"כשהצלחנו לקנות מקרר אבי היה בודק אותו בלילה, ואומר: "כל עוד המקרר עובד כמו שצריך, הכל בסדר"

"כיוון שהייתי ילד בלונדיני יפה, כל המפורסמים שעברו ברחוב נהגו להעביר לי יד בשיער או לצבוט אותי בלחיים. אבי היה שחקן מפורסם ואהוב, מראשוני הבמה העברית בארץ ישראל וממייסדי תיאטרון המטאטא. הוא לא היה בוהמיין טיפוסי, כשחצה כביש פנה לאנשים שלא הכיר ואמר להם: 'קדימה, חוצים'. אמי, גננת בהכשרתה, הצטרפה לתיאטרון כדי להיות איתו והפכה לאחראית התלבושות.

1944. שלי טימן, בן חצי שנה, עם הוריו רבקה ויעקב בכיכר דיזנגוף בתל אביב צילום רפרודוקציה: אוראל כהן

"גדלתי בבית שאין בו כסף, הוריי התפרנסו בקושי, וכשהגיעו לביתנו נושים לא היה מה לעקל. כדי לשפר את מצבנו אבא נהג למלא פיס, אבל אף פעם לא זכינו ביותר מעשר לירות. אמא תמיד אמרה על כך: 'לנו יש מזל בדברים אחרים'. כשהצלחנו לקנות מקרר אבי התעורר בלילות כדי לבדוק מה איתו ואמר: 'כל עוד המקרר עובד - הכל בסדר'. זה הגיע לכדי כך שבאחד הימים כשהמקרר התקלקל חשבתי שסוף העולם הגיע.

"הייתי ילד־שחקן, הקראתי תסכיתים בקול ישראל עד שהתחלף לי הקול, שיחקתי בהצגות, ואת הכסף העברתי להוריי. אבי אמר על עתידי המקצועי בראיון עיתונאי: 'בני רוצה להיות שחקן, נראה שאין ברירה'; מבחינה כלכלית אבא ראה במקצוע מכת גורל. לתחום המשפטים הגעתי בזכות החותן שלי. כשאשתי ואני עוד היינו רק חברים אביה אמר לי שאם אני רוצה להתחתן עם בתו הוא אוסר עליי לעסוק במשחק כי 'משחק זה לא מקצוע', וכך התגלגלתי לעריכת דין ואחר כך לשיפוט.

"את מקצוע עריכת הדין שנאתי, זה תחום שבו אתה חש לעתים כמו זונה של הלקוחות, אתה מתעסק בעיקר בניירת, ומתעורר בזיעה קרה שמא לא הגשת חומרים בזמן. אבל בבית המשפט הרגשתי שאני תורם לעשיית הצדק, וראיתי אנשים נהדרים מכל הסוגים. אני אוהב את זה, אנשים מאוד מסקרנים אותי. עד היום מי ששונא אותי אומר שגם השיפוט שלי היה משחק, שהייתי שופט חריג, צבעוני, אבל איני רואה בזה פגם. המוניטין שלי בהרצאות שאני מעביר היום נובע מיכולת המשחק שלי, אם כי באולם בית המשפט זאת לא חוכמה, זה קהל שבוי".