• תפריט
מוסף 27.12.2012

אמא חנונית, אבא גיק, ילד מדליק

שיגור רקטות עם הילדים בחצר, שיעור במנועים אחרי הגן ומשחקי בובות שהופכים לסרטי אנימציה. הילדים שישבו מול המחשב במקום לשחק כדורגל הפכו להורים, ומורישים את הלהט הגיקי לילדיהם

"לראות מטאורים זה באמת כיף. זה כמו כוכב נופל, רק שלפעמים הם בצבעים, ירוק למשל. הם לא באמת נופלים, זה מאוד מאוד נדיר שמטאור באמת פוגע באדמה, כי בדרך כלל האטמוספרה שורפת אותו. אנחנו רואים את המטאור עצמו, וכשהוא נעלם הוא הופך לאפר. הוא זוהר כי הוא נשרף באטמוספרה". ברק לנדסמן (9) מהוד השרון יכול לדבר על מטאורים במשך שעות. במה עוד אתה מתעניין, אני שואלת. "אני אוהב מדע בדיוני", הוא עונה בהתלהבות. "אני רואה 'ד"ר הו' (סדרת מדע בדיוני מיתולוגית - דב"נ) למרות שזה באנגלית, אני מבין קצת וגם לא ממש אכפת לי מה אומרים. אני מאוד אוהב רובוטים שלא אוהבים אף אחד אחר חוץ מהזן שלהם, רובוטים עתידיים שאף בן אדם לא שולט בהם, ויש בתוכם איזשהו יצור חי".

 

אם ברק נשמע כמו גיק, זה כנראה כי הוא באמת כזה. ההורים שלו - קרן (35) הרופאה ובעלה יואב (37) מהנדס החלל - חינכו אותו לכך. "לילדים שלנו פשוט אין ברירה", פוסקת קרן, "אנחנו מאמינים בשילוב הילדים בחיי היומיום שלנו. זה אומר שאם אנחנו הולכים לכנסי מדע בדיוני הם באים איתנו, אם אנחנו הולכים לתצפיות אסטרונומיות הם באים איתנו, אם אנחנו הולכים להרצאות מדע הם באים איתנו. מעט מאוד ילדים נחשפו להרצאות מדעיות כמו ברק ואחותו קשת, ואף על פי שהיא רק בת 5 היא מאוד קשובה ומנסה להבין".

 

דידי ורדי עם הנכד רותם. תחביבים משותפים: בניית מכונות מג'אנק דידי ורדי עם הנכד רותם. תחביבים משותפים: בניית מכונות מג'אנק צילום: תומי הרפז

 

"כשיש דברים מעניינים שקורים עכשיו בחלל, כמו נחיתת קיוריוסטי על מאדים, עקבנו אחרי זה ביחד", מוסיף יואב. "הילדים שלי ידעו בפרטי פרטים מה הולך לקרות, וגם הרציתי על זה בבית הספר של ברק. כל דבר שקורה ואפשר לחוות בזמן אמת - הם חלק מההתרגשות הזאת. בחודשים החמים אנחנו יוצאים בערך פעם בחודש למדבר כדי להסתכל על השמים, ישנים באוהל. בגלל זיהום האוויר, בעיר אנחנו רואים בקושי 20 כוכבים בלילה. במדבר אנחנו רואים מאות אלפי כוכבים, אפילו את שביל החלב רואים בלי טלסקופ".

 

ברק, מה תרצה להיות כשתגדל?

"פעם רציתי להיות שוטר, פעם נגר, אני עדיין לא יודע".

 

הילדים הגיקים הפכו להורים

"הילדות בתיה עוזיאליות ואני טכנולוגי"

 

קימה לפנות בוקר, 'חפירת שלשולים' ביום שלפני ואחסונם בתוך קופסת בוץ עם חורי אוורור, שליפת הדגים מהמים בעזרת מוט מגב מחובר לרשת (כשאבי על הרולר) - כילדה זה תמיד נראה לי כמו הבילוי הכי בנלי, בפרט כשעושים זאת אחת לחודש. לחוויה הזאת נלוו טקסים (כמו לשבת דקה יחד בשתיקה לפני היציאה כדי לוודא שלא שכחנו כלום), פרקטיקות קבועות (להשתלשל עם חבל עבה שקשור לגלגל האוטו כדי לרדת לאתר הדיג המועדף) וגאדג'טס שהיו רק לנו (10 מעמדים לחכות שרותכו אצל מסגר, פעמונים לחכה שמסגירים דג שנתפס). הפעילות הזאת, שנמשכה שנים, לרגע לא נראתה לי הרפתקנית במיוחד. אף פעם לא הרגשתי חלק מתחביב גיקי, בטח לא של מישהו אחר. העיקרון הזה, של הורה שחי עם הילד בצורה אקטיבית את תחום העניין שלו, עובד גם היום. ילד שגדל לתוך תרבות אזוטרית או תחום עניין מסוים פשוט גדל לתוכם, ואם ההתנגדות שלו כלפיו אינה עזה - התחום הופך לחלק ממנו.

 

דן-יה ודנה שוורץ בראל עם הילד יאיר. תחביב משותף: מנועים דן-יה ודנה שוורץ בראל עם הילד יאיר. תחביב משותף: מנועים צילום: תומי הרפז

 

כיום, ילדים שגדלו בשנות הפריחה הטכנולוגית והיו מהראשונים לאמץ אותה - גיקים, בקיצור - הם כבר הורים בעצמם. חלק מהם מגדלים את הילדים שלהם באווירה של חדשנות טכנולוגית, או סתם משתפים אותם בתחומי העניין הייחודיים שלהם. ההורים האלה מקבלים רוח גבית עזה מבלוגים, חשבונות טוויטר וכנסי יצירתיות. לעתים ההורה הוא זה שמכניס את הילד לעולם הגיקי שלו, ולפעמים זו פשוט הסקרנות וההעמקה שההורה מסוגל להפגין בנושאים הכי קטנים ושוליים שמעסיקים את הילד, מדינוזאורים עד משחקי מחשב.

 

לרוני (8.5) ונוגה (6.5) מזרחי מרחובות, למשל, יש אבא סופר־גיק. רפי מזרחי הוא איש הייטק, עובד בחברת Boxeeוגם ב־Feng GUI, ואחת הדמויות הבולטות בגראז' גיקס (חבורה שנפגשת ובונה יחד דברים ביזאריים, כמו רובוט שמנגן על גיטרה או תלבושת שמתפקדת כשלט אנושי לנינטנדו Wii). הבית עצמו מלא חומרי יצירה: ניירות צלופן, טושים שלא נמחקים, כפתורים, שבלונות, חוטי תפירה, חותמות וחרוזים. "הילדות שלי בתיה עוזיאליות ואני טכנולוגי. כל היום הן מדביקות וגוזרות בדים, ניירות צבעוניים, הבית מלא חומרים כאלה", הוא אומר. מזרחי, מצדו, לא יכול להתאפק מלהכניס טוויסטים דיגיטליים לתוך הצעצועים והמשחקים של הבנות: שולחן המוזיקה שלהן הפך לבקר מוזיקה ששולט על דגימות צליל, ובחדר העבודה המשפחתי נבנה מדיה סנטר של ממש. הבנות מספרות שהכינו "סטופ מושן מובי", בשפה של אבא: "שמנו מצלמה על השולחן, בנינו משהו בפליימוביל, ובכל פעם הזזנו טיפה וצילמנו המון תמונות עד שיצא סרטון".

 

"זו דוגמה למשהו שאני מביא מהעולם הטכנולוגי שלי לעולם היצירה שלהן", אומר מזרחי, "בכיף הייתי מכניס אותן למדרגה גבוהה יותר של התחביבים הדיגיטליים שלי, אבל כרגע מה שתופס אותן זה מה שנמצא בטווח היכולות שלהן". נוגה מוסיפה לפירוט את "התוכנה לעיצוב בגדים של אישוֹת", שהכיר לה אבא. "נשים", מתקנת אמא שלה, מאיה. אבל השבחים על המשחקים החכמים עם אבא הופכים מהר מאוד לתלונות: "הוא כל הזמן עובד על המחשב", מציינת רוני. "תודה לאל שיש שישי ושבת". שלא בפניו, נוגה מודה ש"הכי אני אוהבת לשחק עם אבא במשחקי קופסה, כי הוא גרוע בהם ואני מנצחת אותו".

 

הכל בגלל תרבות האקזיטים

"המצליחנים החדשים הם אנשים כמו ינקי מרגלית וגיל שויד"

 

"כשאומרים היום לאמא יהודייה שיש לה בן חנון - זה דווקא לא רע, כי אולי יום אחד יהיה לו סטארט־אפ", אומר פרופ' עמירם רביב, דיקאן בי"ס לפסיכולוגיה במרכז האקדמי אור יהודה. אם פעם הורים היו מנסים להפריד בין הילד למחשב ולשלוח אותו למטה לשחק עם חברים במקום לקרוא, היום, בגלל תרבות האקזיטים, הגישה כלפי הגיקים שונה. "פעם גיק היה יורם בכל המובנים", אומר רביב, "היום הגיקים הם המצליחנים החדשים, הם אנשים כמו ינקי מרגלית וגיל שויד. בעבר מה שקבע את הבולטות החברתית בגיל התיכון היה מצוינות בספורט, אבל היום כבר אין קורלציה אוטומטית ויש הרבה חנונים עם דימוי עצמי גבוה. מה שהעלה את קרנם הוא תרבות האקזיטים שהתפתחה בשנים האחרונות. מארק צוקרברג, למשל, הוא דוגמה למישהו שלא כל כך טוב בכישורים חברתיים, אבל זה לא הפריע לו ליצור את הרשת החברתית הגדולה בעולם".

 

שמות ההורים: שביט ויורם רטר. שמות הילדים: אלון (18) ואייל (15) תחביב משותף: בניית משגרי רקטות שמות ההורים: שביט ויורם רטר. שמות הילדים: אלון (18) ואייל (15) תחביב משותף: בניית משגרי רקטות צילום: עמית שעל

 

מזרחי, אגב, מגלה גישה אמביוולנטית כשאני שואלת אם השתלבות בעולם העבודה העתידי היא פקטור למשחק עם בנותיו במשחקים טכנולוגיים מתוחכמים. "אני כן מנסה למשוך אותם לדברים דיגיטליים, אבל אני זורם איתן", הוא אומר, "אני לא מתאמץ ולא מתעקש. אני עושה את זה בשביל הכיף שלהן, להעשיר את עולם התוכן שלהן עכשיו, לא בשביל להכין אותן לעולם עתידי. חשוב לי שייחשפו לזמינות של הדברים ולקלות שבה אפשר לעשות אותם. חשוב לי שיידעו גם הלאה שיש דברים בעולם הדיגיטלי שלא כל כך קשה לעשות אותם, שזה לא גדול עליהן".

 

"תמיד יש הורים מהגיהינום שרוצים שהילד יהיה המשך שלהם", אומר הפסיכולוג יאיר בר חיים מאוניברסיטת תל אביב. "זה לא ספציפי לגיקיות. אף אחד לא יחשוד שהורה ששולח את הילדים שלו לחוג כדורגל או כדורסל מקדם משהו מוזר. מצד שני, יש הורים שרודים בילדים כדי שינגנו בפסנתר. כיום מדע וטכנולוגיה הם כבר לא תרבות שוליים, יש ילדים שזה באמת מעניין אותם. המצב האידאלי הוא שהורים מזהים כל מיני דברים שהילדים נמשכים אליהם ועוזרים להם להגיע לשם. ילדים מנסים להתחבר להורים שלהם בכל מיני דרכים".

 

כלומר אין חשיבות לנושא המשותף, אלא בעיקר לדינמיקה שנוצרת בין ההורה לילד?

"כן, בדינמיקה בין הורים לילדים הנושאים פחות חשובים מהדינמיקה עצמה. אנחנו חיים בחברה שבה לא רק ההורים מתגמלים את הילדים על התעניינות טכנולוגית, אלא גם החברה, ואז נוצרת דינמיקה טבעית שבה הילד נשאב לעולם של ההורה".

 

אתה מתאר את זה כמסלול חד־כיווני.

"זה לא תמיד צריך להיות חד־כיווני. אם ההורה רגיש למה שמעניין את הילד, אז הוא יכול לכוון את עצמו. אם להורה יש חוש טכנולוגי והעדפות תרבותיות מיוחדות, והילד נהנה מתשומת הלב סביב תחומי העניין שלו, שוב נוצר תמריץ. בין סב לילד זה עובד אותו הדבר, כי הרבה פעמים הסבים יותר פנויים. כשיש תחום עניין משותף עם הסבא, והסבא מוכן להשקיע בילד לאורך זמן, זאת סבאות אקטיבית. יש סבים שנותנים חום ואהבה ובזה זה נגמר".

 

שמות ההורים: קרן ויואב לנדסמן. שמות הילדים: ברק (9) וקשת  (5). תחביב משותף: אסטרונומיה ומדע בדיוני שמות ההורים: קרן ויואב לנדסמן. שמות הילדים: ברק (9) וקשת (5). תחביב משותף: אסטרונומיה ומדע בדיוני צילום: תומי הרפז

 

דור שלישי לשריטה

"סבא אומר שנולדתי עם כלי עבודה ביד"

 

סדנת העבודה של דידי ורדי (78) היא מגרש המשחקים האולטימטיבי: כלי עבודה בעלי חזות עתיקה מכל הסוגים מקשטים את הקירות, חלקי גרוטאות פזורים מסביב, ובכל פינה נמצאות מכונות שמדגימות תופעות פיזיקליות שונות שדידי בנה מצינורות מים וביוב, גלגלי אופניים, שרשראות וכדורים. "אל תנסי להבין", מסביר הבן של דידי, שי, כשאנחנו נעמדים ליד מכונה המורכבת מגלגלי אופניים צבעוניים שמסיעה כדורים במסלול רעשני ומהפנט. עוד נוצרו בסדנה (וכיום מאוחסנים בבית חנן): מכונה שמנגנת באמצעות כדורי פינג פונג; מכונה שמדגימה 35 תופעות בפיזיקה וגרביטציה ואז מגוללת נייר טואלט; ומכונה שסיבוב גלגלי השיניים שלה מביא להפרחת בועות סבון.

 

שי הגיע לכאן כדי להפקיד אצל אביו, שהוא אחיו הבכור של גורו הסטארט־אפים יוסי ורדי, את בנו רותם (8 וחצי). רותם נכנס לסדנה ומתנהג כבעל הבית: הוא מיד מתחיל לנסר, לנקב ולשייף בפצירות חלקי עץ. הוא בונה, לדבריו, חללית. בעתיד הוא מתכנן לבנות גם משחק כדורסל: "זה יהיה מגרש עם סלים וכדורים, ועם הלחצנים אפשר יהיה לקלוע לסל. הם יעבדו על סוללה. אני אשב מול חבר ונראה מי יקלע", הוא אומר תוך ניסור של רגלי החללית.

 

"הוא לא אוהב רק לשחק, אלא גם לעבוד", אומר סבא דידי בגאווה מופגנת. "זה עניין מולד - או שיש לך או שאין לך את זה. את כל עניין היצירה התחלתי אחרי שבני רון נהרג בלבנון וייסדתי את המרכז למחוננים על שמו. רון היה סופר־גיק. היינו עובדים בלגו, באלקטרוניקה, היתה לנו מעבדת אלקטרוניקה וצילום. כשהקמתי את המרכז על שמו החלטתי להנציח אותו במוזיאון מדע, והתחלתי להתעסק עם בנייה של הדברים האלה".

 

"גם אם לא היתה ההשפעה של סבא, רותם היה מגיע לכך בכל מקרה", אומר שי, "אנחנו בונים לעצמנו יחד דברים לחצר ולגינה, לא רק דברים פרקטיים. לרותם יש את הקטע, יש לו את השריטה המשפחתית, הוא קיבל בגנים את החוש. לא כל שאר הנכדים קיבלו את זה". "כשאני בא לסבא וסבתא יש סיכוי של 3% שאני לא ארד לסדנה", מאשר רותם, "אני אוהב לבנות, אבל הכי אני אוהב לנסר ולתת מכות עם פטיש. סבא אומר שנולדתי עם כלי עבודה ביד".

 

קשה להתכחש להשפעה העמוקה של עיסוק משותף כזה, אפילו אם הילדים גדלים ומפסיקים להתלהב ממנו. הפער בהתלהבות בין יורם רטר (55), מהנדס מקריית אונו ופעיל בפורום החדשנות של התעשייה האווירית, לבין ילדיו אלון (18) ואייל (15) הוא בעיקר משעשע. רטר עורך שיגורי רקטות בכל הזדמנות, מאירועים חברתיים בפארק הירקון ועד לכנסי חדשנות. "בעיניי זאת הנדסה ממש לא פשוטה, עם די הרבה פיזיקה", הוא אומר, "לחצים ונפחים, מכניקה. זאת הנדסת מכונות קלאסית נטו". אל שיגורי הרקטות הגיע כשהתנדב ללמד בבית הספר הדמוקרטי של ילדיו, ונשאב פנימה. "זה תחביב מאוד מידבק", הוא אומר, "אבל עם השנים הילדים די מיצו את הנושא. הם עדיין באים איתי כשאני משגר, אבל ההתלהבות שלהם היא כבר לא מה שהיתה פעם". "אבא עושה את זה כבר יותר מעשר שנים", מסביר אייל, "תחשבי איך זה לחיות עם זה מגיל 5".

 

שמות ההורים: שירי ואסף פרציגר-כהן. שמות הילדים: אוריה (9) ודן-דן (7). תחביבים משותפים:  מיתולוגיה יוונית, גיבורי על, פנטזיה ומדע בדיוני שמות ההורים: שירי ואסף פרציגר-כהן. שמות הילדים: אוריה (9) ודן-דן (7). תחביבים משותפים: מיתולוגיה יוונית, גיבורי על, פנטזיה ומדע בדיוני צילום: תומי הרפז

 

"ברור שכאשר הורה משלב ילד בתחום שקרוב ללבו הוא ינחיל לו אותו עם הרבה יותר אהבה, אכפתיות ומעורבות", אומר פרופ' רביב. "יש כאן נקודה עדינה של איזון, צריך להגיע לנקודת ה'גוד אינאף' - שזה לא יהיה יותר מדי וגם לא פחות מדי עבור הילד. אם מצליחים - זה עושה רק טוב".

 

אמהות גיקיות

"הדבר הכי משמעותי בהורות גיקית הוא הדמיון"

 

לצד עשרות רבות של בלוגים גיקיים בעברית דוגמת בלוג החלל "מסה קריטית", "צו השעה — בלוג השעונים העברי הראשון", "בלוג רקטות מים" ורבים אחרים המתוחזקים בידי גברים, שעל האבהות שלהם אפשר לקרוא רק בין השורות, בולטים לאחרונה גם בלוגים של נשים, שמציגים את עצמם כבלוגים של אמהות גיקיות במוצהר. הבלוג של דן־יה שוורץ־בראל, למשל, "עוסק במוזיקה, ילדים, גיקיזם, פוליטיקה ושאר הבלים".

 

הבילוי החביב על דן־יה ויאיר בן ה־4 (מתן בן השנה עדיין קטן מדי) הוא צפייה במנועים של מכוניות. במקום ללכת עם חבריו לג'ימבורי, יאיר נוהג לבקר עם אמו בסוכנויות רכב ולצפות איתה במנועים. הוא יודע שרדיאטור הוא משהו "שבתוכו עוברים מים, כדי לקרר את המנוע שמאוד מתאמץ ומתחמם", על השמן "שעוזר לדברים להחליק אחד עם השני", ועל הדלק "שהוא האוכל של האוטו". במצלמה הדיגיטלית שלו יאיר מצלם בעיקר סמלים של מכוניות.

 

"אני גיקית ויש לי צעצועים של גיקים, אז לפעמים הילדים משחקים איתי, או לובשים בגדים עם התחכמויות גיקיות וטישירטס של חנונים שאני קונה בחו"ל", אומרת שוורץ־בראל. "יש ילדי אוטואים ויש ילדי דינוזאורים, אז הבן הגדול שלי הוא ילד של אוטואים. אני מבינה במנועים קצת מעל הממוצע - זה התחיל בלימודי התיאוריה, כשלקחתי את החלק הזה בלימודים ממש ברצינות - אז אנחנו הולכים לסוכנויות רכב, מסתכלים למכוניות במנוע. זו פעילות חברתית, וזה ללא ספק יותר נעים בחורף מללכת לג'ימבורי. לא מזמן הוא שאל אותי על הגריל בפרונט של האוטו, אז דיברנו על מערכת הקירור, פתחנו את המכסה והסתכלנו על הרדיאטור".

 

הצד השני של העניין, היא מודה, הוא המחויבות להסבר מפורט וסבלני לילד, גם כשזה הופך למתיש. "כשהוא שאל על הברז הקטן שמתחבר לניאגרה, הראיתי לו איך המצוף עולה כשהניאגרה מתמלאת", היא מספרת, "ונאלצתי לעשות איתו את זה שוב ושוב ושוב. מעבר לטרחנות ולהסברים הארוכים שלי ולסקרנות שלו מהצד השני, אין הבדל בין הילדים שלי לילדים של אנשים לא חנונים. ילדים הם נורא טאבולות ראסות, כל דבר שאת אומרת להם הם סופגים. עם הזמן זה ממש מתחיל להיות מגניב, אנחנו ממש מבלים ביחד. הדבר הכי משמעותי בגיקיות שלי כאמא הוא הדמיון. כל דבר מזכיר לי משהו, מכל דבר אפשר לעשות משחק. בזה ילדים לוקחים אותנו בהליכה - אין שום דרך לעמוד בקצב שלהם".

 

"תמיד הייתי גיקית", אומרת שירי פרציגר־כהן, בעלת הבלוג "אני לא כאן" ומנהלת מחלקת דיגיטל במשרד יחסי הציבור שלום תל אביב, "אבל כנראה רק בשש השנים האחרונות אני אומרת את זה פתוח. הייתי מהילדים שקוראים הרבה ספרים, מיתולוגיה יוונית ונרניה. כל הזמן דחפו אותי למדע, בכיתה ד' למדתי לתכנת, אף פעם לא הרגשתי מיינסטרים. כשגיקית נהיית אמא באופן טבעי הדברים משתלבים. יש באמהות גיקית יתרון כי קל נורא למצוא תחומי עניין משותפים עם הילדים. אנחנו רואים סרטים ביחד, את כל גיבורי־העל, 'ספיידרמן', 'סטאר טרק', 'בטמן', כל הסרטים של הגיקים. אני לא חושבת שזאת אג'נדה הורית במוצהר, אבל באופן טבעי זה נכנס לגידול ילדים".

 

כשצורכים תרבות שוליים, כנראה צריך גם לאמן את שרירי היצירתיות. לאוריה (9) ולדן דן (7) עשרות קלפי משחק רביעיות שהכינו בעצמם, שבהם מככבות דמויות מהעולם הפנטסטי המשותף להם ולאמם. הם פורסים על הרצפה דוגמאות: ילדי אלים, אלים בכירים, אלים זוטרים, גיבורי 'סטאר וורס', מפלצות טובות ומפלצות רעות. "זה דארת' וויידר, הכי רשע ב'סטאר וורס', הוא היה טוב והפך לרשע", מסביר לי אוריה. אחרי שעברנו על קלפי הנימפות, אוריה מצביע על ציור בלתי מוסבר: "זה הרקולס, הוא תינוק חונק נחשים. כשהוא היה תינוק הרה שנאה אותו ושלחה לו נחשים, אז הוא חנק אותם", וממשיך לדבר על דמויות מהמיתולוגיה היוונית כאילו היו גיבורי הפסטיגל. מבחינת שירי, זה הרבה יותר ממשחק קלפים. "הכנו רביעיות של מיתולוגיה יוונית כי סדרת ספרי פרסי ג'קסון עוסקת בזה, אבל מה שמגניב ברביעיות הוא שכל תכנון המשחק נורא מתוחכם. צריך לחשוב באופן סדרתי, מה המכנה המשותף שמייצר סדרה של ארבעה קלפים, איך ייראה הקלף, איך יוצרים סמל ויזואלי ששייך לסדרה מסוימת. הם ממש לומדים לעצב ממשק משתמש".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x