• תפריט
מוסף 13.06.2013

K כובשת

לא רק סמסונג וגנגאם סטייל. גל של תרבות קוריאנית שוטף את העולם. מסין עד ישראל, מיפן עד איראן קמים מעריצים ללהקות פופ קוריאניות מקפצות, ל"קיי־דרמות" רגשניות ולאוכל הקוריאני החמוץ־חריף. לתופעה יש שם, "האליו", ממשלת קוריאה עושה כל מאמץ לקדם אותה, והמעריצים בישראל מבטיחים שבקרוב מאוד גם אתם תצטרפו אליהם, ותהפכו לחלק מאומת ה־K

רחל בית אריה 09:0713.06.13

ההליכה היומית בטיילת של אשדוד, עיר מגוריי באחרונה, היא גם ההזדמנות שלי להתעדכן במה שקורה במוזיקה, דרך הרינגטונים של ההולכים, הרצים והיושבים על הטיילת, או בהרקדות יום שישי על החוף. בזמן האחרון לא מעט משברי המוזיקה הזאת באים בשפה לא צפויה, לא ממש אחת משפות המקום: קוריאנית.

 

"אשדוד היא כנראה העיר עם הכי הרבה קייפופיסטים בארץ", מאשרת את ההתרשמות שלי אושרת עזאני (25), סטודנטית מאריאל וקייפופיסטית בולטת. קייפופיסטים הם מעריצי, אפילו מכורי, הפופ הקוריאני, K-pop. בארץ זו קהילה קטנה אבל גדלה במהירות, שמונה כבר אלפי ישראלים, ובעיקר ישראליות, שמקדישות זמן ומשאבים לצפייה ולימוד של הלהקות האהובות עליהן. הקייפופיסטים קונים דיסקים ופוסטרים ב־eBay, מחליפים ביניהם צמידים, אביזרי לבוש ובעיקר רכילות ומידע על הלהקות האהובות, ויודעים להסביר בדיוק את התהליך של יצירת שירים חדשים והקמת להקות מצליחות. "בקבוצת הפייסבוק שלנו, iKpop, יש כבר 3,000 אנשים, אבל יש עוד הרבה קבוצות אחרות", מספרת ויקטוריה דינקין, תלמידת תיכון מקריית גת שמשדרת את התוכנית היחידה בישראל שמוקדשת כולה לקיי־פופ, ברדיו החינוכי המקומי "קול גת".

 

להקת קיי פופ להקת קיי פופ צילום: איי אף פי

 

ולא רק למוזיקה הקוריאנית יש מעריצים. בערוצי הכבלים משודרות זה כמה שנים דרמות קוריאניות, K-Drama, וגם הן צוברות קהל אוהד ונלהב, שהכיר את ה־K-pop קודם או נחשף אליו דרך הסדרות, ומצטרף לקהילה המתרחבת שכבר מכירה גם את תרבות האוכל והאופנה הקוריאניות. חלק מחובבי הפופ והדרמות לוקחים את האהבה שלהם צעד אחד קדימה ומגלים עניין רחב יותר בקוריאה, כולל לימוד השפה. ב־2008 פתחה האוניברסיטה העברית מגמת לימודי קוריאה, לצד המגמות הגדולות יותר ללימודי סין ויפן, והסטודנטים בחוג לומדים היסטוריה, פוליטיקה ותרבות של קוריאה. הגל הקוריאני, אפשר לומר בביטחון, מתחיל לשטוף את ישראל. אבל לא רק אותה. מדובר בתופעה עולמית, ויש לה גם שם: האליו.

 

צונאמי חובק עולם

בחסות יוטיוב, הממשלה ויונדאי

 

המיינסטרים המערבי נחשף להאליו רק עם בוא הגאנגנאם סטייל, הלהיט של המוזיקאי הדרום־קוריאני סיי (Psy), שבשנה שעברה סחף את העולם ושבר את שיאי הצפיות ביוטיוב (יותר מ־1.6 מיליארד צפיות רק לקליפ המקורי). אבל מדובר במגמה של יותר מעשור, של פופולריות הולכת וגוברת, חסרת תקדים לתרבות של מדינה לא מאוד גדולה, שרק מעטים יחסית דוברים את שפתה. להיטי הקיי־פופ כובשים כל תחנת רדיו ואתר אינטרנט במדינות המזרח הרחוק. בערוצי הטלוויזיה של יפן, סין, תאילנד, וייטנאם ומלזיה הסדרות הקוריאניות פופולריות הרבה יותר מסדרות צפון או דרום־אמריקאיות. למעשה, בסין מופצים כיום יותר סדרות וסרטים קוריאניים מסרטים וסדרות מכל שאר מדינות העולם גם יחד. ביפן, לצד מיליוני עקרות בית, גם אשת ראש הממשלה אקיאה אבה נמנית עם המעריצות המושבעות של הסדרות מקוריאה. אפילו בחלקים של הודו, בעיקר באלה שאינם דוברים הינדי, הדרמות מקוריאה מאפילות על התוצרים של בוליווד. זה כך כבר שנים, אבל מאז 2009 עוד ועוד מהתוצרים האלה כובשים גם את המזרח התיכון, את דרום אמריקה, את אירופה ועכשיו אפילו את ארצות הברית.

 

להקות קיי-פופ בהופעה. הסוציולוג פרופ' גיל־סונג פארק: "הגלובליזציה כבר לא עובדת רק ממערב למזרח. לגלובליזציה היום יש חיים משלה והאליו הוא תוצר שלה" להקות קיי-פופ בהופעה. הסוציולוג פרופ' גיל־סונג פארק: "הגלובליזציה כבר לא עובדת רק ממערב למזרח. לגלובליזציה היום יש חיים משלה והאליו הוא תוצר שלה" צילום: אי פי איי

 

זו תופעה כל כך ייחודית שהיא כבר הצמיחה תחום מחקר שלם, ובחודש שעבר נערך בנושא כנס מיוחד באוניברסיטה העברית, שאליו הוזמנו חוקרים מכל העולם. המונח "האליו", מסביר לי באחת ההפסקות בדיונים פרופ' גיל־סונג פארק (Gil-Sung Park), סוציולוג מאוניברסיטת קוריאה בסיאול, נולד בכלל בסין. ב־1999 השתמש עיתונאי בבייג'ינג במונח חאן־ליו, "זרם קוריאני" בסינית, לתיאור הפופולריות של תרבות הפופ הקוריאני בארצו. בקוריאה אימצו את המונח בחום, ומאז הזרם רק גבר. "אישית, הייתי מופתע מאוד מההצלחה העולמית של האליו, ואני חושב שרוב הקוריאנים יסכימו איתי. זה היה מאוד לא צפוי", אומר פארק.

 

חלק ניכר מההצלחה נזקף לזכות הרשתות החברתיות, מוסיף פארק: "ההאליו פרח עם התופעה העולמית של היחלשות שומרי הסף והעלייה של תוכן גולשים. בחברות המוזיקה המסורתיות לא היה לאמני הקיי־פופ סיכוי, אבל יוטיוב הטיס אותם לצמרת".

 

כמו תמיד, גם הכלכלה שיחקה כאן תפקיד מרכזי. להאליו קדמה פריצה של כמה מותגים דרום־קוריאניים לרחבי העולם - סמסונג, LG ויונדאי, שלושה תאגידים מהגדולים בעולם, ששולטים בכלכלתה של המדינה וגרמו לכך שהתמ"ג שלה הוא היום ה־13 בגודלו בעולם. הנס הכלכלי הקוריאני, שהחל בשנות השמונים, סייע למצב את קוריאה כמדינה ששווה לחקותה, ועזר לחדירה הראשונית של מוצרי ההאליו אל המדינות השכנות. ההאליו, בתורו, סייע לשנות את הדימוי של דרום קוריאה ממדינה של עובדים חרוצים, רובוטיים משהו, וחברות ענק של מוצרים זולים, לכזה של מדינה קולית, יצירתית וסופר־מעודכנת. הוא גם דוחף את התאגידים עצמם להתחדש ולהשקיע בתדמית - מגמה שנראתה בבירור בהשקה המושקעת של הגלקסי S4, ובשימוש שעושה סמסונג בכמה להיטי קיי־פופ כמו גאנגנאם סטייל כדי למכור מכשירים ולהדגיש את המוצא הקוריאני שלה, שפעם היה נחשב חיסרון לעומת המתחרות המערביות.

 

הקייפופיסט חיים הרצוג בכנס בנמל תל אביב בחודש שעבר. חולם להתקבל ללימודי מזרח אסיה ולנסוע לקוריאה הקייפופיסט חיים הרצוג בכנס בנמל תל אביב בחודש שעבר. חולם להתקבל ללימודי מזרח אסיה ולנסוע לקוריאה צילום: עמית שעל

 

ולהצלחה הזאת יש עוד הורים: ממשלת קוריאה, שבשנות התשעים סימנה את תעשיית הבידור כתעשיית יצוא חשובה לא פחות מענפי הרכב והאלקטרוניקה, והתחילה לעודד אותה ולתמוך בה באמצעות סובסידיות ותמריצי מס. "כיום המוזיקה והדרמות מופקות בידי חברות בשוק החופשי שאינן מקבלות תמיכה ממשלתית, אבל עדיין יש תמיכה ממשלתית בהפצתן בעולם כדי לקדם את מעמדה של המדינה", מסביר פארק.

 

ענפים אחרים בהאליו, כמו פופולריזציה של אוכל קוריאני, מקבלים תמיכה ממשלתית פעילה. מאז סוף 2011 ממשלת קוריאה מקדמת הפצה גלובלית של המטבח הקוריאני, K-food, דרך שגרירויותיה בעולם. שר החקלאות של קוריאה אף הצהיר כי בכוונת הממשלה להפוך עד 2020 את האוכל הקוריאני, המבוסס על אורז, הרבה בשר ומנות חריפות, למוכר ברחבי העולם לא פחות מאוכל יפני ותאילנדי. התחומים גם דוחפים זה את זה: להקת Wonder Girls, למשל, מצהירה שבסיבובי הופעות בעולם בנות הלהקה אוכלות רק אוכל קוריאני, והתעניינות במטבח הקוריאני מתעוררת אצל הצופים בקיי־דרמות, שמציגות צעירים מעודכנים אוכלים ביבימבאפ (אורז מעורב עם בשר, ירקות או ביצים), גימבאפ (אורז מעורב עם ירקות מוחמצים) או ג'און (סוג של פנקייק עם ירקות מוחמצים). בכנס באוניברסיטה בירושלים הסתובב שגריר קוריאה בישראל קים איל־סו, גאה בין עשרות חוקרים וסטודנטים, וסיפר שקידום הקיי־פופ נהפך לאסטרטגיה של השגרירות בארץ. "התפקיד שלי הוא לקדם יחסים דיפלומטיים וסחר, אז אני לא מגיע מהכיוון של תרבות הפופ דווקא", סיפר ל"מוסף כלכליסט", "אבל אין ספק שסיי והגאנגנאם סטייל עשו את התפקיד שלי קל יותר". ביוני תקיים השגרירות יום חגיגי המוקדש לתרבות הזאת, כולל חידון ותחרות שירים שתטיס את המנצחים לביקור בדרום קוריאה ולפגישה עם הלהקות האהובות.

 

קליפים גדולים מהחיים

עבודה קשה וכסף של חברות ענק

 

בבוקר מעונן חלקית בנמל תל אביב באמצע מאי, ההודעה על הפרס מעוררת התרגשות ביותר ממאה צעירות (וגם כמה צעירים) שהגיעו לכנס ה־15 של איגוד הקיי־פופ הישראלי. "לכנס הראשון, ב־2010, באו אולי עשרה אנשים. אחרי שנה כבר הגיעו מאה", מספרת לינוי נגב (17) מטבריה, ממארגנות האירוע, שמכנה את עצמה כיום לין פיל.

לוסי אקל מתגאה בשיער ורוד בוהק, ומספרת שהיא משנה צבעים בכל כמה שבועות, בהשראת הקליפים האהובים עליה. מריה סברדלוב מסתובבת במפגש בשמלה קוריאנית מסורתית, עד שהחום התל־אביבי מכריע את שמלת השכבות מבד אדום דמוי משי, וסברדלוב חוזרת לג'ינס וטי שירט וצמידי קיי־פופ.

 

"לין פיל" (לינוי נגב): "לכנס הראשון, ב־2010, באו אולי עשרה אנשים. אחרי שנה כבר הגיעו מאה" "לין פיל" (לינוי נגב): "לכנס הראשון, ב־2010, באו אולי עשרה אנשים. אחרי שנה כבר הגיעו מאה" צילום: עמית שעל

 

זהבה, תיכוניסטית יוצאת אתיופיה שהגיעה למפגש בפעם הראשונה, מדגמנת שיער חצי מחומצן וחצי מגולח בהשראת עיצובי השיער המוטרפים של כוכבות הקיי־פופ. עזאני שמתחברת לצדדים הקשוחים והבועטים יותר של הז'אנר, לבושה שחור אבל מאזנת עם סיכת פרפר לבנה וחמודה בשיער. למפגש הגיעו לפחות עשר תלמידות מבתי ספר דתיים, שמשלבות את הצמידים הצבעוניים עם חצאיות וחולצות ארוכות. הן לא רוצות להצטלם, אבל אומרות שהתחביב אינו גורם להן בעיות עם המחנכים. טוב, אולי רק קצת, אחת מהן מודה בסוף. משתתפי המפגש הזה הם אולי המקור הטוב ביותר למי שמחפש הסברים לתופעה: למה דווקא קיי־פופ?

 

"התחושה מול הלהקות, כוכבי הקיי־פופ, היא של אנשים שעובדים קשה בשביל המעריצים שלהם, שיעשו כמעט הכל, לא אנשים שהתעשייה עושה אותם", מסבירה קים אלפרון, תלמידת תיכון מגבעת שמואל. היא שאוול (Shawol), כלומר מעריצה של להקת הבנים SHINee, ובאה למפגש עם חברות, שכולן לבושות בכחול, הצבע המזוהה עם שייני, ובחולצות הנושאות את שם הלהקה. לכל אחת מהלהקות - הקיי־פופ מבוסס בעיקר על להקות בנים או בנות ופחות על סולנים - יש בסיס מעריצים, פאנדום, משלה, עם שם, צבע ומאפיינים ברורים, וכל מעריץ גם בוחר לעצמו ביאס - חבר או חברה בלהקה שאותו הוא אוהב במיוחד והופך לאיידול האישי שלו. "אנשים מבחוץ לא מבינים אותנו, לא מבינים את האהבה הזאת, ולפגוש מעריצים אחרים נותן לי פורקן. זה חיבור מאוד חזק", אומרת אלפרון. ואמנם, הקייפופיסטים מדברים ביניהם בשפה שלזר קשה לעקוב אחריה, מלאה מונחים בקוריאנית וכינויים כמו "אופא" (אח גדול) ו"נונה" (אחות גדולה), שהם מחליפים ביניהם.

 

קייפופיסטיות בנמל. "אנשים מבחוץ לא מבינים אותנו, ולפגוש מעריצים אחרים נותן פורקן. זה חיבור מאוד חזק" קייפופיסטיות בנמל. "אנשים מבחוץ לא מבינים אותנו, ולפגוש מעריצים אחרים נותן פורקן. זה חיבור מאוד חזק" צילום: עמית שעל

 

ד"ר ניסים אוטמזגין מהחוג למזרח אסיה באוניברסיטה העברית, שחקר את תופעת ההאליו בישראל, מסביר שהעניין בקיי־פופ, ודרכו בדרום קוריאה בכלל, משמש "הון תרבותי" לצעירים שנכנסים לעניין - משהו שמייחד אותם, מבדיל אותם מהסביבה, ונותן להם יתרון. "זה יוצר גשר לעולם, אפילו עם אנשים ממדינות אויב", אומרת חן סוויסה (20). "זה משהו שנשאבים לתוכו, משהו שלפעמים אפשר לקרוא לו כמעט חולני". "יש בקיי־פופ הרבה אלמנטים של פופ מערבי, אבל יש בו גם משהו חדש ואחר, הכל צבעוני וחי ואת מרגישה כמו ילד שנכנס לחנות צעצועים", אומרת לין, שגם מציינת את העבודה הקשה של הלהקות, "הם עובדים מהבוקר עד הערב, מופיעים בכל תוכנית, עובדים כל הזמן על הקשר עם מעריצים", והמעריצים, כך נראה, מעריכים לא רק את התוצר אלא גם את הדרך של הכוכבים, שלרוב הופכים למולטי־טאלנטים שמזמרים, רוקדים ומשחקים.

 

קליפ של קיי־פופ הוא לא רק שואו גדול, אלא מוצר שמושקעים בו הרבה עבודה וכסף, תוצאה של בתי ספר מיוחדים שבהם צעירים מוכשרים לומדים לרקוד ולשיר וגם סינית, יפנית ואנגלית (כמה מהלהקות עברו לשיר בסינית וביפנית בזכות הביקוש האדיר מהמדינות השכנות, ואנגלית משולבת כמעט בכל שיר). הקליפים מושקעים באופן חריג אפילו לתעשיית המוזיקה האמריקאית: ללהיטים רבים יוצאת גרסת סיפור צבעונית, לפעמים בת 12 דקות ויותר, וגרסה שמתמקדת בריקוד. מאחורי הלהקות והקליפים המושקעים שלהן עומדות חברות ענק, שהגדולה שבהן היא S.M. Entertainment, שבסיסה בסיאול ואחראית לשייני, ללהקת הבנות Girls Generation ולסופר ג'וניור הפופולרית מאוד. החברה מגלגלת מאות מיליוני דולרים ונסחרת בשווי שוק של 1.4 מיליארד דולר. המעריצים מחכים בקוצר רוח לכל קליפ חדש, שהופך מיד לשיחת היום. דינקין מספרת שבקהילת הקיי־פופ הישראלית, שבה יש כבר מספר לא קטן של דוברי קוריאנית, כל קליפ חדש ומעניין זוכה לכתוביות בעברית בתוך כמה שעות מעלייתו ליוטיוב.

 

"הגעתי לקיי־פופ דרך חברה שאהבה אנימה (אנימציה יפנית) וג'יי־פופ (פופ יפני)", דינקין מספרת, "יום אחד ראיתי ביוטיוב קליפ שנראה אחרת לגמרי מכל מה שראיתי עד אז: צבעוני, מעניין, כמו מדע בדיוני ממש. זה היה שיר של הסולן G-Dragon. התחלתי לחפש דברים דומים ומהר מאוד קלטתי שזה עולם שונה לגמרי, שיש בו מיליון להקות, ושאני צריכה להתעמק כדי להבין מה קורה שם". כמוה, כמעט כל הקייפופיסטים מדברים על חוויה מעצבת במפגש שלהם עם הקליפ הראשון, וגאים מאוד בעולם המיוחד שגילו, השונה כל כך מהמיינסטרים.

 

סצנה מהקיי־דרמה "הסייף בק דונג סו" סצנה מהקיי־דרמה "הסייף בק דונג סו" צילום: רויטרס

 

"בארץ אין הרבה פתיחות תרבותית, ואם אתה שומע משהו שהוא לא מוזיקה מזרחית ולא באנגלית מסתכלים עליך מוזר", אומר חיים הרצוג (22) מקריית אתא, המארגן הראשי של מפגשי הקהילה ואחד מכמה גברים בעולם שרובו נשים ונערות, שעוסק בקיי־פופ במסירות כבר שבע שנים. "כשאני שומע קיי־פופ, אני פותח את עצמי לעולם חדש, וכל הזמן נכנס יותר ויותר עמוק", הוא מצהיר. הוא לבוש בסגנון היפ־הופ מזרח־אסייתי מגניב: מכנסי שלושת רבעי בהירים, חולצה ורודה של להקת SNSD ומעליה חולצת ג'ינס פתוחה עם עוד סמל קיי־פופ, כובע מצחייה אדום, וצמידי פלסטיק שחורים־צהובים. הרצוג לומד במרכז לתרבות קוריאה בירושלים ומקווה להתקבל ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה. כמו כמעט כל הפאנדום, הוא חולם לנסוע לקוריאה ומקווה שחשיפה גדולה יותר לז'אנר בארץ תעזור לו להגשים חלום ולהביא לכאן את אחת הלהקות להופעה. זאת אחת הסיבות שהקייפופיסטים מפיצים את הבשורה בהתלהבות, בלהט כמעט דתי. הם מדברים על אחווה חזקה יותר ממה שרואים אצל מעריצים של ז'אנרים אחרים ורואים בעצמם חברים בקבוצה מיוחדת, כזאת שגילתה אוצר ששאר הציבור עוד לא התעורר אליו.

 

החלום הקוריאני

ערכי משפחה והתנגדות לכיבוש

 

במדינות אחרות באזורנו גילו את התרבות הקוריאנית עוד קודם, אם כי שם מתמקדים יותר בדרמות הטלוויזיוניות מאשר במוזיקה. בשנים האחרונות הפכו מצרים ואיראן לשווקים ענקיים של הקיי־דרמה, המתחלקת ברובה לשני ז'אנרים עיקריים: דרמות היסטוריות עם תלבושות תקופתיות, ועלילות שמתמקדות בחייהם של צעירים אורבניים בקוריאה של היום.

 

כוכב ה"גנגנאם סטייל" סיי בהופעה בניו יורק כוכב ה"גנגנאם סטייל" סיי בהופעה בניו יורק צילום: רויטרס

 

"באיראן עד לפני כמה שנים הפריים טיים הטלוויזיוני נשלט על ידי אימאמים", מספרת שימה המאטי, ילידת טהראן שעושה עבודת דוקטורט בפרנקפורט על האליו והגיעה לכנס בירושלים. "מאמצע שנות התשעים התחיל מה שאפשר לקרוא לו 'מרד צלחות לוויין' שקט, וכיום יש צלחת כזאת כמעט בכל בית. כתגובה, השלטון חיפש תכנים טלוויזיוניים שיהיו מושכים לציבור וגם יענו על הקריטריונים האסלאמיים. הדרמות ההיסטוריות הקוריאניות עונות על קריטריונים של צניעות, וגם משמשות דרך עוקפת להכניס למדינה תרבות שהיא זרה, אבל לא אמריקאית או אירופית".

 

המאטי מספרת על הצלחה היסטרית בתוך כמה שנים. הסדרה "היהלום שבכתר" ("דא ג'אנג גום", ששודרה גם בארץ ב־2008 בערוץ ויוה) זכתה באיראן לרייטינג של יותר מ־50%, וגרמה לנשיא אחמדינג'אד להתלונן שיותר איראנים צופים בדרמה הקוריאנית מאשר בנאומים שלו. "אין כל כך בילויים בחוץ באיראן, הגלישה באינטרנט אטית ובעייתית, והבילוי המקובל הוא צפייה משפחתית בטלוויזיה. הקיי־דרמה מתאימה לשם מאוד, ועל סמך הדרמות שהם רואים אנשים שם חושבים שיש דמיון תרבותי בין איראן לקוריאה", מסבירה המאטי. "אני לא חושבת שיש באמת דמיון כזה, אבל מה שמדבר אל האיראנים הוא הצניעות היחסית, ערכי המשפחה שמועברים בסדרות, העובדה שקוריאה נכבשה והושפלה במשך השנים בידי מדינות אחרות וצמחה משם. הם מזדהים עם התכנים ההיסטוריים".

 

חטיפים קוריאניים. שגרירויות קוריאה בעולם הפכו למטות שיווק של  כל סממן תרבות קוריאני חטיפים קוריאניים. שגרירויות קוריאה בעולם הפכו למטות שיווק של כל סממן תרבות קוריאני צילום: עמית שעל

 

אלאא עביד, סטודנטית באוניברסיטה העברית מאבו טור ומעריצת דרמות קוריאניות, מספרת סיפור דומה, על חלום קוריאני שמחליף בכמה מקומות את החלום האמריקאי, שהוליווד שיווקה לעולם בהצלחה גדולה במשך שנים רבות כל כך. "בדרמות הקוריאניות רואים איך הם שמרו על תרבותם, ויחד עם זה נהיו יותר ויותר מודרניים, אני מאוד מתחברת לזה. הגישה של הגיבורים לחיים מאוד חיובית גם כשהם עוברים דברים קשים, וזה מסר חיובי לחברות שלנו, שלא תמיד יש להן מוטיבציה לשינוי. אני לא יודעת אם זה כך גם במציאות בדרום קוריאה או רק בטלוויזיה, אבל זאת צפייה שנותנת תקווה, ובירושלים לפעמים קשה למצוא תקווה".

 

עביד, יחד עם אירה ליאן וד"ר אטמוזגין, משתתפת בפרויקט שבמסגרתו היא מראיינת מעריצי קוריאה ישראלים ופלסטינים; החוקרים מעריכים שיש בישראל כ־5,000 מעריצי האליו וכ־3,000 ברשות הפלסטינית ובעזה. "אני התחלתי ללמוד קוריאנית וגם פגשתי קוריאנים, אבל בשביל הרבה מאלה שראיינתי, קוריאה היא פנטזיה טהורה", אומרת עביד. "ראיינתי נערה מעזה שאמרה שבזמן הפצצות או פעילות צבאית, דרמות וקיי־פופ הם העולם היפה שלה, שם היא מתחבאת. גם אם היא יודעת שזאת לא המציאות, מה שהיא רואה עוזר לה להאמין שיכול להיות טוב יותר. המסר של כל הקיי־דרמות הוא האפשרות לחלום".

 

לא רק גאנגנאם סטייל

שמרנות לצד מיניות נזילה

 

במערב קיי־פופ וקיי־דרמה פופולריים בעיקר בקהילות של יוצאי קוריאה וקהילות אסייתיות אחרות, והפריצה הגדולה לתודעת המיינסטרים הגיעה כאמור רק בשנה שעברה עם גאנגנאם סטייל, הלהיט שהפך את הקיי־פופ לתופעה גלובלית באמת. על הסיבות להצלחה המטורפת שלו נכתב בלי סוף, אבל דווקא המעריצים השרופים של הז'אנר לא מגלים התלהבות רבה. "סיי מצליח כי הוא מוכן לעשות צחוק מעצמו", היא הדעה המקובלת בכנס הקיי־פופ בנמל. "גאנגנאם זה לא ממש קיי־פופ, ואני לא אוהבת את זה שנהיו כל כך הרבה פרודיות שלא מבינות את המשמעות", אומרת דינקין, "אבל אין ספק שסיי פרץ דרך לעוד אמנים, והיה מדהים לראות איזו התעניינות התעוררה. אם הוא יכול להצליח, עוד להקות יוכלו". פרופ' פארק אומר שסיי לא היה אחד הזמרים הפופולריים ביותר בקוריאה אף שהוא עושה מוזיקה כבר שנים, והנסיקה שלו שם הגיעה רק אחרי ההצלחה בעולם. "בשביל הקוריאנים הצלחה מחוץ לקוריאה היא תו תקן, אישור שאתה טוב", הוא מסביר.

 

להקה בהופעה. קליפ קיי־פופ הוא לא רק שואו, אלא פרויקט יקר שמהונדס בידי חברות ענק, ובעלות חריגה אפילו במושגי תעשיית המוזיקה האמריקאית. ללהיטים רבים מופקת גרסה סיפורית, לפעמים בת 12 דקות ויותר, לצד גרסה שמתמקדת בריקוד להקה בהופעה. קליפ קיי־פופ הוא לא רק שואו, אלא פרויקט יקר שמהונדס בידי חברות ענק, ובעלות חריגה אפילו במושגי תעשיית המוזיקה האמריקאית. ללהיטים רבים מופקת גרסה סיפורית, לפעמים בת 12 דקות ויותר, לצד גרסה שמתמקדת בריקוד צילום: איי אף פי

 

סיי הוא חריג בנוף של להקות וכוכבי קיי־פופ חטובים במיוחד ובעלי יופי מעודן. אלפרון, הרצוג וחבריהם מספרים שחברים אחרים, שלא נתפסו עדיין לקיי־פופ, מלגלגים על המראה הנשי של הזמרים. "אומרים לנו שהם נראים כמו בנות", אומרת מעריצה בשם ליאור, אבל נראה שמעריצות רבות דווקא רואות כאן מודל של גבריות פחות אגרסיבית ומאיימת. המודל של להקות הנשים הקוריאניות, לעומת זאת, שמרני למדי. "בנות צריכות להיות מתוקות או סקסיות, להקת בנות שניסתה לעשות ראפ לא ממש הצליחה", דינקין אומרת.

 

ואולי זה בדיוק השילוב של קידמה ושמרנות שמהווה מתכון להצלחה. "כוכבי הפופ הקוריאני זזים באופן פרובוקטיבי אבל עדיין נותנים לצופים להרגיש בנוח, כי המסרים די מדודים ואפילו שמרניים", אומר ד"ר וונהו ג'אנג, חוקר תרבות אורבנית מאוניברסיטת סיאול. "האליו הוא מוצר היברידי, תרבות פופולרית שמרכיבה ישן עם חדש, יפנית, סינית ואנגלית עם קוריאנית, אלקטרו־פופ ודיסקו אירופיים עם היפ־הופ ופופ יפני, והכל עם מיניות נזילה". איכשהו, המישמש הזה עובד.

 

"הגלובליזציה כבר לא עובדת רק ממערב למזרח, והיא לא משהו שמתוכנן במערב ואז נכפה או מוחדר למדינות אחרות", מוסיף פרופ' פארק. "לגלובליזציה היום יש חיים משלה והאליו הוא תוצר שלה". הרבה מההפקה המושקעת של להיטי הקיי־פופ, למשל, נעשית במיקור חוץ לאירופה ולצפון אמריקה, למעצבים, מלחינים וכוריאוגרפים מערביים שנשכרים על ידי חברות כמו S.M בזכות היצירתיות המוכחת שלהם. לא פלא שכל ההיברידיות הזאת מוציאה בסוף מוצרים שכמעט כל אחד יכול למצוא בהם משהו מושך. ואיכשהו, מהאסוציאציות הסותרות שמעורר השם קוריאה - של מלחמה וקידמה טכנולוגית, סמסונג וקים ג'ונג־איל - צומח דימוי חדש: זה של מדינה קטנה ואמיצה, שנותנת לעולם טכנולוגיה ויופי, אולי קצת תקווה, וחיבור לעולם שגם אם קיים רק בפנטזיות, מצליח להיראות הרבה יותר צבעוני ומגוון ממה שהמציאות מציעה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x