"אבי הלך לרכז המזון בהסתדרות וביקש פנקס אדום, ונענה: "מה פתאום, אתה קפיטליסט!"

"אבי אויגן נולד בצ'כיה, ואביו בנה מפעל פסטה בטפליצה, עיר גבול ליד גרמניה. לאבי היו שני תחביבים: ניהול המפעל הזה אחרי מות סבי והתנועה הציונית בעירו. אמי עליזה, שלא היתה ציונית נלהבת, פגשה את אבי במפגש צעירים ציוניים באזור. כשהוריי החלו לחוש אנטישמיות בעירם הם ברחו משם ועלו לארץ.

"בארץ אבי החל לעבוד כנהג של פרדסן ברחובות. כיוון שלאמי לא נמצאה אצל הפרדסן עבודה כמבשלת והשכר היה נמוך, אבי החליט לאסוף כמה לירות עם שותף כדי להקים מפעל פסטה. הוא שכר חנות קטנה בפלורנטין והחל לייצר בה מה שנקרא אז אטריות. בבוקר ייצרו אטריות והניחו לייבוש על רשתות בחצר, ואת התוצרת שתי פועלות ארזו והלכו למכור בשוק.

1954. דן פרופר (13, משמאל) עם אחיו גד (9) והוריו עליזה ואויגן בחגיגת בר המצווה של דן במועדון ויצו בתל אביב

"אמי חיה חיי נוחות בפראג וגדלה בחווה מאוד עשירה, וכשעלתה לארץ חשה שנפלה למדבר שממה. היא תמיד סיפרה על השוק שהיה לה: 'באתי עם נעלי עקב ושמלות מהודרות למדבר עם חול וגמלים', אבל בסוף הסתגלה. היא נהגה להביא אותי למפעל באוטובוס בתור זאטוט כדי להביא ארוחת צהריים לאבא, ואני זוכר היטב את ריח הבצק הנילוש שעומד לייבוש, ריח מאוד מיוחד של בצק שלא החמיץ. אבל הרבה יותר ריתק אותי בית מלאכה סמוך לייצור ופלים. העדפתי לבוא לשם, לראות איך המכונה חותכת את הוופלים והקצוות נופלים, ולאסוף מיד לפה את השאריות.

"אבי היה קפיטליסט בנשמתו, הוא האמין שמשק חופשי ותחרות הם נשמת אפה של הכלכלה המודרנית, אבל באחד הימים הלך לרכז המזון בהסתדרות וביקש פנקס אדום לעצמו ולעובדיו כדי להפוך לחברי הסתדרות, כחלק מההבנה שלעובדים יש זכויות. אבי סיפר לי שרכז המזון השיב לו: 'מה פתאום, אתה קפיטליסט!', ובכך העמיד את אבי במקום.

"בשלב מסוים אבי איחד שלושה מפעלי אטריות לאחד, וכך נוצרה אסם. כשחיפשנו מקום באירופה שבו נוכל לבנות מפעל לטבעול ב־2005, נעזרנו בייעוץ מקצועי כדי להחליט היכן להקים אותו. הדבר המדהים הוא שבתום התהליך ההחלטה נפלה על אותה עיירה צ'כית, מטרים ספורים מהמפעל של סבא שלי, וזה העביר בי צמרמורת כי בכלל לא הייתי מעורב בתהליך. כשהבאתי לשם את ילדיי ונכדיי הצטערתי שהוריי לא יכלו להיות חלק מהמעגל שנסגר".