• תפריט
מוסף 14.02.13

"זה לקח 80 שנה, אבל חזרנו לשיאי האי־שוויון של 1929"

תומס פיקטי, חוקר האי־שוויון המוביל בעולם, הוא האב הרוחני של מחאת ה־99% בארצות הברית. בראיון בלעדי למוסף "כלכליסט" הוא מסביר כיצד קיצוצי המסים הדרסטיים הובילו את האי־שוויון לשיאים חדשים, מוכיח שמשבר 2008 לא שינה דבר, ומתריע מפני השתלטות מוחלטת של המאיון העליון על ההון העולמי

אורי פסובסקי ומיקי פלד 11:3214.02.13

תן לי לספר לך על העשירים. הם שונים ממך וממני". את המילים האלה כתב פ' סקוט פיצג'רלד בתקופה שבה מספר קטן של אילי הון הילכו על פני האדמה כאילו היו אלים, שמות כמו רוקפלר, קרנגי ומלון היו עדיין אנשים בשר ודם, והעושר באמריקה התנקז לידי מעטים. העידן הזה נקטע באחת בהתרסקות הגדולה של 1929, שסימנה את תחילת השפל הגדול. העשירים ירדו ממרכז הבמה, ואת מקומם תפסה בהדרגה המשפחה מהפרברים עם שני ילדים, מכונית וכלב. עידן מעמד הביניים החל. אבל עכשיו, מתברר, העידן המוזהב שוב כאן.

 

פרופ' תומס פיקטי הגיע להארה הזאת לפני כארבע שנים, כשעבד על עדכון המחקרים שלו על אי־שוויון בארצות הברית. "הממצא המרעיש ביותר הוא שבעצם חזרנו לשיאי האי־שוויון של 1929", הוא מספר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "זה לקח 80 שנה, אבל ב־2007 כבר חזרנו לאותה רמה של פערים בלתי נתפסים. זה לא רק שהעשירים נעשו יותר עשירים, אלא שסדרי הגודל של העושר שלהם נעשו עצומים. זה קרה לאחר שבמשך יותר מ־30 שנה, מאז אמצע שנות השבעים עד 2007, רוב הצמיחה הגיעה אל העשירון העליון. שני שלישים מהצמיחה בארצות הברית, בכל שנה, הלכו לעשירון העליון, ולמעשה בעיקר למאיון העליון. זה דבר מאוד מטריד. זה אומר שאנחנו לא מדברים על מספר סמלי של מקרים ספורים, ושזה לא רק עניין מוסרי. זה עניין מאקרו־כלכלי".

 

תומס פיקטי. "אנחנו רואים חזרה של הצטברות העושר מהעבר, כפי שהיה בחברה המסורתית עד המאה ה־19" תומס פיקטי. "אנחנו רואים חזרה של הצטברות העושר מהעבר, כפי שהיה בחברה המסורתית עד המאה ה־19" צילום: רויטרס

 

פיקטי (Piketty), מבכירי כלכלני צרפת, הוא היום הסמכות האולטימטיבית בעולם לשאלת אופן חלוקת ההכנסות בין העשירים שבצמרת, מעמד הביניים, וכל השאר. רק לפני שלושה חודשים הכתיר אותו המגזין היוקרתי "פוריין פוליסי", עם שותפו למחקר עמנואל סאיז (saez), לאחד מ־100 ההוגים הגלובליים של 2012 בזכות מחקריו פורצי הדרך על העלייה הדרמטית באי־שוויון במערב. ואילו "הוול סטריט ג'ורנל" השמרני הכתיר את הצמד הצרפתי פיקטי־סאיז בתואר "כוכבי הרוק של השמאל האינטלקטואלי".

 

השפעת מחקריו של פיקטי חורגת הרבה מעבר למגדל השן ולמעגלים האינטלקטואליים. הם מצוטטים בתוכניות התקציב של הבית הלבן, ואפשר למצוא הדים לעבודתו גם בנאומי מפתח של הנשיא ברק אובמה. אבל האם כל זה משנה? האם חשיפת האי־שוויון הגואה הביאה לעצירת המגמה? פיקטי אינו בטוח. רק לא מזמן סיימו הוא וסאיז מחקר נוסף, שבו הם מתעדים איך גם פירות ההתאוששות מהמשבר האחרון זרמו היישר לכיסי האחוזון העליון. "לא טיפלנו בבעיות המבניות שהיינו צריכים לתקן", הוא מתריע, ומספר שכיום הוא מודאג לא רק מהאי־שוויון בהכנסה אלא גם מהיווצרות שושלות הון לאורך דורות. "הצטברות העושר שעובר בירושה", הוא אומר, "מגיעה לרמות שלא ראינו כבר מאה שנה".

 

שיטת המחקר

המצוד אחר הנתונים

פיקטי (41) הוא אשף מספרים, שהתחיל את הקריירה שלו בתור ילד פלא אקדמי. "התמזל מזלי ואני טוב במתמטיקה ובכתיבת מודלים", הוא מצטנע כאשר הוא מתבקש להסביר כיצד התמנה כבר בגיל 22 לפרופסור לכלכלה ב־MIT, אחרי שסיים את הדוקטורט שלו באקול נורמל סופריור בפריז ובלונדון סקול אוף אקונומיקס (LSE). אלא שעד מהרה הוא מאס באקדמיה הבוסטונית, והחליט לחזור לצרפת ולשנות כיוון מחקרי.

 

"הרגשתי שמקצוע הכלכלה בארצות הברית יהיר מדי ומרוכז מדי בעצמו, ולא הייתי משוכנע שיש סיבות טובות ליוהרה הזאת", הוא מסביר. "הבנתי מהר מאוד שבמקצוע הזה אפשר לבלות הרבה זמן בהוכחת תיאוריות מתמטיות בלי לדעת מה בכלל אנחנו מנסים להסביר, שכלכלנים בעצם יודעים מעט מאוד עובדות בנוגע לחלוקת ההכנסות והעושר. גם אני יכולתי להמשיך להוכיח תיאורמות עוד 20–30 שנה, אבל נראה לי ממש משונה שמצד אחד אני זוכה להכרה ולהצלחה במקצוע, ומצד שני אני לא יודע שום דבר על כלכלה. נראה לי מוזר שאפשר להצליח, ובעצם לא לדעת שום דבר על שום דבר. חשבתי שמשהו פה לא בסדר, והחלטתי לנסות גישה אחרת".

 

 

פיקטי חזר לצרפת, שגם בה הפך עד מהרה לכוכב אקדמי, ואימץ גישה מחקרית חדשה. במקום להתמקד במודלים, הוא החליט לנסות לדלות את הנתונים; להבין מה באמת מתרחש בכלכלה. "צריך נתונים, וצריך גם להיות צנוע יותר לגבי מה אפשר לבדוק ומה אפשר לדעת", הוא מתאר את גישתו המחקרית. "אני עדיין מתעניין מאוד במודלים ובשאלות תיאורטיות כמו מה שיעור המס האופטימלי, אבל רוב המחקר שלי מוקדש פשוט למציאת העובדות הבסיסיות".

 

במשך השנים היה אחראי להקמת בית הספר לכלכלה של פריז (PSE), שהתברג בשנים האחרונות בצמרת המחקר העולמי והפך למתחרה עיקש ל־LSE הלונדוני, ובמקביל הוא מרצה ב־École des Hautes Études en Sciences Sociales היוקרתי.

 

שאיפתו של פיקטי לגלות נתונים הובילה אותו למסע שנמשך כבר כמעט 20 שנה. בשיתוף רשת עמיתים מרחבי העולם, ובהם סאיז (שמלמד כיום באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה) והחוקר הבריטי הדגול אנתוני אטקינסון, הוא לקח על עצמו פרויקט מתיש של בניית מאגר נתונים אדיר ממדים, שמראה כיצד התחלקו ההכנסות ב־100 השנים האחרונות בעשרות מדינות ברחבי העולם, ואיזה נתח זרם לראש הפירמידה בכל אחת מהן. התמונה העולה ממחקריו - בעיקר במדינות דוברות האנגלית, שאימצו בעשורים האחרונים מדיניות כלכלית כמעט זהה - מדאיגה יותר משנה לשנה.

 

הממצאים

חזרתו של המאיון העליון

כשפיקטי החל במסע לבדיקת מצב האי־שוויון כמעט ולא היו לו מחקרים קיימים להישען עליהם. הוא בחר לחזור 60 שנה לאחור ולאמץ את המודל למדידת אי־שוויון של הכלכלן האמריקאי זוכה פרס נובל סימון קוזנץ (Kuznets). השיטה פשוטה: בהתבסס על נתוני מס ההכנסה, פיקטי מחשב מה גודל ההכנסה הלאומית, ואז בודק איזה חלק מההכנסה הזאת הגיע לכל אחוזון. "זו עבודה די מייגעת כי זה דורש לנבור בנתונים סטטיסטיים ישנים. אבל זה לא מצריך ממך להיות חכם במיוחד. צריך רק להשקיע זמן". פיקטי לא נרתע מהעבודה השחורה, התחיל בצרפת, המשיך בסיוע עמיתיו לארצות הברית ובריטניה, ובהמשך בנה מאגר של נתוני אי־שוויון ליותר מ־30 מדינות. הוא אף העלה את הנתונים למאגר מידע אינטרנטי בעל גישה חופשית לכל המעוניין.

 

"מה שקוזנץ מצא בשנות החמישים הוא שבין 1913 ל־1948 היתה ירידה חדה באי־שוויון בארצות הברית", מספר פיקטי. "המחקר הזה עורר אז הדים אדירים כי הוא מצא ירידה חדה בנתח ההכנסה הלאומית שהגיע לעשירון העליון: אם בשנות העשרים העשירון העליון גרף יותר מחצי מההכנסה הלאומית, בשנות החמישים הנתון הזה כבר ירד לקצת יותר מ־30%". במילים אחרות, ממדינה בעלת אי־שוויון מרקיע שחקים בשנות העשרים העליזות, העשור מוצף השמפניה שנתן השראה לפיצג'רלד, ארצות הברית שאחרי המלחמה הפכה לחברה שוויונית הרבה יותר.

 

המחקרים של פיקטי בחנו מה השתנה מאז ימיו של קוזנץ, והתוצאות היו מרעישות. "אני חייב לומר שכאשר התחלנו את המחקר הזה, לא היה לנו מושג מה אנחנו עומדים לגלות. לא ניסיתי להוכיח שום דבר. רק ניסיתי למצוא את הנתונים", הוא אומר. "ומה שמצאנו הוא שמאז שנות השבעים היה היפוך מוחלט של המגמה. בין שנות החמישים לשנות השבעים היתה יציבות בארצות הברית - בערך 30% מכלל ההכנסות הלכו לעשירון העליון. אבל מאז שנות השבעים המצב החל לחזור לקדמותו. כיום הנתח שהולך לעשירון העליון שוב עומד על כ־50%". ואף שהעשורים האחרונים עמדו בסימן ההבטחה שהעושר יחלחל למטה, בפועל העשירים התעשרו וכל השאר דרכו במקום. ההכנסה של המאיון העליון בארצות הברית יותר מהכפילה את עצמה, ואילו תשעת העשירונים התחתונים ראו את ההכנסה שלהם דורכת במקום ואפילו יורדת. "התוצאה", אומר פיקטי, "היתה שמשקי הבית נכנסו לחובות".

 

הגרף שמתאר את הממצאים של פיקטי וסאיז - עם שתי פסגות אי־שוויון בתחילתו ובסופו, כמו צמד קרניים - הפך לאחד הדימויים המפורסמים של השנים האחרונות, במיוחד בתקשורת האמריקאית. העובדה שגרף אקדמי הופך לדימוי איקוני מהווה עדות עגומה לחומרת המשבר, ובמיוחד לשבר החברתי שהוא חשף. הגרף מעלה גם מחשבות נוגות על המעגליות שבהיסטוריה: הנה האי־שוויון מטפס לשיא, נוגע בו ב־1929, וההתרסקות מגיעה. כעבור 40 שנה מתחיל שוב אותו תהליך, השיא מגיע - ואז שוב ההתרסקות.

 

כשפיקטי וסאיז מסובבים את עדשת המיקרוסקופ שלהם ובוחנים מקרוב את צמרת ההכנסות, התמונה מעוררת אי־נחת גדולה אף יותר: ערב המשבר המאיון העליון, ה־1%, גרף כמעט רבע מכלל ההכנסות. עוד זום, אל מאית האחוז העליונה, ה־0.01%, מגלה ש־6% מכלל ההכנסות בארצות הברית, אומה של 300 מיליון איש, זרמו אל כ־15 אלף משקי בית. חשוב גם לציין שהמחקרים מראים שלא היה שום שינוי בניידות החברתית בתקופה הזאת. "אין היום יותר ניידות משהיתה בשנות השבעים", אומר פיקטי. כלומר, הסיכוי להפוך לעשיר לא גדל.

 

אבל פיקטי ועמיתיו לא מתמקדים רק בארצות הברית, וכאשר הם משווים אותה למדינות אחרות התוצאה מפתיעה: במדינות אירופה לא נרשמה חזרה לאותן רמות אי־שוויון מטורפות. "זאת לא תופעה עולמית, וזה אומר שאנחנו חייבים למצוא הסבר להבדלים בין המדינות. אי אפשר לומר שזו הגלובליזציה שמובילה ליותר אי־שוויון, כי הגלובליזציה קרתה גם ביפן, גרמניה, צרפת, ובהרבה מדינות אחרות, ואנחנו פשוט לא רואים שם את היפוך המגמה האדיר שאנחנו רואים בארצות הברית ובבריטניה".

 

איש עסקים חולף על פני הומלס בסידני, אוסטרליה. "בצמרת שוק העבודה, כשאנשים יכולים לקבוע את השכר של עצמם, מאוד קשה לעמוד בפיתוי" איש עסקים חולף על פני הומלס בסידני, אוסטרליה. "בצמרת שוק העבודה, כשאנשים יכולים לקבוע את השכר של עצמם, מאוד קשה לעמוד בפיתוי" צילום: בומברג

 

ההסבר

המסים יורדים, השכר עולה

אז מה מסביר את ההבדל בין ארצות הברית ובריטניה מצד אחד למדינות אירופה מהצד השני? למה בחלק אחד של העולם המערבי נרשם זינוק כביר בעושר שזורם אל מי שנמצא בראש הפירמידה, ובחלק אחר לא? "זו חידה גדולה", אומר פיקטי. "השוני בין המדינות האלה בולט במיוחד אם זוכרים שארצות הברית ובריטניה מאוד דומות מהרבה בחינות לאירופה ויפן: השינויים הטכנולוגיים, מהפכת המידע, הזינוק האדיר בזרימות ההון והגלובליזציה הפיננסית".

 

מה מסביר את ההבדל?

“אנחנו הגענו למסקנה שהעובדה שבבריטניה, ועוד יותר מכך בארצות הברית, היתה נפילה ענקית בשיעור המס העליון מאז שנות השבעים, היא ההסבר העיקרי לזינוק הענק בהכנסה בצמרת".

כאן כדאי להתעכב לרגע על המחקר של פיקטי ועמיתיו. ההכנסות שהם בודקים, ושבאמצעותן הם מחשבים את רמת האי־שוויון, הן הכנסות לפני מס. כלומר, הם בוחנים איזה חלק מההכנסה הלאומית מקבל כל עשירון לפני שהמדינה שולחת יד אל כיסו. אבל עכשיו פיקטי טוען שהמספר הזה, ההכנסה לפני המס, מושפע דווקא מכמות המס שהמדינה לוקחת אחר כך.

 

מה הקשר?

“כדי להבין את המנגנון ואת ההיגיון שלו, חשוב להבין שארצות הברית ובריטניה, להבדיל מאירופה או יפן, הקפיצו למעלה ולמטה את שיעור המס של העשירים לאורך המאה האחרונה. אלה שתי המדינות שהלכו הכי רחוק, למשל, עם המיסוי הפרוגרסיבי. עד שנות השבעים שיעור המס העליון בארצות הברית היה מעל 80%, ולפעמים מעל 90%, וזה היה המצב לאורך תקופה ארוכה מאוד. בין 1932 ל־1980 שיעור המס העליון הממוצע היה 82% - וזה רק המס הפדרלי. ואנחנו מדברים על תקופה של חצי מאה. אין לך אף מדינה אירופית אחרת שבה היה מצב כזה: בצרפת ובגרמניה שיעור המס העליון בתקופה הזאת עמד על 50%–60%, ואף פעם לא הגיע לרמות כאלה. ואז, כשרייגן ותאצ'ר עלו לשלטון בארצות הברית ובבריטניה, שיעור המס העליון ירד ל־%30 ולפעמים לפחות מזה. הוא ירד ל־%28 בתקופת רייגן, ואז עלה ל־%35, ולאחרונה ל־%39. ובכל מקרה עדיין מדובר בהבדל כביר.

 

"המסקנה שלנו היא שמה שהשתנה הוא שכר המנהלים. קחו לדוגמה מנכ"ל או מנהל כספים בתאגיד אמריקאי גדול בשנות החמישים או השישים. שיעור המס העליון הוא 80%. נניח שהוא רוצה להשתכר יותר, ולקבל העלאת שכר גדולה של מיליון דולר. הבעיה היא שכולם יודעים - בעלי המניות, המנהלים מתחתיו, העובדים - ש־80% מהתוספת תעבור ישירות לקופת המדינה, וקשה מאוד לשכנע אותם שאתה עדיין צריך לקבל תוספת במצב כזה. זה נכון גם לגבי המנהל עצמו: אין לו הרבה מוטיבציה לבקש העלאת שכר. אבל כששיעור המס יורד ל־%30 המשחק משתנה לחלוטין. פתאום הרבה יותר כדאי למנהל לנסות לדאוג שהאנשים הנכונים יישבו בוועדת השכר, כדי לקבל את ההעלאה.

 

"אני מתאר את המנגנון בקווים כלליים", פיקטי מבהיר, "אבל זה באמת מה שקרה. היה שינוי מוחלט בתהליך קביעת השכר, והלקח הוא שבכלכלה מפותחת, שיש בה תאגידים מאוד גדולים, לפעמים היד הנעלמה של השוק לא עובדת כמו שצריך. היא מוחלפת ביד החוטפת, אם תרצה, ומערכת המס יכולה להיות דרך לרסן את ההתנהגות הזאת. אני חייב להדגיש שבאופן כללי, היד הנעלמה של השוק היא דווקא דרך די טובה לקבוע את המשכורת הנכונה, ואני לא חושב שאנחנו צריכים לעבור לתכנון שכר מרכזי בשביל כולם. כל מה שאני אומר הוא שבצמרת שוק העבודה קשה מאוד לצפות מהיד הנעלמה לעבוד כמו שצריך. הרי כשלאנשים יש אפשרות לקבוע את השכר של עצמם, קשה מאוד לעמוד בפיתוי".

 

פיקטי מפרט גם סיבות נוספות, שנטועות עמוק יותר בתיאוריה. למשל, העובדה שלהבדיל מפועל פס ייצור נוסף או מלצרית נוספת, קשה מאוד לחשב מה התועלת שהמנהל מוסיף, ולכן כמה צריך לשלם לו. "המודלים הכלכליים הסטנדרטיים אומרים שהמשכורת שלך תמיד שווה לכמות התוצר שהעבודה שלך מייצרת. לכן כאשר מישהו מרוויח עוד מיליון דולר, זה חייב להיות כי התרומה שלו לתפוקה של החברה שווה עוד מיליון דולר. ואני חושב שמאוד נאיבי להאמין שזה תמיד עובד ככה".

 

המחאה

אנחנו ה־99%

אין הרבה כלכלנים שהמחקרים שלהם זכו להד כמו זה שהמחקרים של פיקטי ועמיתיו קיבלו בשנים האחרונות. תחילה הורגשה השפעתם אצל קובעי המדיניות: פיטר אורסג, מנהל התקציב הראשון בממשל אובמה, הצהיר בגלוי שמחקריהם של פיקטי וסאיז על האי־שוויון עיצבו את שאיפות הממשל לשנות את מערכת המס. הגרף המפורסם של הצמד מצא את דרכו גם אל ספר התקציב הראשון של הממשל הדמוקרטי.

 

הפגנת ה־99% בוושינגטון באוקטובר 2011. "אחרי הקריסה של 1929 נעשה שינוי מוחלט במערכת המס האמריקאית למשך עשרות שנים. הפעם לא היה לנו שום דבר כזה" הפגנת ה־99% בוושינגטון באוקטובר 2011. "אחרי הקריסה של 1929 נעשה שינוי מוחלט במערכת המס האמריקאית למשך עשרות שנים. הפעם לא היה לנו שום דבר כזה" צילום: איי פי

 

שנתיים מאוחר יותר פרצו מחקריהם של השניים לתודעת הציבור הרחב. במאי 2011 פרסם ג'וזף שטיגליץ, הכלכלן זוכה פרס הנובל, מאמר בירחון "וניטי פייר", שבו הציג בין היתר נתונים שנלקחו מהמחקרים של פיקטי וסאיז, וסיכם שיש דבר אחד שהכסף לא קנה עבור המאיון העליון: "את התבונה שגורלם כרוך באופן שבו שאר ה־99% חיים. לאורך ההיסטוריה, זה משהו שהמאיון העליון לומד מאוחר מדי". הכותרת שבחר עורך המגזין למאמר היתה פרפראזה על נאום גטיסברג של הנשיא לינקולן: "של ה־1%, על ידי ה־1%, למען ה־1%". המאמר התפשט ויראלית, והרעיון חלחל. ארבעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2011, כשפרצה תנועת "לכבוש את וול סטריט", הגרסה האמריקאית של המחאה החברתית, הסיסמה שבחרו המפגינים היתה "אנחנו ה־99%".

 

פיקטי עצמו מצטנע, ואומר שקשה לדעת מה היתה ההשפעה של מחקריו. “אנשים מדדו אי־שוויון גם לפנינו, ומאוד קשה לדעת מה התרומה האישית שלך לדיון הקולקטיבי. מובן שאני שמח שאנשים התחילו להתעניין בממצאים שלנו. זה אפילו היה מפתיע, כי כשהתחלתי להציג את הממצאים ההיסטוריים באחוזים התגובה הראשונה שקיבלתי, מסוציולוגים, היסטוריונים ופעילים פוליטיים, היתה שזה טוב ויפה, אבל זה יותר מדי מופשט".

 

הם טעו כמובן, והחלוקה בין המאיון העליון לכל השאר חדרה אל לב השיח בארצות הברית, ובמיוחד לפוליטיקה. בנאום מפתח שלו בקנזס, לפני קצת יותר משנה, שם הנשיא אובמה את האי־שוויון במרכז. "אני מאמין שהמדינה הזאת מצליחה כשכולם מקבלים סיכוי הוגן, כשכולם מקבלים נתח הוגן, וכשכולם משחקים לפי אותם כללים. אלה לא ערכים דמוקרטיים או ערכים רפובליקניים, ערכים של האחוזון העליון או של ה־99%".

 

אלא שבינתיים, השינוי שעליו מדבר הנשיא אובמה טרם התרחש. למעשה, המחקרים העדכניים של פיקטי וסאיז מגלים שהתמונה לא השתנתה בהרבה בזמן כהונתו הראשונה: אחרי ירידה מסוימת, חלקו של העשירון העליון בעוגת ההכנסות כבר מתקרב לשיאים של לפני המשבר. להבדיל מהמשבר הגדול של 1929, שבעקבותיו צנח האי־שוויון בארצות הברית למשך עשרות שנים, המשבר של 2008 עדין לא הביא לשינוי.

 

"אני חושב שמה שגרם לשינוי בעבר הוא לא השפל הגדול עצמו, אלא התגובה הפוליטית. מה שקרה בשנות השלושים היה שינוי מוחלט במערכת המס, ועד כה לא היה לנו דבר כזה". אחת הסיבות לכך, מוסיף פיקטי, היא ההתמודדות המוצלחת של הבנקים המרכזיים עם המשבר הנוכחי, והעובדה שהם לא אפשרו למערכת הפיננסית לקרוס. "החדשות הטובות הן שזה אפשר לנו להימנע מ־25% אבטלה בארצות הברית, צרפת או גרמניה. אבל החדשות הרעות הן שלא באמת תיקנו את הבעיות התקציביות המבניות שהיינו צריכים לתקן".

 

מה צריך לעשות?

“מי שרוצה צמיחה בת קיימא והרמונית, עם חלוקה הוגנת של הכנסות ועושר, צריך לפחות שני דברים. קודם כל, מס הכנסה פרוגרסיבי מאוד בצמרת. אני לא מדבר על אנשים שמרוויחים פי חמישה או עשרה מההכנסה הממוצעת. אני מדבר על הכנסה ממש גדולה - יותר ממיליון דולר לשנה. והדבר השני הוא מיסוי עושר פרוגרסיבי, ובמיוחד מס ירושה. כי בטווח הארוך, אני אפילו יותר מוטרד מהתפתחות חלוקת העושר משאני מוטרד מחלוקת ההכנסה. אני חושב שהתפלגות ההכנסות היא בעיה רצינית, אבל התפלגות העושר עלולה להיות בעיה אפילו יותר רצינית, במיוחד אם האוכלוסייה לא גדלה הרבה. כשיש לך קיפאון דמוגרפי, העושר מהעבר הופך להיות מאוד חשוב. זה היה המצב בחברה המסורתית עד המאה ה־19, ואני חושש שזה מתחיל להיות שוב המצב בכמה מדינות אירופיות.

 

“אני לא יודע איך זה בתל אביב", מוסיף פיקטי. "אבל בפריז או בלונדון, אם אתה רוצה לקנות דירה רק באמצעות ההכנסה שלך מעבודה, זו חייבת להיות הכנסה ממש גדולה. זו רק סיבה אחת מדוע עושר שעובר בירושה משחק תפקיד גדול יותר. בצרפת אנחנו רואים חזרה לרמות ירושה מאוד גבוהות, שלא ראינו מאז ימי הבל אפוק, לפני מלחמת העולם הראשונה. אם רוצים להתערב במצב הזה, מס הכנסה לא מספיק. צריך מס עושר פרוגרסיבי, ובמיוחד מס ירושה. ואני חושב שזו אחת מצורות המיסוי ההוגנות והצודקות ביותר".

 

פיקטי בפתיחת ה־PSE בפריז ב־2007. "מקצוע הכלכלה בארצות הברית יהיר מדי ומרוכז מדי בעצמו, ואני לא בטוח שיש סיבות טובות ליוהרה הזאת" פיקטי בפתיחת ה־PSE בפריז ב־2007. "מקצוע הכלכלה בארצות הברית יהיר מדי ומרוכז מדי בעצמו, ואני לא בטוח שיש סיבות טובות ליוהרה הזאת" צילום: רויטרס

 

ישראל

איפה הנתונים?

פיקטי עצמו ביקר פעמיים בישראל, ומפגין עניין רב בשאלות מקומיות. בשלב מסוים הוא הופך את כיוון הראיון, ומנסה לברר איתנו איך ייתכן שלמדינה עם מורשת שוויונית כמו ישראל אין מס ירושה.

 

ומה מצבנו בהשוואות של פיקטי? "יש סיבות להאמין שהאי־שוויון גדל מאוד בישראל מאז שנות השבעים", אומר פיקטי, אבל הוא לא הצליח לכלול את ישראל במחקריו מסיבה פשוטה: אין לו מידע. הוא ועמיתיו, הוא מספר, פנו שוב ושוב אל רשויות המס ולא קיבלו את המידע הדרוש. "זה מידע אנונימי לחלוטין. אנחנו מתעניינים רק בסטטיסטיקות, לא בשמות", הוא מדגיש. "ואף פעם לא שלחו לנו שום דבר. בגלל זה לא יכולנו לכלול את ישראל במאגר המידע. יש לנו יותר מ־30 מדינות, כולל מדינות כמו פקיסטן, קולומביה, הודו וסין, וכמובן כל מדינות אירופה וצפון אמריקה. ובישראל היה פשוט בלתי אפשרי להשיג את המידע. וזה תמוה". ד"ר קרין ואן דר־בק, שמנסה לסייע בהשגת המידע עם עמיתיה באוניברסיטת בן־גוריון, מספרת גם היא על קשיים רבים ביצירת קשר עם גורמים במשרד האוצר, כולל ברשות למסים ובמינהל הכנסות המדינה, ועל חוסר בהירות מוחלט בשאלה מי בכלל מחזיק בנתוני ההכנסות ההיסטוריים והעכשוויים של מדינת ישראל.

 

פיקטי ועמיתיו, אגב, פנו בעבר גם אל הסטטיסטיקאי הראשי פרופ' שלמה יצחקי. בינתיים פרופ' יצחקי פוטר מתפקידו, אבל הוא זוכר את הפנייה אליו ב־2010, וזוכר כי נאלץ להשיב שאינו יכול לעזור. "היה לי הסכם ג'נטלמני עם רשות המסים שאני לא מעביר לגורם שלישי נתונים שקיבלתי ממנה לצורכי הלמ"ס ללא אישור של הרשות עצמה, ואני מבין שאישור כזה לא ניתן". רשות המסים אישרה שאכן קיים הסכם כזה מול הלמ"ס, ובמקביל טוענת שפיקטי ועמיתיו שלחו את בקשתם לכתובות דוא"ל שגויות.

 

אבל פיקטי יכול להתנחם בכך שלפחות לדברי יצחקי, הנתונים לא בהכרח היו שווים הרבה: "בכל מקרה, אני לא מאמין לנתונים של משרד האוצר ורשות המסים", אמר ל"מוסף כלכליסט", "הם מוטים וחסרים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x