכר מלא. זה האקזיט הנכסף. וכמו כל אקזיט, זה חלום חמקמק.

 

עמית, למשל. עמית (24), במקור מראשון לציון וגר בדיור בקהילה, הוא אחד העובדים הכי יעילים ומלאי אנרגיה במע"ש אחיקם, אך האקזיט שלו יהיה קשה במיוחד. הוא נולד עם תסמונת נדירה שמתבטאת בסדרה של מומים גופניים: האצבעות שלו מחוברות, צורת הראש שלו לא שגרתית, גלגלי העיניים שלו בולטים מהראש ("בעיניי זה מקסים, הוא אחד החמודים", רוני אומרת) והדיבור שלו עמום ולא ברור. ודווקא הוא נחשב למי שהכי בשל לצאת למקום עבודה אמיתי.

 

"לא ראית דבר כזה", ליאורה אומרת, "הוא עושה דברים שלא תאמיני שהוא מסוגל. כשראינו את הידיים שלו חשבנו 'איך הוא ירים את הסכו"ם?'. לכי תראי איך הוא מרים".

 

הציורים של מחפוז הציורים של מחפוז צילום: עמית שעל

 

"אנחנו מוטרדים, כי לא כל אחד ירצה לקחת אותו. הוא לא יכול לקבל קהל. הוא לא יעבוד בארומה. אבל הוא רוצה לעבוד עם אנשים. הוא רוצה להיות מנהיג. כרגע אנחנו מנסים ללמד אותו לא לתת הוראות לחניכים אחרים. צריך למצוא את החליפה הייחודית שתתאים לו ולמצוא דרך להתמודד עם המראה החיצוני שלו", ליאורה אומרת. "לכל אחד צריך להתאים חליפה. מי שמוכן, אבל חלק מההפרעה שלו היא צעקות, נחפש לו עבודה במחסן, בבית עלמין, במקום שבו זה לא יפריע. אנשים שונים יצליחו במקומות שונים".

 

מי עובד בשביל כסף

 

רק עיקרון אחד המדריכות לא מצליחות להנחיל: עבודה עבור כסף.

 

תמורת עבודתם, הם מקבלים "תגמול", שם שניתן למה שמצטייר כשכר עבודה נמוך להפליא, ומתווסף לקצבה מהביטוח הלאומי: תשלום שנע בין 150 ל־800 שקל בחודש. במפעל אחר של צ'יימס בראש העין, שם מטופלים גם בעלי נכויות קלות יותר ומתבצעות עבודות רווחיות יותר כגון הכנת פריכיות עבור חברת דילייט, המשכורות יותר גבוהות ומגיעות בממוצע ל־1,000–1,500 שקל בחודש.

 

בעבר פורסמו כתבות על המשכורות הנמוכות במפעלי התעסוקה השיקומית השונים בישראל, ושמה של עמותת צ'יימס שב ועלה בהן. משרד הבריאות, האחראי לתוכניות, הגיב על כך בעבר: "לא מדובר בתעסוקה, אלא בפרויקט שיקום שמטרתו תהליך למידה. בעלי עסקים רבים אינם מוכנים לשלב משתקמים אפילו בחינם. ההשתכרות היא לא שכר, אלא מעין דמי שיקום, עידוד לקראת יציאה לשוק העבודה הפתוח".

 

אבל כאמור, דווקא העידוד הזה לא עובד. "כסף כמושג אבסטרקטי לא מדבר אליהם", אומרת לי בלה, וליאורה מוסיפה: "אנחנו מנסים לארגן להם קבוצות שיחה על משמעות הכסף - מה הם יכולים לקנות לעצמם בו, העובדה שהם יוכלו לחסוך ולקנות צבעים כדי לצייר או ללכת לסרט עם חבר. זה מה שמניע אנשים רגילים. ואם הם יבינו, זה יעזור להניע אותם ולעניין אותם בהעלאת קצב העבודה. אנחנו מסבירים להם שלכל פריט יש תגמול. אנחנו סופרים יחד את הפריטים שהחניך עשה, מתרגמים את זה לתגמול כספי ומראים לו. המשתקמים חותמים על תלושי תגמול, והמדריכים מחלקים להם אותם בסוף כל חודש. אנחנו מנסים להסביר להם שאם הם יעשו יותר הם ירוויחו יותר, אך זה קשה".

 

מטופלת אחת שהבינה את משמעות התגמול הכספי, מספרים לי, היא חסנה, שעובדת בסדנת התכשיטים היוקרתית. רוני מספרת שחסנה פיתחה הרגל חדש: היא כל הזמן בודקת אם מישהו קיבל יותר ממנה, ואם מישהו עוקף אותה, היא כועסת על המדריכים.

 

איפה מתחבאת היצירתיות

 

בפינת החדר הקטן שבו מתנהלת סדנת התכשיטים בולט חניך אחד בעל ממדי גוף ענקיים. הוא יושב ליד השולחן, פניו לקיר, מבטו מושפל ואצבעותיו מבצעות את העבודה הכי עדינה שנעשית במע"ש אחיקם: הרכבת אבן מיניאטורית בתוך תליון בצורת בית קטנטן. ידיו ממשיכות לעבוד גם כשהמבט שלו מתרומם מהתכונה שנוצרה סביבו. זה קורה רק כשאנחנו נכנסים לשדה הראייה שלו. הוא לא שומע.

 

"זה מחפוז, הקמע של הסדנה", ליאורה אומרת. "הוא חירש־אילם עם פיגור קל, ומחזיק לנו את המחלקה הזאת". התקשורת עם מחפוז מינימליסטית, ולרוב מסתכמת בהרמת בוהן במחוות "יופי!". הוא בן 42 מיפו, מגדל אותו אחיו מוחמד בן ה־45. "ההורים שלנו מתו מזמן, וכשהדוד שלי מת אמרו לי שאני צריך להיות האפוטרופוס", יספר לי מוחמד אחר כך בשיחת טלפון. "קשה, אבל מה אני אעשה? הסבירו לו שמחפוז לעולם לא יוכל לצאת לעבודה. הוא לא יכול לזוז בלי ליווי. הוא לא יודע מה זה אוטובוס. הוא יכול להיפגע. לכתוב הוא יכול רק את השם שלו. אז הוא יישאר במקום הזה תמיד. מנגד, אין לו דאגות על מה יהיה מחר".

 

מחפוז הוא מהמשתקמים המעטים באחיקם ששמם מוכר גם מחוץ למעגל המטפלים. הוא מצייר. ציוריו הצבעוניים נדפסו בעבר על שערי חוברות של עמותת אקים, וכמה מהם מוצגים בסניפי בנק אוצר החייל. יש משהו תמים ונוגע בציורים שלו: שלושה ערבים עם כפייה. איש מנגן בגיטרה. שני איילים. "מתוק נורא הילד, יש לו איזה קו מסוים", אומר לי האמן ברוך ברקין, שזה יותר מעשור עורך באחיקם סדנאות טיפול באמנות. "אוזניים כמעט לא תראי אצלו, כי הוא לא שומע. את האף והפה הוא מכיר רק כי הוא אוכל".

 

מה עם האופציות

 

מאה בעלי מוגבלויות ששהו בעבר במפעלים של צ'יימס עובדים כיום בחוץ, בחברות עסקיות ובארגונים ממשלתיים. . רבים אחרים עדיין עובדים במוסדות מע"ש, ויישארו בהם כל חייהם. ומאחורי מה שלפעמים נדמה כמו משל כמעט מחויך על שוק העבודה יש הרבה קושי: התפרצויות, בעיות שליטה על סוגרים והטרדות. ההתקדמויות אטיות, הנסיגות מהירות. רק בשבוע שעבר, יודעים לספר לי, היו התקף אפילפטי אחד, גניבת סנדביצ'ים וניסיון בריחה של חניכה אחרי שקיבלה הערה על העבודה שלה.

 

באחד הביקורים מצאתי את אורית, זו שוויתרה בסדנת התכשיטים, יושבת במבט נזוף ליד חדר המנהלת. היא זאת שגנבה את הסנדביצ'ים, היא אמרה לי. "הבאתי כריך מהבית ואני עדיין רעבה". כעת היא שובתת, ובתוך המשרד רוני ובלה בדיוק חושבות מה לעשות. "היא התחילה לשבות כי אמרתי לה שאני מאוכזבת ושחשבתי שאני יכולה לסמוך אליה", בלה אומרת. "זה נגע לה במקום רגיש. היא עבדה בחוץ כמה שנים, בבית אבות, ואז היתה אצלה נסיגה גדולה והיא חזרה לכאן. היא עדיין רוצה לצאת. אני חושבת שאני אתן לה לבחור. אני אגיד לה שזו החלטה שלה, אבל אם היא לא עובדת עם החברים, אז היא לא תוכל לבלות איתם בהפסקה. לדעתי היא תבחר לחזור לעבודה כמו גדולה".

 

שוב מחוץ לחדר, אני שואלת את אורית מה החלום שלה, מה היא רוצה. "אני רוצה לעבוד בקונדיטוריה, ללכת עם מגש ולתת עוגות לאנשים", היא אומרת. "לא עשיתי את זה אף פעם. בגלל זה אני כל כך מחכה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x