• תפריט
מוסף 02.05.2013

תורת הניהול הפרימיטיבית

החוקר עטור הפרסים ג'ארד דיימונד עקב במשך 50 שנה אחרי שבטים פרימיטיביים שפספסו את המהפכה החקלאית, וגילה אצלם חינוך ליזמות מגיל אפס, ניהול סיכונים אחראי יותר מאשר במערב, מערכת צדק מרתקת וחיים עם יותר בריאות ופחות חרטה. בראיון למוסף כלכליסט הוא מציע: בואו נלמד את חוכמתן של תרבויות העבר לפני שהן נעלמות סופית מהעולם

מה היתה הטעות הנוראה ביותר בתולדות האנושות? ג'ארד דיימונד, מאנשי האשכולות המפורסמים באמריקה ומחבר רב־המכר המחקרי זוכה הפוליצר "רובים, חיידקים ופלדה", מאמין שיש לו תשובה. לדעתו הטעות, "הקטסטרופה שממנה מעולם לא התאוששנו", התרחשה לפני עשרת אלפים שנה, ממש כאן, בין בבל לארץ כנען, בתקופה שאותה היסטוריונים דווקא חוגגים כרגע לידת התרבות האנושית. הטעות היתה טמינת זרעי הדגן הראשונים באדמת הסהר הפורה, שהפכה את אבות אבותינו מציידים־לקטים, מ"אנשי מערות", לחקלאים. "עם החקלאות נולדו פערי המעמדות והאי־שוויון בין המינים, והמחלות והרודנות שרודפים אותנו עד היום", קבע במאמר שפרסם ב־1987, כשהיה מרצה לביולוגיה אבולוציונית ורפואה באוניברסיטת UCLA בארצות הברית. לציידים והלקטים שלפני עידן החקלאות, כתב, לא היה מלאי מזון, ולכן לא הצמיחו "מעמד של טפילים חברתיים שמשמינים מאוכל שהחרימו מאחרים. רק בחברה החקלאית יכלה לצמוח אליטה לא יצרנית, ולשים את עצמה מעל ההמונים מוכי המחלות".

 

בלי החקלאות, כמובן, גם לא היו לנו אנשי אשכולות מבריקים כמו דיימונד, רופא, אנתרופולוג, חוקר ציפורים, ומי שהוכתר על ידי "האקונומיסט" דווקא בתואר "הגיאוגרף המפורסם באמריקה". ב"רובים, חיידקים ופלדה" מ־1997 הוא מסביר באופן מקורי איך דווקא הגיאוגרפיה של אירופה אחראית לכך שהאדם הלבן כבש את העולם.

 

ריקוד מסורתי בפפואה גיניאה החדשה, לכבוד ביקורו של הנסיך צ'רלס בשנה שעברה. דיימונד: "כך חיינו כמעט 6 מיליון שנה" ריקוד מסורתי בפפואה גיניאה החדשה, לכבוד ביקורו של הנסיך צ'רלס בשנה שעברה. דיימונד: "כך חיינו כמעט 6 מיליון שנה" צילום: אימג'בנק/gettyimages

 

כעת, בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט" לקראת הגעתו לישראל בשבוע הבא לקבלת פרס וולף היוקרתי לשנת 2013, דיימונד מחדד את המסר לגבי הטעות ההיסטורית: "המאמר הישן שלי נכתב בקריצה. ברור שלא נסובב את הגלגל הזה לאחור. אבל יש דברים שכדאי שנהיה מודעים אליהם".

 

בגיל 75, יותר מ־15 שנה אחרי רב־המכר העולמי שלו ו־25 שנה אחרי המאמר ההוא, דיימונד עדיין חושב על הימים שלפני הזרעים הראשונים, ועל השאלה: מה איבדנו עם תום עידן הציידים־לקטים? איזה ידע וחוכמה היו לנו לפני שעלינו על נתיב ההיסטוריה שהוביל אותנו למודרניות?

 

את התשובה הוא חיפש במשך חמישה עשורים בקרב שרידי העידן העתיק הזה: בשבטים שנחשבים פרימיטיביים - דיימונד מעדיף את המילה "מסורתיים" - ששרדו עד המאה ה־20 בלי לאמץ את החקלאות, ונותרו מפוזרים בכמה פינות בעולם, באפריקה, באמזונס ובעיקר באי גיניאה החדשה, צפונית לאוסטרליה, שדיימונד ביקר בו רבות לצורך מחקריו. בסוף השנה שעברה הוא סיכם את שנות התצפית הארוכות בספר המדע הפופולרי השישי שלו, "The World Until Yesterday" (בתרגום חופשי: "העולם עד אתמול"). בספר הוא מצרף את תובנות תצפיותיו לשורת מחקרים אנתרופולוגיים מרחבי העולם כדי ליצור קפסולת זמן, שתישמר ואולי תציל חלק מחוכמת החיים של החברות האלה, חוכמת חיים שכוללת לקחים מפתיעים בהורות, קבלת החלטות, צדק ונקמה, יחס לזקנים, בריאות, חופש, ומגוון האפשרויות בחיים האנושיים, שבעידן שלנו נעשים יותר ויותר אחידים.

 

עבור דיימונד ספרו מתפרסם ברגע קריטי. באחרונה חברות מסורתיות הולכות ומאמצות את אורח החיים המערבי, כלומר נעלמות. "המין האנושי, כקו אבולוציוני נפרד מהשימפנזים, קיים כ־6 מיליון שנה", הוא אומר. "מתוכן, 5,990,000 שנים חיינו בחברות מסורתיות. החקלאות נולדה במזרח התיכון לפני עשרת אלפים שנה, והכתב הופיע לראשונה, שוב באותו אזור, רק לפני 5,400 שנה. היינו מסורתיים הרבה יותר זמן משהיינו מודרניים. כיום רבים מתייחסים לאנשים המסורתיים כברברים שאין לנו מה ללמוד מהם. רבים אחרים רואים את המסורתיים כאצילים, נדיבים ושומרי הסביבה, ואותנו האנשים המודרניים כרשעים. אף אחת מהדעות הקיצוניות האלה אינה נכונה. אנשים מסורתיים הם אנשים. יש דברים רעים שהם עושים ותודה לאל שאנחנו כבר לא, ויש דברים טובים שאפשר ללמוד מהם".

 

דיימונד בגיניאה החדשה. "היה ברור לי שזה סיפור אהבה לכל החיים" דיימונד בגיניאה החדשה. "היה ברור לי שזה סיפור אהבה לכל החיים"

 

בלי משבר גיל ההתבגרות

 

דיימונד (75) נולד להורים יהודים שמשפחותיהם ברחו מהפוגרומים של חבל בסרביה אל השגשוג של בוסטון. אל גיניאה החדשה הוא נסע לראשונה ב־1964, בחיפוש אחר ציפורים. הוא היה ביולוג בן 26, וכבר היה בפרק השני בקריירה שלו, אחרי שהספיק ללמוד רפואה בקיימברידג' והרווארד. "בשלושת החודשים האלה נהניתי כל כך מהאנשים ומהציפורים, והחלטתי לחזור. אחרי שחזרתי החלטתי לחזור שוב, ואחרי ארבעה ביקורים כבר היה ברור שזה הולך להיות סיפור אהבה לכל החיים", הוא אומר.

 

באותן שנים, דיימונד מספר, כמה אזורים בגיניאה החדשה עוד חיו בתקופת האבן, לרבות שימוש בכלי אבן שייצרו ביד. הוא גילה שהשבטים הללו שמרו לא רק על הטכנולוגיה של העידן העתיק אלא גם, כך התרשם, על מבנים חברתיים ומנהגים. מה שהאנושות עשתה במשך 6 מיליון שנה פחות כמה אלפים, הם פשוט המשיכו לעשות. הוא הבין שנקרתה בידיו הזדמנות ללמוד איך חיה האנושות בעידנים שאבדו.

 

"הדבר הראשון שתפס את תשומת לבי בגיניאה החדשה היה שילדים נהנים שם מיותר עצמאות. הם מקבלים החלטות, יותר בטוחים בעצמם, מפגינים כישורים חברתיים בגיל מוקדם יותר, ולא חווים את משבר גיל ההתבגרות. התברר לי שזו תוצאת האופן שבו מגדלים אותם בחברות האלה. כבר בגיל מוקדם נותנים להם לקבל החלטות וליטול סיכונים", הוא אומר.

 

"בנסיעה הראשונה שלי לגיניאה החדשה חיפשתי בכל כפר סבלים שיעזרו לי לסחוב ציוד מאזור תצפית ציפורים למשנהו. באחד הכפרים היו מעט מאוד גברים, וילד בן עשר התנדב להיות סבל כדי להרוויח כסף. ההורים שלו לא היו בסביבה, כך שהוא לא יכול היה לבקש את רשותם. אז הוא החליט להתלוות לשבוע לאדם הלבן, ולהתפרנס. אחרי שבוע נזקקתי לעוזר, והוא הסכים להישאר עוד חודש. אז הנה, למשל ילד בן עשר שמחליט לבד מה הוא הולך לעשות. הוא מחליט לצאת מהכפר ולמצוא עבודה. הוא לא שואל את ההורים, והוריו לא מצפים ממנו לכך. כי בגיל עשר הוא מסוגל להחליט לבד אם הגיוני ללכת לעבוד עבור האדם הלבן הזה".

 

דיימונד מספר שהוא נתקל בעוד ועוד ביטויי עצמאות כאלה, ולימים הוא ואשתו ניסו ליישם את הגישה בגידול ילדיהם שלהם. "מגיניאה החדשה הבאנו את הגישה של לתת לילדים להחליט לבד, כל עוד זה לא מסוכן. למשל, אחד הבנים שלי ראה את הנחש הראשון שלו בגיל שלוש, וזו היתה אהבה ממבט ראשון. אשתי ואני לא אוהבים נחשים, אבל הנה ילד בן שלוש שאומר 'אני רוצה נחש מחמד'. זו ההחלטה שלו", הוא מספר. הנתיב הזה הוביל לנחש מחמד לא ארסי ראשון, ולעוד נחש, "ואז צפרדעים, ובסופו של דבר היו לו 147 זוחלים. אחרי 15 שנה נמאס לו מהם, אבל לא מההרגל לקבל החלטות בעצמו. יום אחד, בגיל 22, הוא התקשר אלינו כשהיינו בחו"ל וסיפר לנו שהחליט ללמוד בישול. עכשיו הוא שף מקצועי".

 

כלומר להציב גבולות לילד זה רע?

"גם בגיניאה החדשה מציבים גבולות לילדים. אבל הגבולות רחבים יותר. אני לא יודע איך זה בישראל, אבל בארצות הברית הגבולות מאוד נוקשים. רוב האמריקאים מכתיבים לילדים שלהם את סדר היום שעה אחר שעה. בארבע שיעורי בית ובחמש תרגול פסנתר. לכן לא מפתיע שהילדים האמריקאים לא מתבגרים מהר וחסרים ביטחון עצמי. כאן אין להם חופש להחליט ולא הזדמנות ללמוד מטעויות".

 

מאילו טעויות לומדים הילדים בגיניאה החדשה?

"למשל, אם תינוק משחק קרוב מדי לאש, הרבה הורים נותנים לו להיכוות. כתוצאה מכך להרבה מהגיניאים שחיים באזורי הגבעות, אולי לרובם, יש צלקות על הרגליים או הידיים".

 

דיימונד מספר שגידול הילדים המתירני נפוץ בעוד חברות מסורתיות בעולם. ואותה המתירנות שמעודדת הורים לאפשר לילדיהם להיכוות מתורגמת גם להימנעות מענישה פיזית. למשל, בקרב אחד משבטי הפיגמי שחי באפריקה חשד להכאת הילד הוא עילה לגירושים.

 

צייד משבט בושמנים בבוטסואנה. נוודים מגדלים ילדים עצמאיים, חוואים מגדלים ילדים זהירים צייד משבט בושמנים בבוטסואנה. נוודים מגדלים ילדים עצמאיים, חוואים מגדלים ילדים זהירים צילום: אי פי איי

 

אבל חשוב לו להדגיש שלא כל החברות המסורתיות דומות. "טווח הנורמות שם רחב יותר מבחברות מודרניות, ויש גם חברות עם חינוך נוקשה לילדים. אלה בעיקר חברות רועים, שבהן טעות של ילד יכולה לגרום נזק רב, לדוגמה אם הוא משאיר את השער פתוח והחיות בורחות".

 

ודיימונד עומד לא רק על האידאל הרומנטי בגידול ילדים, אלא גם על היבטים מרתיעים וברוטליים שנובעים מנסיבות החיים. "למשל הרג תינוקות", הוא אומר. "בחברה מסורתית לעתים הכורח הוא להמית תינוקות חלשים מיד לאחר הלידה. לחברה קטנה בלי מאגרי מזון אין מספיק משאבים להקדיש לילדים חלשים. אנחנו יכולים להודות לאל שבימינו זה כבר לא כך, וכנראה גם שם, אם היו מאכילים את התינוקות החלשים ייתכן שבסופו של דבר הם היו הופכים לחזקים, אבל לחברות מסורתיות אין משאבים לזה".

 

אותו כורח מוליד אכזריות גם בסוף מעגל החיים. "יש חברות מסורתיות של נוודים שבהן נוטשים או הורגים זקנים שכבר לא יכולים לעמוד בקצב של הקבוצה. פשוט, הקבוצה שסוחבת את הרכוש והתינוקות לא יכולה לשאת גם את הזקנים. מצד שני", הוא אומר, "בחברות שיושבות במקומות קבע התפתחה מסורת של טיפול טוב בזקנים. טוב בהרבה מכפי שאנחנו מטפלים בזקנים שלנו פה בארצות הברית".

 

קשישים במקום ספרים

 

עדרי עזים מולידים הורים נוקשים. יערות והרים מנבאים חינוך לעצמאות - אמור לי איך אתה משיג מזון ומה תוואי הקרקע תחת רגליך, ואומר לך איך אתה מתנהג אל בני משפחתך. כך פועלת גישתו של דיימונד לתרבות האנושית. הגישה הזאת, וההיקשים החדשניים של דיימונד בין תנאי הסביבה לתכונות של עמים הם שהפכו את "רובים, חיידקים ופלדה" לאחד מספרי המדע הפופולרי המצוטטים בעולם, למקור השראה לכל ספרי תקצירי תולדות האנושות שחוברו ב־15 השנים האחרונות, וגם לתשובה מבריקה לגזענות, כלומר לסברה שהישגיהם של עמים שונים היא גזירת גורל שנובעת מתכונותיהם הביולוגיות.

 

בספרו הקלאסי דיימונד טען שהעמים המתקדמים ביותר צמחו באזורים שבהם תנאי השטח והאקלים הניבו מגוון רחב במיוחד של צמחים ובעלי חיים, ואפשרו מסחר וביות בהמות. "באזור השבר הסורי־אפריקאי לא חיו אנשים חכמים יותר, או מרחיקי ראות", הוא אומר. "פשוט שם גדלו שעורת בר וחיטה פראית, ושם חיו בקר ועזים. הישראלים והעיראקים הקדמונים ירשו את החיות והצמחים בעלי הערך הרב ביותר בעולם. אתם ערש התרבות בגלל הגיאוגרפיה שלכם". וכך, בגלל גיאוגרפיה צפופה ומגוונת, הצליחו באירופה ובאסיה לייצר עודפי מזון שכלכלו מעמדות של חיילים, פוליטיקאים ולמדנים, בזמן שבאוסטרליה, אפריקה ורוב אמריקה רחבת הידיים כולם נדרשו לצוד וללקט. כך נטמנו זרעי היתרון של עמי אירופה.

 

אבל גם אם חברה צמחה באזור שלא עודד את התפתחות הכתב, אין זה אומר שלא נצבר בה ידע. כך דיימונד טוען כעת, אחרי שעבר מבחינת מאזני הכוחות בעולם אל דפוסי החיים בפינותיו האקזוטיות ביותר. "רוב החברות המסורתיות שאין בהן כתב מעניקות מעמד מיוחד לזקנים. בשבט הדזה בטנזניה, למשל, סבתות בשנות ה־50 לחייהן הן המצטיינות באיסוף שורשים ונחשבות לפרודוקטיביות ביותר".

 

"בחברות מסורתיות אף אחד אינו זר", דיימונד כותב. "בדידות אינה בעיה בהן. אנשים חיים את חייהם היכן שנולדו או בקרבת מקום, ונשארים מוקפים בקרובים ובמכרי הילדות. הרבה זקנים אמריקאים חיים הרחק לא רק מילדיהם, אלא גם מהחברים שלהם", הוא מוסיף בראיון. "אנחנו עוברים דירה כל חמש שנים, ולכן לא סביר שבגיל 70 תחיה ליד אנשים שהלכו איתך לגן. לעתים קרובות הגיל הזה מאוד לא שמח".

 

משחק קריקט בפפואה גיניאה החדשה. "בני עמים מסורתיים גם מתחילים לקנות בסופרמרקט ולפתח מחלות מערביות" משחק קריקט בפפואה גיניאה החדשה. "בני עמים מסורתיים גם מתחילים לקנות בסופרמרקט ולפתח מחלות מערביות" צילום: אימג'בנק/gettyimages

 

שיטת הפרנויה הבריאה

 

דיימונד כבר לא ילד, והשבריריות האנושית מעסיקה אותו. לא תמיד זה היה כך. בשיטוטיו בג'ונגלים של גיניאה החדשה, הוא מספר, גישתו לסיכונים היתה של "האמריקאי הפזיז". בהדרגה הוא למד ממארחיו להיזהר, בהתחלה מסכנות הג'ונגלים - "בארצות הברית אם אתה מתנהג בפזיזות ונפצע אתה יכול לקרוא לאמבולנס. בגיניאה החדשה אם אתה שובר רגל בג'ונגל אתה עלול למות", הוא אומר - ובהמשך תפיסת הזהירות שלהם חלחלה עמוק יותר בתפיסתו.

 

איך נראית הגישה הזהירה של השבטים המסורתיים? באחד ממסעותיו הראשונים ביערות גיניאה החדשה, דיימונד נזכר בספרו, הוא ומלוויו התכוננו לשהות שבוע במאהל בהרים. דיימונד רצה להקים את המחנה מתחת לעץ אדיר ממדים, אך חרף הנוף המרהיב והמחסה הטבעי מלוויו התמרדו וסירבו להקים שם את האוהל. העץ, התברר, היה מת, ולכן היה סיכוי שייפול. לדיימונד זו נראתה אז התנהגות מגוחכת. הסיכוי שעץ כזה ייפול היה אפסי. במחשבה לאחור הגיניאים צדקו, הוא אומר. אם במשך מאה לילות בשנה אתה ישן מתחת לעצים שיש סיכוי קלוש של 1 ל־1,000 שאחד מהם ייפול, אז מתישהו בעשר השנים הקרובות סביר הרבה יותר שעץ ייפול עליך בשנתך. בלי להכיר את המילה סטטיסטיקה ובלי תצפיות מדעיות, הגיניאים מזערו סיכונים באופן הגיוני.

 

"פרנויה בונה", כך מכנה דיימונד את הגישה החדשה לסיכונים שרכש ביערות. "פרנויה היא מונח פסיכיאטרי שיש לו השלכות שליליות. פרנואיד הוא מישהו שיש לו פחדים מוגזמים, ולכן לקרוא למישהו פרנואיד זה עלבון. אני לא פרנואיד, אבל אני פרנואיד בונה. בגיניאה החדשה למדתי לשים לב לסכנות האמיתיות, להבדיל מסכנות שתופסות הרבה יותר תשומת לב ממה שנחוץ. רוב האמריקאים מפחדים מהתרסקויות מטוסים ומטרוריסטים. אבל מעט מאוד אמריקאים ימותו מהסיבות האלה. במקום זה אנחנו צריכים לדאוג יותר מהחלקה במדרגות או במקלחת". וגם מסכנות שקשורות במכוניות ובאלכוהול, הוא מסביר בספריו. "עכשיו עשר וחצי בבוקר בלוס אנג'לס, וכבר עשיתי את הדבר הכי מסוכן שאני הולך לעשות היום, התקלחתי". מי שרוצה יכול למצוא הדים לקו המחשבה של דיימונד אצל איש אשכולות אחר, הוגה תיאוריית הברבור השחור נאסים טאלב. טאלב טוען שאי־יכולתנו להבין הסתברויות ולהעריך סיכונים ואירועי קיצון, כמו עץ שנופל עליך ביער, היא גורם מרכזי בהיווצרות משברים. בשונה מדיימונד, טאלב הגיע לתובנה הזאת אחרי עשרות שנים בקרב מהנדסים פיננסיים בוול סטריט. באחרונה הוא מקדם מחשבה דומה לזאת של דיימונד, בדבר הצורך לנהל את חיינו ואת החברה שלנו באופן שמפחית את סיכוני הפגיעה, דבר שהוא מכנה "אנטי־שבירות".

 

וכאן יש עוד שיעור שדיימונד למד מהחברות המסורתיות. שיעור שכיום הוא נפוץ ופופולרי, ואפילו עומד במרכזה של דיאטה אופנתית. "כשהגעתי לראשונה לגיניאה החדשה לא ראיתי גיניאי אחד עם משקל יתר", הוא מספר. "כולם נראו כמו מפתחי שרירים, כמו ארנולד שוורצנגר הצעיר. אבל בהדרגה, השבטים דועכים וגיניאים משכילים מאמצים את סגנון החיים המערבי. כיום הם כבר לא מלקטים אוכל ואפילו לא מגדלים אותו, אלא קונים אותו בסופרמרקט, ולראשונה הם מפתחים משקל יתר, מחלות לב וסוכרת. אורח החיים המערבי מעודד מחלות שאנשים בחברות מסורתיות נמנעים מהן, ושגם אנחנו, ישראלים ואמריקאים, יכולים להימנע מהן על ידי תשומת לב למה ולכמה שאנחנו אוכלים, וכמה אנחנו מתעמלים".

 

וזה משהו שאתה עושה?

"כמובן. אין לנו בבית מלחייה על השולחן ולא כלי לסוכר. אנחנו אוכלים מנות קטנות ומשוחחים תוך כדי האוכל. בהמשך היום קבעתי ללכת לחדר כושר עם בני בן ה־25. כרגע אני פחות או יותר באותו משקל שהייתי בו בגיל 16”.

 

בתי משפט מנציחים איבה

 

כמו משפחתו של דיימונד, גם הוריה של אשתו מרי הגיעו לארצות הברית ממזרח אירופה. בזמן מלחמת העולם השנייה יוזף, אביה של מרי, גלה לברית המועצות, והצטרף לצבא האדום. בסוף המלחמה הוא שב, כקצין סובייטי בראש מחלקת חיילים, לכפר הולדתו קלז' שליד קרקוב, כדי לגלות מה עלה בגורל משפחתו. אביו, הכפריים סיפרו לו, נשלח למחנה ריכוז עוד ב־1942. אמו, אחותו ואחייניתו הסתתרו בכפר שכן עד שנרצחו ב־1944 בידי כנופייה מקומית.

 

באיומי רובים אילץ יוזף את אנשי הכפר להסגיר לידיו את ראש הכנופייה שרצחה את משפחתו. הוא מצא עצמו מול הרוצח, מכוון אקדח לראשו. ולא ירה. האיש הזה התנהג כמו חיה, אבל אני לא רוצה להפוך לחיה בעצמי, הוא אמר לעצמו. בעצת אחד מחייליו הוא הסגיר את ראש הכנופייה למשטרה הפולנית. כעבור שנה הרוצח שוחרר. יוזף לא דיבר על כך. את המקרה הוא שחזר, באוזני בתו ואחר כך באוזני דיימונד, רק כשהיה בעשור התשיעי לחייו. הוא סיפר לדיימונד שבמשך עשורים הוא התענה בשל העובדה שהוא זה שאיפשר לרוצח אמו לחמוק מעונש.

 

דיימונד גולל את סיפורו של יוזף לפני חמש שנים מעל דפי המגזין "הניו יורקר". הלקח שהציע היה להכיר במחיר הרגשי שגובים מאיתנו החיים המודרניים, שבהם אנחנו מדכאים ומדחיקים רגשי נקמה, ומעבירים את האחריות לענישה לידי המדינה. "כאזרחי המדינות המודרניות אנחנו מתעלמים מעוצמתו של הצמא לנקם. אבל מקומו בקרב הרגשות האנושיים חשוב כמו זה של אהבה, כעס, אבל ופחד". גם את התובנה הזאת הוא גיבש כשחי בקרב התרבויות המסורתיות. אבל את סיפורו של יוזף הוא בחר לא לכלול בספרו.

 

"בוא נהיה ריאליסטים. אני לא רוצה שתגיד שג'ארד דיימונד רוצה שתלכו ותנקמו בבני אדם שפגעו בכם", הוא אומר. "מה שאני אומר הוא שצריך להכיר ברגשות הנקמניים שלנו. בארצות הברית מחנכים אותנו שרגשות נקמה הם דבר מרושע שצריך להתבייש בו. אבל טבעי לחוש רגשות כאלה, וכשמרגישים אותם צריך לנסות לראות אם יש דרך להשיג פיוס עם האדם הזה. לעתים קרובות זה לא יהיה אפשרי. אבל יש מקרים שבהם זה ייתכן.

 

"אנחנו בקליפורניה אוהבים לתבוע זה את זה. אם יש לנו ויכוח, אז במקום לנסות לפתור אותו או לפנות לחבר שיתווך, כנראה נקרא לעורך דין ונאיים בתביעה. אבל מערכות הצדק שלנו מתעניינות במי צודק. הן לא מתעניינות בפיוס בין שני הצדדים בוויכוח. במקרה של גירושים, המערכת לא תעזור לבני הזוג להסתדר, אלא תגרום להם לכעוס. אנשים שמיישבים סכסוכים אזרחיים בבתי משפט נשארים מסוכסכים לשארית חייהם".

 

ובחברות המסורתיות דיימונד מצא דגם לפתרון סכסוכים שמביא בחשבון גם את הרגש והפיוס בין הצדדים. "שם, לפחות בחברות שיושבות ביישובי קבע, מי שאתה מתעמת איתו הוא לעולם לא זר. זה מישהו מהכפר שלך או מכפר שכן. אתה תצטרך להמשיך להתמודד איתו ב־50 השנים הבאות. זה לא ממש משנה כמה הפסדת על החזיר שהוא הרג ואם הפיצוי היה מספק. השאלה החשובה היא אם תוכל להסתדר עם האדם הזה במשך 50 השנים הבאות בלי לדאוג שהוא הולך להרוג אותך.

 

"אבל צריך כמובן גם לזכור שאלה שני קטבים. אנחנו יכולים לקנא בתרבות הפיוס שלהם, אבל בגלל היעדרה של מערכת צדק מוסדרת, כשניסיונות הפיוס נכשלים עוברים לאלימות. לכן אני לא אומר, 'בואו נחזור למערכת צדק שבטית וניפטר מעורכי הדין והשופטים'. האתגר לדעתי הוא לשלב את המעלות של מערכת בתי המשפט שלנו עם הפיוס הרגשי שקיים במערכת הצדק של חברות מסורתיות".

 

העולם נגד דיימונד

 

העיסוק בנקם ופיוס זימן לדיימונד שערורייה קטנה לפני חמש שנים, אחרי שפרסם את המאמר על רגשי הנקם ב"ניו יורקר". באותו מאמר הוא הביא דוגמה לאכזריות שאליה עשוי להידרדר תהליך יישוב הסכסוכים בחברות מסורתיות. הוא סיפר את סיפורו של דניאל וומפ, תושב מדינת פפואה גיניאה החדשה ששימש כנהגו. לדבריו, וומפ סיפר לו שאחרי מות דודו פרצה בין שני שבטים מלחמה שבה נהרגו 30 אנשים, ושהוא עצמו השתתף בה. לאחר פרסום הכתבה, ותוך שימוש במערכת הצדק המערבית דווקא, גם וומפ וגם הקורבן שלו לכאורה הגישו נגד דיימונד תביעת לשון הרע במיליוני דולרים, בטענה על אי־דיוקים והוצאה מהקשר. מאז דיימונד יצא מעין הסערה, מסרב להרחיב בנושא ומוסר רק ש"התביעה נפסלה". אך לא בטוח שזה הפרק האחרון. לפי "האובזרבר" הבריטי, התובעים הם שמשכו את התביעה, וייתכן שיגישו אותה שוב. בכל מקרה, פיוס לא הושג.

 

יציאת ספרו החדש לוותה במחלוקת אקדמית: אנתרופולוגים, היסטוריונים וסוציולוגים טענו שהתזות של דיימונד שמות דגש כמעט בלעדי על גיאוגרפיה וביולוגיה כגורמים שמעצבים את גורל האדם, וטענו שהוא לא מייחס לפעולותיהן והחלטותיהן של דמויות היסטוריות את מקומן הראוי בניתוב תולדות האנושות. אצל דיימונד, כתבו מבקריו, אפילו האחריות המוסרית של בני האדם נעלמת, וסיפור ההיסטוריה הוא רק סיפורן של נסיבות ותופעות טבע. "אני עדיין חושב שגיאוגרפיה היא גורם מאוד משמעותי בטווח הארוך", אומר דיימונד. "אבל זה לא אומר שהיא מסבירה הכל, ובטח שהיא לא מסבירה אירועים בטווח הקצר. ייתכן שהסיבה שאשתי נולדה היא שב־20 ביולי 1944, כאשר פון שטאופנברג הניח פצצה ליד היטלר, הוא רק פצע אותו ולא הרג אותו, ולכן המלחמה הסתיימה רק ב־1945 והגבולות של פולין היו שונים. אם הוא היה מזיז את הפצצה ב־30 ס"מ ייתכן שהמציאות היתה אחרת. זו תוצאת פעולות של יחידים. גם אם דברים שקרו בסהר הפורה לפני עשרת אלפים שנה משפיעים על אופי האנושות כיום, עדיין יש לזה פחות השפעה על סיכויי להאריך ימים מאשר ההחלטה אם ללכת להתעמל עם הבן שלי בחדר הכושר היום אחר הצהריים".

 

למעשה, בעשור האחרון דיימונד דיבר רבות על השלכות מעשי האדם על ההיסטוריה, ועל העתיד. ספרו הקודם "התמוטטטות" הוקדש לחקר הסיבות שהביאו לקריסת חברות אנושיות - מתושבי איי הפסחא עד למתיישבים הוויקינגים בגרינלנד. הוא סקר שם סיבות מגוונות, אבל גם כאלה שרלבנטיות מאין כמותן לימינו: הרס המשאבים שעליהם החברה נשענת. דיימונד חושב שיש כאן לקח עבורנו: "מראה העולם בעוד 50 שנה תלוי בשאלה אם ננהל את המשאבים שלנו באורח בר קיימא. זו בעיה של רצון פוליטי. ואחת התקוות שלי היא שספריי יגרמו לאנשים להבין עד כמה הסביבה ובעיות סביבתיות יכולים להיות משפיעים, ואת העובדה שאם נחזור על טעויות שעשינו בעבר, התוצאות יהיו דומות, ועלולות להביא גם לקריסת החברה שלנו".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x