• תפריט
מוסף 23.05.2013

הקו שמגיע מאושוויץ

רק על סף גיל 60 העז המאייר מישל קישקה להתמודד עם הסיפור המשפחתי שלו. לנבור בטראומת שואה, בהתאבדות, בשתיקה, בפצעי הילדות, ולארוז אותם ברומן גרפי מלא כאב והומור. תלמידו, המאייר אסף חנוכה, צלל איתו השבוע לתהליך היצירה שהולידו הזיכרונות, וחזר עם מחשבות על כוח הריפוי של האיור ועל מה שאדם מגלה כשהוא מצייר את עצמו שוב ושוב

אסף חנוכה 09:0223.05.13

בפעם הראשונה שפגשתי את מישל קישקה הייתי אבוד. הייתי חייל בעיתון "במחנה", מחלקת הגרפיקה. מישל היה איש מילואים שמדי פעם תרם איורים לעיתון. אספתי אז באובססיביות כל בדל איור מודפס שלו, אבל לא רק אני ידעתי מיהו. כולם ידעו. הוא פרץ בשלהי שנות השמונים, כשאייר פוסטרים גדושי דמויות, בכל פעם בעיר אחרת. הפוסטר הזכור לי ביותר היה מניו יורק, עם עומס פרטים וסיפורים מהפנט, אבל בקו רך וצבעים יפים שהצליחו למשוך את המתבונן אל תוך הסצנה, לדלג מדמות לדמות, מסיפור לסיפור.

 

הייתי בן 19, וידעתי שאני רוצה לאייר קומיקס. אבל לא הכרתי אף "מבוגר" שעבד בזה, ורוב האנשים סביבי כבר רמזו לי בעדינות שבעצם החלום שלי זה להיות גרפיקאי. מישל

אסף חנוכה, מישל קישקה אסף חנוכה, מישל קישקה איור: אסף חנוכה
היה סוף סוף דוגמה לכך שאפשר לעשות קומיקס ולהישאר בחיים. במשך השנים פגשתי עוד ועוד מאיירים בני דורי, בוגרי קישקה, שנפגשו איתו או למדו בקורס שלו בבצלאל. הוא תמיד היה שם להסביר, לספר, לעודד, כמו שגריר של תרבות לא מוכרת, מכוכב אחר, בשליחות דתית להציל נפשות. מעולם לא למדתי אצלו, אבל הוא היה המורה שלי, במשך הרבה שנים ועד היום - כשיש לי שאלה על קומיקס אני קודם כל פונה אליו. והפעם היו לי הרבה שאלות. 

 

הרומן הגרפי של מישל "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", שיצא בארץ לפני כשבועיים, הוא יצירה אוטוביוגרפית. בשחור־לבן משרטט מישל את עצמו, מילדותו בבלגיה ועד חייו היום בישראל, בצל אב ניצול שואה ששתק. התוצאה ההרסנית של השתיקה הזאת מתוארת באחד החלקים הקשים בספר, שבו היא הופכת לפרץ של מילים.

 

היה משהו מפתיע במפגש עם הספר הזה. כי מישל קישקה לא מכאן. המבטא בלגי, הגינונים אירופיים, ההשכלה רחבה. כמה מאמץ נדרש ממנו כדי להתמודד עם הישראליות המחוספסת, להפוך לאחד משלנו. הוא עלה לארץ בגיל 19, ברח מהעולם הישן והמלחמות

  איור: מישל קישקה

הישנות לעולם חדש עם מלחמות חדשות. הוא הביא איתו במזוודה כמה כלים חשובים, כמו יכולת לרשום מציאות מזיכרון ולספר סיפור אחד שמורכב ממאות גרגירי מידע. יש בעבודה שלו כישוף שזר לעין ישראלית, זה חלק מהקסם שלה. אבל ב"הדור השני" יש משהו מאוד ישראלי, משהו חם שלא מעגל פינות ולא מתנצל. עם דמויות שיותר מכל אתה מרגיש את הלב שלהם פועם, והוא פועם חזק.

 

 

מיהו זה ששותק, האב או הבן

"הדור השני" נפתח בארוחת ערב בבית המשפחה. דמויות מעוגלות, חמודות, לכל אחת תווי פנים שונים ותסרוקת אחרת, ועדיין מרגישים שהם בני משפחה. המטבח מתואר בקו מדויק ומפורט. תנור וקומקום ישנים, טפט פרחוני. בפינת הקיר תלויה קופת קק"ל, עם האותיות KKL. הפריים הזה, בתחתית העמוד הראשון של הספר, זורק את הקורא ללא מאמץ למקום וזמן מסוימים מאוד, מערב אירופה של שנות החמישים־שישים, בית של יהודים, כנראה ציונים. האבא, אנרי, מספר בדיחת שואה ותוקע גרעפס. הילד מישל אחריו, והאמא כועסת ומאיימת בעונש. בתחתית העמוד השני מאוירות ידיים של ילד מחזיקות תצלום של יהודים במחנות. הילד מנסה לנחש מי מהמצולמים הוא אביו. העמוד השלישי כבר מציג סדרה של דיוקנאות של יהודים במחנות ההשמדה, רזים ומגולחי ראש. הקו העגול הופך לקו מחודד ושחור יותר, שכמעט שורט את הדף במשיכות אקספרסיביות של ציפורן. ואז, לקראת סוף העמוד, חוזר האבא הצעיר, זה של לפני המלחמה, והסגנון העגול חוזר איתו.

  

האב אנרי אסף ספרי שואה, והילד מישל חיפש בהם את התשובות שלא מצא בבית האב אנרי אסף ספרי שואה, והילד מישל חיפש בהם את התשובות שלא מצא בבית איור: מישל קישקה

 

לאורך הספר מישל נע ללא הרף בין שני הקטבים האלה, בין הומור ותמימות לאפלה וטרגדיה. הערבוב הבלתי אפשרי ביניהם מרכיב את דיוקנו שלו, ואולי של כל בני "הדור השני" - ילדות כביכול נורמלית ובטוחה, כשמתחת לפני השטח רובצת טראומת העבר של ההורים שמדי פעם מרימה את ראשה. הוא עושה שימוש חופשי ווירטואוזי בשפת הקומיקס, דוגם מכל ז'אנר על פי צורכי הסיפור: מקומיקס אירופי קלאסי, מאיור עיתונות שמציג רעיון מופשט בדימוי סוריאליסטי, מרישום אקספרסיבי חופשי שמתאר רגשות באותה דרגת דיוק שבה מתואר המטבח המשפחתי. חוויית הקריאה היתה בשבילי כמו נסיעה ברכבת הרים רגשית, רגע אחד אתה למעלה, נהנה מהנוף, ואחרי שנייה צולל במהירות לתוך המעמקים, ושוב בדרך למעלה.

 

ועוד משהו קורה בתהליך הקריאה. איזה טשטוש בין האב לבן. זה מתחיל כבר מכותרת המשנה של הספר, "דברים שלא סיפרתי לאבא". מי בעצם השותק, האב או הבן?

 

בין תמונות האסירים והניצולים בספרים, הבן חיפש ללא הרף את פניו של אביו בין תמונות האסירים והניצולים בספרים, הבן חיפש ללא הרף את פניו של אביו איור: מישל קישקה

"הצלחתי לעשות את הספר הזה כי סוף סוף הבנתי את הסיפור שלנו והתפייסתי עם כל הכעסים והתסכולים שלי", אומר לי מישל, היום בן 59. "זה היה תהליך ארוך שלקח הרבה זמן. אבא שלי אינו יוצא דופן. רוב הניצולים מצאו את עצמם בתוך חברה שמנסה לשקם את עצמה מתוך הריסות המלחמה ואין לה עניין לשמוע את הסיפור שלהם, כי החברה המערבית רצתה לבנות את העולם של מחר. ויש כמובן את הקושי האובייקטיבי של איך לספר טראומה כזאת לקרובים שלך, לילדים שלך. לקח לי זמן להבין שאני לא יכול לבוא בטענות לאבי על כך שלא סיפר. ועדיין, בעיצוב האישיות שלי היה חסר הפרק של להבין מיהו אבא שלי, להיות גאה בהישרדות שלו ולא לראות אותו כקורבן.

 

"במשך כל הילדות והנעורים הייתי עסוק בלרצות אותו ולעמוד בציפיות שלו, שהיו למעשה שאני אשלים את מה שהמלחמה מנעה ממנו להשלים כשנעצר בגיל 14 ונשלח למחנות. הוא ראה בי את התיקון ואסור היה לי לאכזב אותו. מעולם לא העזתי לעמוד מולו ולדרוש ממנו לספר. הרגשתי שהעבר שלו הוא שדה מוקשים שאסור להתקרב אליו. וזאת היתה ההימנעות שלי מלדבר על מה שחששתי להעלות בפניו".

 

כשהוא סוף סוף דיבר, לא יכולתי להקשיב

כל זה השתנה ברגע שהאב דיבר. הפרק השלישי בספר מספר על התאבדותו של שארלי, אחיו של מישל והבן הצעיר במשפחה. במהלך השבעה האב שבר את השתיקה, וסיפר כל מה שעבר בזמן המלחמה. מאז הפך לאחד העדים המרכזיים שמרצים על השואה בבלגיה, ואף פרסם את זיכרונותיו בספר. אני מנסה להבין ממישל מה היה בטרגדיה המשפחתית שחולל את השינוי, כך, בבת אחת, ופרץ את הסכר.

 

"כדי לשרוד אבי היה חייב לטאטא את כל הכאב שלו מתחת לשטיח עבה מאוד ולהדחיק כל זכר לחוויות מזמן המלחמה", הוא מספר. "הוא עבר 11 מחנות כפייה במשך 38 חודשים, אבא שלו מת לו בידיים ברכבת שלקחה אותם מצעדת המוות עד למחנה בוכנבלד, שממנו שוחרר לבסוף. כשאחי התאבד, אבא שלי היה זה שמצא אותו ירוי על מיטתו. המראה הזה החזיר לו את כל אותם מראות מהמחנות שהדחיק במשך שנים, והמחסום הפסיכולוגי השתחרר.

 

"בדיעבד התהליך הזה הפך אותו מקורבן של השואה לגיבור של השואה. הוא היה איש חסר חשיבות, ולפתע נהפך לפרסונה מבוקשת, אחד הניצולים האחרונים בבלגיה שעדיין מסוגל להעיד ולהרצות בבתי ספר. אבל מבחינה אישית התזמון היה רע מאוד. אני רציתי להתאבל על אחי ולא הייתי מסוגל להקשיב לו".

 

סמלי הרייך בפנימייה שבה התחנך הציפו אצל הילד מישל את השדים מעברה של משפחתו סמלי הרייך בפנימייה שבה התחנך הציפו אצל הילד מישל את השדים מעברה של משפחתו איור: מישל קישקה

 

ומול הילדים שלך אתה שותק או מספר?

"את רוב הסיפורים סיפרתי להם תמיד, ובעיקר את הסיפורים המצחיקים והפיקנטיים. הפרק היחיד שהיה נצור בי, ושרק בספר מצאתי את האומץ הדרוש לחשוף במלוא עצמתו, היה מה שעבר עליי בעקבות ההתאבדות של שארלי".

 

וכיצד הילדים ושאר המשפחה, בעיקר אביך, הגיבו לספר?

העבודה בחנות הבגדים היתה אמורה להשכיח מהאב את מפלצות העבר, אבל הן הלכו איתו לכל מקום העבודה בחנות הבגדים היתה אמורה להשכיח מהאב את מפלצות העבר, אבל הן הלכו איתו לכל מקום איור: מישל קישקה

"אבי לא הבין את ההשפעה הקשה שהיתה לטראומה שלו על דור הילדים. לא יכולנו למרוד בהורים או לאכזב אותם, כי הם כבר כל כך סבלו. היינו צריכים לשקר ולנהל חיים כפולים רק כדי לא לפגוע בהם או להעציב אותם. כשאבא קרא את הספר הוא היה גאה מאוד, אבל זה לקח שנה עד שיכולתי להרגיש שזה חיזק את מערכת היחסים שלנו. אמרתי לו שקריאת הספר היא הפעם הראשונה שהוא באמת מקשיב לי, והוא לא הכחיש. הוא הבין שעברתי תהליך פנימי, שהגעתי לתובנות מעמיקות עלינו, על הקשר המשפחתי, על הזיכרון ועל הסבל. הוא רואה בי את ממשיך דרכו כעד של הדור השני, אחרי שהוא יסיים את משימת חייו כעד של השואה. אשתי וילדיי אהבו את הספר מאוד, התרגשו ומעריכים את העבודה שעשיתי בכתיבה ובציור. זה חשוב לי מאוד, כי זו עבודתי המשמעותית ביותר עד כה".

 

עד שהלב, המעיים והראש התחברו

אחד הספרים הנודעים ביותר, ומראשוני הז'אנר של הרומן הגרפי למבוגרים, הוא "מאוס" של ארט ספיגלמן, שיצא ב־1986 וזכה בפוליצר. ספיגלמן תיאר בו את חייו עם אב ניצול שואה, כמו גם את זיכרונותיו של האב מן המלחמה. מישל מתייחס ל"מאוס" ב"הדור השני", אבל אומר שהיצירה של ספיגלמן לא עמדה לנגד עיניו בזמן העבודה על הסיפור שלו. "כש'מאוס' התפרסם קראתי אותו וידעתי שיום אחד גם אני אספר את הסיפור שלי, כי ספיגלמן הוכיח שזה אפשרי. אבל עברו עוד שנים רבות עד שהסיפור שלי הבשיל. בדיעבד, כשעושים את ההשוואה אני רואה בזה מחמאה, 'מאוס' היא יצירת מופת".

 

עד שהסיפור של מישל הבשיל, עברה המשפחה אובדן נוסף, ששוב שבר שתיקה. "ב־2001 אמא שלי לוסיה מתה", הוא מספר. "טסתי לבלגיה כדי לקחת את גופתה לקבורה בארץ. במטוס התחלתי לכתוב מעין סיכום של חיי המשפחה שלנו, של הוריי ושל זיכרונות הילדות שלי. המשכתי לכתוב ביומנים, ואחרי כמה שנים הבנתי שיש כאן חומר לספר. אבל עבודה על ספר כזה דרשה מחיר גבוה, ויתור על עיסוקים רבים (מעבר לעבודתו כאמן קומיקס הוא גם מאייר ספרי ילדים, קריקטוריסט פוליטי, מרצה בבצלאל, אוצר וחבר פעיל בארגון הבינלאומי Cartooning for Peace). והיה גם פחד מהחשיפה. בסוף אשתי אוליביה נתנה את הפוש הראשוני, כשהטיחה בי: 'בחיים לא תכתוב את הספר הזה'".

 

מרגע שסיפר את הסיפור למשפחתו, האב לא הפסיק לספר אותו - בכלי התקשורת, לחוקרים, לתלמידים שמבקרים במחנות מרגע שסיפר את הסיפור למשפחתו, האב לא הפסיק לספר אותו - בכלי התקשורת, לחוקרים, לתלמידים שמבקרים במחנות איור: מישל קישקה

 

הספר מתקדם בסדר כרונולוגי, אבל כל עמוד או שניים הוא סיפור בפני עצמו. כך זה תוכנן?

"עבדתי בצורה אינטואיטיבית. הקומיקס הזה יצא ממקום מאוד עמוק ואסוציאטיבי, לא הייתי עסוק באיך הסך הכל יראה. היתה לי תחושה שהלב, המעיים והראש התחברו, ואני מצליח לבטא דברים שבעבר לא הייתי מסוגל. לשמחתי עבדתי עם עורכת בהוצאה צרפתית (הספר יצא בצרפתית לפני כשנה), שעזרה לי לחלק את כל הסיפורים לשלושה פרקים: ילדות, בגרות, וביניהם הפרק על אחי".

 

שלא ייכבה בי הילד הזה

אני מכיר מקרוב את האתגר של דיוקן עצמי בקומיקס, ומתמודד איתו בכל שבוע בסוף המוסף הזה ממש. הטור שלי, "ריאליסט", מתפרסם כבר יותר משלוש שנים, אבל אני עדיין לא מרגיש שמצאתי את הדרך לאייר את עצמי נכון, ולכן בכל שבוע אני נראה קצת אחרת (עם הקוראים הסליחה). מישל, לעומת זאת, צייר את עצמו כדמות אחידה מאוד, שכמעט לא משתנה לאורך כל החיים השלמים המתוארים בספר.

 

האב רצה משפחה גדולה, והאם שמחה לעשות לו ילדים. כולם נקראו על שם קרובים שנספו, כולם נשלחו לגדול בפנימיות האב רצה משפחה גדולה, והאם שמחה לעשות לו ילדים. כולם נקראו על שם קרובים שנספו, כולם נשלחו לגדול בפנימיות איור: מישל קישקה

בזמן הקריאה מצאתי את עצמי מתחלף עם הילד הנצחי, מזדהה איתו לחלוטין כאילו זה הסיפור שלי. תווי הפנים הפשוטים, העגולים, מאפשרים את ההזדהות הזאת. כל אחד יכול למצוא את עצמו בתוך זוג עיניים וחיוך. וההפשטה הפיגורטיבית הזאת של הדמויות על רקע רישומים מפורטים של סביבה יוצרת ניגוד מעניין, שמחזק את התחושה שהספר הוא מסע של אדם לתוך זיכרונותיו. ישנם פירורי זיכרון שמבליחים בבהירות חדה - בניין בבלגיה, רחוב בירושלים - אבל הגיבור לא משתנה, לא מתבגר, הוא תמיד בתנועה קדימה, של חיפוש וניסיון להבין.

 

למה בחרת להבדיל בין דמויות שמאוירות בסגנון עגלגל והומוריסטי למקומות ורקעים שמתוארים בריאליזם מדויק?

"זה פער מובנה. החלטתי לצייר אותי כמו שאני מרגיש, ולא כמו שאני נראה באמת. ואני מרגיש שמה שמניע אותי הוא הילד שבי. בתהליך הכתיבה הבנתי שהייתי ילד פעלתן ומלא מרץ, ואני לא רוצה שזה ייכבה. לגבי איורי הרקע, בעיניי בקומיקס, כמו ב'אסטריקס' לדוגמה, הדמויות גרוטסקיות - אבל כשהם מגיעים לאתונה האקרופוליס מתואר בדקדוק רב. זאת גישה אירופית שמחויבת לספק רקע אמין לסיפור, לא משנה אם זו קומדיה לילדים או משהו רציני יותר.

 

"כדי לשחזר את בלגיה של שנות החמישים והשישים חיפשתי קצת רפרנס בגוגל אימג'ס. לא היה מסובך למצוא תמונה של בית הספר שבו למדתי. אבל אסור להיות שבוי של הרפרנסים ותמיד יש השלמה מהזיכרון. את בית הוריי ציירתי מהזיכרון כי כמעט לא היו לי תמונות, אבל נעזרתי ברישומים ישנים שציירתי כנער, ואחותי הגדולה חנה שמרה".

 

תחילה פורסם הספר כפרקים יומיים בעיתון הבלגי הנפוץ "Le Soir" (שבו פורסמו גם פרקים יומיים בסדרת "טינטין" של הרז'ה), ולפני כשנה יצא בצרפת ובבלגיה בהוצאת Dargaud (שחתומה על ספרי "אסטריקס" ו"לאקי לוק"). הספר זכה לסיקור רחב וביקורות אוהדות מאוד בכלי התקשורת, הגיע למקום השני בקטגוריית תגלית השנה של השבועון הצרפתי "Le Point" וזכה בפרס

השני לספרות וקומיקס של חבל בורגונדי. בעקבות "הדור השני" הוזמן מישל להרצות בפני חוקרים במכון לחקר השואה בבלגיה, וכעת הוא גם מעבד את הספר לסרט אנימציה באורך מלא, פרויקט שאמור להסתיים בעוד כשנתיים.

 

לאור ההצלחה המדהימה הזאת, אני שואל את מישל אם הוא מתכנן להמשיך בכתיבה אוטוביוגרפית, או שמדובר בפרויקט חד־פעמי. "לפני שנים תמיר ראונר הזמין ממני קומיקס למגזין 'משקפיים' וכתבתי סיפור אוטוביוגרפי על לילה לבן מהתקופה שהייתי סטודנט בבצלאל. אחר כך היה גיליון בנושא 'אבא' ואז 'ילדות', ותמיד היה לי סיפור אישי לספר ובדקתי מה אני יכול לעשות עם חומרים אוטוביוגרפיים. בכל פעם אני מנסה ללכת יותר רחוק. זה תמיד היה שם, עד שכל התנאים הבשילו לקפיצה הגדולה. וכן, גם הפרויקט הבא בקומיקס יהיה אוטוביוגרפי, ויעסוק בישראל ובציונות שעליה התחנכתי בשומר הצעיר בבלגיה של שנות השישים והשבעים וכשעליתי ארצה. זה יהיה סיכום אישי של 40 שנה בישראל".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x