לקסם הבא אזדקק לנוירולוג

נפלאות הראיה. האיור סטטי, אבל בעין רואה תנועה. הנטייה של העין לעשות זאת היא עדות לקיומן של תנועות עין זעירות שהכרחיות לחישוב מהירות התנועה

העבודה שלהם מאז היא פיתוח הנוירו־מג'יק, הענף בחקר המוח שייסדו. במקביל למחקר הם מרבים להרצות, להדגים אשליות ולהסביר כמה קשה למוח לשלוט בהן. ביום ראשון הקרוב הם יגיעו לישראל, לשלוש הרצאות במרכז לחקר המוח ע"ש גונדה באוניברסיטת בר־אילן. "מה שיפה אצלם הוא הקישור בין הידע על אשליות לסיבות הנוירולוגיות שמאחוריהן", אומר פרופ' משה בר, ראש המרכז.

ויש עוד משהו יפה בהסברים שלהם, שמוצאים היגיון באשליות. "אנשים חושבים שאשליות הן רעות ושאנחנו לא רוצים אותן, אבל המחקר הראה שכל התפיסות שלנו - כל מה שאנחנו רואים - הוא אשליה במידה מסוימת, והאשליות האלה עוזרות לנו לשרוד", אומר מאקניק.

זו הסיבה שאמרת בהרצאה "מעולם לא ראיתם את העולם האמיתי, לא ביקרתם בו וגם לא תבקרו בו"?

"נכון. המשימה של המערכת הוויזואלית היא לומר לנו מה קורה בעולם ברמה הפיזית בצורה הכי מדויקת שאפשר. אבל זה לא מה שהיא עושה. היא מייצרת עבורנו סימולציה של העולם שעוזרת לנו לשרוד. במקרים מסוימים המידע מאוד מדויק, במקרים אחרים הוא לא מדויק - אבל בדרך שמועילה לנו".

זה אומר שאין לנו שום דרך להתגבר על הטריקים של קוסמים?

מרטינז־קונדה: "חלק מהאשליות תמיד יעבדו על כולם, לא משנה באיזו תדירות את צופה בהן ומה המומחיות שלך. באשליות ויזואליות מה שקריטי הוא באיזו רמה של המערכת הוויזואלית האשליה מתרחשת. אם ברמה המוקדמת ביותר של הרשתית, אז האשליה נשענת על מעגלים שמחווטים למערכת הוויזואלית, ואז גם אם את יודעת שהאשליה שם את לא יכולה להתגבר עליה".

מאקניק ומרטינז-קונדה. כבר ייסדו ענף חדש, נוירו מג'יק צילום: Gary L. Armstrong

1. העין מחפשת תנועה

אף שאנחנו יודעים בוודאות שמדובר בתמונה, נחשים וספירלות באשליות המפורסמות, כמו זו בעמוד הסמוך, מסתובבים מול עינינו בלי הפסקה. "הדוגמאות המיוחדות האלה יוצרות אשליה של תנועה בגלל תנועות העין שלנו", מסבירה מרטינז־קונדה. "אלה תנועות מאוד קטנות ובלתי רצוניות שנקראות מיקרו־סקאדות (Microsaccades), והן מזיזות את התמונה בצורה שמגרה את תחושות התנועה העצביות במערכת הראייה, ואז נראה לנו שהציור זז". תבניות כאלה לא קיימות בטבע, כמובן, אבל המחקר של מרטינז־קונדה ומאקניק זיהה באמצעותן עד כמה תנועות העין הזעירות הללו חיוניות לראייה ולחישוב מהירות התנועה.

2. לנוירונים יש ציפיות והרגלים

אחד הדברים שאנחנו מחווטים לעשות הוא לזהות פנים בקלות. בהרצאות שלהם מרטינז־קונדה מציגה תמונה נאיבית של ילד בלונדיני ויפה על כתפי אביו. הכל נראה מושלם בתמונה, עד שמרטינז־קונדה מצביעה על כף היד של הילד: יש לו שני אגודלים. מיד אחר כך היא מציגה צילום של משפחה מהמותניים ומעלה, כולם מתבוננים בחיוך לאופק — ולכולם יש אותם פנים. קשה מאוד לשים לב לזה. "אלה אשליות שקשורות בציפיות שלנו", מסביר מאקניק, "אנחנו מצפים שהפרצופים יהיו שונים כי ככה זה בטבע".

זיהוי הפנים האוטומטי הוא אחד ממנגנוני ההסתגלות של המוח, שעוזר לו לחסוך משאבים. החסכנות הזאת היא גם ההסבר הנוירולוגי לטריק מפורסם של אפולו רובינס, שמכונה The Gentleman Thief בגלל תעלולי הכיוסים שלו. הוא הצמיד מטבע למצחה של אשה שעצר ברחוב. כשהיא לא שמה לב הוא הסיר אותו, אך היא עדיין היתה בטוחה שהוא שם. "זמן קצר לאחר שהוא הניח את המטבע על המצח שלה הנוירונים בעור הסתגלו לנוכחותו ו'ירו' פחות בתגובה, כי למה להמשיך לירות?", מסביר מאקניק. "וכשהוא הסיר את המטבע, הנוירונים השוו את עצמם לנוירונים מסביב, שלא היה להם שום גירוי, ולכן נוצרה אצלה התחושה שהמטבע עדיין שם. זה כמו שאחרי שמסירים שעון או שרשרת עדיין מרגישים שהם שם".

3. המוח מסתפק בקווים כלליים

הקוסם ג'רי אנדרוס, שמת ב־2007, התמחה בבניית אשליות מחפצים, כמו "התיבה המשוגעת": תיבת עץ שבה שום דבר לא מסתדר. המוט האחורי סוגר את התיבה מקדימה, הקדמי מחובר לחלקיה האחוריים, ואנדרוס עומד בפנים; ובהנחה שהוא אדם נורמלי ותלת־ממדי, זה בלתי אפשרי. ההסבר לאשליה הוא פרספקטיבה: אם משנים את נקודת המבט או הצילום רואים שהתיבה בנויה בצורת ר'.

"האשליה הזאת מסבירה איך המוח מחשב חפצים", אומר מאקניק. "אנחנו רואים קווים ישרים, פינות ואיך הם נפגשים, והמוח מודד אותם ומחשב מהו החפץ - גם אם יש בו דברים לא הגיוניים. הפינות והשוליים של התיבה המשוגעת חוקיים באופן מושלם, אין בהם שום דבר שגוי או בלתי אפשרי ברמה המקומית, אבל משהו לא בסדר ברמה הגלובלית, ולכן זו אשליה".

מבט כללי. התיבה מימין נראית הגיונית במבט ראשון, ולגמרי לא הגיונית במבט שני (ההסבר בתמונה משמאל) זה קורה משום שכאשר המוח מחשב חפצים, הוא עושה זאת על סמך הגבולות שלהם, והפינות והשוליים מימין לגמרי חוקיים צילום מסך: jerryandrus.org

4. תפיסה הופכת לא־אפשרי לאפשרי

גם אחרי שצפיתי באשליה הזאת כמה פעמים, לפני ואחרי ההסברים של מרטינז־קונדה, המשכתי ליפול בה. אני יודעת שאלה שתי תמונות זהות של מגדל פיזה שפשוט הונחו זו ליד זו. לכן אני יודעת שהמגדלים נוטים בדיוק באותה מידה. ובכל זאת נראה לי שהמגדל הימני נוטה יותר. "האשליה הזאת אומרת לנו איך המוח מעבד פרספקטיבה. כשאנחנו מסתכלים על פסי רכבת נראה לנו שהם מתלכדים באופק, וכשאנחנו רואים גורדי שחקים זה לצד זה נראה שהם מתקרבים ומתלכדים ככל שעולים בגובה", היא מסבירה. "כשהמוח רואה את שתי התמונות של מגדל פיזה הוא מצפה שהם יתלכדו ככל שעולים מעלה, אבל כיוון שזו אותה תמונה, הם לא מתלכדים בקצה, ואחד נראה יותר נטוי".

5. ריכוז בדבר אחד מדכא את כל השאר

לפני שהווידיאו מוקרן מאקניק נותן לקהל הנחיה פשוטה: תספרו כמה כדורים מוסרים שחקני הקבוצה הלבנה זה לזה. כשהסרטון מסתיים אנשים מהקהל זורקים בגאווה את מספר המסירות שספרו. לדבר אחד הם לא שמו לב: לדוב השחור המרקד שהופיע בין השחקנים.

"תשומת לב עובדת כמו זרקור, וכשמתמקדים בדבר אחד מדכאים באופן אקטיבי את כל שאר הדברים מסביב", הוא מסביר. "אז אם שמים לב לדבר הלא נכון, עלולים לפספס משהו חשוב".

תשומת לב מעוורת. הצופים בסרטון התבקשו לספור את המסירות בין השחקנים הלבושים בלבן. כשהם התמקדו במשימה, הם דיכאו את הקליטה של כל שאר הדברים בסרטון וכך פספסו את הדוב שרקד בין השחקנים צילום מסך: Youtube.com

קוסמים משתמשים בשני סוגי הטעיות. הראשונה גלויה: הקוסם גורם לנו להסתכל ימינה והתעלול מתרחש משמאל. זה לא מאוד מרגש, כי אנחנו יודעים שהסתכלנו למקום הלא נכון. המניפולציה הסמויה מרגשת יותר: אנחנו מסתכלים למקום הנכון אבל לא רואים את התעלול כי תשומת הלב שלנו מתמקדת במשהו אחר. בסרטון המסירות הקהל הסתכל למקום הנכון, אבל תשומת הלב שלו היתה ממוקדת בספירת המסירות, ולכן לא ראה את הדוב. "רוב המדענים חשבו שזו טעות בתפיסה, אבל אנחנו לא חושבים כך", מוסיף מאקניק. "בעינינו זו דוגמה לכך שהמוח עושה עבודה טובה, כי הוא ביצע את המשימה שלו והתעלם מכל דבר אחר".

6. האדם רוצה להיות עם כולם

באחד מתעלוליו, אפולו רובינס עצר שני אנשים ברחוב וכייס אותם. לאחר ששלף מכיסו של אחד מהם מטבע, הוא התעמק בו בתואנה שיש בו משהו מיוחד. לא היה בו שום דבר מיוחד, אבל זה לא מנע משני הקורבנות להתעמק במטבע גם כן. אפולו ניצל את ההזדמנות להמשיך לרוקן את כיסיהם.

"תשומת לב משותפת היא צורך רפלקסיבי להיות חלק ממה שאנשים אחרים מתמקדים בו. זה אבולוציוני. אולי יש שם הזדמנות למזון שאחרת נחמיץ?", מסבירה מרטינז־קונדה. "קוסמים מזייפים את התופעה הזאת ומנצלים אותה".

7. מולטיטסקינג הוא פיקציה

קסם "הכדורים והכוסות" של צמד הקוסמים פן וטלר רץ בוגאס כבר עשור ועדיין מצליח מאוד. הרעיון, ששורשיו ברומא העתיקה, פשוט: שלוש כוסות אטומות, שלושה כדורים בוהקים, וזריזות ידיים שמקפיצה את הכדורים מעל ומתחת לכוסות, נעלמים, צצים, מחליפים מקומות ומוחלפים בחפצים אחרים. הקסם כל כך מוצלח שהוא עובד גם עם כוסות שקופות - וגם אחרי שאנשים צפו בו שוב ושוב. הסוד הוא המניפולציה של המבט ותשומת הלב, שמפוצלים לכמה מקומות באופן לא יעיל. אנחנו לא מסוגלים למולטיטסקינג איכותי.

"כשאומרים מולטיטסקינג בדרך כלל מתכוונים לכך שאדם יכול להחזיק באונה הקדמית מידע על שבעה דברים שונים באותה נקודת זמן ולעבור ביניהם. זה לא קורה", אומר מאקניק. "אפשר לעשות דברים באופן אוטומטי כשעוסקים במשימה אחרת - למשל לסרוג כשצופים בטלוויזיה. אבל לגבי שאר הדברים אין מולטיטסקינג. אתה יכול לעשות רק דבר אחד בכל פעם, ולכן בלתי אפשרי לנהוג היטב כשאתה מסמס".

8. החיים הם אתגר של תשומת לב

לווידיאו הקצרצר, בן כ־50 שניות, קוראים "?Whodunnit", והוא פרפראזה משעשעת על רגע הפיצוח בסרטי בלשים. לפני שמרטינז־קונדה מקרינה את הסרט היא מבקשת מהקהל לשים לב לדברים שמשתנים לאורכו. צפיתי בסרט שלוש פעמים וזיהיתי בגאווה חמישה שינויים. היו בו 21: בסרטון ה־making of רואים פועלי במה מחליפים את רוב התפאורה והאביזרים, אפילו אחד השחקנים התחלף. "האשליה הזאת נותנת מושג טוב על המגבלות שאנחנו מתמודדים איתן מדי יום", היא אומרת, "היא אתגר לזיכרון ולתשומת הלב. מדי יום אנחנו מפספסים אותה כמות של מידע כל הזמן, רק לא שמים לב לזה". לקהל שצפה בהרצאה מרטינז־קונדה הציעה פתח מילוט לפעם הבאה: "אם הייתם נשארים באזור אחד של הסצנה ייתכן שהייתם מוצאים יותר שינויים. אבל זה לא מה שאנחנו עושים בדרך כלל - לא במופע קסמים ולא בחיים".

9. וצחוק הוא חומר טשטוש חזק

אחד הדברים שמרטינז־קונדה ומאקניק למדו מקוסמים אבל עדיין לא חקרו במעבדה הוא מה קורה ברגע הפאנץ' ליין של בדיחות, שבו הקהל גועה בצחוק והקוסמים יכולים לעולל מה שהם רוצים. "איש לא יודע עדיין למה זה עובד - אולי כשצוחקים שמים לב לתהליך הפנימי ולא למערכת החושים החיצונית", אומר מאקניק. "זה אפקט מאוד מעניין של הקוגניציה שאנחנו רוצים לדעת עליו עוד, כי במדע יודעים מעט מאוד על הקשר בין תשומת לב ורגשות, והוא קריטי להרבה מחלות נוירולוגיות כמו אלצהיימר. זה יהיה במוקד המחקר שלנו בהמשך".