• תפריט
מוסף 16.05.2013

נגמר הכוח

אקטיביסטים, סטארטאפיסטים, קרנות גידור, הפיגוע בבוסטון ונסיגת לאומי מההסדר עם דנקנר - כולם חלק מתופעה אדירה של קריסת מוקדי הכוח הישנים. זה לא אומר שתחתם קמים מוקדים חדשים, אלא שהמבנה כולו משתנה והכוח מתפזר. ד"ר מואיז נעים מסביר ברב־מכר ובראיון ל"מוסף כלכליסט" שההבנה של השינוי היא המפתח ליצירת עולם חדש

ב־1989 נבחר קרלוס פרז, ברוב סוחף, לקדנציה שנייה כנשיא ונצואלה, שבה התכוון להמשיך ברפורמות הכלכליות שבהן החל בקדנציה הראשונה. כדי לעשות זאת, פרז מינה את ד"ר מואיז נעים (Naim), אז בן 36 בלבד, לשר לפיתוח ולאחראי על הרפורמות. למרות התמיכה הציבורית בפרז, הציבור התנגד לרפורמות באופן אלים. נעים היה מופתע מכך, ואולם מה שהדהים אותו יותר היתה ההבנה שבעצם, בניגוד גמור לציפיותיו, לשר בכיר אין כוח רב. יכולתו להשפיע על כלכלת ונצואלה היתה מוגבלת מאוד.

 

אז, באותם ימים סוערים, נזרע הזרע שהבשיל לרב־המכר "סופו של הכוח", שנעים פרסם לפני כחודשיים ומעורר דיון נרחב וסוחף פוליטיקאים, הוגים, כלכלנים, אנשי עסקים ופעילים חברתיים. "קל יותר להשיג כוח ולהשתמש בו, אבל גם קל יותר לאבד אותו", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "היכולת של בעלי הכוח לכאורה לעשות מה שהם רוצים מוגבלת יותר".

 

נעים הוא כיום עמית בכיר במכון קרנגי לשלום עולמי בוושינגטון ובעל טורים ב"פייננשל טיימס" הבריטי וב"אל פייס" הספרדי. מאז ממשלת פרז, נעים - בוגר בית ספר יהודי ודובר עברית - היה דירקטור בבנק המרכזי של ונצואלה, בכיר בבנק העולמי, דקאן בית הספר למינהל עסקים IESA בקראקס ועורך המגזין עטור הפרסים "Foreign Policy" במשך 14 שנה. ובכל תפקיד עוצמתי כזה גילה נעים שוב שמשהו בכוח משתנה. הוא לא אינסופי וכל־יכול כפי שנדמה מבחוץ. מי שהיו פעם בעלי כוח בלתי מעורערים מאבדים אותו, מתקשים להשיג עוד ממנו או להשתמש בו ביעילות.

 

הפגנה בכיכר פוארטה דל סול, מדריד, ב־2011. "קל יותר להשיג כוח ולהשתמש בו, אבל גם קל יותר לאבד אותו" הפגנה בכיכר פוארטה דל סול, מדריד, ב־2011. "קל יותר להשיג כוח ולהשתמש בו, אבל גם קל יותר לאבד אותו" צילום: אי פי איי

 

"משהו גדול קורה כאן", הוא כותב. "זה לא רק שבעלי הכוח סופדים לפער בין כוחם הנתפס לכוחם האמיתי. הכוח עצמו נמצא תחת מתקפה חסרת תקדים ועובר מוטציה. הוא מחלחל ומתפזר בין יותר גורמים, שחקנים שהיו גדולים ומבוססים זמן רב מאותגרים בידי חדשים וקטנים מהם, והם מוגבלים יותר בדרך שבה הם יכולים להשתמש בכוח. אם לנסח זאת בפשטות, כוח לא משיג כל כך הרבה כמו בעבר".

 

בניתוח רחב היקף וחד אבחנה נעים מתאר כיצד לצד מוקדי הכוח הישנים, שהוא קורא להם המגה־שחקנים, התחילו לצוץ חדשים, מיקרו־כוחות. הם לא בהכרח מחליפים את הישנים, אלא מייצרים שינוי שלם במערכת כולה, הן בפיזור הכוח והן באפשרות של בעלי השררה להמשיך לפעול כפי שפעלו עד היום. כי המיקרו־כוחות לא משתמשים בכוח המאסיבי והכפייתי של המגה־שחקנים, אלא בכלים חדשניים שמאפשרים להם להפריע למגה־שחקנים, להתנגד, לשים רגל, להטיל וטו, להחרים, לגרור רגליים, להסיח את הדעת.

 

מואיז נעים. "דברים טובים רבים טמונים בשינוי בכוח, אבל יש תחומים שבהם יותר מדי מזה יכול להיות בעייתי" מואיז נעים. "דברים טובים רבים טמונים בשינוי בכוח, אבל יש תחומים שבהם יותר מדי מזה יכול להיות בעייתי" צילום: Miguel Rajmil

 

ויש לו דוגמאות למכביר: מפלגות קיצוניות וזמניות, ארגונים חוץ־פרלמנטריים ואקטיביסטים מאתגרים את הממשלות הפריכות ואת המפלגות המפוררות שבראשן. מיזמים צעירים וממזריים שמשנים את כללי המשחק נוגסים בנתחי השוק של תאגידי הענק. הכהונות של מנכ"לי התאגידים קצרות הרבה יותר. תנועות המחאה החברתית כבשו אלפי ערים. האביב הערבי הפיל עריצים שנחשבו גדולים־מכדי־ליפול. ארגוני טרור מכים במדינות מבוססות. קרנות הגידור רווחיות יותר מהבנקים. קרנות פילנתרופיות עשירות כמו של מלינדה וביל גייטס תומכות במדינות וביוזמות לפי האג'נדה שלהן. גיוס הכסף מתפזר בין יותר בורסות, קרנות הון סיכון ומשקיעים פרטיים. יותר כלי תקשורת, גם עצמאיים, מפרסמים יותר תחקירים. בכל זירה אפשר לראות את הכרסום במוקדי הכוח העצומים.

 

יש משהו קסום בדרך שבה כל חלקי הפאזל נופלים למקום כשקוראים את הספר של נעים. כל ידיעה בעיתון, סטטוס בפייסבוק, אמירה של פוליטיקאי או רעיון חדש שמגייס בקיקסטארטר סכום גדול משביקש - כולם הולמים במדויק את האבחנה של דעיכת הכוח הישן וזליגתו לכיוונם של הרבה שחקנים קטנים, שמשתמשים בו באופן חדשני. או כמו שהגדיר את זה ביל קלינטון: "הספר ישנה את הדרך שבה אתם קוראים את החדשות, חושבים על פוליטיקה ורואים את העולם".

 

מוקדי הכוח הישנים

מוגבלים יותר ויציבים פחות

 

הראיון עם נעים מתקיים בימים הספורים שבהם שהה בוושינגטון, בין שני מסעות לקידום הספר ברחבי ארצות הברית. שלושה אירועים שהתרחשו זמן קצר לפני השיחה איתו המחישו היטב על מה הוא מדבר. שני טרוריסטים הרגו שלושה ופצעו יותר מ־170 במרתון בוסטון, והעידו על חולשתן של סוכנויות הביטחון האמריקאיות האדירות; איש העסקים בני שטיינמץ כיכב בכותרות של עיתוני העולם, על רקע פרסומים שהחברה שלו שיחדה לכאורה בכירים בשלטון בגינאה במיליוני דולרים כדי לזכות במכרז לכריית ברזל; ודעת הקהל הישראלית חבטה בבנק לאומי ובנוחי דנקנר ואילצה את הבנק לחזור בו מהכוונה למחוק חלק נאה מחובו של דנקנר.

 

"זו דוגמה פנטסטית, נהדרת", מגיב נעים בהתלהבות כשאני מספרת לו על דנקנר ולאומי. "ועוד דוגמה נהדרת היא מה שקורה לשטיינמץ. הרבה חברות בעולם משחדות את דרכן לעסקים, בזה אין חדש. מה שמעניין הוא שעכשיו, כשיש יותר מידע והוא יותר מהיר, החשד לשוחד גלוי יותר, והופיע בעמוד הראשון של 'פייננשל טיימס'. אלה שתי דוגמאות באותו שבוע לשינוי במנטליות של הציבור וביכולות שלו. עכשיו הוא יכול לעשות משהו עם מידע כזה".

 

נדמה שיש פרדוקס בטיעון של נעים. כי הערנות הציבורית, כמו גם תנועות המחאה, צמחו מתחושות תסכול וחוסר אונים, ואלה עדיין קיימות. אז איך ייתכן שהציבור חזק יותר? אם מוקדי הכוח הישנים באמת נחלשים, אם הכוח באמת זולג, גם התחושות האלה היו משתנות. הציבור היה מרגיש מועצם, לא מתוסכל.

 

"אני לא טוען שהמיקרו־כוחות יחליפו את המגה־שחקנים", משיב נעים, "זה לא תמיד קורה. אבל עכשיו יש להם יותר יכולת להגביל את האפשרויות של המגה־שחקנים ולהקשות עליהם לעשות מה שהם רוצים".

 

אנשים מרגישים חסרי אונים מול חברות ענק או בנקים. הכוח עדיין בידיהם.

"בהחלט, אני לא מכחיש את זה. הפנטגון הוא עדיין מוסד עוצמתי, גם הוותיקן, גולדמן זאקס, פרוקטר אנד גמבל ואקסון מוביל. יהיה טיפשי להכחיש זאת. הם חזקים, אבל פחות מקודמיהם, לא כמו בעבר, ולא כפי שהם היו מצפים או רוצים".

 

ובכל זאת המנכ"לים, למשל בבנקים, ממשיכים להרוויח שכר שערורייתי על חשבון הציבור.

"הם מתוגמלים היטב, נכון, אבל שיעור התחלופה שלהם גבוה מתמיד. תראי את המנכ"לים של הבנקים ששרדו בהצלחה את המשבר של 2008. כולם נתונים היום ללחצים ופיקוח, וכמה מהם פוטרו. מי היה מאמין שבוב דיאמונד מברקליס, אחד הבנקים החזקים בעולם, יאבד את עבודתו? ג'יימי דיימון, יו"ר ומנכ"ל ג'יי.פי מורגן צ'ייס, מתמודד עם הרבה בעיות בעקבות החבאת רווחי המסחר. הוא כן אדם עוצמתי, אבל יכולתו לעשות דברים יותר מוגבלת".

 

אבל נראה שהוא עושה עם כספי החילוץ מה שהוא רוצה, כולל בונוסים נדיבים לעצמו ולמנהלים.

"הוא היה הדובר של הדעה שאמרה: 'הרגולטורים צריכים לעזוב את הבנקאים בשקט. אנחנו יודעים איך לפקח על עצמנו טוב יותר מהממשלה'. ואז התגלתה בעיה בבנק שלו, כשמתחת לאפו הצוות המאוד מתוגמל שלו יצר הפסדים. בהתחלה זה הסתכם במיליארד דולר, ואז ב־3 מיליארד - הוא עצמו לא ידע כמה - וכך התברר שהוא לא מסוגל לשלוט בארגון שלו. הוא נכשל, ועכשיו הוא תחת לחץ רגולטורי כבד".

 

אנחנו משוחחים על בנקאים, אך הדברים נכונים למנכ"לים גם בתחומים אחרים. לפי הנתונים שמציג נעים, ב־1992 למנכ"ל ב־500 החברות הציבוריות הגדולות בארצות הברית (פורצ'ן 500) היה סיכוי של 36% להחזיק במשרתו חמש שנים, סיכוי שירד ל־25% ב־1998. כיום הוא נמצא בתפקיד חמש וחצי שנים בממוצע, לעומת עשור בשנות התשעים. מחקרים אחרים שהוא מביא מצאו ש־15% מהמנכ"לים האמריקאים התחלפו ב־2009, ושיעור כמעט זהה של תחלופת מנכ"לים נרשם שנתיים אחר כך ב־2,500 החברות הציבוריות הגדולות בעולם. גם החברות עצמן פחות יציבות. ב־1980 לחברה בחמישית העליונה של התעשייה שלה היו רק 10% סיכון ליפול מהקטגוריה הזאת בתוך חמש שנים. שני עשורים מאוחר יותר הסיכון זינק ל־25%. היום רק 66% מהחברות בפורצ'ן 500 שרדו מהרשימה של 2000.

 

כך מוקדי הכוח הולכים ונחלשים

 

 1. מאהל המחאה בשדרות רוטשילד ב־2011. "בישראל היתה למחאה יותר השפעה מבמדינות אחרות" 1. מאהל המחאה בשדרות רוטשילד ב־2011. "בישראל היתה למחאה יותר השפעה מבמדינות אחרות" צילום: תומי הרפז

 

2. נוחי דנקנר ורקפת רוסק־עמינח. הנסיגה של בנק לאומי מהסדר החוב היא לדעת נעים "דוגמה פנטסטית" לאופן שבו לחץ מחליש מוקד כוח ותיק
2. נוחי דנקנר ורקפת רוסק־עמינח. הנסיגה של בנק לאומי מהסדר החוב היא לדעת נעים "דוגמה פנטסטית" לאופן שבו לחץ מחליש מוקד כוח ותיק צילום: אוראל כהן
3. ג'יימי דיימון, מנכ"ל בנק ג'יי.פי מורגן. "הוא עדיין אדם עוצמתי, אבל יכולתו לעשות דברים  יותר מוגבלת" 3. ג'יימי דיימון, מנכ"ל בנק ג'יי.פי מורגן. "הוא עדיין אדם עוצמתי, אבל יכולתו לעשות דברים יותר מוגבלת" צילום: בלומברג
4. בני שטיינמץ, שלאחרונה פורסם שהחברה שלו שיחדה לכאורה בכירים בשלטון בגינאה. "דוגמה נהדרת, כי הרבה חברות משחדות את דרכן לעסקים, בזה אין חדש, אבל עכשיו יש יותר מידע, יותר מהיר, והחשד לשוחד גלוי יותר" 4. בני שטיינמץ, שלאחרונה פורסם שהחברה שלו שיחדה לכאורה בכירים בשלטון בגינאה. "דוגמה נהדרת, כי הרבה חברות משחדות את דרכן לעסקים, בזה אין חדש, אבל עכשיו יש יותר מידע, יותר מהיר, והחשד לשוחד גלוי יותר" צילום: אוראל כהן

 

אוקיי, אז המנהלים והחברות נחלשים. ומה קורה בצד השני? האם הציבור אכן מתחזק?

"תנועות המחאה החברתית בעולם היו ביטוי מרתק לתסכול של רבים. הן צמחו במהירות ב־2,600 ערים. לכולן היה אותו מבנה ארגוני של רשת, ללא מנהיגים, הן תקשרו וקיבלו החלטות בדרך המיוחדת שלהן. ואף שלתנועה הפוליטית הזאת היתה הרבה אנרגיה, מעט מאוד קרה בעקבותיה. היא היתה כמו מכונית עם מנוע חזק מאוד אבל ללא תיבת הילוכים, ולכן לא יכלה לזוז. היא היתה בלתי יעילה מפני שהיא טובה כגורם משבש, ולא מספיק טובה למשילה. הבנתי שבישראל הקימו ועדה (ועדת טרכטנברג) ועשו כמה שינויים. במדינות רבות כמו ספרד ואיטליה לא היו תוצאות".

 

בישראל קרה יותר מזה. כמה מהמנהיגים הספונטניים של המחאה, חלקם אנונימיים לפניה, נבחרו לכנסת. שר האוצר הוא עיתונאי שתמך במחאה.

"לא ידעתי את זה, זו דוגמה נהדרת. אז בישראל למחאה היתה יותר השפעה מבמדינות אחרות".

 

ועכשיו, כשהאנשים האלה חלק מהממסד, הם עדיין מיקרו־כוחות עם איכויות של אנדרדוג, או שהם חלק מהכוח המסורתי והישן?

"חשבי על מיקרו־כוח אחר שהצליח לשנות דברים. גוגל היתה מיקרו־כוח ועכשיו היא מגה־שחקן, והיא מתמודדת עם אתגרים שמציבים לה מיקרו־כוחות אחרים. אז כששחקן קטן כל כך מצליח עד שהוא נהפך לשחקן גדול בעצמו, הוא חשוף לאותם כוחות שמגבילים את השחקנים הגדולים ועלולים לפגוע בו".

 

מוקדי הכוח החדשים

צצים במקומות לא צפויים

 

נעים מרבה לשאול מושגים מעולם הכלכלה כדי לתאר את השינוי בכוח. כך למשל את המושג של חסמים, כמו חסמים לכניסה לשוק שמגנים על החברות הגדולות בכל ענף, הוא מאמץ כדי לתאר את כל החוקים, עלויות, גישה למשאבים, כוח אדם, לקוחות, מקורות הון וכו' שעמדו לרשותם של בעלי ההון והשררה ושסייעו להם לשמר על עוצמתם. עכשיו, הוא אומר, הם מתכרסמים והולכים, ומאפשרים לכוח להתפזר, לזלוג לשחקנים אחרים.

 

מחאת הקוטג' היא דוגמה מצוינת ליכולת של הציבור להעביר אליו כוח לתקופה מסוימת, להחרים, לדרוש פיקוח על העלויות בשרשרת הייצור, לפגוע בתוצאות הכספיות של החברה, ולתת הזדמנות למתחרים של המגה־שחקן, תנובה במקרה הזה, להידחק למקרר שלו. זו גם דוגמה לאסון מותגי שעלול להתרגש על חברה. אחד המחקרים שנעים מצטט טוען שאם ב־2008 הסיכוי הממוצע של חברה להתמודד עם אסון מותגי בחמש השנים הבאות היה 20%, כעת הוא עומד על 82%. BP, טייגר וודס וניוז קורפ של רופרט מרדוק חוו אסון כזה, שהוביל להתאדות מהירה של הונם ו/או יוקרת המותג שלהם. חיקם המחמם של מוניטין ומיתוג אינו מבטיח עוד כוח לעד.

 

כדי להסביר את ההשפעה ארוכת הטווח של השינוי, נעים חוזר אחורה, לשינוי הדרמטי בחסמים, בכוח ובסופו של דבר בתוצאות שנרשם בענף העיתונות. לפני כמעט 20 שנה, הוא מזכיר, "'הניו יורק טיימס' לא העלה בדעתו שהמודל העסקי שלו ייפגע בגלל בחור ששמו קרייג, שהיתה לו רשימה ועבד מהבית", אומר נעים, "אבל אתר קרייגסליסט שינה את המודל העסקי של העיתונים. ואני יכול להבטיח לך שאנשי 'הניו יורק טיימס' אפילו לא הסתכלו על קרייגסליסט או על גוגל בהתחלה כי הם לא חשבו שהם יהיו מתחרים שלהם.

 

"חברות מתמודדות היום עם אתגרים חדשים שמגיעים ממקומות לא צפויים ולא סבירים. למשל אנהאוזר־בוש, מבשלת הבירה הגדולה בעולם, היא היום חברה ברזילאית, וחברת המתכת הגדולה בעולם מגיעה מהודו". לרשימת הפיזור הגיאוגרפי של הכוח אפשר להוסיף את אינדיטקס (בעלת זארה ומותגים נוספים), מקבוצות האופנה הגדולות בעולם שמקורה בספרד, ואת סקייפ, שהביאה את הטלפוניה לאינטרנט מאסטוניה.

 

לחברות יש היום דרך להתמודד בהצלחה, לאורך זמן, עם מתחרות קטנות ופיזור הכוח?

"כדי להתחרות חברה צריכה להיות טובה מאוד וממוקדת מאוד במה שהיא עושה, באופן כמעט אובססיבי. הבעיה היא שכאשר אתה מאוד מפוקס אתה מאבד ראייה פריפריאלית. אתה לא מקדיש מספיק תשומת לב למה שקורה מחוץ לאזור ההתמחות המיידי שלך, ותחרות מגיעה ממקומות לא צפויים. לכן אתה צריך לאמץ גם מבט פריפריאלי. להסתכל מעליך, מתחתיך, מצדדיך ומאחוריך. לחברות ולמנכ"לים אסור להניח שהכוח שלהם קבוע או נצחי".

 

גם גודל כבר לא מבטיח כלום.

"בעבר גודל הבטיח הצלחה עסקית ונצחיות, אבל זה כבר לא המצב. אתה יכול להיות גדול מאוד ועדיין להיכשל. לאורך רוב המאה ה־20 קודאק היתה השחקן הדומיננטי בצילום, והיא פשטה את הרגל ממש באותו זמן שבו אפליקציה צעירה מאוד שמעסיקה רק 13 עובדים ושמה אינסטגרם נמכרה במיליארד דולר ושינתה את הדרך שבה אנשים משתמשים בצילום. אני לא אומר שקודאק פשטה את הרגל בגלל אינסטגרם. היא פשטה את הרגל בגלל קודאק וההנהלה שלה, אבל הגודל שלה לא הגן עליה. חברות צריכות להתנהל היום בצורה סתגלנית, מהירה וקלת תנועה".

 

שלוש מהפכות

הצמיחו אינספור מיקרו־כוחות

 

מאיפה צמחו פתאום הכוחות האלה, שמאיימים על דינוזאורים ענקים, פוליטיים, כלכליים ותקשורתיים, ומחייבים אותם, בניגוד כמעט מוחלט לאופיים, להיות פתאום סתגלנים וקלי תנועה?

מפתה להתחיל את ההסבר במילת הקסם "אינטרנט" ולטעון שהכל בזכותו, עם כמויות המידע האדירות שזורמות בעורקיו והרשתות החברתיות שמאפשרות לאנשים מכל פינה בעולם להתקבץ למאבק משותף. אלא שמבחינת נעים האינטרנט הוא רק הכלי. "זו טעות להניח שהשינוי בכוח נובע מהטכנולוגיה. היא רק כלי זמין, וכלים זקוקים למשתמשים שמונעים בידי מוטיבציה וכיוון. לישראלים שמחו נגד החילוץ של דנקנר היו מוטיבציה וכיוון שגרמו להם לעשות משהו. הם עשו זאת באמצעות האינטרנט, אבל המוטיבציה שלהם כלל לא קשורה לאינטרנט".

 

לדבריו, מה שאִפשר את המחאות החברתיות והפוליטיות (כמו הישגי האביב הערבי) הוא שלוש מהפכות שעברו על העולם בעשורים האחרונים: מהפכת ה"עוד", מהפכת הניידות והמהפכה המנטלית.

 

מהפכת ה"עוד" מייצגת את דור השפע שלנו, שמרוויח יותר, בריא יותר וחי שנים ארוכות יותר. הוא משכיל יותר, מקושר יותר ויודע יותר, ולכן שואף לאיכות חיים טובה יותר. מי שהובילו את האביב הערבי, כותב נעים, הם מיליוני צעירים, בריאים ומשכילים יותר, שתוחלת החיים שלהם ארוכה יותר אולם אין להם עבודה ועתידם אינו מבטיח.

 

לכך צריך להוסיף את מהפכת הניידות - היא נוגעת גם לטכנולוגיה, לכלי תקשורת זמינים שמזרימים מידע מכל מקום לכל מקום, אבל בעיקר מתייחסת ליכולת להגר ממקום שבו רע לך ואין לך עבודה למקום שבו אתה עשוי לחיות חיים טובים יותר. רוב האנשים אינם עוד קהל שבוי.

 

ולבסוף, המהפכה המנטלית היא הכר הפורה שהצמיח את המחאות, שהוביל לפעולה ששינתה את המציאות. במדינות המתפתחות, שבעשור האחרון החלו לצאת ממעגל העוני, מעמד הביניים התרחב והחל לפזול לשגשוג הכלכלי, לחירויות ולסיפוק האישי שראה במדינות המפותחות. במקביל, במדינות המפותחות מעמד הביניים התכווץ, והיה מוכן להילחם למען רמת החיים שלו. בשני המקרים אנשים אינם מקבלים דבר כמובן מאליו. הם לא מסתפקים בכניעה למה שיש ומוכנים להיאבק למען מה שמגיע להם או לאחרים.

 

הקומבינציה של שלוש המהפכות הללו הולידה באופן ספונטני מיקרו־כוחות, כמו דפני ליף, אם לבחור אנלוגיה מקומית. השינויים שנעים מזהה העצימו את המוחים והעניקו להם גישה לכוח שפעם היה נעול מאחורי חסמים ושמור רק למגה־שחקנים. והם ערבלו את כל ההיררכיה, את כל פירמידת הכוח המוכרת מאות ואלפי שנים. מדובר בשיבוש של המערכת כולה, הן בפיזור של הכוח והן באופן שבו המיקרו־כוחות מפריעים לכוחות־העל.

 

השינוי הגדול באמת

חייב לעבור בפוליטיקה

 

נעים מתאר עולם סופר־דמוקרטי חדש ומופלא, מלא בהזדמנויות שכולם יכולים לנצל. עולם שבו מונופולים נסדקים, עריצים מאבדים את השלטון, אף אחד לא גדול מכדי ליפול, ולכולם יש אפשרות לעשות משהו ולהשפיע. אלא שאין טוב בלי רע. בגרסתו הקיצונית עולם כזה עלול לנקז כוח רב לידי דמגוגים אופורטוניסטים, שונאי זרים ומהגרים, טרוריסטים, פושעים, האקרים, מורדים, פיראטים וקבוצות שוליים, ובסופו של דבר לגלוש לכאוס ואנרכיה. אחרי אלפי שנים שבהם העולם מנוהל סביב מוקדי כוח מובהקים, קשה לדמיין איך הוא יתנהל אם הכרסום במוסדות השלטון, למשל, ימשיך.

 

מה השורה התחתונה? השינוי בכוח הוא דבר טוב או רע?

"אני חושב שיש הרבה מה לחגוג ועל מה לברך, כי דברים טובים רבים טמונים בשינוי הזה. אבל יש תחומים שבהם יותר מדי מזה יכול להיות בעייתי. המובן מאליו הוא התחום הצבאי, שבו קבוצות שונות, כמו טרוריסטים, יכולות לגרום נזקים ולהשיג יכולות צבאיות, וזה רע מאוד.

 

"השלכה נוספת היא בפוליטיקה", הוא ממשיך. "בדמוקרטיה המיקרו־כוחות גורמים למערכת הפוליטית להיות כל כך שברירית ומפוצלת, שלאף אחד אין יכולת לקבל החלטות, או שהחלטות מתקבלות מאוחר מדי, מדוללות מדי ובלתי יעילות. כל מיקרו־כוח יכול להציע יוזמות, לחסום ולבלום אחרים, אבל אף אחד לא יכול לפתור בעיות או לקבל החלטות. פרנק פוקוימה (מומחה אמריקאי לפוליטיקה וכלכלה) מכנה את זה וטו־קרטיה, כלומר דמוקרטיות מלאות במיקרו־כוחות שמסוגלים להטיל וטו ולעצור את קבלת ההחלטות. אפשר לראות שבקונפליקט הישראלי־ערבי־פלסטיני היום כולם חלשים, והממשלה בישראל מורכבת מאוד וצריכה לעבוד עם קואליציות גדולות ומסורבלות".

 

בקואליציות רחבות, רעועות ובלתי מתפקדות אנחנו מבינים. גם באובדן האמון בפוליטיקאים. ומואיז מסביר: "הנקודה היא שצריך להעצים ולשנות את הפוליטיקה כפי ששינינו את הדרך שבה אנחנו חיים, אוכלים, מטיילים, יוצאים לדייטים ומתחתנים. ב־20 השנה האחרונות היתה יותר חדשנות מב־200 השנים שקדמו להן, ובכל התחומים בחיינו ראינו חדשנות חיובית ומועילה - למעט בצורת המשילה שלנו. אנחנו צריכים מפלגות שיהיו יותר אטרקטיביות בעיני הצעירים ובעיני אנשים תחרותיים שמצטיינים במציאת פתרונות, ורוצים לשנות את העולם.

 

"אם תדברי עם קבוצת בני 20 בישראל או בכל מקום בעולם ותספרי להם שאת מקימה ארגון לא ממשלתי שיציל פרפר בסכנת הכחדה איפשהו, או יטפל בעוני באתיופיה, בזכויות האדם, מה שתרצי - תמצאי הרבה מתנדבים. אם תאמרי לאותה קבוצה: 'אני רוצה שנתארגן ונשנה מפלגה פוליטית', לא יהיו לך מתנדבים כי מפלגות אינן אטרקטיביות בעיני הצעירים. הם מעדיפים להשתתף במחאה החברתית ולא במפלגה. אבל אם רוצים לשנות ולשפר דברים, המפלגות הן הדרך. אם אתה צעיר שרוצה לשנות את העולם, זה הזמן הטוב ביותר".

 

איך למנף את השינוי בכוח

לנער את השרלטנים, להפסיק עם הדירוגים

 

ברב־המכר שלו, "סופו של הכוח", ד"ר מואיז נעים לא מציע רק אוסף אנקדוטות ואנליזה סדורה לסופו של הכוח הישן, אלא גם כלים פרקטיים שיאפשרו לנו ליהנות מהטוב שבשינוי הזה, בלי לגלוש לכאוס ואנרכיה. המפתח הוא ליצור פוליטיקה חדשה, מונח שחוק ובלתי אמין בפוליטיקה הישראלית היום, ובכל זאת אולי אלה הצעדים הראשונים בדרך לפוליטיקה בריאה יותר. נעים סבור שעלינו לחזק את המפלגות, כי חרף השחיקה במעמדן, הסמכות לעשות עדיין בידיהן. לכן לדעתו על המפלגות להתחדש, להיות שוב אפקטיביות, לעורר באנשים השראה ומוטיבציה לפעול ולעדכן את שיטות העבודה שלהן, כדי שיהיו פחות ביורוקרטיות ויותר סתגלניות וקלות תנועה.

 

וכדי שאפשר יהיה לתת בהן שוב אמון. "יש סיבות טובות רבות לא לסמוך על פוליטיקאים ובעלי כוח, אולם עלינו להחזיר את האמון לממשלות ולמנהיגים שלנו", הוא כותב. אחרת הפוליטיקאים ימשיכו לשבת על הכיסא המכובד שלהם בלי להיות מסוגלים לעשות דבר. הם יוכלו להיות אטרקטיביים אם ייתנו לחדשנות, ששינתה כל תחום אחר בחיינו, לשטוף גם אותם. אם המפלגות ייהפכו למעבדות לחדשנות פוליטית עבודתן תהיה טובה יותר, אטרקטיבית יותר - ואמינה יותר.

 

כי בסופו של דבר, היום הציבור מעוניין יותר להשתתף פוליטית ולהשפיע. אכפת לאנשים יותר ממה שקורה סביבם והם מוכנים לצאת לרחובות. ואולם הפעולה במסגרת אקטיביסטית או מהפכנית יקרה מדי, ותוצאותיה לא מובטחות. במסגרת מפלגתית היא עשויה ליצור שינוי רצוי ואפקטיבי.

 

במקביל נעים מבקש להקשות את החיים על "המפשטים האיומים" - כל אותם דמגוגים שרלטנים שמנצלים את האכזבות והתסכולים שלנו עם הבטחות שווא לשינוי, כמו פוליטיקאים שמבטיחים לחסל את הגירעון הפיסקאלי בלי להעלות מסים. נעים קורא לזהות אותם ולמנוע את השפעתם בשלטון, במטות של חברות עסקית, בשיחות מטבחון בעבודה או סביב שולחן ארוחת הערב בבית.

 

ויש עוד עניין, והוא לוותר על הדירוגים. אנחנו נוהגים לדבר על כוח במונחים של מעלית, ובודקים מי עולה ומי יורד, מי משיג כוח ומי מאבד אותו, בין אם מדובר בעיר, מדינה, מנהיג פוליטי, מנכ"ל או פטריארך. אולם נעים סבור שדירוגים כאלה מציעים רק צילום מסך זמני ומטעה - שבסוף מחליש את כל השחקנים.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x