• תפריט
מוסף 03.04.2014
מוסף 03.04.14

מדינה על כדורים

מסע בברזיל ערב המונדיאל, בין החלום הגדול על זכייה בגביע הקדוש לבין הייאוש הקיומי מהמחיר העצום שמדינה שלמה משלמת כדי להגשים את החלום הזה

אתי אפללו, ברזיל 09:2703.04.14
ב־1950 אירחה ברזיל את המונדיאל הראשון אחרי מלחמת העולם השנייה. בבית הגמר היא דרסה את שבדיה בתוצאה 7:1 ואת ספרד 6:1 והפכה למועמדת ודאית לזכייה בגביע העולמי. המשחק האחרון והקובע נגד נבחרת אורוגוואי נערך באצטדיון המרקנה העצום בריו דה ז'ניירו לעיני מספר בלתי נתפס של 199,854 צופים. לברזילאים הספיק תיקו, אבל המשחק הסתיים בהפסד מדהים של 2:1 ובאובדן הגביע לאורחים השנואים. הכאב וההלם הובילו שני אוהדים לקפוץ אל מותם עוד באותו הערב באצטדיון עצמו. עשרות אנשים ברחבי ברזיל עשו כמותם בימים שלאחר מכן בעקבות מה שמכונה עד היום ה־Maracanazo, אסון המרקנה.

 

בעוד חודשיים, 64 שנים אחרי האסון הלאומי ההוא, תגיע סוף סוף הזדמנות לחוויה מתקנת. עשרות מיליוני ברזילאים חולמים על הנפת גביע עולמי בבית, במרקנה. אלא שבו בזמן הם סובלים וכואבים יום־יום את אסון המרקנה הכלכלי שהתרגש עליהם. עשרות מיליארדים שהוצאו על אירוח המונדיאל הנוכחי כמו גם על אירוח האולימפיאדה, שבאופן נדיר תיערך שנתיים אחריו גם היא בברזיל, הפכו לאיום ממשי על היציבות הכלכלית של המדינה הענקית, שגם כך מיטלטלת לאורך השנים בין גאות לשפל, מתקשה להתייצב ועדיין לא מצליחה לגאול את ענייה מגורלם.

 

ביקור בברזיל הוא תמיד מסע בין קצוות. אבל ערב המונדיאל, הקצוות הללו רחוקים עוד יותר זה מזה, ובו בזמן בלתי ניתנים להפרדה. החלום הגדול על תיקון היסטורי והאושר הצרוף הטמון בהנפת הגביע מגיע יד ביד עם החרדה האיומה שיוצרת המציאות המידרדרת - והיא מידרדרת במידה רבה כדי להגשים את חלום ההנפה ההוא.

 

רוקדים ברחוב בסלבדור. הרבה דברים טובים קורים כשמזיזים את הישבן בצורה מעגלית, רק להפגין אי אפשר רוקדים ברחוב בסלבדור. הרבה דברים טובים קורים כשמזיזים את הישבן בצורה מעגלית, רק להפגין אי אפשר צילום: אתי אפללו

 

הכדורים שיהפכו אותנו לעשירים

 

שעת צהריים בחוף בקופקבנה והחום בלתי נסבל. 30 מעלות בצל ו־90% לחות. כל מי שלא בתוך המים הכחולים מוצא מחסה. ג'רמייש, רזה וזיפני עם תלתלים ועיניים מחייכות, מסתובב בין יושבי בתי הקפה הקטנים שלאורך הטיילת ומוכר להם קעקועים מזויפים, מעין שרוולונים שמלבישים מהכתף עד המרפק שיוצרים מראה של זרוע מקועקעת. 10 ריאל לאחד, 15 שקל בערך. התיירים בבתי הקפה לא משתגעים מהסחורה שלו כרגע, אבל ג'רמייש (30) לא מתרגש. הוא כבר ממתין בקוצר רוח לפתיחת המונדיאל בעוד חודשיים וחצי. "הרבה אנשים יבואו והעסקים יהיו טובים", הוא אומר. הוא סומך על חגיגות הכדורגל שיזניקו את מצב הרוח. עם הקשאסה שתזרום כמים לא יהיה תייר אחד שיסתובב בלי קעקוע מזויף על הכתף ב־10 ריאל בלבד. קעקוע מזויף ייראה הדבר הכי הגיוני בעולם לרכוש לעצמך, כמו גם כובעים שנארגו מלשוניות של פחיות משקה, תכשיטים מנצנצים, בגדי ים זרחניים, שיפודי גבינה וקוקוסים ירוקים - מרכולתם של עשרות הרוכלים שמציפים את החוף בעסקיהם הזערוריים.

 

בתקופת הקרנבל ג'רמייש מוכר בין 15 ל־20 שרוולוני קעקוע ביום. בתקופת המשחקים, שיימשכו חודש שלם, הוא מקווה למכור הרבה יותר. והכסף? "הולך לילדים", הוא אומר לי. יש לו שני ילדים משתי נשים שונות, בת ובן, ששמותיהם מקועקעים על זרועותיו. קעקוע של ממש, לא שרוול. "חיים שלי", הוא מכנה אותם בחיבה. את האמהות שלהם הוא מחבב פחות.

 

שקיעה מתוך המרקנה. 64 שנים של המתנה לחוויה המתקנת, אחרי ההשפלה של המונדיאל ההוא שקיעה מתוך המרקנה. 64 שנים של המתנה לחוויה המתקנת, אחרי ההשפלה של המונדיאל ההוא צילום: אתי אפללו

 

לקראת המונדיאל ג'רמייש עתיד להרחיב את המרכולת. כבר עכשיו ניתן למצוא בשווקים את כל המרצ'נדייז הדרושים לקרנבל, מבובות ארמדילו פולקו, קמע המשחקים, דרך חולצות, כובעים, פאות ותיקים ועד צבעי גוף וזמבורות. חברת הכפכפים הוויאנס הגדילה לעשות ויצרה זוגות ממותגים לכל האוהדים שיגיעו - ספרדים, גרמנים, אנגלים ואפילו אוהדי אורוגוואי וארגנטינה השנואים.

 

בכלל, הספונסרים, נותני החסות לאירוע הכדורגל הגדול בעולם, התכוננו אליו ביסודיות רבה יותר מהממשלה הברזילאית והשתלטו מזמן על שעות השידור, המודעות, התודעה. כל מה שיכול להגשים חלומות בכסף כבר ניתן לרכישה, ועל כל חלום כזה מוטבע לוגו של כדור. קוקה־קולה, למשל, כבר מוכרת בקבוקים מעוצבים וממותגים שעליהם סמלי הקבוצות השונות, ואילו מקדונלד'ס הכריזה על מבצע להגשמת החלומות של הילדים. רוצים שילדכם יצעד על הדשא עם השחקנים? כל שעליכם לעשות הוא לצלם אותו מכריז גולללללל, ועדיף ברחבה שיועדה לכך בסניף מקדונלד'ס עצמו. יכול להיות ששמו יעלה בהגרלה, ויכול להיות שהוא סתם יהיה שמן.

 

פאבלה רושיניה, שכונת עוני לביקורי תיירים. התושבים קמים בבוקר בקן הנמלים הגדול ביותר בברזיל, עובדים עד הלילה ואז זוחלים בחזרה לחור הצבעוני שלהם פאבלה רושיניה, שכונת עוני לביקורי תיירים. התושבים קמים בבוקר בקן הנמלים הגדול ביותר בברזיל, עובדים עד הלילה ואז זוחלים בחזרה לחור הצבעוני שלהם צילום: אתי אפללו

 

הכדורים שיחזירו את הכבוד האבוד

 

הקרנבל בריו מגיע לשיאו בערב האחרון ממש, כשברחובות עובר "מצעד המנצחות": ששת בתי הספר לסמבה שהעלו את המופעים המרהיבים ביותר, מאות אנשים על במות משוכללות, צועדים במצעד ניצחון מטורף שנמשך עד הבוקר.

 

גשם זלעפות יורד, שמיכה כבדה של עננים מכסה את השמים ומפרידה בין האנשים למטה לבין ישו השומר מלמעלה. סוחרים זריזים מציעים שקיות ענק להתעטף בהן ב־5 ריאל, ובתוך רגע הגוף העייף מזיע כל כך עד שהגשם הופך מפלט מבורך. המצעד השני בסדר (המקום החמישי בתחרות) מוקדש כולו לכדורגל. שעה וחצי של תלבושות כדורגל, במות המעוצבות כמגרשי כדורגל וגולת הכותרת - אלילי הכדורגל של ברזיל לדורותיהם מפזזים על הבמות בתלבושות מוזהבות ובועטים כדורים חתומים אל הקהל המשולהב.

 

זה עלול להישמע מופרך, אבל האקסטזה ההמונית שיוצרים השחקנים המזדקנים הופכת אפילו את עשרות הברזילאיות העירומות למחצה שמפזזות סביבם למיותרות. את התהלוכה סוגר זיקו, ספק כדורגלן ספק אל, שנחשב לאחד מגדולי הכדורגלנים של ברזיל בכל הזמנים, שני רק לפלה. כעת כדורגלן העבר בן ה־61 ניצב בראש בימת ענק מעוצבת ככתר, לצווארו קשורה גלימה והוא מפזז במרץ של בן 21. הקהל אוהב אותו. אפילו הגשם פסק.

 

גיטה במטבח שלה. מגדירה את עצמה כמעמד עליון, "מפני שיש לי דירה" גיטה במטבח שלה. מגדירה את עצמה כמעמד עליון, "מפני שיש לי דירה" צילום: אתי אפללו

 

השפעת הכדורים מתחילה להתפוגג

 

מאחורי כל תהלוכה של בית ספר מנצח צועדים המנקים. במדים כתומים זוהרים, חמושים במטאטאים אימתניים ומסודרים בצורת ראש חץ, הם מקרצפים את המשטח לקראת המצעד הבא. שניים מאלה שצעדו בעקבות השאריות של זיקו חורגים לרגע מהתפקיד שהוגדר להם, משליכים את המטאטאים ופורצים בריקוד סמבה סוער. הם מפליאים להתנועע, ממצים עד תום את 15 דקות התהילה שלהם לקול תשואות הקהל.

 

ציור של זיקו על הקיר מול המרקנה. ספק כדורגלן, ספק אל ציור של זיקו על הקיר מול המרקנה. ספק כדורגלן, ספק אל צילום: אתי אפללו

 

לעומתם, חבריהם למקצוע מחוץ לרחבה אינם מחייכים. למעשה הם שובתים כבר כמה ימים. ריו שמחוץ למסלול הקרנבל מוצפת זבל ריחני. השביתה פרצה בדרישה לשיפור השכר, שבמקרה של מנקי הרחובות עומד על 810 ריאל לחודש, 1,200 שקל לערך.

 

מה אפשר לעשות ב־810 ריאל בחודש? לא הרבה. יוקר המחיה בברזיל גבוה מאוד. כמו בישראל, גם כאן לא קל לחיות. נסיעה באוטובוס עולה 3 ריאל, במטרו 3.5, ליטר דלק עולה 3.2 ריאל. יוגורט בטעמים עולה 2.5 ריאל, קילוגרם תפוחים 9, טונה מקופסה 5. דירת חדר בת 35 מ"ר בקופקבאנה תעלה 600 אלף ריאל, כמעט מיליון שקל, ואילו דירה ששטחה 100 מ"ר באיפנמה, השכונה היוקרתית ביותר של ריו, תעלה 4 מיליון ריאל, קצת יותר מ־6 מיליון שקל. והמשכורות החודשיות? אחות בבית חולים ממשלתי משתכרת 1,500 ריאל, בפרטי - כפול מזה. מורה מרוויח כ־2,000 ריאל, מהנדס 5,000, עובד במשרה ראשונה לאחר סטאז' במשרד פרסום נהנה מ־4,000 ריאל.

 

ג'רמייש על הטיילת. בקרנבל מכר 15 קעקועים מזוייפים ביום, במונדיאל ימכור הרבה יותר ג'רמייש על הטיילת. בקרנבל מכר 15 קעקועים מזוייפים ביום, במונדיאל ימכור הרבה יותר צילום: אתי אפללו

 

והמחירים רק הולכים ועולים. מחירי הדיור רשמו עלייה של כ־200% מאז 2008. אבל מה שנראה הגיוני לאחר המשבר של 2008, כשברזיל בלטה בצמיחה הגבוהה שלה, הפך בלתי נסבל בשנתיים האחרונות, כשהכלכלה בהאטה ממושכת. שיעור הצמיחה ב־2013 היה 2.3%, והוא צפוי להיות דומה השנה. הבנק המרכזי נוקט מדיניות מוניטרית מרסנת כדי למנוע התפרצות אינפלציונית, והוא העלה את הריבית החודש ל־11% כמעט. בחודש שעבר הורידה סוכנות דירוג האשראי סטנדרד אנד פורס את הדירוג של ברזיל לכזה שמשקף השקעה כמעט ספקולנטית. חרף ההאטה המחירים ממשיכים לעלות, ויוקר המחיה הוביל את מעמד הביניים הברזילאי לצאת לרחובות במחאה שהגיעה לשיאה ביוני בשנה שעברה. מה שאצלנו היה הקוטג', אצל הברזילאים היה מחירי התחבורה הציבורית, שעלו בכמה סנטים בודדים והבעירו את המדינה.

 

מעמד הביניים הוא עניין חדש יחסית בברזיל, ועד לא מזמן כמעט לא היה קיים בין מעט העשירים מאוד למיליוני העניים מאוד. הנשיא הקודם לולה דה סילבה הפעיל תוכנית כלכלית אגרסיבית והצליח לחלץ כ־30 מיליון ברזילאים מהעוני. לפי נתוני הבנק העולמי צנח שיעור העניים במדינה בתקופת כהונתו מ־31% ל־21%. כיום אותם ברזילאים רואים בייאוש כיצד הם עובדים ועובדים, המחירים מאמירים וכספי המסים שלהם מופנים לפרויקטים גרנדיוזיים: אירוח משחקי המונדיאל, ושנתיים אחר כך גם האולימפיאדה.

 

הכאב הזה יוצר דיסוננס קשה. חרף אהבתם הבלתי מתפשרת לכדורגל, כשאני שואלת על המונדיאל הקרב, רוב הברזילאים מספקים תשובות נחרצות: "המשחקים הם בולשיט", עונים לי, "המשחקים הם הצגה, אין באמת סיבה לארח את המונדיאל". למה? אני שואלת. "כי יש מיליון דברים אחרים שצריך לטפל בהם קודם", מגיעה התשובה.

 

תהלוכת הכדורגל בריו. תלבושות, כדורגל, במות של מגרשי כדורגל, ואלילי כדורגל בתלבושות זהב תהלוכת הכדורגל בריו. תלבושות, כדורגל, במות של מגרשי כדורגל, ואלילי כדורגל בתלבושות זהב צילום: אתי אפללו

 

במטרו, בחוף, ברחוב, כולם אוהבים כדורגל וטורחים לציין זאת, אולם חלק לא מבוטל מהם מתחיל להתעורר מהשפעת הכדורים. "התחבורה שלנו גרועה, אין ביטחון ברחובות, רמת החינוך ובתי החולים נמוכה", אומרת לי טניה בבז'ה (52), תושבת ריו. אני פוגשת אותה כשהיא מדפיסה מאמר באינטרנט קפה במרכז העיר. היא אם יחידנית שמגדלת את בתה המתבגרת, עובדת כמהנדסת בחברת דלק ומגדירה את עצמה בת מזל כי יש לה דירה משלה. למרות מחאותיה של בתה היא לא מתקינה בה קו אינטרנט ומזגן, בעיקר בגלל חשבון החשמל. טניה כנראה לא לבד, והאינטרנט קפה הומה אדם, בעיקר תלמידים שמכינים עבודות לבית הספר. "וחוץ מזה, ראית את הזבל ברחובות? לכאן נביא אורחים?", טניה מסכמת ומתפנה למאמר שהדפיסה.

 

אמירות בסגנון זה חוזרות על עצמן שוב ושוב. המוטו המרכזי הוא "התיירים באים לכאן לחודש, אנחנו חיים כאן כל החיים, אז למה להשקיע במתקנים שישרתו אותם ולא אותנו ואחר כן יהיו פילים לבנים?".

 

מה שהרתיח את הברזילאים הוא הגילוי שייקור התחבורה הציבורית נבע בין היתר מהצורך לממן את העלות האדירה של בניית האצטדיונים ואירוח המשחקים, שצפויה להגיע ל־40 מיליארד ריאל. רק אצטדיון המרקנה בריו, שיארח את משחק הגמר, עבר מתיחת פנים בשווי של כמעט חצי מיליארד ריאל. תוכניות הפיתוח של העיר והקמת הכפר האולימפי יעלו עוד מיליארדים רבים.

 

רוקדים בסלבדור. כל מבני החמדה מכוסים בלוחות עץ כדי למנוע מרבבות שיכורים להשתין על קירות הבתים של ז'ורז' אמאדו וחבריו רוקדים בסלבדור. כל מבני החמדה מכוסים בלוחות עץ כדי למנוע מרבבות שיכורים להשתין על קירות הבתים של ז'ורז' אמאדו וחבריו צילום: אתי אפללו

 

הכדורים לאנשים השפויים

 

גיטה קתח (42), ברזילאית שנולדה לאב לבנוני ואם צ'כוסלובקית, היא מארחת פעילה ב־EatWith ריו. בעבר היתה בכירה במשרד פרסום, אך החליטה לפרוש ולהתמסר לאהבתה לבישול. מיזם EeaWith, שתופס תאוצה ברחבי העולם, מבוסס על בשלנים כמו גיטה, שמארחים בבתיהם לארוחות צהריים או ערב בעיקר זרים כמוני שמעוניינים בטעימה אינטימית של מנות מקומיות.

 

התבשיל העיקרי בארוחה הוא מוקקה, קדירה של דג בשמן דקלים וחלב קוקוס עם פלפלים וכוסברה, ואני מלקקת את השפתיים. לגיטה יש דירת שני חדרים במרכז ריו, שמוקפת גדר עבה וגבוהה ומצלמות מעקב ומחוברת לאזעקה - כמו רוב הדירות בעיר. היא מגדירה את עצמה כמשתייכת למעמד העליון, פשוט מפני ש"מי שיש לו דירה הוא מהמעמד העליון. הרוב כאן שוכרים, קשה מאוד לקנות דירה היום".

 

על החוף בקופקובנה. כולם אוהבים כדורגל, אך רבים מתחילים להתעורר מהאופוריה על החוף בקופקובנה. כולם אוהבים כדורגל, אך רבים מתחילים להתעורר מהאופוריה צילום: אתי אפללו

 

את הצמיחה הכלכלית בשנים שאחרי משבר 2008 גיטה מגדירה "איפור, הצגה שהאזרחים לא נהנים ממנה". קילוגרם פלפל אדום עולה 12 ריאל, היא אומרת, "איך אוכל יכול להיות יקר כל כך? ואני לא מדברת על ארנונה וחשמל או על כרטיסים להופעות, שהם בכלל מותרות". הכסף שהיא מרוויחה מבישול לא מספיק לה, "ובגלל זה אני עדיין עובדת בפרסום כפרילנסרית".

 

ההשקעה במונדיאל במקום ברווחת התושבים מרתיחה אותה. אני אומרת לה שהמונדיאל בדרום אפריקה לפני ארבע שנים דווקא תרם הרבה לאזרחים. "חברים מדרום אפריקה באמת אמרו לי שזה לא רק עניין של כסף, אלא גם של גאווה לאומית, ושכאומה הם לא היו אותו דבר לפני המונדיאל", היא מסכימה, "אבל להם היו בעיות שאין לנו, כמו אפרטהייד ואפליה, שהיה צריך להתגבר עליהן. אצלנו הן לא קיימות".

 

גיטה כועסת, והכעס הופך לזעם ממש כשעולה שמה של הנשיאה הנוכחית דילמה רוסף, שתתמודד על כהונה נוספת באוקטובר. רוסף סופגת ביקורת קשה גם מאנשים שאני פוגשת ברחוב, בעיקר על מה שהם מכנים עצימת העיניים שלה אל מול השחיתות במנגנונים הממשלתיים. "לא משנה כמה יפגינו, כלום לא ישתנה", גיטה אומרת, "השחיתות גוברת כאן על הכל". היא גם לא מאמינה שהשלטון יתחלף, "כי העניים אוהבים אותה. כל מקבלי הקצבאות מהמדינה יעלו אותה שוב".

 

כפכפים בצבעי הנבחרות. הספונסרים של המונדיאל השתלטו מזמן על התופעה כפכפים בצבעי הנבחרות. הספונסרים של המונדיאל השתלטו מזמן על התופעה צילום: אתי אפללו

 

כדור הזיה טרופי של החלילן מהמלין

 

בסלבדור, שעתיים טיסה צפונה, אותה מדינה, אותו חום ובכל זאת עולם אחר. נדמה שהאנשים פה בהשפעה של כדורים מסוג שונה לגמרי. קרנבל גם כאן, ועם רדת החשכה מיליונים יוצאים לרחובות לחגוג. במקום הגרסה המוכרת מריו של קרנבל מפונפן, בסלבדור הקרנבל הוא של העם. משאיות ענק נוסעות על הטיילת הרחבה כשעל כל אחת מהן מסכי ענק, אמצעי הגברה, להקה, רקדנים וזמר ששר את להיטי הקרנבל בעוצמה מחרישת אוזניים. המשאית נוסעת לאטה, והעם נוהר אחריה במעין גרסה טרופית הזויה של החלילן מהמלין.

 

על אחת המשאיות עומד הזמר פפיליו בחלוק צהוב ענק ועליו אִמרת זהב וצורח Lepo Lepo והעם אחריו. "לפו לפו" הוא הלהיט השנתי של הקרנבל ומלוות אותו תנועות ריקוד מוסכמות: הנפת ידיים בתנועת מספריים, ואז לצדדים בתנועת ניגוב שולחן, והזזת הישבן בצורה מעגלית. למען האמת, הזזת הישבן בצורה מעגלית היא התנועה הנפוצה ביותר בריקוד הברזילאי. בכל פעם ש"לפו לפו" מתנגן, רבבות אנשים עוצרים הכל, מניפים ידיים ומזיזים את הישבן.

 

הרבה דברים טובים קורים כשמזיזים את הישבן בצורה מעגלית. אפשר להעביר כך ימים שלמים בלי לשים לב להררי הזבל שמקיפים את הרחובות, לאלימות שפושה בצדי משאיות הענק שגם טורים ארוכים של שוטרים חמושים לא יכולים לה, לכיוסים, לקטטות שיכורים וגם לאינספור בנות עשרה עם גשר על השיניים וגם כרסן בין שיניהן. כל מבני החמדה של סלבדור מכוסים בלוחות עץ כדי למנוע מרבבות שיכורים להשתין על קירות הבתים של ז'ורז' אמאדו וחבריו. וחרף הכמות העצומה של בתי שימוש כימיים שמפוזרים ברחובות אד לא קל של שתן נישא באוויר בקביעות, מתודלק בשתייה מסיבית של בירות SKOL שנמכרות בכל פינה, שלוש פחיות תמורת 5 ריאל. למה שלוש? אחת לי, אחת לך ואחת לחבר החדש שנכיר כשנציע לו בירה. כי כולם חברים, וכולם שמחים, וכולם מזיזים את הישבן בצורה מעגלית.

 

המנקים שהולכים אחרי התהלוכות. 15 דקות התהילה שלהם חולפת מהר המנקים שהולכים אחרי התהלוכות. 15 דקות התהילה שלהם חולפת מהר צילום: אתי אפללו

 

לעבוד זה כמו לרוץ על כדור מתגלגל

 

ברושיניה (Rocinha), הפאבלה שממנה נשקף הנוף המרהיב ביותר של ריו, תחושת המועקה מתגברת. רושיניה היא שכונת עוני לתיירים. כל מי שביקר בשכונות עוני במומבאי למשל יאמר לעצמו לאחר מבט חטוף שהמצב לא כל כך נורא, שמדובר בעוני של עשירים. ברושיניה אין ביוב שזורם ברחובות וגם לא ילדים עירומים מזי רעב עם בטן נפוחה. במרכז הפאבלה יש אפילו כמה בניינים חדשים יותר, חלק מפרויקט דיור ציבורי שהנהיג הנשיא לולה, ואפילו סניף בנק יש כאן ופלאפונים לכולם, והוויאנס הוציאה מהדורת כפכפים מיוחדת לתושבי השכונה שעליהם דוגמה של הפאבלה.

 

בשל איסור הרשויות להרחיב את רושיניה התושבים בונים בתים על גגות הבתים הקיימים. כוכים משוכללים שמשתרגים למעלה ולצדדים וצבועים בצבעים עליזים. עוני צבעוני, מצטלם היטב, במיוחד כשמעליו תלויה רשת קורי עכביש עצומה בגודלה, מיליוני חוטי חשמל שמחברים את דירות התושבים פיראטית וחינמית לרשת החשמל.

 

ואולם, המועקה לא עוזבת משום שלא מדובר בעוני של עשירים, אלא בעיקר בעוני של האנשים העובדים. בניגוד לפאבלות העניות באמת, שהתושבים בהן נתמכים בידי הממשלה ותיירים אינם מגיעים אליהן כמעט, רושיניה היא שכונת העוני של הנהגים, הקופאים, המוכרים בחנויות והרוכלים שמסתובבים בחופים. כ־200 אלף איש, שאין ביניהם נציגות בולטת לצבע עור מסוים, אינספור בעלי מקצועות פשוטים שיוצאים לעבודה יום אחרי יום וכך יעשו עד סוף חייהם ללא סיכוי אמיתי להיחלץ מהשכונה. משכורת פשוטה בברזיל לא מאפשרת לחיות מחוץ לשכונת עוני. שיעור הילודה גבוה, שלושת בתי הספר ברושיניה לא מספיקים לכל ילדי השכונה, רמת החינוך בבתי הספר הציבוריים נמוכה ורבים מהילדים יוצאים לעבודה בגיל צעיר - מה שצפוי להנציח את מצבם.

 

לקראת המונדיאל פרסה כאן המשטרה כוחות מתוגברים והחלה לצמצם את האוטונומיה שכנופיות סוחרי הסמים נהנות ממנה. על הקירות נתלו כרזות שקוראות להימנע מאלימות במהלך משחקי המונדיאל, והילדים שיוצאים מבית הספר משחקים בכדורגל. בשכונות האלה היו הכדורים מאז ומעולם גלולה לטשטוש המציאות. פעם בדור צומח בשכונה כזאת כוכב. היתר קמים בבוקר בקן הנמלים הגדול ביותר בברזיל ועובדים עד הלילה, אז הם זוחלים לחור הצבעוני שלהם לשינה מותשת וממשיכים לחלום.

 

ילדים בפאבלה רושיניה. שלושת בתי הספר לא מספיקים ורבים מהם יוצאים לעבודה בגיל צעיר ילדים בפאבלה רושיניה. שלושת בתי הספר לא מספיקים ורבים מהם יוצאים לעבודה בגיל צעיר צילום: אתי אפללו

 

כדור, אבקה, סיגריה, או סתם נגיעות סטלה

 

הפגנות המחאה נגד המונדיאל נמשכות בברזיל כיום, בעיקר בערים הגדולות, אך היקפן הצטמצם והן דומות יותר למשמרות מחאה. הפוגת הקרנבל קטעה את התנופה. קשה להפגין כאשר מזיזים את הישבן בתנועה מעגלית.

 

"עכשיו הפוליטיקאים התחילו לנצל את ההפגנות כדי לתמרן את העם", אומרת לי טניה מהאינטרנט קפה, "הציבור הוא כמו עדר פרות, אין לו עמדה סדורה". אבל לא רק מניפולציות פוליטיות. ההפגנות דועכות גם כי ההמונים מבינים שאת קיום טורניר המונדיאל בברזיל כבר לא יוכלו לבלום. וכך, ככל שמועד שריקת הפתיחה מתקרב, השפעת הכדור הולכת וגוברת והדרישה לעצור את המשחקים הופכת ללא יותר מרעש רקע מטריד מעט.

 

כל העוסקים בתיירות מתכוננים במרץ; בעלי הפוסדות, ההוסטלים המקומיים, כבר מחשבים את הרווחים; נותני החסות מתמרקים לקראת הרגע הגדול שהשקיעו בו מיליונים רבים; וההתלהבות של מיליוני הברזילאים חולי הכדורגל רק תלך ותתעצם.

 

ולא רק בריו. בעיירה מורו דה סאו פאולו, מעוז הישראלים שעל האי טיניארה הסמוך לסלבדור, גוטה הגדול כבר מחליף את מנת הספיישל של המסעדה משניצל קרנבל (בגט עם סביח ושניצל) לשניצל מונדיאל (אותו הדבר). המוזיקה מתנגנת, הישבן מתנועע, הקשאסה זורמת וגם כאן ההזיות קשורות לכדורים, אולם למי שמעוניין הן מגיעות גם באבקות, בסיגריות מגולגלות ובפרחים עם נגיעות סטלה.

 

תנו כדור של מציאות מדומה

 

ריו היא עיר של חלומות. החלומות בה קלים ואווריריים, כמעט קלישאת חלומות, שמרחפים במורד הר הסוכר, מתגלגלים לאורך החופים הארוכים וההומים כמו רררררריש פורטוגזית ונבלמים על קו המים, ממתינים במרחק נגיעה. עיר של חלומות בגובה הראש, לכאורה רק להושיט יד ולקטוף. זה מפתה, אבל לרוב זה לא מתגשם.

 

בערב אני הולכת למשחק של פלמינגו במרקנה המחודש. האצטדיון מצוחצח מבפנים, עטוף כיסאות צהובים־כחולים, שהקטינו את מספר האוהדים שיכולים להידחס אליו בחצי. צבעי השקיעה מעל גגו הפתוח הופכים אותו למבנה רומנטי גם בעבור מי שלא גדלה על כדורגל ברזילאי ולא נושאת בכאב את זכר אסון המרקנה.

 

כשאני יושבת בתוך היכל הכדורגל, אחד המפורסמים בעולם, אני מבינה שלפחות עד הקיץ כל הקולות הקוראים להשקיע את כספי המונדיאל בחינוך או בבריאות התושבים ייענו בשלילה; ממש כפי שמורפיוס מ"מטריקס" הציע לעם את הכדור האדום פוקח העיניים, אבל העם העדיף על פניו את הכחול, שמשאיר אותך במציאות המדומה. כולם חיים עכשיו ביתר שאת תחת ההשפעה הממכרת של הכדורגל. עד 13 ביולי, מועד משחק הגמר, ברזיל תהיה מדינה שתלך ותשקע בחלום אחד מסוים. אם יתגשם, הוא יכול להזניק את כל המדינה קדימה הרבה יותר מעוד התערבות של הבנק העולמי. אם יתפוגג, אלוהים שישמור. ברוכים הבאים למדינה על כדורים.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x