• תפריט
מוסף 30.05.2013

המלאכיות של אריק שמידט

מכל האנשים בעולם בחר יו"ר גוגל אריק שמידט להזמן למחנה הסטארט־אפים הסודי שלו את שלישיית הפופ הפסיכדלית טרי פויזן. ויש לו סיבה טובה

מיכל פופובסקי 09:5930.05.13
דמיינו את יו"ר גוגל אריק שמידט (58) יושב ליד מדורה ביער כשמחיקו נתלות שתי ישראליות לוהטות, לבושות בגדים שעשויים 100% פייטים נוצצים, כולל תחתונים, ומדברות איתו על איך ההרגשה להתעופף מעל גרסה הזויה של תל אביב, שמכוסה כולה בבד המנצנץ.

 

בזמן שאנחנו מדמיינים, שמידט צריך רק לחכות ארבעה ימים. הבנות, לואיזה קאהן ואנה לנדסמן מלהקת האלקטרו־פופ טרי פויזן, יגיעו אליו יחד עם מאה האנשים שהוא בחר בפינצטה להשתתף בכנס אפוף המסתורין והבאזז שלו, "Curiosity Camp", שיתקיים במחנה צופים ישן משנות השבעים ששוכן ביער מחוץ לעמק הסיליקון.

 

הכנס, שמארגנת קרן ההשקעות של שמידט Innovation Endeavors המשקיעה בלא מעט סטארט־אפים ישראליים, תואר באוזני המשתתפים כשילוב בין גיבושון באווירת פסטיבל ברנינג מן לבין סיעור מוחות מרתוני בנושאי טכנולוגיה ויצירתיות, ב"אתר סודי עם אוהלים אקסקלוסיביים וצוות משרתים, מפגשים על שטיח פרסי מסביב למדורה, אוהלי תה להרהורים, ואסטרולוגים, שמאנים ומאלפי קנריות שישמרו על שירת היער", כלשון ההזמנה. לאתר הסודי יגיעו גם מנכ"לית יאהו מריסה מאייר ויוסי ורדי.

 

טרי פויזן בתחילת שבוע האופנה בפריז טרי פויזן בתחילת שבוע האופנה בפריז צילום: Arnaud ben hamou

 

ומה טרי פויזן יעשו שם? "נלבש פייטים", אומרת לואיזה קאהן, מייסדת הלהקה. "הסטייליסט שלנו בדיוק קנה לי תחתוני פייטים, ככה שגם אם ייצא לי ללכת לישון שם עם מישהו, אני אהיה עם פייטים".

 

סטארט־אפ על אסיד

 

רוב האנשים מכירים את טרי פויזן כמעין סיפור סינדרלה פּוֹפּי: חבורת בנות שהופיעו בתחתונים ועקבים מול מועדונים כמעט ריקים בתל אביב, עד שיום אחד התגלו דרך הרשת החברתית מייספייס, קודמתה של פייסבוק, התחילו לקבל הזמנות להופיע מול מאות אלפי אנשים בפסטיבלי ענק בעולם והפכו לאחת הלהקות הישראליות המצליחות ביותר בחו"ל.

 

צילומי קליפ שישוחרר ביוני. לואיזה: "כיף להיות ארט דירקטור של החיים שלך". צילום: יותם גנדלמן צילומי קליפ שישוחרר ביוני. לואיזה: "כיף להיות ארט דירקטור של החיים שלך". צילום: יותם גנדלמן צילום: יותם גנדלמן

 

אבל ההזמנה משמידט היא שלב טבעי בסיפור האמיתי של הלהקה, שקצת שונה מהאגדה והרבה יותר מעניין ממנה. "מתחילת הדרך טרי פויזן היתה סטארט־אפ, גם אם לא תמיד ידענו לקרוא לזה ככה", לואיזה אומרת, ומספרת שבעשור האחרון כמעט כל רגע שהבנות לא הקדישו להופעה מול מצלמות או על הבמה הושקע במשהו שהיה דומה לפעילות יזמית הרבה יותר מאשר לאורח חיים רוקרי. את עמוד המייספייס שדרכו התגלו "במקרה" הן עיצבו בעצמן, במיוחד, ובשעתו ב־2004 הוא היה אחד האתרים היותר כיפיים ומקוּדמים ברשת. הן פועלות בלי חברת תקליטים או מנהל, רוב השנים סגרו בעצמן תאריכי הופעות, ובהיעדר מימון מבצעות מהלכים שיווקיים בעזרת עסקאות חליפין יצירתיות: הקלטת פרסומת לחברת בגדים תמורת אלף טי שירטס שיוכלו לזרוק לקהל; עזרה בהבאת תקליטנים קטנים מחו"ל למסיבות בארץ תמורת רמיקסים לשירים שלהן; השתתפות בהפקת אופנה עבור אל על תמורת טיסות חינם. וגם את הרעיון להוציא ליין בגדי גוף עם המעצבת הישראלית אנה K, או להקים חנות מעצבים מקוונת באתר הלהקה shop.terrypoison.com - הן הגו וביצעו לבד, בעזרת מתכנתים ומעצבים ששכרו לפי הצורך. לואיזה מספרת שבעשור האחרון היא היתה עסוקה רוב הזמן בפגישות, קידומים ועבודה לא־מוזיקלית. וגם היום כל מפגש או פרויקט, אישי או קבוצתי, מתועלים לקידום ענייני הלהקה.

 

סיוון מלר, סולנית לשעבר. צילום: אם.סי.טי סיוון מלר, סולנית לשעבר. צילום: אם.סי.טי צילום: אם סי טי

 

הדירה התל־אביבית האולטרה־מגניבה של לואיזה - גם היא שופצה בעזרת כספי חסויות של אתר השכרת הדירות Airbnb - נראית בהתאם. מפוזרים בה מחשבים, טאבלטים, סינתיסייזרים וציוד הקלטות. במרכז הסלון מתנוסס גוף תאורה ענקי בצורת מטוס שבנתה כשהיתה סטודנטית בבצלאל. בחדר שהיא מכנה "חדר מוזיקה" יש יותר מקלדות מאשר מיתרים, ובכל זאת, כשאנה הגיעה לדירה היא הביאה לפטופ משלה, וכל הזמן בדקה אימיילים ועסקה בתפעול ה"דיילי סיקרט", רשימת תפוצה עם "סוד תל־אביבי יומי", שמספר המנויים בה צמח בתוך שנה מ־3,000 לכ־14 אלף. גם השיחה שניהלנו על המרפסת הופרעה במבול טלפונים בנוגע לתאריכי הופעות בקיץ, כמה מבקרים, ושיחת וידיאו אחת עם הבחור הלונדוני שמעצב להן תלבושות למחנה של שמידט, ושאף על פי שהוא בריטי וזו השיחה הראשונה שלהן איתו, בתוך עשר שניות הן הודיעו לו שהוא שווה בטירוף והוא חייב לבוא לארץ "מהר!". "אנחנו פחות משחקות על סקס מפעם", לואיזה אמרה לי כשסגרה את הסקייפ, "עברנו קצת טרנספורמציה בקטע הזה".

 

עפות על עצמן

 

להזמנה למחנה של שמידט אחראי המיזם הנוכחי של הלהקה: הסינגל הבא שלהן, שייצא כאפליקציית משחק פסיכדלי במיוחד לאייפד וסמארטפונים, ויהיה עמוס טכניקות שיווק ופרסום מקוריות.

 

אריק שמידט אריק שמידט צילום: רויטרס

 

המשחק, Mad Birds, נמשך שלוש וחצי דקות, כאורך שירן בן אותו השם. על רקע המוזיקה השחקן יצטרך לנווט "ציפורים", שאינן אלא גרסה מולבשת בפראות של הלהקה - לואיזה, אנה ועידן גרייף שמכונה "ברונו" (בעבר היו חברות בלהקה גם גילי סער, נגה נצר וסיוון "פטיט" מלר). הציפורים יעופו בעיר שעשויה כולה בעבודת יד לואו־טקית, עם בניינים ורחובות שכולם נתפרו מפייטים והורכבו בידי חברות הלהקה על גלגל מסתובב, ממש כמו בתפאורות של סרטים מצוירים מפעם.

 

הצילומים לאפליקציה Mad Birds. לואיזה: "החלטנו שנעשה את זה כמו מישל גונדרי, הכל בעבודת יד" הצילומים לאפליקציה Mad Birds. לואיזה: "החלטנו שנעשה את זה כמו מישל גונדרי, הכל בעבודת יד" צילום: Morten Berthelsen

 

ככל שהשחקן עוזר לציפורים להגשים את מטרת המשחק ולאסוף קפסולות קסמים, כך התמונה הולכת ומיטשטשת ומסתחררת, ועולה הסיכון שתתנגש בבניין ותתפוצץ לענן פייטים. "זה סוג של אנגרי בירדס על אסיד", לואיזה אומרת, "כמו בקליפים של מייקל ג'קסון, שיש בהם אפקט כזה, כאילו שהתמסטלת מאוד. כל קפסולה גורמת להזיה, שגם אותה בנינו מפייטים, פיל ורוד למשל". והצד העסקי: חברות יוכלו לקנות שטחי פרסום על שלטי חוצות, שייתפרו כולם מפייטים, בעבודת יד. ודרך האפליקציה הלהקה גם תעביר עדכונים ותמכור מוצרים.

 

הצילומים לאפליקציה Mad Birds הצילומים לאפליקציה Mad Birds צילום: איתמר אלוני

 

לכנס הן לא מגיעות כמפתחות הטכנולוגיות - את זה עושה הסטודיו הישראלי חוליגנס - אלא כלהקה שהחליטה לשווק כך את הסינגל הבא שלה, ושגם זקוקה לעוד 7,500 דולר כדי לסיים את הפיתוח, שעלותו רק גדלה. הן מתכננות להקים במחנה של שמידט מודל גדול של העיר הנוצצת, ויציעו לאנשים להיקשר בחבלים, להתעופף מעליו ולהצטלם. "הרעיון עלה לנו לפני שנה וחצי, כשהופענו בברלין", לואיזה מספרת. "הסתובבנו ברחוב והכל נראה קומוניסטי ועצוב. רצינו שיהיה כיף, ודמיינו עיר מפייטים. בדיוק אחרי זה החבר'ה מחוליגנס הציעו לעשות איתנו משהו אינטראקטיבי. הם הציעו לנו סקיצה נחמדה, אבל אנחנו רצינו משהו שנראה אחרת. משהו עם אנשים, לא סתם הדמיה תלת־ממדית". "את זה כבר יש לאנג'לינה ג'ולי, come on", אנה אומרת.

 

הצילומים לאפליקציה Mad Birds. במשחק של טרי פויזן השחקן צריך לנווט "ציפורים" בעיר מנצנצת שהולכת ומיטשטשת, "עם אפקט כזה, כאילו שהתמסטלת", לואיזה אומרת. הצד היזמי של האפליקציה הוא שהכניס אותן לכנס הצילומים לאפליקציה Mad Birds. במשחק של טרי פויזן השחקן צריך לנווט "ציפורים" בעיר מנצנצת שהולכת ומיטשטשת, "עם אפקט כזה, כאילו שהתמסטלת", לואיזה אומרת. הצד היזמי של האפליקציה הוא שהכניס אותן לכנס צילום: Morten Berthelsen

 

לואיזה: "ואז חשבנו שהפייטים קצת מזכירים פיקסלים, אז במקום לעשות גרפיקה, נעשה קליפ כמו של מישל גונדרי. נבנה בעצמנו הכל, בעבודת יד, פשיסטית לגמרי. אני שנים בונה אתרי אינטרנט שבעצם בנויים ממודלים פיזיים. לאנה יש ידיים רוסיות חמודות וקטנות, אז היא ממש טובה בליצור דברים קטנים. אז בנינו עיר דיסקו מפייטים".

 

הצילומים לאפליקציה Mad Birds. לואיזה: "אנחנו לא רוקרים שישנים עד הצהריים. אנחנו קמים בבוקר ופועלים כמו חברה, עם תכנות ושיווק. אני גם יוצרת המון רגליים כלכליות לעמוד עליהן. בעולם של היום אי אפשר להיות רק דבר אחד" הצילומים לאפליקציה Mad Birds. לואיזה: "אנחנו לא רוקרים שישנים עד הצהריים. אנחנו קמים בבוקר ופועלים כמו חברה, עם תכנות ושיווק. אני גם יוצרת המון רגליים כלכליות לעמוד עליהן. בעולם של היום אי אפשר להיות רק דבר אחד" צילום: Morten Berthelsen

 

אנה: "נפגשנו כל שבת אצלי בבית עם עוד חברים, מאלה שעושים היום את הפרסומות הכי גדולות, וכולנו יושבים על הרצפה וחותכים קלקרים".

 

לואיזה: "זה מתחבר גם לכל עניין האופנה, הדיסקו. כולנו יוצאים לרקוד כל סוף שבוע, מתים על דיסקו. כשתהיתי איפה בכלל יש דיסקו בתל אביב, אנה קפצה מיד: 'פה אצלנו, בְּתחתונים!'".

 

גם היא באדונים

 

לואיזה קאהן היא יצור לא שגרתי. יש לה מבטא כובש, שריד מהכפר בנורבגיה שממנו עלתה לארץ בגיל 20. מלבדו העברית שלה כמעט מושלמת, למעט נטייה, שלפעמים נראית מכוונת, לטעות בהטיית המין ולהתייחס לעצמה בלשון זכר ולזכרים בלשון נקבה. כשאמרתי לה שאף על פי שברונו, עידן גרייף שלא הגיע לראיון, הוא גבר, עדיין קשה לי לכתוב עליהן בלשון שהיא לא נקבה ברבים, אנה ענתה מיד: "זה בסדר, גם הוא נקבה ברבים".

 

לואיזה קאהן (משמאל), אנה לנדסמן ועידן "ברונו" גרייף. לואיזה: "טרי פויזן תמיד היתה סטארט־אפ, גם אם לא ידענו לקרוא לזה ככה". סטיילינג: בן זייגר. איפור: איילת שמעוני לואיזה קאהן (משמאל), אנה לנדסמן ועידן "ברונו" גרייף. לואיזה: "טרי פויזן תמיד היתה סטארט־אפ, גם אם לא ידענו לקרוא לזה ככה". סטיילינג: בן זייגר. איפור: איילת שמעוני צילום: סאשה פרילוצקי

 

על הבמה יש ללהקה לוק ותנועות אולטרה־פרובוקטיביים - תשאלו את ירון לונדון, שלואיזה השתרעה עליו בחושניות תוך כדי שירה באולפן של לונדון וקירשנבאום לפני ארבע שנים. אבל בדירה לואיזה נעה בין שני מצבים: התלהבות ילדית ממשהו, אז היא מניפה ידיים ומביטה בתקרה בחיוך שובבי: "אחרי שהחלטנו על האפליקציה הלכתי לים וקפצתי וצרחתי מהתרגשות. יו, איזה כיף, אני לא מאמין שזה קורה. אנחנו מתלהב מכל רעיון חדש כמו ילדים קטנים!"; או כשהיא מספרת איך "אני יכולה לשכב ער לילה שלם בבית אחרי שכתבנו שיר ורק לחשוב איך להלביש אותו".

 

והמצב השני הוא מה שלואיזה בעצמה מכנה "dead seriousness", אמביציה בולדוזרית להוסיף אלמנטים לארסנל. במצב הזה, שבו היא עוברת מלדבר על האהבה שלה לאמנות פלסטית וחקר הביטים להסברים על כך שטרי פויזן היא למעשה מוצר, גם שפת הגוף והטון שלה משתנים. היא כאילו הופכת לאיש מכירות שמפרנס משפחה רק מעמלות. מסתכלת בעיניים, מזיזה את הידיים בהחלטיות, וגם העברית שלה מדויקת יותר: "אני לא מפחדת מכלום, כל מה שאני עושה הופך בסוף לביזנס". וגם זה איכשהו מתיישב עם הגרביונים בהדפס עור נחש והגופייה המשוחררת.

 

אנה לעומתה יותר עצורה. היא ברבורית, זקופה, עם עיניים חתוליות ושיער אסוף בצמה אצילית. לוק שונה מאוד מהגותי־פאנקיות שזוהתה איתה על הבמה. היא מנוסחת ומוקפדת יותר ויש לה תנועות ידיים מעגליות שמשדרות "כן, זה באמת ככה".

 

הרגליים של לואיזה

 

ביקרו אותן על כך שהמוזיקה נדחקה לטובת העיסוק בצד הוויזואלי ובשיווק. אבל עבורן זו לא בושה שטרי פויזן זו פרנסה לא פחות מאמנות. "אנחנו גם ילדים טובים מבתים בורגניים", לואיזה אומרת, "אנחנו לא כמו רוקרים שישנים עד הצהריים. אנחנו קמים בבוקר ופועלים כמו חברה. אני גם יוצרת לעצמי המון רגליים לעמוד עליהן" - חברת בניית האתרים של לואיזה היא רק עוד רגל, והיא גם השתתפה פעמיים בכנס היזמים האמריקאי Summit Series - "וככה אני יכולה להרשות לעצמי יותר חופש להתפרע בתוך העולם הזה של טרי פויזן".

 

אנה: "בשש בבוקר אני רצה בים, בשמונה אני כבר באימיילים עם כל העולם".

 

"היום בעולם אי אפשר להיות רק דבר אחד", לואיזה אומרת. "אתה חייב לעבור איזושהי אבולוציה. אנחנו בעצם יושבים היום על בסיס ידע מאוד רחב, תכנות, בניית אתרים, שיווק. בכל שנה אמא שלי קונה לי לחג המולד מינוי ל־lynda.com ואפשר ללמוד שם הכל, אנימציה, תכנות, סאונד. אז היום אני יודעת לקרוא כל מיני שפות תכנות. האם אני יודעת לכתוב בכולן? לא, אבל אני גם לא צריכה. יש איזה גיק שמומחה בזה, אז אני אפנה אליו ואגייס את התקציב. אבל אתה צריך כל מיני כלים בארגז. זה כיף להפוך להיות סוג של ארט דירקטור של החיים שלך. יש בזה משהו מאוד נחמד, זה מחבר אותך לקרקע. אם לא הייתי עושה את כל הדברים האלה קודם, לא היינו מגיעים לעשות היום אפליקציות".

 

הן מסבירות שעם כל אהבתן למוזיקאים, כיום מקיפים אותן בעיקר סטארטאפיסטים, ומהם הן למדו ש"חייבים לשלוח אנטנות החוצה", כמו שאנה אומרת. "ככה הגענו לחוליגנס, ככה הדברים קורים, דיס איז דה שיט. אם יש לי רעיון מגניב ואני לא יכולה לעשות אותו לבד, אז אני אשתף אותו עם אחרים ואמצא אנשים שיעזרו לו לקרות. אני לא מתביישת אם זה לא הצליח בסוף, ככה זה לפעמים".

 

וזה מה שהן באמת רוצות לעשות עם מאה הנבחרים של שמידט, חוץ מללבוש פאייטים. "אנחנו אוהבים לא לעשות תוכניות קטנות. שונאת תוכניות קטנות", לואיזה אומרת, כשהיא שרועה על הספה הגדולה שלה בבטן חשופה, ותוך כדי שיחה, בלי לשים לב, היא הולכת ומתהפכת עד שהיא משוחחת איתי כשהראש שלה פונה אל הרצפה והרגליים למעלה. "ועכשיו זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים עם משקיעים שלוקחים אותנו ברצינות".

 

 

קמפיין גיוס הכספים של טרי פויזן

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x