• תפריט
מוסף 27.03.2014
מוסף 27.03.14

בקסבה של תל אביב

כתבת מוסף כלכליסט עברה לגור בסומייל, כפר קטן ומתפורר שתקוע בלב הקרקע היקרה ביותר בתל אביב. ימים ספורים אחרי שעזבה הכפר הובס בידי כרישי הנדל"ן

רוני הראל 08:3927.03.14
"פנינת הפלאפל" ברחוב אבן גבירול היתה מוקד עלייה לרגל לתושבי הצפון הישן של תל אביב. גם לאבא ולי. הרחבה היתה מלאה תמיד בשולחנות פלסטיק של כתר ואנשים עם טחינה נוזלת על גב היד, וריח טיגון עמוק עטף את הכל. את אחד הקירות בתוך הפלאפלייה כיסתה מראה שנראתה לי אז כמו שיא המודרניות, כזו שמחולקת לאורכה לרצועות שכל אחת פונה לזווית אחרת. הייתי נמוכה מכדי לראות את עצמי בה, אז הייתי מבקשת מאבא שירים אותי ואוכל לחזות בפלא.

 

מהרחבה אפשר היה לראות את הבתים שהקיפו את פנינת הפלאפל. הם כבר לא נראו כמו שיא המודרניות, יותר כמו כפר עני ונטוש: צריפים רעועים עם קירות מתקלפים וביניהם שבילי עפר. באחד הביקורים סימנתי לאבא באצבע שיקרב אליי את האוזן ושאלתי בשקט: "אנשים גרים שם?". אבא ענה שכן וגם סיפר שמישהי מהכיתה של עלמה, אחותי, גרה באחד הצריפים. "והם עניים?", לחשתי בקול עוד יותר שקט, ואבא אמר בקול של מי שמקריא סיפור אגדה: "אומרים שבקרוב הם הולכים להיות עשירים".

 

20 שנה עברו. אני עומדת באותה הרחבה, אשר היום היא עירומה וריקה למעט שולחן פלסטיק יחיד שסביבו מכונסים כמה אנשים מנומנמים שצופים במשחק שש בש. אשה אחת מוציאה משקית מנת פלאפל שנקנתה במקום אחר ברחוב. בפנים המראָה מכוסה כתמי אבנית וחלודה ואני רואה בה את כל פלג גופי העליון.

 

אני יוצאת מהדלת, ולאחר כמה פסיעות כבר נמצאת בין צריפי הכפר העני, הולכת בין בקתות חד־קומתיות בבנייה ערבית ישנה שמכוסות גגות פח, לפעמים רעפים. ערימות אשפה בין כתלים שבורים מסגירות את העובדה שאף על פי שהשכונה הקטנטנה הזאת עומדת עשר דקות הליכה מבניין העירייה, היא מצויה הרחק מחוץ למסלול של מפני הזבל העירוניים. כמו עוברי האורח, שחולפים על פני החומה הנמוכה עם השיחים ולא תוהים מה יש מאחוריה, כך גם מפני האשפה. אחרי שתי דקות הליכה בתוך שמיכת הטלאים הבנויה הזאת אני דוחפת שער עץ מאולתר, נכנסת לחצר קטנה, מוציאה מפתח, נכנסת לדירת החדר שלי ומתיישבת על המזרן שעל הרצפה.

 

אני גרה שבוע אחד בסוּמֶיְיל, כפר ערבי בן יותר מ־140 שנה שבמלחמת העצמאות ננטש והתמלא בעולים חדשים וצברים שפלשו לבתים ואז קפאו בזמן.

 

והזמן ניסה לפלוש. סומייל יושבת על אחת מפיסות הנדל"ן היקרות והנחשקות בישראל, וכבר יותר משלושה עשורים באות והולכות בעיתונים ידיעות קצרות על היזמים שזכו בה ותכף יפנו את יושביה ויתחילו לבנות. השמות התחלפו, חברות קבלניות עלו ונפלו, ונראה שבשכונה שום צריף לא זז.

 

הגעתי לסומייל כדי לנסות להבין את סודו של הבוידעם הקטן והמאובק של צפון תל אביב. מצאתי סיפור על שכונה בהמתנה, אנשים שקיומם ארעי זה זמן רב, וחלק ניכר ממנו עובר בקרבות משפטיים ובשיחות עליהם. וכשהגעתי עדיין לא ידעתי שאני עומדת להשתתף בפרק האחרון בסיפורם.

 

סומייל יושבת על אחת מפיסות הנדל"ן הנחשקות בישראל. כבר שלושה עשורים מופיעות בעיתונים ידיעות קצרות על יזמים שזכו בקרקע ותכף יפנו אותה ויתחילו לבנות. אבל הטייקונים באו והלכו, עלו ונפלו, ובסומייל שום צריף לא זז סומייל יושבת על אחת מפיסות הנדל"ן הנחשקות בישראל. כבר שלושה עשורים מופיעות בעיתונים ידיעות קצרות על יזמים שזכו בקרקע ותכף יפנו אותה ויתחילו לבנות. אבל הטייקונים באו והלכו, עלו ונפלו, ובסומייל שום צריף לא זז צילום: תומי הרפז

 

כפר המקווים: קריצה של פקיד הנציחה מעברה ליד כיכר רבין

 

לבעלבית החדש שלי קוראים הרצל. הוא בערך בן 60. לפגישה איתו הגעתי מצוידת בזיכרון הילדות המאיים של שיכוני העוני ובחמש שכבות בגדים, מוכנה לראות את הפחון שאגור בו. מאחורי הדלת הלא מרשימה מצאתי להפתעתי דירת חדר וחצי מהשורה. מה שבאתרים לחיפוש דירות מכנים "משופצת כחדשה". גם המחיר העצים את תחושת הבית: אחרי משא ומתן נקבע כי אשלם אלף שקל לשבוע על חדר וחצי קטנים ולא מרוהטים, המחיר הממוצע באזור.

 

הסיור הראשון שלי בשכונה היה בערב. יצאתי מהדירה החדשה שלי. לפי שלט דהוי על המדרגות בחומה, שמוסתר מאחורי הצמחייה הסבוכה, הכתובת שלי היא ארלוזורוב 83. אבן גבירול וארלוזורוב מרגישים פה רחוקים אבל נשמעים קרובים, וקשה למצוא פינה שמוגנת מרעש האוטובוסים והמכוניות. אני עוצרת לקונן קצת על היקיצות הטבעיות שיבלטו בהיעדרן השבוע, וממשיכה. בניגוד לרעש שמגיע מבחוץ, בתי השכונה עומדים דוממים.

 

קשה להבדיל כאן בין שבילים לחצרות בתים. אני מסתכלת שמאלה ורואה סמטה ערבית קצרצרה עם קירות קרירים. ממשיכה ללכת עוד כמה צעדים, שוב מסתכלת שמאלה ומוצאת את עצמי מול סלון של משפחה, כמעט בתוכו, ואז משפילה עיניים וחוצה מהר, מרגישה את המבטים הכועסים ננעצים לי בגב. עוד פנייה לא נכונה מעמידה אותי מול ריהוט גינה וסיגריה שעוד עולה ממנה עשן. באחד הבתים דאגו לסמן את השטח הפרטי בשלט צבוע באדום מאיים, באחר תלו בד אטום, ויש כאלה שכמו הרצל התקינו דלת כניסה ל"חצר". אבל ברוב הפעמים אלה מבטים כועסים שעוצרים אותי ושולחים אותי כמה צעדים לאחור. בסך הכל אני סופרת בכל סומייל 20 צריפים. כמה עשרות נפשות.

 

ליד הדירה שלי. השכנה שמציצה מהתריסים בטח סיפרה לכולם שיש עיתונאית אצל הרצל ליד הדירה שלי. השכנה שמציצה מהתריסים בטח סיפרה לכולם שיש עיתונאית אצל הרצל צילום: תומי הרפז

 

ב־1945 חיו כאן 850 תושבים ופעל פה בית ספר יסודי ובו 31 תלמידים. הפרטים האלה מופיעים בסקר שערכה ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית שהגיעה לפלשתינה־ארץ ישראל כדי להמליץ על קווים להסדר בין העמים שרבים על האדמה. מסקנת הוועדה, דרך אגב, היתה שלעולם לא יהיה פה שלום, והיא המליצה להמשיך את המנדט הבריטי. חברי הוועדה גם הציעו לא לאפשר את שיבת הפליטים ולמצוא להם פתרון מחוץ לגבולות הארץ. אלא שהפליטים שהוועדה דיברה עליהם, "עקורים" הם כונו אז, היו שארית הפליטה היהודית מאירופה.

 

כמו בכפרים ערביים אחרים שננטשו במלחמת העצמאות, גם כאן התושבים הערבים חשבו שמיד יחזרו. כמה מהם, שהיו אז ילדים, עדיין חיים ביפו, לוד וג'לג'וליה. לבתיהם הנטושים נכנסו יהודים - בלי חזקה חוקית על הקרקע, בלי רישום בטאבו, אבל גם בלי הפרעה. ישראל כרעה תחת גלי עלייה, ומוסדות הממשלה והעירייה התקשו להתמודד עם מצוקת הדיור. הכפר הערבי שימש פתרון נוח ומעברה מאולתרת. העלמת עין היתה פתרון מושלם עבור כל הצדדים. היום מכנים את זה "התנערות הממשלה מאחריותה".

 

בשנות החמישים חלק ניכר מסומייל עבר מרשות הפיתוח, גוף ממשלתי שניהל את אדמות הכפרים הערביים שננטשו, לידי העירייה. חלקים אחרים כבר היו בידי בעלים פרטיים לפני קום המדינה. קרקעות אז עברו מיד ליד, אבל שינוי גדול בשטח לא היה. מבקרת הספרות אריאנה מלמד גרה בשכונה כילדה בסוף שנות השישים כשמשפחתה עלתה מרומניה. "זו היתה שכונה שעזים ותרנגולות הסתובבו בה בחוץ. השירותים היו לרוב מחוץ לבתים. גרנו בחדר אחד, הדוד והדודה שלי, ההורים שלי ואני. ובכל זאת, כילדה זה נראה לי כמו המקום הכי צבעוני ושמח בעולם", היא מספרת לי.

 

חשוך פה. אין תאורת רחוב, וזו צפון תל אביב, אז גם אין הרבה כוכבים בשמים. אני מסתדרת רק הודות לאורות מחלונות הבתים ולפנסים שבחניון. שלושה חניונים, יקרים מאוד, מכסים היום כמחצית מהשטח של סומייל ההיסטורית. באמצעה מתנשא מגדל המאה, בניין משרדים שהושלם בשנות השמונים. מתחתיו עומד בית הכנסת הגרנדיוזי של קהילת סלוניקי, המעוצב כצדפה גדולה. הוא מגמד את בית הכנסת הזעיר והלא פעיל של סומייל, שבעבר היה המסגד של הכפר.

 

המגדל ובית הכנסת כאילו מתעלמים מהעזובה שסביבם; קצת כמו שהרשויות התעלמו מסוגיית הדיירים. אחת ההתעלמויות האלה אפילו נכנסה לספרי ההיסטוריה.

 

הדמיה של אחד ממגדלי פרויקט סמל צפון שמתוכנן לקום בשטח שיפונה. מגדל המאה הוותיק יהפוך לבניין הישן והנמוך של המתחם הדמיה של אחד ממגדלי פרויקט סמל צפון שמתוכנן לקום בשטח שיפונה. מגדל המאה הוותיק יהפוך לבניין הישן והנמוך של המתחם

הלא־נחמדים מהחדשות: ילדי הפולשים ירשו את רוח המאבק בממסד

 

ב־1962 העירייה החליטה להרחיב את רחוב אבן גבירול הצר. צווי פינוי נשלחו לתושבי סומייל שבתיהם ניצבו במקום שהיום עוברים בו המדרכה והנתיבים המזרחיים של הרחוב.

 

התושבים סירבו להתפנות, חברים מהשכונה יצאו לעזרתם, וביום הפינוי פרצה בין סומייל לבין השוטרים קטטה אלימה במיוחד. הקטטה והפינוי תועדו במלוא אכזריותם בסרטון חדשות של יומני כרמל מאותה השנה. הסרטון הראה שוטרים לופתים אשה בהיריון מתקדם בפרקי ידיה וגוררים אותה על האבנים, צועקת ומפרפרת. הסרטון הזה קבע פרק בתולדות הדמוקרטיה בישראל. הצנזורה של אותן שנים, שנקראה המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פסלה את הקטע לשידור. אולפני כרמל עתרו לבג"ץ, ושם השופט משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון, קבע בפסק דין היסטורי את המונח "זכות הציבור לדעת". קיבוע חופש העיתונות החל בפינוי האלים ההוא.

 

קמי עבודי, תושבת סומייל כבת 50, מזהה בסרט של יומני כרמל את חמותה נעמי עבודי. המצלמה הנציחה באחד הרגעים את נעמי המבוהלת מתבוננת בפינוי מעבר לגדר שהיא נשענת עליה בשתי ידיה. כעת קמי היא המבוהלת. במהלך השיחה איתה היא מתחילה לבכות. אבי המשפחה דוד עבודי הגיע לכאן ב־1950, ושני בניו גרים כאן עד היום עם משפחותיהם. כשקמי התחתנה עם אחד מהם היא קיבלה עליה את עול החיים תחת החרב של פינוי עתידי ואת העול של מאבקים משפטיים לקבלת זכויות כלשהן על הקרקע שהם חיים בה עשרות שנים. עבודי האב פלש והכה שורש, המדינה התעלמה ומעולם לא ניסתה להסדיר את העניין. כעת, כשהדור השלישי כבר גדל, מגיעים צווי פינוי מחברת רמ־נח, שבשליטת אפריקה ישראל.

 

את משפחת עבודי פגשתי לראשונה כשהסתובבתי בשכונה וחיפשתי מישהו לדבר איתו. מאחורי הדלת שלה נשמעה המולה של מפגש, צעקות וצחוק, וכשדפקתי עליה צעקו לי מבפנים שהיא פתוחה. בסלון ישבו עשרה בני משפחה, אולי יותר, שלמראי החל החיוך לרדת מהפנים שלהם, וכשכיווצתי את פניי כדי ליצור את הפרצוף הכי חמוד שלי ואמרתי להם מה אני עושה כאן, הצעקות התחילו. מצד אחד של הסלון התקדם אליי בצעקות מי שבהמשך יוכר לי כטוביה עבודי, גיסה של קמי: "רימו אותנו, מגרשים אותנו בגלל המדינה, המדינה נתנה את השטח לחברים שלה, לא מכרה, פשוט נתנה להם". מהצד השני מישהי קצת יותר צעירה צעקה עליי שאכבד אותם ואצא, ובחורה צעירה עוד יותר אמרה לידי בשקט: "זה סיפור מורכב. אסור לנו לדבר איתך, כבר הסתבכנו פעם אחת".

 

בני משפחת עבודי מקדישים כבר עשורים למלחמה ביזמי נדל"ן. בעשור החולף זו היתה רמ־נח. הם דרשו להתפנות תמורת פיצוי. ב־2009 קבע בית משפט השלום שעל רמ־נח לפצות אותם בדירת ארבעה חדרים בתל אביב. בהמשך יספר לי טוביה עבודי שהוא חשב שמגיע להם יותר, אבל הסתפק בזה. ברמ־נח לא הסתפקו. החברה ערערה וניצחה. ב־2011 הורה בית המשפט המחוזי למשפחתו של טוביה עבודי לעזוב את ביתה ללא כל פיצוי. משפחתה של קמי מנהלת עכשיו משא ומתן עם העירייה. קו הגבול בין המגרש של רמ־נח לזה שבבעלות העירייה עובר, מתברר, ממש באמצע הבית המשותף. "אחרי שכל השנים האלה הצלתי אלפי ילדים של עשירים", אומר לי טוביה עבודי, שעובד כמציל בחוף הנפרד ליד חוף מציצים, "הטייקונים אפילו לא מבינים שצריך לשלם לי פיצויים כשהם מפנים אותי מהבית שלי. רימו אותנו כל הדרך, עשו לנו מסחרה בבית".

 

סומייל כפי שהיא נראית מאבן גבירול סומייל כפי שהיא נראית מאבן גבירול צילום: תומי הרפז

 

להוון את המשתכן: כך טייקוני הנדל"ן הרוויחו 40 דירות פאר מכל צריף

 

שטחה המוגדר של סומייל הוא בין הרחובות אבן גבירול, ארלוזורוב, ז'בוטינסקי ובן סרוק. כ־40 דונמים של מכרה זהב נדל"ני, רק מעטים מהם מיושבים. באוגוסט האחרון התפרסמה העסקה שבמסגרתה האחים היזמים צחי ועידו חג'ג' רכשו מיורוקום נדל"ן ומקבוצת שורקה עוד 3.2 דונמים בצפון סומייל וכן את זכויות הבנייה עליהם עבור 185 מיליון שקל.

 

והמחיר הזה כנראה היה מצוין. בשנות השמונים החלה עיריית תל אביב להעניק ליזמים זכויות בנייה לכמות עצומה של יחידות דיור נכון לאותם ימים - 120 דירות בסך הכל. היתה לזה סיבה. העירייה, שמעולם לא התמודדה עם סוגיית דיירי סומייל, רצתה להמשיך במסורת. זכויות הבנייה המפליגות ניתנו תמורת התחייבות יזמי הנדל"ן לשאת בהוצאות הפינוי של יושבי השכונה, לרבות כל הסדר או פיצוי שייפסק. ואז קרה דבר משונה. לאורך השנים שלאחר מכן ביקשו יזמי הנדל"ן להרחיב עוד ועוד את זכויות הבנייה, מאותו הנימוק - עלות ההסדר העתידי עם יושבי השכונה. הבקשות אושרו לאטן, והחלקות הועברו מיד ליד והתחלקו בין עוד ועוד בעלים פרטיים. באחד השלבים שלטו בקרקע דלק נדל"ן, יורוקום נדל"ן, אפריקה מגורים ועוד שורה של גורמים פרטיים קטנים, וכמה מגרשים נותרו בבעלות העירייה.

 

עידו חג'ג' עידו חג'ג'

 

התוכנית האחרונה שאושרה, זאת שכנראה תיבנה, כוללת ארבעה מגדלי מגורים בגובה 200 מטר, שבכל אחד מהם יותר מ־200 דירות - כמעט 900 יחידות דיור בסך הכל. כמו כן יהיו שם שטחים מסחריים וציבוריים ובמקום מיועד לקום בניין העירייה החדש. המגדלים יתחלקו בין שני פרויקטים, סמל צפון וסמל דרום, שאינם תלויים זה בזה. ברגע שאחד הצדדים של סומייל יפונה מיושביו יחלו העבודות. הפרויקטים יהיו של רמ־נח, קבוצת חג'ג', עיריית תל אביב וחברת נדל"ן פרטית בעלת השם המעט אירוני בהקשר הייחודי הזה "החברה לנאמנות סומייל". כשהעתירות האחרונות של תושבים מסומייל לוועדת הערר של משרד הפנים נדחו ב־2012, אותו הנימוק חזר שוב ושוב. כל נושא שהתושבים העלו, כך השיבה ועדת הערר, "צריך להיות מוסדר, על פי התוכנית הראשית, בין הבעלים של הקרקע לבין 'המחזיקים' במשא ומתן או בהליכים משפטיים". ובתרגום משפטי: זבש'כם.

 

מדרגות הכניסה הדרומית. מי שיידע לחפש ימצא את הדלת הנסתרת בחומה מדרגות הכניסה הדרומית. מי שיידע לחפש ימצא את הדלת הנסתרת בחומה צילום: תומי הרפז

 

סודות מהשטייטעל: איך הפחד הפך אותי לאויבת השכונה

 

היום השני שלי בסומייל. לחניון של בן סרוק מתקרבת מכונית לקסוס, אבל במקום להיכנס אליו היא ממשיכה לשכונה ונעצרת מול אחד הצריפים. גבר מבוגר וגבוה יוצא ממנה, מבחין בי ואחרי שתיקה קצרה אומר שהיציאה היא מהגדר. כשהוא שומע מה הביא אותי לשכונה הוא מגיב באופן שאני כבר מזהה ויחזור על עצמו פעמים רבות השבוע - נפנוף ידיים וצעקות: "אין לנו מה לומר! גם בשבוע שעבר היה פה מישהו כמוך". אני מתקרבת, מפחדת לחצות את הגבול הלא ברור בין השביל לשטח הפרטי שלו, אך הוא נעלם לתוך הבית.

 

בכתבות המצולמות המעטות שנעשו בסומייל בעבר סירבו רוב התושבים להתראיין ולהצטלם ולפעמים ניסו לגרש את הצלמים. כשאני חוזרת לדירה אני לא מספיקה לספר להרצל על החוויה ונראה שהוא כבר ניחש. הוא מספר לי שיהיה קשה לדובב את השכנים ומזהיר אותי שמהחלון של הבית הצמוד אלינו מציצה אשה אחת כל היום. היא יודעת מה יש לשכנים בסל הקניות, שומעת את השיחות בסלולרי, רואה מי בא לבקר את מי. הרצל לוחש כשהוא מדבר עליה. הבתים בצד הזה של סומייל עד כדי כך צפופים. הניגוד בין הבתים העניים למכונית היוקרתית - בהמשך אגלה שהיא שייכת ליצחק, בעלה של אילנה זוהר שנולדה בשכונה - נשאר חידה.

 

יש הרבה חידות בשכונה הזאת. בין הבתים חונים כמה רכבים יוקרתיים, כאלה שאנשים עובדים שלא צריכים לשלם משכנתה כנראה יכולים לחסוך ולקנות. ארנונה ומים, דרך אגב, כמעט כולם שילמו. כמה בתים נמצאים בתוך חצרות של בתים אחרים, ואי אפשר להגיע אליהם בלי לעבור דרך שטחה של עוד משפחה. קטע אחד בחומה הדרומית של השכונה עבה במיוחד, והצד הפנימי שלו, שנראה כאילו נבנה בבנייה ארעית, נטוי מעט. אחרי כמה פעמים שבהן אני חולפת על פני החומה אני מבחינה בדלת ברזל צנועה הקבועה בה ובכיסוי בד שחור בחלקו העליון של הקיר הפנימי. בערב אחר אני רואה אור עמום של נורת חשמל מאחורי הבד. מישהו גר שם. בתוך החומה.

 

הפחים מסמנים את הגבול בין החניון היקר למגרש החול של תושבי סומייל. בתוך המתחם יש אשפה בת עשרות שנים הפחים מסמנים את הגבול בין החניון היקר למגרש החול של תושבי סומייל. בתוך המתחם יש אשפה בת עשרות שנים צילום: תומי הרפז

 

את כובד הסודות אני מרגישה בחצר של ג'וליה רז. את ג'וליה אני פוגשת מחוץ לבית שלה, מטאטאה את המעבר לאט, בידיים קטנות. היא זקנה ויפה כמו הבית שמאחוריה. את חזית הצריף שלה מכסים עציצים של צמחים נופלים בתפזורת טבעית שנראית מרשימה הרבה יותר ממה שגנן שכיר היה מייצר; ארגון ששמור רק למי שבמשך שנים חשב על כל פרט. במקום כיסוי ה"שפריץ", שמישהו בשנות השמונים חשב שהוא יפה ופיזר אותו על הבתים מחוץ לשכונה, על עמודי הבית של ג'וליה רז הוטבעו עשרות חלוקי נחל ודוגמאות חרסינה, בעבודת יד, אחד אחד.

 

ג'וליה רז. "רוצים להיפטר מאיתנו" ג'וליה רז. "רוצים להיפטר מאיתנו" צילום: (youtube (Michael Jacobson

החיוך שלה משכיח ממני את הרעש מסביב. אנחנו אומרות 'בוקר טוב', ולרגע אני רק איתה, ברחוב ערבי על רקע בית חם. היא הגיעה לכאן ב־1948 עם בעלה וששת ילדיהם. מראשוני הפולשים. "יום אחד הזהירו אותי שביפו התחילו לפגוע ביהודים, אז ברחנו לפה". היא מביטה בשביל שהיא מטאטאה. "פה ישנו. חיבקתי את הילדים שלי ונרדמנו פה בחוץ". העיניים שלה מתחילות להבריק. ביום שהגיעו בעלה נפל מהאופניים. הם חשבו שהוא בסדר, אבל באותו לילה הוא מת. "לא לקחתי גבר. היתה לי הרבה עבודה. היו שישה ילדים ובית". כשהגיעה, זו היתה אורווה עם שני סוסים. כסף לאנשי מקצוע לא היה לה. אז היא נכנסה אליה, שיפצה אותה בעצמה והפכה אותה לבית.

 

כיום היא בעיקר מבקרת במועדון קשישים כל יום בין שמונה לשתיים. "אבל את יודעת איך זה זקנים, אחרי האוכל כבר רוצים להיפטר מאיתנו, אז לפעמים אני שם עד 12 וחצי".

 

אנחנו שומעות צעדים. אבנר, אחד משני בניה של ג'וליה, שעדיין גר בסומייל, מופיע ומברך אותי בחשדנות. הוא נראה כבן 60. ג'וליה יודעת שאני כותבת על סומייל, וכשהוא שואל אותי למעשיי אני מבחינה שהיא שולחת אליי מבט מפוחד. המבט שלה גורם לי להסיק שהיא לא יכולה להמשיך לדבר איתי, ורק אז אני מבינה באמת כמה היא רוצה את זה. ג'וליה, שכולם כבר מכירים את הסיפורים שלה ובמועדון מזדרזים לשלוח אותה ואת חבריה הביתה בברכות רמות וחיוך רחב. מול אבנר, שחותך את שיחתנו ומבקש ממני בסמכותיות ללכת, אני מרגישה איך כעת העיניים שלי מתחילות להבריק. אני מתחילה לבכות. היא כנראה ידעה שאסור לה לדבר איתי. בנה מתעצבן. "אמא, את יודעת שכבר סיבכת אותנו בגלל כתבה פעם", הוא אומר. אנחנו מסתכלות זו בזו, והיא אומרת לי: "הוא מתכוון לטוב". לאן תלכי אם תפונו? אני שואלת אותה. "אולי אעבור לגור עם הבת שלי במושב".

 

ציורי הצדיקים מקדמים את פני הבאים מצפון ציורי הצדיקים מקדמים את פני הבאים מצפון צילום: תומי הרפז

 

שוחט ובודק: הזמן שנשאר לסומייל תלוי בעומק הבור שכורים לה

 

סיבה אחת לשקט המופתי שבו התנהל המאבק על סומייל אני מגלה במהלך השבוע. בכל אחד מהבתים סביבי שוכבים מסמכים שחתום עליהם אחד, עו"ד אריאל שוב. חלקם הסכמים, חלקם תביעות. שוב, כך עולה מחיפוש בפסקי דין, הוא עורך דין לענייני נדל"ן, יזם ובעלי החברה לנאמנות סומייל, שרכשה ב־2010 כמה דונמים במתחם מידי חברת פרטית אחרת, היכלי בידור בע"מ, שנקלעה לקשיים.

 

במקום להוציא צווי פינוי לשטח שלו או לנהל משא ומתן עם התושבים, שוב עושה הפרד ומשול. הוא עובר מצריף לצריף וסוגר עסקאות אישיות וחשאיות. הפיצוי שהוא מציע לא ידוע, אבל האיום כן. ב־1999 פסק בית המשפט שמשפחת זוהר תפוצה רק בסכום שהשקיעה בביתה לאורך השנים, 38 אלף דולר, פחות מ־150 אלף שקל באותם ימים. אבל היכלי בידור נקלעה לקשיים ולא הצליחה לשלם אפילו את הסכום הזה, ולבסוף מכרה את הקרקע לעו"ד שוב. אחרי כניסתו לתמונה דרשה משפחת זוהר להגדיל את הפיצוי ונענתה בתביעה על סך 750 אלף שקל ששוב הגיש נגדה בגין דמי שימוש בקרקע בשנים שחלפו מאז מתן הפסיקה ב־1999. בספטמבר שעבר הורה לה בית המשפט להתפנות תמורת סכום הפיצוי המקורי, ללא הצמדה. תביעות דומות על דמי שימוש הוגשו נגד משפחות נוספות שלא מיהרו להתפנות. עד כה אף אחת מהן לא חויבה לשלם את הסכום. התביעות הסתיימו בהסכמת התושבים לעזוב.

 

הרחבה הנטושהשל "פנינת הפלאפל". נסגרה כי נמאס  לשלם את הקנסות הרחבה הנטושהשל "פנינת הפלאפל". נסגרה כי נמאס לשלם את הקנסות צילום: תומי הרפז

 

כך היזמים פועלים - בהצעות אישיות ובתביעות, כל אחד בפרוסת הסומייל שלו: האחים חג'ג' גואלים את הקרקע שלהם מצפון, רמ־נח ממזרח ועו"ד שוב מדרום. התבנית ברורה: אחוזי הבנייה הנוספים אושרו, וליזמים נשאר להיפטר מהתושבים בעלות הנמוכה ביותר שאפשר. שוק חופשי.

 

"זה מתיש", אומרת לי בהמשך אותו השבוע אחת הנשים בשולחן השש בש, "אנשים שנולדו פה ובנו פה את כל החיים שלהם צריכים להתפנות בלי כלום בכיס. הרבה תושבים הם בני יותר מ־65. לא נותנים משכנתה בגיל הזה. אם לא נקבל כלום עכשיו, אף פעם לא יהיה לנו כלום". מישהו אחר בשולחן מוסיף בקול צרוד: "אחד אמר שאם יפנו את המשפחה שלו בלי פיצויים הוא ישים על עצמו בלונים ויתפוצץ, כמו ההוא בהפגנה", הוא אומר ומתכוון למשה סילמן. "רק ככה הם ישמעו".

 

אז למה אתם לא עושים כלום? למה כולם לא מפגינים יחד? אני שואלת. "פעם היה ניסיון להקים ועד לשכונה, שיחבר בין כל הגורמים, אבל הוא לא עבד", עונה הצרוד. "לפני כמה שנים הפגנו על אבן גבירול, מתחת חומה. למה אז לא באתם? שום עיתונאי לא כתב על זה. עכשיו המאבק אבוד, כל אחד מנהל את המאבק שלו בביתו".

 

חצר בית עבודי. גבול השטח ששייך לעירייה עובר באמצע הדירה חצר בית עבודי. גבול השטח ששייך לעירייה עובר באמצע הדירה צילום: תומי הרפז

 

במוקטעה של תג'ר: המשפחה שהחליטה קודם לנצח ואז לראות איך יוצאים מזה

 

בכל טריטוריה כבושה יש מצדה קטנה. בסומייל זו משפחת תג'ר, שישה אחים שהוריהם התיישבו בכפר ב־1947 וכיום הם גרים בדבוקת צריפים סמוך למרכז השכונה. התג'רים מפעילים את משתלת השקם, חנות הפרחים שסמוכה למגדל המאה ופונה לרחוב. בעלי הקרקע, חברת ברכה והצלחה ומשפחת זינגר, מנסים לפנות את המשתלה מאז הוקמה. בינתיים, גם אחרי מתן פסק דין, החנות עובדת.

 

האחים תג'ר היו "ועד השכונה" שסיפרו לי עליו, שאמור היה לנהל את המאבק המאוחד. האיחוד לא עבד, אבל המאבק שלהם נמשך. אני יושבת מול אוסי תג'ר, והוא הוא מספר לי איך שִעבד את חייו לחקירת השטח, החוק, הפרוטוקולים וההחלטות כדי למצוא את קוף המחט שדרכו יציל את הבית שלו. "מאז 1978 אני לוחם על פארש. החיים שלי התחילו לסוב סביב המשפטים. זו הסיבה שאני רווק. זה התחיל חודש לפני החתונה המתוכננת שלי; הייתי כל כך שקוע בזה, למדתי משפטים ופענחתי מפות ישנות, אבל לאשתי לעתיד לא שמתי לב", הוא אומר. התג'רים חתומים על רוב העררים שהוגשו - ונדחו. אוסי תג'ר יודע לשלוף ציטוטים נשכחים של מהנדסי העיר לדורותיה, התנסחויות של פקידי עירייה והבטחות שונות שנגעו לפיצוי התושבים ולייעוד הבנייה.

 

דוד תג'ר. גר מעל גופות דוד תג'ר. גר מעל גופות צילום: (youtube (Zochrot

 

השיחה איתו מאפשרת לי לחזות בצד השני - בקו לוחמני, מסרב להתפשר, שאולי חלק מתושבי סומייל ניסו לנקוט. איזה פיצוי תסכים לקבל? שאלתי. דירה במגדל החדש? "שום דבר", הוא ענה, "אני רוצה לתת את זה לערבים מתנה חזרה". ואיפה אתה תגור? שאלתי. "אני אגור איתם".

 

ההצהרות האחרונות מתיישבות עם הטקטיקה הנוכחית של תג'ר: המשפחה גילתה שביתה יושב על שרידי בית קברות מוסלמי, מה שהופך אותו ל"וואקף", שטח הקדש שהסמכות עליו היא בידי ועדה מיוחדת של נציגי העדה האסלאמית. הודות לגילוי הזה אין כוונה לבנות על הצריף של תג'ר עד שהיזמים יגיעו להסדר עם הגורמים הרלבנטיים. ואולם, עדיין לא ברור איך החזית החדשה הזאת תסייע לתג'רים כשביתם יהפוך לחלק מאתר בנייה.

 

צחי חג'ג'. מחכים שכיבוש הדרום יסתיים צחי חג'ג'. מחכים שכיבוש הדרום יסתיים צילום: עמית שעל

 

כפר השילוח: בלי שיא, בלי קאמבק. כך סומייל נגמרה לי מול העיניים

 

בחצייה הצפוני של השכונה לא נלחמים. מחכים. גם הם וגם קבוצת האחים חג'ג', ששולטת בחלק ניכר מהקרקע שתחת הבתים שלהם, מבינים שהסיפור של הדרום ישחזר את עצמו בקרוב בעבר השני של מגדל המאה. "מה נעשה כשיפנו אותנו? אלוהים יודע", אומר לי תושב צפון סומייל משה זית, בן 65, אחד מארבעה אחים שגרים, כמקובל, בקבוצת בתים צפופה. "אנחנו גרים פה בדמי מפתח, אז יצטרכו לתת לנו דירה חלופית. כולנו מתבססים על ביטוח לאומי, אין לנו כסף לחיות בשום מקום".

 

משפחת זית טוענת לתואר ותיקי סומייל. הסבים, הם אומרים, חיו כאן עם הערבים עוד בשנות השלושים. "פה היה שביל עפר ברוחב שלושה מטר", משה מצביע על הנתיבים הרחוקים באבן גבירול, שנראה פתאום עמוס מתמיד. "גרנו פה עם הערבים. רק אנחנו והם ושועלים וג'מוסים. את יודעת מה זה ג'מוסים? עברנו פה את כל החיים ואת כל החיים של המדינה ואת כל המלחמות".

 

אחיו של משה, עזרא זית, מוכר יותר. לפחות פועלו מוכר. עזרא ייסד וניהל את דוכן פנינת הפלאפל המפורסם. לפני כמה שנים, מספר משה, עזרא חלה והחליט להפסיק לשלם את החשבונות של פנינת הפלאפל. לא הבנתי באיזו מחלה בדיוק מדובר, אבל הדוכן שקע בחובות וקנסות עד שנסגר. כעת זה מקום למפגשי שש בש בלבד, לאלה שיודעים לסכם במשפט אחד את הסיום הלא מפואר של היסטוריה ארוכה. כפי שאומרת אחת האחיות לבית זית: "אנשים שנולדו פה ובנו את כל חייהם פה יעזבו את הבית בלי כלום בכיס".

 

עו"ד גבי לסקי. "שלא יחזור על עצמו" עו"ד גבי לסקי. "שלא יחזור על עצמו" צילום: עמית שעל

משפחת זוהר, בעלי הלקסוס, עזבה את סומייל בפברואר, שבועות ספורים אחרי הביקור שלי. הרצל סייג, בעל הבית שלי, עזב ממש אחריי. הוא בעצמו תושב חוץ, הוא הגיע ב־1994. מיכאל צביון, בעלי היכלי בידור בע"מ, שלח את הרצל לשכונה להתערות בין התושבים ולסייע במשא ומתן איתם. תמורת השירות הוא הבטיח לו את התפקיד היוקרתי של מנהל האחזקה, השמירה והחניונים בפרויקט המגורים העתידי. מאז צביון קרס והרצל נשאר, בלי החלומות ועם הסכם דיור מוגן. בינואר הוא קיבל את הודעת הפינוי.

 

עו"ד גבי לסקי, שהיתה מעורבת בסיפורה של משפחת עבודי, טוענת שהבעיה בסיפור היא שהעירייה נתנה ליזמים אחוזי בנייה מפליגים כדי לאפשר את פיצוי המפונים, אבל לא דרשה שפיצוי כזה אכן יינתן. באחרונה היא הגישה עם סגנית ראש העיר מיטל להבי בקשה לעירייה לפתוח במעקב אחר אישורי בנייה עתידיים כדי לוודא שמתנות כלכליות שניתנות לשם פיצוי אכן ממלאות את ייעודן המקורי.

 

אני הייתי הדיירת האחרונה בארלוזורוב 83. הרצל עבר לחולון, ובאפריל ג'וליה תעבור לגור עם בתה במושב. אני מקווה שלאשה שהסתכלה מהחלון וידעה מה יש לכולם בשקיות נמצאה דירה בקומת קרקע. אני מקווה שמשה זית ילמד לשחק שש בש, כי בשבועות הקרובים ייגמרו השחקנים. למשפחת עבודי כבר אין שכנים, והיא מחכה להודעת הפינוי שלה. אני מתבוננת בהדמיה של המגדלים עוצרי הנשימה שעתידים לקום משני צדדיו של מגדל המאה ונזכרת במה שקראתי בלקסיקון אחד על משמעות השם סומייל, שהבדואים הראשונים שהתיישבו פה נתנו למקום כמעין אזהרה לדורות העתיד. מקור השם, כך כתוב, הוא המונח הערבי צומיל - אדמה יבשה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x