• תפריט
מוסף 04.07.2013

זבל של חוקרת

כדי לחקור את חייהם האמיתיים של עובדי הזבל בניו יורק, פרופ' רובין נייגל הצטרפה למשך עשור למחלקת התברואה העירונית, כולל עבודת שטח כמנקה וכנהגת של המשאיות המצחינות. בספר שמסכם את המחקר היא מתארת איך נראים חייהם של האנשים השקופים ומה אפשר ללמוד עלינו מהאופן שבו אנחנו זורקים את הזבל שלנו

טלי שמיר, ניו יורק 06:5304.07.13

יום בהיר אחד החליטה רובין נייגל, פרופסור לאנתרופולוגיה, שהיא הולכת לנהוג באוטו זבל. "הגעתי למסקנה שלא אבין את העבודה הזאת לעומק עד שאעשה אותה בעצמי", היא אומרת בראיון ל"מוסף כלכליסט". נייגל, אשה רזה וממושקפת - לא בדיוק מישהי שתצפו לפגוש מאחורי ההגה של משאית מגושמת - חשבה שעבודה במחלקת פינוי האשפה של ניו יורק תהיה הדרך הטובה ביותר להכיר באופן אינטימי יותר את מושאי המחקר שלה: הזבל והאנשים שמפנים אותו.

 

כבר כמעט 12 שנה נייגל (52) חיה ונושמת את הזבל של ניו יורק, וזה עשור היא מלווה את מחלקת התברואה של העיר. חוץ מלנהוג במשאית, מאז 2002 היא הספיקה לבלות שעות ארוכות בסחיבת פחים, בטאטוא כבישים, בפינוי שלג, בנבירה בארכיון מחלקת התברואה ובשעות של שיחה עם פועלי התברואה של ניו יורק, המטרופולין הצפוף ביותר בארצות הברית. מאז 2006 היא מכהנת כאנתרופולוגית הבית של אגף התברואה - משרה ללא משכורת המאפשרת לה להמשיך את המחקר שלה בנוחות יחסית גם בלי לקום בכל יום בארבע לפנות בוקר.

 

נייגל: "יש לי סיבולת  גבוהה לגועל, אבל כשראיתי נוזל רוחש רימות בתחתית פח כמעט הקאתי" נייגל: "יש לי סיבולת גבוהה לגועל, אבל כשראיתי נוזל רוחש רימות בתחתית פח כמעט הקאתי"

 

במחלקת התברואה הניו־יורקית עובדים כיום כמעט 10,000 איש ו־2,600 משאיות. כל עובד אוסף 10–18 טונות אשפה במשמרת, ויחד הם מפנים מדי יום 11 אלף טונות אשפה ביתית ו־2,000 טונות אשפה למיחזור. חלק מהזבל מתנייד למפעל לייצור אנרגיה בניו ג'רזי, והשאר מועבר להטמנה במדינות אחרות, כמו פנסילבניה ואלבמה. לניו יורק אין מזבלה משלה; בעבר התפארה העיר באתר הטמנת האשפה הגדול בעולם ("פרש קילס"), אבל הוא נסגר ב־2001.

 

"הייתי קמה בארבע בבוקר, עובדת במחלקת התברואה עד שתיים בצהריים, מגיעה למשרד בשלוש ונשארת עד מאוחר", היא מספרת על השנים שבהן עבדה בזבל. במשרד שלה, בבניין תוכנית דרייפר ללימודים בינתחומיים באוניברסיטת ניו יורק (NYU), התוכנית שבראשה היא עומדת, ניצבים עד היום שני כיסאות עץ שמצאה בזבל בזמן העבודה. שלל שימושי כזה מכונה על ידי עובדי התברואה "מונגו", והמשאיות אפילו מצוידות במכל מיוחד עבורו. את המונגו מוכרים העובדים ב־eBay, נותנים במתנה, או סתם שומרים לעצמם. כל מוסכי אגף התברואה ברחבי ניו יורק, למשל, מקושטים באינספור מנורות, ספות, פוסטרים ושאר מזכרות שנמצאו בזמן העבודה.

 

"איפה זה 'שם'?"

 

תוצאות המחקר של נייגל מתפרסמות עכשיו בספר "מפנים" ("Picking Up"), שכותרת המשנה שלו היא "ברחובות ומאחורי המשאיות עם עובדי התברואה של העיר ניו יורק". בספר היא מפרטת את המנהגים, הדעות, המאפיינים והז'רגון של מפני האשפה הניו־יורקים, ממש כאילו היו שבט נכחד. "כשזבל הוא נקודת הייחוס שלך, סביבות מוכרות משתנות לחלוטין", היא מספרת. "במקום בלוקים לעשירים עם בתים יפים ועצים, אחרי כמה זמן כל מה שראיתי היה גושים של שקיות כהות, פחים מתכתיים, פחי פלסטיק. עוד ועוד ועוד". "הזבל פה ובכל מזבלה בעולם הוא השתקפות של חיים שנחיו היטב, או בקושי, או מהר מדי, או בכאב, או בשמחה", היא כותבת בספר. "כל שקית מלאה באשפה, כל טישו משומש, כל פיסת ניילון נצמד, כל פרי רקוב או רגל הודו מכוסה רימות מרמזים על אינספור סיפורים".

 

פועלי תברואה של עיריית ניו יורק מטאטאים אחרי מצעד עירוני. אחת מעשר העבודות המסוכנות ביותר בארצות הברית פועלי תברואה של עיריית ניו יורק מטאטאים אחרי מצעד עירוני. אחת מעשר העבודות המסוכנות ביותר בארצות הברית צילום: איי אף פי

 

את טוענת שההיכרות עם הזבל הופכת את עובדי התברואה למעין סוציולוגים.

"כן. הם רואים את השאריות החומריות של החיים שלנו כל יום. הם לא מתעניינים בזה במיוחד ולא עסוקים בלנתח את זה, אבל אם הם עובדים באותו מסלול לאורך זמן הם יראו שינויים בנישואים, בגודל המשפחה, במצב הסוציו־אקונומי. הם יכולים לתת לך תיאור לא רע של מה שקורה בבניין על בסיס מה שהם מצאו. הם יודעים אם למישהו היתה בעיית שתייה, ואז הוא הפסיק, ואז הוא חזר לשתות. הם יודעים אם היתה חתונה, אם נולד ילד. אם הם רואים תמונות קרועות בפח האשפה, למשל, הם יודעים שהיו גירושים".

 

לא פשוט להתקבל למחלקת התברואה של ניו יורק. יש הגרלה, אחריה מבחנים פיזיים וכתובים, ואחריהם הכשרה. העובדים זוכים לתנאים טובים יחסית: קצת פחות מ־3,000 דולר בחודש לעובד מתחיל, כ־8,000 דולר בחודש לעובד ותיק שעושה שעות נוספות. בניגוד לסטיגמה, טוענת נייגל, העבודה בזבל דורשת מחשבה ורגישות. מה לאסוף ומתי, איך לטאטא באופן מוצלח - אלו מיומנויות חשובות שהעובדים לומדים עם הזמן.

 

את יום העבודה הראשון שלה, בסטייטן איילנד, היא לא תשכח לעולם. "עבדנו ברחוב ללא מוצא ואספנו משני הצדדים, ואז עברנו לרחוב הבא, שנראה בדיוק כמותו, ולזה שאחריו שנראה אותו הדבר, וכן הלאה", היא מספרת. "הרגשתי כאילו נפלנו לתוך חור בזמן ובמרחב ונמשיך ככה לנצח. החודשים הראשונים מתסכלים בעיקר בגלל המאמץ הפיזי: אם קיבלת מסלול ארוך עם זבל קל יחסית אתה הולך והולך וכואבות לך הרגליים. כשאתה עובד במסלול ארוך עם זבל כבד אז כבר הכל כואב לך. לוקח חודשים להתרגל למאמץ הפיזי".

 

איך מתמודדים עם הריח?

"לריח מתרגלים מהר מאוד, תוך שעה את כבר לא שמה לב אליו יותר. אפילו ביום חם, כשהצחנה נוראית, את כבר לא מריחה שום דבר".

 

 

נייגל במשמרת פעילה. "לריח מתרגלים מהר מאוד. אפילו ביום חם את כבר לא מריחה כלום" נייגל במשמרת פעילה. "לריח מתרגלים מהר מאוד. אפילו ביום חם את כבר לא מריחה כלום"

 

מה הדבר הכי מגעיל שנתקלת בו?

"רימות. יש לי סיבולת גבוהה להרבה סוגים של גועל, אבל כשהרמתי שקית ובתחתית הפח ראיתי נוזל רוחש רימות כמעט הקאתי".

 

מוצאים גופות בזבל, או שזו המצאה הוליוודית?

"כן, זה קורה. החבר'ה מדברים על זה: מי מצא גופה, חלקי גופה, סמים או כסף מעסקאות סמים. הזבל הוא לא מקום טוב להחביא בו דברים כי הם תמיד יימצאו. כשאנחנו זורקים משהו אנחנו שוכחים שיש קבוצה שלמה של אנשים שאמורה להתמודד איתו. אחד הדברים שאני מקווה שיקרו בעקבות הספר הוא שאנשים יבינו שזבל לא נעלם בפח האשפה. אשפה חייבת לזוז, זו מערכת נושמת, מעגלית: משהו נכנס אל העיר, אנחנו קונים אותו, אנחנו זורקים אותו ואז הוא צריך להגיע לאנשהו. באנגלית אומרים 'Throw Away', אנחנו זורקים ל'שם', אבל מה זה אומר? 'שם' זה המדרכה או פח האשפה. אנחנו חושבים ש'שם' זה נגמר, אבל האובייקט ממשיך להתקיים. אז כן, מישהו מחביא לפעמים גופה מגולגלת בשטיח, אבל ברגע שאתה מכניס אותו למשאית מציצה איזו רגל. הגופה הזאת היא לא בלתי נראית, וזה נכון לגבי כל סוגי האשפה".

 

"העובדים חשבו שאני מרגלת"

 

הרומן של נייגל עם זבל התחיל כבר בגיל 10. "טיילתי עם אבא שלי בהרי אדירונדאק, אזור פראי ויפהפה בצפון מדינת ניו יורק", היא מספרת, "זה אחד האזורים היחידים ממזרח למיסיסיפי שבהם אתה יכול להתרחק יותר מ־5 ק"מ מדרך סלולה, וחוץ מהשביל שהלכנו עליו זה נראה כאילו איש לא עבר שם מעולם. הגענו למחנה, בקתה קטנה, ומאחורי הבקתה היה זבל שהשאירו המטיילים שהיו שם לפנינו. זה גרם לי להתפכחות עמוקה. אם המטיילים לא לוקחים את הזבל שלהם, מי הם חושבים שינקה אחריהם? השאלה הזאת, מי אמור לנקות, ממשיכה ללוות אותי עד היום".

 

עם זאת, עם השנים היא הבינה שלא כולם מתעניינים בזבל כמותה. היא ניסתה קריירת משחק, ולאחר מכן פנתה לאנתרופולוגיה וחקרה קהילות עניות בברזיל. מפגש עם אמנית המיצג מירל לדרמן יוקיליס, שמשמשת אמנית הבית של אגף התברואה של ניו יורק מאז 1977, גרם לה להבין שהיא לא לבד בעולם. "היו לי הרבה סיבות לא לעשות מה שרציתי, אבל אז ראיתי מישהי שלא רק עשתה את זה, אלא גם עשתה את זה בצורה כל כך מבריקה. זו היתה התגלות עבורי", היא אומרת על יוקיליס.

 

מתי זבל הפך לנושא המחקר הרשמי שלך?

"אחרי שסיימתי את התואר השני רציתי ללמד. הלכתי לקולגה שניהל אז את התוכנית הבינתחומית והצעתי לו נושאים לקורסים כמו דת באמריקה הלטינית, ג'נדר, רשימה של דברים. הוא אמר שיש כבר אנשים שמלמדים את כל הנושאים האלה, ושאל אותי 'אם תוכלי ללמד את החלום שלך, מה זה יהיה?', אמרתי מיד: 'אה, זה קל - זבל!'". ב־1995 היא החלה להעביר את הסמינר "זבל בגותהם: האנתרופולוגיה של הזבל", ששימש בסיס לספר ואותו היא מלמדת עד היום. "בהתחלה לא הצלחתי לקבל מענקי מחקר", היא מספרת, "ביקשתי הסבר ובעיקרון מה שהם אמרו היה 'למי אכפת מה חושבים אנשי הזבל?'. זו בדיוק הסיבה שאני רוצה לעשות את העבודה הזאת".

 

גם במחלקת התברואה לא הבינו בהתחלה מה נייגל רוצה מהם. במשך שנתיים היא שלחה אליהם מכתבים וחיזרה אחריהם, עד שבסופו של דבר הם נעתרו. הם אפשרו לה גישה - בתחילה לארכיונים בלבד, אחר כך לעבודת השטח. "הנוכחות שלי לא הלהיבה איש. אף אחד לא התעניין אפילו במעט במחקר שלי: לא עובדי הסניטציה ולא ההנהלה", היא כותבת על ימיה הראשונים בשטח, "אף אחד לא רצה לדבר איתי. בכלל". חלק מעובדי אגף התברואה חשדו שהיא נשלחה מהעירייה כדי לרגל אחריהם, אחרים סברו שהיא עוד אחת מאותם עיתונאים שמפציעים במחלקה מדי פעם ויוצאים עם כתבת צבע מלאה בקלישאות ואי־דיוקים.

 

עם הזמן אנשי התברואה הבינו שהחנונית המשונה הזאת באמת ובתמים מתלהבת מהמקצוע הזנוח שלהם, והיא הצליחה לרכוש את אמונם. "היא הביעה עניין והתלהבות ממה שאנחנו עושים, וזה לא משהו שאנחנו נתקלים בו הרבה", אמר ל"ניו יורק אובזרבר" פיטר מקאון (McKeon), ראש מחלקת המיחזור והאשפה של ניו יורק. במהלך השנים פגשה נייגל עובדי תברואה מכל הגזעים ומכל מיני רקעים: חלקם אקדמאים, חלקם גם בעלי תואר שני. מה שכן, היא מודה שרוב העובדים בענף הם גברים, וכמו בהרבה מקצועות שמצריכים מאמץ פיזי - האווירה מצ'ואיסטית ותחרותית. "עבור גברים מסוימים אשת־זבל היא פשוט דבר לא הגיוני", היא מספרת, "כמו כלב מדבר או דוב רוקד". הנשים היחידות שנתקלה בהן בתחילת דרכה באגף התברואה היו ערומות וכלואות בפוסטרים שהודבקו על הקירות. בשנים האחרונות אמנם התווספו עובדות למחלקה, אבל הן מעטות ולרוב מעדיפות עבודות משרדיות.

 

הררי זבל שהצטברו אחרי שסופה שיתקה את מחלקת התברואה. "אתה יכול להעביר חיים שלמים בלי לקרוא לשוטר, אבל לעובדי תברואה אתה זקוק מדי יום" הררי זבל שהצטברו אחרי שסופה שיתקה את מחלקת התברואה. "אתה יכול להעביר חיים שלמים בלי לקרוא לשוטר, אבל לעובדי תברואה אתה זקוק מדי יום" צילום: אי פי איי

 

"חייבים להבין את המערכת"

 

אחד הדברים הראשונים שנייגל שמה לב אליהם בעבודתה הוא שברגע שלבשה את מדי אגף התברואה - היא הפכה לשקופה. היא כבר נתקלה בתופעה בעבר, למשל בכל פעם שידידיה בעולם הזבל הרשו לעצמם לנעוץ מבטים גסים בנשים יפות ואלו לא הנידו עפעף בתגובה, אבל האסימון נפל לה סופית בזמן שטאטאה את הרחובות תוך כדי מצעד גדול. היא ניסתה לבקש מאנשים לזוז קצת אחורה, אבל "מהר מאוד הבנתי שזה חסר טעם", היא כותבת. "השיער המחוספס של המטאטא שלי עמד לשפשף את הרגליים המסונדלות שלהם, אבל גם כשעמדתי ממש מולם ואמרתי 'סלחו לי' שוב ושוב, הם לא ראו או שמעו אותי. זה לא שהם התעלמו ממני: מלכתחילה לא הייתי חלק מהמודעות שלהם". היא אספה עוד עשרות סיפורי חוסר מודעות שכאלה, כמו בעלי הכלבים שהניחו לחיות המחמד שלהם להשתין על שקיות הזבל בדיוק ברגע שעובד התברואה אסף אותן.

 

לדבריה, זו אינה תופעה ייחודית לניו יורק. "בכל עיר בעולם שיש בה מערכת לטיפול בזבל, הגברים והנשים שעושים את העבודה הופכים לשקופים", היא טוענת. "לא משנה כמה הם מאורגנים, כמה בולטים המדים שלהם או כמה קבוע מסלול האיסוף שלהם — הם זוכים להוקרה לעתים רחוקות מאוד. ראיתי את זה בכל עיר שביקרתי בה. המטרה הראשונית שלי כיום היא שעובדי סניטציה בכל העולם יזכו ליותר הערכה על העבודה החשובה שלהם. חשוב שנבין את המערכות המורכבות שעומדות מאחורי האשפה שאנחנו רגילים פשוט לזרוק ולשכוח. אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות על הכדור הזה ולשפר את ההתמודדות שלנו עם הזבל שאנחנו מייצרים, אנחנו חייבים קודם כל להבין את המערכת. זה צעד ראשון".

 

הפרדוקס, היא אומרת, טמון בעובדה ש"דווקא משום שעובדי התברואה עושים את העבודה שלהם היטב האזרחים זוכים להתעלם מהם. זה אחד המותרות המשונים של החיים האורבניים המודרניים". עובדי הזבל זוכים לתשומת לבנו רק כשהעבודה שלהם לא נעשית כראוי: כשהם לא מפנים את הזבל, כשהמשאיות שלהם מרעישות מוקדם בבוקר או כשהם חוסמים את התנועה כדי לנקות את הלכלוך שאנחנו מייצרים.

 

למה אנחנו לא אוהבים את פועלי הזבל?

"חלק מזה נובע מההנחה שאם אני זורק חפץ, החפץ הזה לא חשוב לי והוא חסר ערך", מסבירה נייגל. "אבל אם החפץ הזה הוא בעל ערך עבור מישהו אחר, ומישהו מטפל בו, המישהו הזה הוא כנראה לא מאוד חכם. במובן עמוק יותר אני חושבת שיש תחושת אשמה סביב כמויות הזבל שאנחנו יוצרים. אנחנו לא רוצים להתמודד עם זה אז אנחנו אומרים לעצמנו: 'אם הוא או היא מתעסקים עם זבל - אני לא אוהב אותם'.

 

"ויש עוד רמה, אולי עמוקה יותר. בתרבות המערבית אנחנו לא מתמודדים היטב עם מוות. אנחנו טובים מאוד בלהדחיק אותו, וזבל חושף ומהדהד את העובדה שכל דבר סופו למות. כל דבר הוא זמני: עטיפת הממתק, המחשב, הפסל המונומנטלי, הכל. זה כולל אותנו, ולא נוח לנו עם זה. לכן קל לנו ליצור סטיגמות סביב העובדים שמתמודדים עם המערכת הזאת".

 

מצאת תרבויות שמתמודדות אחרת עם זבל?

"חקרתי הרבה מוטיבים תרבותיים והתנהגותיים ואמונות מכל רחבי העולם, ומצאתי רק דוגמה אחת של תרבות במרכז אמריקה שבה יום אחד בשנה כולם מנקים יחד את הכפר, ומי שאחראי על הניקיון זוכה להמון כבוד. זה המקרה היחיד שמצאתי שבו מישהו שמטפל בזבל זוכה לאיזשהו סטטוס גבוה".

 

"זה לא 'כולה זבל'"

 

נייגל היתה רוצה שהסטיגמה סביב העיסוק בזבל תשתנה. היא טוענת שעובדי התברואה (היא מבקשת שנפסיק לקרוא להם "פועלי זבל" או "אנשי זבל" בתרגום מילולי מאנגלית - Garbage Men) הם לובשי המדים החשובים ביותר בעיר, הרבה יותר משוטרים או כבאים. למה? קודם כל, מפני שהעבודה שלהם מסוכנת יותר. הסיכוי של מפנה זבל למות בתפקיד גבוה פי שניים מזה של שוטר. "זו אחת מעשר העבודות הכי מסוכנות בארצות הברית וככל הנראה בעולם כולו", היא אומרת. "המשרד האמריקאי לסטטיסטיקות עבודה מודד את היחס בין מספר המקרים של פציעה ומוות לעומת שעות העבודה, ועובדי התברואה נמצאים תמיד בעשירייה הפותחת. הם ממוקמים שם עם הכורים, חוטבי העצים ודייגי המים העמוקים". בדירוג העדכני ביותר, שפורסם ב־2011, דורגו עבודות התברואה במקום הרביעי ברשימת העבודות המסוכנות ביותר. המשקל הרב שהעובדים צריכים להרים והמאמץ הפיזי שמהווה חלק מהעבודה היומיומית גורמים לפציעות ולכאבים רבים, אבל הם רק חלק קטן מהסיכון.

 

מה הורג את עובדי התברואה?

"יש שני מקורות סכנה עיקריים. הראשון הוא הזבל: השקיות אטומות, אתה לא יודע מה יש בתוכן, אז לרוב אתה פשוט משליך אותן למשאית. כשהן נמעכות על ידי הלהבים שדוחסים אותן פנימה הן נקרעות, דברים עפים החוצה ולפעמים הם יכולים להרוג אותך. מקור הסכנה השני נובע מזה שזו עבודה שנערכת בכביש. אנשים עוקפים את משאיות הזבל בחיפזון, בלי לזכור שיש אדם שעובד מאחוריהן או לידן".

 

הסיבה השנייה לחשיבותם העליונה של עובדי התברואה היא שבלעדיהם תתכסה כל עיר גדולה בשטיח עבה של אשפה בתוך שבועות ספורים. העכברושים יחגגו וישמינו, יהפכו לחזקים יותר ויתרבו במהירות. בשכונות העשירות יצוצו מפני זבל פרטיים ושומרים חמושים שימנעו מההמון לזרוק בהן זבל. הסירחון ייעשה בלתי נסבל. התיירים ייעלמו. מחלות שחשבנו שכבר עברו מן העולם, כמו טיפוס ודיזנטריה, יזקפו שוב את ראשן המכוער. בספר נייגל מצטטת את אחד מחבריה לאגף התברואה שאומר: "אתה יכול להעביר חיים שלמים בלי לקרוא לשוטר אפילו פעם אחת, אבל אתה זקוק לעובד תברואה בכל יום ויום".

 

למרות זאת, התחושה שמה שהם עושים הוא לא חשוב במיוחד לא פוסחת גם על עובדי התברואה עצמם. אחר צהרייים אחד היא שמעה את אחד העובדים עונה למנהל שנזף בו: "בחייך אדי, למה אתה כל כך כועס? זה כולה זבל". המנהל חשב מעט ומלמל לעצמו בהסכמה: "כולה זבל". "זה לא יוצא דופן", היא מספרת. "בולשיט", ענה לה אחד מחבריה לעבודה אחרי שניסתה להסביר לו עד כמה העבודה שלו משמעותית. אחרי עשורים של עבודה באגף התברואה, הוא עדיין מסתיר משכניו את המקצוע שלו.

 

"אני לא חושבת שצריך להפוך אותם לגיבורים, אני חושבת שצריך להפסיק להתעלם מהם", אומרת נייגל. כבר כמה שנים היא פועלת למען הקמת מוזיאון תברואה ואנדרטה להנצחת שמות עובדי התברואה הניו־יורקים שנהרגו במילוי תפקידם, בינתיים ללא תוצאות. "הרבה אנשים חושבים שזה רעיון טוב, אבל הם לא יודעים איפה לשים את זה", היא אומרת. "אני צריכה למצוא דרך לשווק את זה כך שאנשים לא יירתעו בגלל המילה סניטציה".

 

ההיכרות עם העובדים שינתה את האופן שבו את זורקת זבל?

"כן. אני מודעת יותר. אם אני זורקת זכוכית שבורה, למשל, אני אעטוף את הקצוות החדים שלה ואשים עליה פתק שכתוב עליו 'זהירות'".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x