• תפריט
מוסף 23.05.2013

אחרי שאיבדתי עין במלחמה אמי אמרה לי: "תחליט אם אתה רוצה להצטנף בצער או לקחת את עצמך בידיים"

עו"ד דוד שמרון, שותף בכיר במשרד א.ש. שמרון, י. מלכו, פרסקי ושות': "הוריי נהגו לומר לי על עובדת הניקיון שלנו: 'היא חכמה יותר מחלק מהמכרים שלנו'"

נולדתי בירושלים וגדלתי בשכונת טלבייה. כשנולדתי אבי ארוין היה פרקליט המדינה, וכשהייתי בן שלוש הוא פתח משרד בבית. שולחן האוכל הפך ביום לשולחן עבודה, בבית היו חותמות שעווה אדומה של נוטריון, ובמבואה היו ארונות תיוק. אמי רחל היתה ארכיאולוגית במקצועה, אך עזרה לאבי במשרד.

 

"שני הוריי היו אנשים אינטליגנטיים מאוד, אנשי ספר ויודעי שפות, אבל אבא היה נערץ בעיניי. הוא היה מסוגל להיות חמור סבר, אבל היה בו גם משהו ממזרי, טיפה שובבי, והיינו משחקים הרבה ביחד, למשל כדורגל מכפתורים: לקחנו כפתורים מחליפות, בנינו שחקנים מכמה כפתורים שנעצנו על גפרור, ובנינו ליגות - בכל קופסת נס קפה היתה לנו קבוצה אחרת.

 

1954. דוד שמרון, בן שלוש, עם אביו ארוין מול ביתם ברח' חובבי ציון בירושלים 1954. דוד שמרון, בן שלוש, עם אביו ארוין מול ביתם ברח' חובבי ציון בירושלים צילום רפרודוקציה: מיקי נועם אלון

 

"אני זוכר שבאחד הטיולים ברחוב בגיל 12 אבי שאל אותי מה אומר תמרור האין כניסה שאנחנו רואים. כשעניתי שאסור לרכבים להיכנס אבא אמר: 'להגיד אין כניסה כל אחד יכול. אותי מעניין איך אתה בכל זאת מגיע'. זה היה העורך דין שבאבא. אני לא זוכר את הרגע שבו החלטתי להיות עורך דין, אבל אני לא חושב שאי פעם היתה לי מחשבה אחרת.

 

"היתה לנו בבית מנקה, אשה אנאלפבתית שרק לימים למדה קרוא וכתוב, והוריי תמיד אמרו ששווה להקשיב לה. 'יש לה חוכמת חיים גדולה. היא יותר חכמה מחלק מהמכרים שלנו', נהגו לומר לי. הם העריכו את האופן שבו גידלה את בתה כאלמנה בתנאים קשים, והקפידו להעביר לי מסר שאם החיים גלגלו אדם לאיזשהו מקום, זה לא אומר שאתה צריך להסתכל עליו מלמעלה.

 

"במלחמת יום כיפור נפצעתי ליד התעלה במילואים הראשונים שלי. פגע לי בעין נתז של טנק שנפגע מפגז - עד היום אני לא רואה בעין שנפצעה. שכבתי בבית חולים חבוש, עם ראש נפוח. אמי ראתה את העיקר בחיים, והתגובה שלה היתה: 'קיבלתי אותך במתנה'. היו לי תוכניות ללמוד, ואמי לא ראתה שום סיבה לבטל אותן. היא הבהירה לי: 'תחליט אם אתה רוצה להצטנף (בצער) או להצליח ולקחת את עצמך בידיים'.

 

"אבי מת בגיל 59 מהתקף לב. הוא עישן ואכל שוקולד, אבל גם התעמל בכל בוקר ושחה בבריכה עד יומו האחרון. הייתי לקראת סוף ההתמחות שלי בפרקליטות ורציתי לעבוד לצדו במשרד. את זה לא הספקתי לעשות, אבל את מסר ה'אין כניסה' שנשאר לי ממנו אני לוקח לכל סיטואציה משפטית - כשאתה נתקל בבעיה השאלה היא לא אם אפשר להגיע למקום הנכון, אלא איך".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x