• תפריט
מוסף 14.02.13

ואקוּם: איך נראים החיים במקום שבו התגלו החודש סימני חיים

יומן מצמרר מהנקודה הנידחת ביותר באנטארקטיקה, המקום שבו גם החיים הופכים לא־חיים והתודעה יוצאת אל מחוץ לחלל ולזמן

פרופ' סטפן ג'יי פיין, "Aeon" 11:3714.02.13

הבשורה המדעית המסעירה של החודש הגיעה בשבוע שעבר מאגם ווילנס, מאגר מים בעומק כמטר וחצי שמשתרע על פני שטח של 60 קמ"ר - מתחת לשכבת קרח של 800 מטר במרכז אנטארקטיקה. שם, בקור ובחשיכה מוחלטת, טענו המדענים, נמצאו חיידקים. זו הפעם הראשונה שמתגלים סימני חיים בתנאי אקלים כה קיצוניים. מרחיקי הראות סבורים כי זו עשויה להיות נקודת מפתח בחקר חיים מחוץ לכדור הארץ, בזכות האפשרות להבין כיצד יכולים להתקיים חיים על סמך מקור אנרגיה מקומי ולא חיצוני (אור השמש), ומכיוון שבכוכבים אחרים כבר התגלו אגמים תת־קרקעיים מתחת לשכבות עבות של קרח.

 

עד שהחיידקים החוצנים יתגלו, הממצאים הטריים מאגם ווילנס מבעירים את החזית החמה של אנטארקטיקה. המירוץ לגילויים מדעיים דרמטיים ביבשת הקפואה שאב בשנים האחרונות את מיטב החוקרים משלל ארצות, ותחנות מחקר של מדינות שונות הוקמו לאורך כל חופי האדמה הקפואה. את הניצחון של השבוע שעבר רשמה ארצות הברית: המשלחת שלה היא שהשחילה צינור בקוטר של כ־30 ס"מ לעומק הקרח, שאבה מים ומשקעים ואיתרה תאים שמבצעים תהליכים מטבוליים ומפיקים אנרגיה. החוקרים טוענים שלא מדובר באורגניזמים שחדרו לאגם בעת הקידוח וזיהמו אותו, אלא כאלה שחיים באגם הזה, שמבודד מפני הקרקע, מאות, אלפי ואולי אפילו מיליון שנים. השלב הבא, שיבהיר טוב יותר את העניינים, יהיה בדיקות דנ"א של החיידקים.

 

האמריקאים הקדימו בכך שתי משלחות נוספות שחוקרות את רשת האגמים התת־קרקעית: המשלחת הרוסית, שהגיעה לאגם ווסטוק, בעומק שלושה ק"מ, אבל לא חילצה עדיין סימני חיים מובהקים; והמשלחת הבריטית, שהיתה אמורה בדצמבר לקדוח לאגם אלסוורת, מתחת ל־1.5 ק"מ קרח, ומתעכבת כעת בגלל בעיות ציוד. בינתיים הבריטים חוגגים תחנת מחקר חדשה באנטארקטיקה, זחל פלדה אדיר בצבעוניות ששוברת את הקרח, שעלה 40 מיליון דולר והושק החודש; ואת הספר "אנטארקטיקה", שכתבה ד"ר גבריאל ווקר, חוקרת אקלים ואשת תקשורת מוכרת.

 

לרוחות החדשות שמביאות את הקוטב הדרומי לשאר העולם תורם גם פרופ' סטפן ג'יי פיין (Pyne), מרצה למדעי החיים באוניברסיטת אריזונה וכותב פורה שחתום על עשרות ספרים ומאמרים, בעיקר על ההיסטוריה של הסביבה, גילוי היבשות וההיסטוריה של האש. במאמר שפרסם במגזין הדיגיטלי "Aeon" בחודש שעבר חזר פיין למסע שערך אל הנקודה הנידחת ביותר באנטארקטיקה, ושעדיין מפעים אותו כשיעור מאלף על טבע, סביבה, אדם ותודעה, גם 30 שנה אחרי שהסתיים. המאמר מובא כאן במלואו.

 

 * * * * *

 

במישורי הרמה האנטארקטית במישורי הרמה האנטארקטית צילום: איי אף פי

 

* * * * *

"לא התכוונתי להגיע לקצה שום מקום. אפילו במושגים אנטארקטיים כיפה C נמצאת מעבר להרי החושך. אבל יום אחד, במחסן בבסיס מק'מורדו, בעודי מנסה להתמודד עם כל הציוד המסורבל שהעמסתי על עצמי, קלטה אוזני את המושג "שטחי המקור". הטכנאים הזכירו את המונח כבדרך אגב, בשיחה על מטען שיש לשלוח למחנה מרוחק בהרים הטרנסאנטארקטיים. אבל אצלי הוא הצית תובנה מלאת סמליות, מעין התגלות. שטחי המקור: המקום שבו מתלכדים לוחות הקרח של מזרח אנטארקטיקה וגולשים אל שולי היבשת; המקום שאינו נוטל ממקום אחר דבר, זולת אדי מים חמקניים הנהפכים בו לקרח. באתי לכאן כדי להבין את אנטארקטיקה, לחוות אותה בכל דרך אפשרית. ברור שהחיפוש הזה מחייב מסע אל המקור, אל המקום שבוודאי אוצר בחובו את מהות הקרח. וכך, לאחר נסיעה אל הבקתה הכפרית של קרן המדע הלאומית במק'מורדו, שבפני חבריה הצגתי את בקשתי, ובתום חניית ביניים בקוטב כדי להסתגל לשהייה בגבהים, ירדתי מהמטוס (הרקולס LC-130, "המלכה האנטארקטית") בכיפה C, בערב המסנוור של השנה החדשה,1981 , ומצאתי עצמי בסוף העולם.

 

אנטארקטיקה היא מקום שרק אינטלקטואל יכול לאהוב. ככל שמעמיקים אל פנים היבשת, מתרחקים מהחוף, מהסערות ומהחיים הימיים שנושקים ברפרוף לכדור הארץ, כך הקרח שולט יותר ויותר, והנוף נראה יותר ויותר כלקוח מכוכב אחר. בעיני אנשים רגילים, אנשי השכל הישר, "אין שם כלום". הם כמעט צודקים. אפילו מדענים, שכל מעייניהם נתונים להשגת מידע, נדיר ולכן יקר - המקבילה של ימינו לתבלינים ולמטילי הזהב והכסף שהלהיבו מגלי ארצות קדומים - אפילו הם סבורים שכיפה C היא מקום קיצוני. חבורת סטודנטים מוויסקונסין הפיצה שמועה שאנחנו בכלל לא באנטארקטיקה, אלא סוממנו בחשאי והוטסנו לכלא במינסוטה.

 

העובדות מדברות בעד עצמן: כיפה C היא משטח בעל שיפוע מזערי, ברמה המישורית של מזרח אנטארקטיקה, מעל שכבת קרח בעובי 4.4 ק"מ, המשתרעת מאות קילומטרים לכל כיוון. מלבד הנתונים הללו - כמעט שאין שם דבר מה אחר. זוהי הסביבה הייחודית ביותר עלי אדמות, הכלאה של העצום והפשוט. חלל וזמן מותכים זה בזה. מחזורי הימים ועונות השנה קורסים אל ספירלה אחת. משק האנרגיה תמיד שלילי; היעדר אנרגיה בעונה האפלה, והחזר מוחלט שלה בעונה המוארת. אין חיים. אין ממה להתקיים. כאן שוכן מדורו הפנימי ביותר של הגיהינום הבדיוני של דנטה בצורת תופת של קרח. כאן השאול.

 

זהו נוף של היעדר והפשטה. אין כאן הרים, עמקים, נהרות, חופים; אין יערות, ערבות, אגמי גאות, שדות חיטה וכותנה, מדבריות צרובי שמש; אין הוריקנים, שיטפונות, רעידות אדמה או שריפות. הניגוד היחיד הוא בין ארץ מכוסת קרח לשמים רוויי קרח. הקרח היורד והמחבר ביניהם - בית היוצר האחד והיחיד של הכיפה - מתאפיין בטוהר כמו של מים שזוקקו שלוש פעמים. אבל גם הוא, כמו כל דבר אחר במקום, מופשט לכדי יסודותיו הקדמוניים ביותר, כשפתותי שלג מתפוררים ונושרים כאבק קפוא. כאן אין מרכז ואין קצוות, אין קרוב ואין רחוק, אין מזרח ומערב, אין כאן או שם של ממש. גם המילים מתכווצות וקופאות, השפה והרעיונות מצטמקים למילים פשוטות: קרח, שלג, חושך, שמים, כחול, כוכב, ענן, לבן, רוח, ירח, אור, פתית, קור.

 

כעת חשבו מה זה עושה לחושים, לשכל, לנפש. כמו פתיתי השלג המתפוררים לרסיסים של בדולח ונערמים בתלוליות של אבק קפוא, כך גם העצמי מתפצל ומתפרק לגורמים. העצמי שלך שוב אינו מהות מלוכדת, כי אם סכום החיבורים והקשרים שלך, כמו פתיתי שלג שצורתם הייחודית משורטטת לפרטי פרטיה. בכיפה C כל חלקיק קרח זהה למשנהו.

 

המחנה היה ארעי - איך אפשר אחרת? המקום שבו הקרח מתעבה בקנה מידה קונטיננטלי אידאלי לקידוח אל ליבת הקרחון. שלוש שנים לפני הגעתי טיסות הסיור למקום נכשלו. בטיסה הראשונה כנף המטוס נשברה בנחיתה. בטיסה השנייה - טיסת חילוץ עם צוות גדול וציוד רב - השתמשו בהרקולס המותאם לנחיתה על קרח, אך הפעם אירעה תקלה בהמראה ושוב נשברה כנף. נדרש מטוס שלישי כדי לחלץ את הצוותים. כעבור שנה הוקם מחנה צריפים זמני, למתקני המטוסים. הצריפים הפכו למרכזו של מחנה כוֹרי קרח. חוקרים צרפתים התמקמו שם וקדחו בקרחון, ואמריקאים קדחו ידנית לשכבות פחות עמוקות וביצעו פיצוצים תת־קרקעיים לשם עריכת פרופילים סיסמיים, שחשפו את עומקו של לוח הקרח. את פני הבאים, כמו תותח בכיכר הכפר, קידם חרטומו של אחד ממטוסי ההרקולס שהתרסקו כאן.

 

בשנה ההיא היינו 12: הצרפתים, האמריקאים, טבח ושני מכונאים ימיים. אבל חברה של ממש כמעט לא היתה, ממש כשם שלא היה יישוב של ממש. גרנו בשדרת הצריפונים הזעירה, בקתות עם קירות קנבס ורצפת עץ שנראו כגבשושיות של קרחונים שהוטלו על כיפת הקרח. מלבד הצריפים והציוד שבהם, היה במקום מעט מאוד מן העולם החיצון, האדיש; מעט מדי דברים שבאמצעותם יכולנו לנהל את העולם הפנימי של כיפה C. שום דבר מן הטבע, שום דבר מן התרבות, רק ביקור דו־שבועי של ההרקולס. השמש חגה לאטה סביב האופק, וצוותים באו ויצאו, לפי דרישות העבודה או מכוחו של דחף פנימי. לא התקיימו ארוחות משותפות, לא היתה פעילות חברתית, לא היה דבר שהכרחי לעשותו ברגע כלשהו. החוויה המשותפת היחידה היתה הסרטים שהגיעו בכל טיסה ונצפו באובססיביות עד שהאוצר אזל. ואז, בכל פעם מחדש, התמוסס הסדר החברתי בכיפה C.

 

תחנת המחקר הבריטית החדשה על רקע אורות הזוהר הדרומי. מירוץ עולמי ליבשת הקפואה תחנת המחקר הבריטית החדשה על רקע אורות הזוהר הדרומי. מירוץ עולמי ליבשת הקפואה צילום: איי פי

 

ייתכן שצופה תמים היה שמח בחופש הכמעט מוחלט שהתאפשר בזכות היעדרו הכמעט מוחלט של סדר מחייב. אבל החופש הזה אינו אלא שם אחר לאנומיה, התמוטטות הסדר. חופש הוא מושג יחסי: אין לו משמעות בלא מידה זו או אחרת של כפייה. בכיפה C לא היה דבר למרוד נגדו. יכולת לעשות ככל העולה על רוחך. הבעיה היא שכמעט לא היה מה לעשות. אנשים שעסקו בפרויקטים מורכבים, שתוכננו ונוצרו בעולם שמחוץ לאנטארקטיקה, היטיבו לשרוד מאלה שלא היו להם פרויקטים שכאלה. אבל גם הפרויקט מיצה את עצמו תוך כדי ביצוע, וכשהקרח, מטבעו, סחף את הפרויקטים, מי שביצעו אותם עזבו כדי לשרוד. איש לא התגורר בקביעות בכיפה C. אלה ששהו בה תקופות ארוכות לקו בתופעות שונות ומשונות. "העין הגדולה", או נדודי שינה: מצאתי עצמי במחזור של 24 שעות ערות ולאחריהן 12 שעות שינה. "העין הארוכה": בהייה בנקודה מרוחקת. אתה מאט את הקצב. עם גירויים מעטים כל כך, אין סיבה להעסיק את עצמך. נשארת במקום לאורך זמן - שקעת למצב של ספק תרדמת חורף. נשארת זמן רב מדי - מצאת את עצמך מתמזג נפשית עם הלובן האחיד של הקרח והאופק.

 

"מחסום הקרח" הוא מונח שטבעה משלחת המחקר של ג'יימס רוס, שיצאה במאה ה־19 אל ים רוס, הקרוי על שמו. במקור הכוונה היא למדף הקרח (גם הוא על שם רוס), דלתה צפה עצומה של קרח יבשתי ששטחה כשטח טקסס או צרפת, המתנשאת מול הים כמו הצוקים הלבנים של דובר. המחסום הוא מדף קרח על שפת היבשת, הסופח אליו בתחילה את הקרחונים הנעים בינות להרים הטרנס־אנטארקטיים ואת תלי הקרח הקבורים בארץ בירד ולאחר מכן הודף אותם הימה כאיי קרח, שטוחים או תלולים. "שטחי המקור" מרחיבים את אזור הספר. הם אינם לוקחים דבר זולת אבק שלגים מהשמים. הם נותנים מעצמם קרח בלבד.

 

מעבר למחסום, בפנים היבשת, החיים נגמרים. יש רק חמסנים, שעפים מעל השטח וחזרה אל הים, ובני אדם, שמגיעים במזחלת וחוזרים. משטח הקרח שמעבר הוא סביבה א־ביוטית לחלוטין. אין מים זורמים, חומרים מזינים ואפילו סלעים העשויים להתפורר לתשתית של יסודות גולמיים. מולקולה אחת מושלת בכיפה, מימן על־חמצני (hydrogen dioxide). הנוף יחיד ואינו משתנה - יריעה של קרח. חמצן יש בשפע, כך שאפשר לנשום, אך אין כל דבר אחר שיתמוך ביצורים חיים. אנשים יכולים להתקיים רק באמצעות חבלי הטבור וצינורות העירוי של החברה שמעבר לקרח. יצור חי שייעזב שם לנפשו ייזון מעצמו, ואז יקמול.

 

מרחבי הקרח הם גם א־תרבותיים. מעבר למחסום אין בסיס להיווצרות נורמות חברתיות, אין מקורות ידע זולת אלה שאנו עצמנו מייבאים. אין סיכוי שחוקר טבע אנטארקטי ישחזר את המפגש האקסטטי של אלכסנדר פון הומבולט עם הג'ונגל בוונצואלה - מקום שזימן לו יצורים וצמחים חדשים על ימין ועל שמאל. כאן לא תפגשו בני עמים מקומיים העשויים לתפקד כמורי דרך, מתורגמנים ואספנים; אין ילידים להיטמע בהם, לשקוע בעולם מוסרי שונה. ב־1909, במסעו אל הקוטב הצפוני, רוברט פירי השתמש בכלבים, מזחלות ונהגי מזחלות אינואיטיים; ב־1912, כדי להגיע אל הקוטב הדרומי, חברי משלחתו של רוברט סקוט גררו את מזחלותיהם בעצמם.

 

גולש מזחלת בדרך לקוטב הדרומי. יותר משאנטארקטיקה מציעה חוויה ייחודית, היא מציעה את חוויית סילוקו של העולם המוכר גולש מזחלת בדרך לקוטב הדרומי. יותר משאנטארקטיקה מציעה חוויה ייחודית, היא מציעה את חוויית סילוקו של העולם המוכר צילום: בלומברג

 

בהיעדר ישויות חברתיות, חסרות במקום הזדמנויות להיווצרות הניגודים והקונפליקטים שמניעים את הספרוּת, ויש בו אך מעט מראות הקורצים לאמנויות החזותיות. כשנודע לצלם הרברט פונטינג שלא יצורף למשלחת של סקוט לקוטב הדרומי, הוא לא הצטער יתר על המידה. מלבד פורטרטים, חשב, לא יהיה שם "שום דבר" ראוי לצילום. מעבר למחסום, אפילו לאינטלקטואלים קשה למצוא נושאים לנעוץ בהם שיניים. תחת זאת הם נסמכו על המטען התרבותי העשיר שהביאו עמם ושבאמצעותו יצרו השוואות, ניגודים והקשרים שבלעדיהם מוחותיהם לא היו מוצאים דבר להיאחז בו. אנטארקטיקה נעשתה ידועה פחות במה שהינה ויותר במה שאינה.

 

הצילום הקלאסי של אנטארקטיקה, אם כן, אינו של המקור אלא של המחסום - הקצה, המקום שבו הקרח פוגש ים, סלעים ושמים, שבו יצורים חיים מגיחים, מנפנפים באיבריהם ושוחים, שבו דברים נעים וצלילים מהדהדים. מעבר למחסום משתרע טבע הדומה לציור מודרניסטי; מופשט, קונספטואלי, מינימליסטי. כך גם הספרות של אנטארקטיקה - לא תיעוד של שיח חברתי, חדשנות או הפתעה, אלא כרוניקות של יומנים אישיים ומונולוגים שבהם הנפש מכונסת בעצמה, שואבת מעתודותיה שלה־עצמה כדי לכלכל את מחייתה כמו גמל מדבשתו. היא מתקיימת על חומרים שליקטה במקומות אחרים. הארכיטיפים האנטארקטיים אינם רק כל מה שקיים, אלא, אולי, כל מה שיכול להתקיים. האפשרויות לווריאנטים אינסופיים פשוט אינן בנמצא. תחת זאת, הספרות פונה אל הפנטזיה ואל המדע הבדיוני, עולם השרוי מעבר להיגיון ולאמפיריציזם, ממלכה אטומת הבעה במהותה ממש כמו מרחבי הקרח. מה שהקרח עושה לנוף הוא עושה לחברה, ולפיכך לדמיון החברתי של האמנות. כל שנותר הוא רעיונות.

 

סביב שוליה של אנטארקטיקה, קרח פוגש ים. לאורך גבולות הריה קרח פוגש סלע. בשתי החזיתות לוחות הקרח הכבירים מוקפים בגבולות גיאוגרפיים. אבל לא כך המקור. ישנו רק אותו קו חד בין קרח ושמים. מה שעושה את אנטארקטיקה למה שהיא, הקרח שלה, נמצא כאן מזוקק לקרח ותו לא, ומה שהופך את שטח המקור לטריטוריה ייחודית, שגיבה וניהיליסטית כאחד, היא העובדה שכאן הקרח פועל על קרח. כאן, במרכז, דבר אינו מוחזק כי אין מה שיחזיק ואין במה להחזיק. אין מחסום: כמעט שאין דבר. במקור מתבררת פעולתו המדויקת של הקרח. הוא מפשט. הוא לוקח, הוא מצמצם, הוא משקף.

אותו ניהיליזם גאו־סוציאלי מכלה כל אדם שנחשף אליו. ההגנות של המזון, האנרגיה הניידת, הזיכרונות והמשימות שהובאו לכאן ממקום אחר נעשים לדבר מה נשגב. החכמים עוזבים לפני שהמאגרים המיובאים שלהם מתכלים. הטיפשים או חסרי המזל נאלצים לצפות בנפש שלהם נחשפת רק לקרח, כלומר לשחיקה. אין בנמצא די כדי לחולל את הניגודים שמאפשרים לרעיונות לגשר ביניהם. העצמי יכול להתקיים - יכול להיות מורגש ומוכר - רק מול האחר. במקור אין אחר. אין יצורים אחרים, אין סביבה אחרת, אין סימנים לעולם מעבר. אין בסיס למשמעות. יש רק קרח.

 

ב־1934 חוקר הטבע האמריקאי ריצ'רד בירד ניסה לחיות לבדו במשך חורף שלם, יוצר מעין וולדן אנטארקטית במרחק 240 ק"מ מהבסיס שלו. הוא נתקף הזיות, סבל משיטיון וכמעט מת. ההסבר הרשמי היה הרעלת פחמן חד־חמצני שנפלט מתנור מקולקל, אבל אפשר שהתשובה הנכונה יותר נמצאת בניסיון הנואל לפשט את הקיום בתוך מקום שכבר היה כל כך פשוט שיכול היה להימצא על ירח של שבתאי. הישרדות דורשת בדיוק את האסטרטגיה ההפוכה. היא דורשת מורכבות, עומס יתר חושי, מוזיאון ויקטוריאני מלא וגדוש בתכשיטים זולים ולא צריף עץ דל. אחרת, החברה מתפרקת לכדי עצמי, ולעצמי אין השתקפות חברתית שבאמצעותה יידע את מקומו ויכיר בתכונותיו. בבואת הנפש מתמוססת והופכת למראה של קרח.

 

 

זה מה שקרה לי. בניגוד לחבריי, לא היתה לי משימה בכיפה C, שום ניסוי, קידוח או דגימות לאסוף. לא באתי, עשיתי את עבודתי ועזבתי. נשארתי על הקרח עונה דרומית מלאה, נצמד כמו צלופח לכל מיזם שהצלחתי למצוא. לעתים פשוט חיכיתי. לא היתה חציצה ביני לבין הקרח זולת הספרים והרעיונות שהבאתי עמי. לא היה לי עיסוק כפוי שיבודד אותי מהקור המחליש, לא תמריצים מן החוץ. בהדרגה התחוור לי כי יותר משאנטארקטיקה מציעה חוויה ייחודית, היא מציעה את חוויית סילוקו של העולם המוכר. החיים שם היו תהליך של רדוקציוניזם חברתי שהוביל לתרדמת תרבותית, להיפותרמיה מנטלית. אנטארקטיקה היתה סכום כל אובדניה.

 

כשחזרתי למק'מורדו התחלתי לרכוש מחדש את חושיי, וכשהגעתי לטיירה דל פואגו (בקצה הדרומי של ארגנטינה) התענגתי על ריחות וצלילים בנוף שופע חיים וצבע, אם כי כזה ששאר העולם זה כבר ביטלו כמקום מדולדל. השתוקקתי לניגודים - לחשיכה שלא חוויתי זה שלושה חודשים, למים הזורמים שנמנעו ממני, לניחוחות צמחים. בבית כל תחושה מילאה אותי שמחה. החפצים והרגשות היומיומיים ביותר הותירו בי רושם עז יותר. אוושת הרוח בין העצים, ריחות של בעלי חיים, המולת נמל תעופה, טעמה של עגבנייה, מגעה של משפחה. ואפילו, מאחר שהיה זה חורף בצפון, מראה של פתותי שלג, כמו קורי רקמת זהב, על אדן חלון.

 

אבל נשאתי עמי גם הבנה שעשתה את כיפה C שלא תתואר במילים למוחשית כמו סלע גרניט. אחרי הכלום, הכל נראה נשגב".

  

תרגום: אמנון כץ

הכותב הוא מרצה למדעי החיים באוניברסיטת אריזונה המתמחה בחקר ההיסטוריה של הסביבה, גילוי היבשות והאש.

הכתבה פורסמה במקור באתר AeonMagazine.com, מגזין דיגיטלי חדש המפרסם מאמרים על רעיונות, תרבות, מדע ואמנות.

אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר, @Aeonmag

בטל שלח
    לכל התגובות
    x