• תפריט
מוסף 06.12.2012

שנת שמיטה

שמיטת חובות היא הרעיון הכלכלי החם של הרגע. מיוזמות חוץ־ממסדיות מצליחות, דרך הוגים מקוריים ועד כלכלנים בכירים, כולם מגלים כעת את המסורת העתיקה ומאמינים שרק היא תוכל להציל את הכלכלה

איתי להט 09:3006.12.12
ביום חמישי לפני שלושה שבועות התכנסו כמה סלבס אמריקאים במועדון לה פויסון רוז' בניו יורק וכיכבו בשירותרום. היו שם שירים, היו תרומות, רק שבמקום חיילים היו חייבים. זה היה אירוע ראשון בתוכנית חברתית חדשה לשמיטת חובות שנקראת Rolling Jubilee. הרעיון פשוט: לגייס מהציבור תרומות קטנות, לקנות הלוואות של אנשים במצוקה כלכלית ולמחוק להם את החוב.

 

מדובר בחובות שבעליהם חדלו להחזיר ושהבנקים התייאשו מלרדוף אותם. אלה בדרך כלל חובות ישנים של אזרחים מבוגרים או נכים שההכנסה שלהם כל כך נמוכה שאפילו אי אפשר לעקל אותה כדי להחזיר את החוב. הבנקים לרוב מוכרים את החובות האלה ב־5 סנט לדולר לחברות גבייה מקצועיות, ואלה מתחילות במסע הטרדות של הלווים, כולל בדרכים לא חוקיות. לפי נתונים שאספה תנועת Strike Debt, אחד מכל שבעה אמריקאים מתמודד עם גובי חובות מטרידים. לרוב מדובר בחובות רפואיים, בעקבות הלוואות לצורך הטיפולים, או בחובות בעקבות לימודים גבוהים, שתופחים ומדרדרים את מצבם הכלכלי של רבים מבני מעמד הביניים או המעמד הנמוך. בארצות הברית, שבה אדם נמדד לעתים קרובות על פי היסטוריית האשראי שלו, חוב שלא שולם הוא כאות קין שעשוי להקשות עליו למצוא עבודה ודירה, ובמקרים רבים שולח אנשים לחיות במחתרת.

 

כדי לשנות את המציאות הזאת נולדה יוזמת Rolling Jubilee, מבית Strike Debt, קואליציה של קבוצות שצמחה מתוך תנועת לכבוש את וול סטריט כדי לגבש פתרונות למכת החובות הפרטיים והמוניציפליים בארצות הברית. אנשי התנועה מנסים לעשות את זה בשיטות מוכרות: הם פשוט עושים לאזרח הקטן מה שהממשל עשה לחברות ענק - מחלצים אותו.

לא צריך בשביל זה המון כסף, אלא רק, כאמור, 5% מערך החוב. כלומר כדי לשחרר אדם מן היישוב מעול הלוואה של עשרת אלפים דולר צריך רק 500 דולר. זה סכום לא גדול, והוא יכול להוציא אנשים מהעוני ולהחזיר אותם למסלול צרכני ויצרני שתורם לכלכלה כולה: הבנקים זוכים לראות חלק מהכסף והחייבים זוכים בסיכוי להתחיל מחדש.

 

במהלך ראשון התנועה כבר קנתה תמורת 500 דולר הלוואות בסכום של 14 אלף דולר, ומחקה אותן. מתחילת איסוף התרומות היא כבר גייסה יותר מ־450 אלף דולר, שמיועדים לשמיטת יותר מ־9 מיליון דולר חוב, והמבצע נמשך במרץ. עם הסכומים האלה אנשי היוזמה נכנסים לשוק המשני של קוני החובות. "יש לנו ברוקרים שקונים את החובות בשבילנו, ארוזים בחבילות, בלי לדעת למי הם שייכים", מסביר ל"מוסף כלכליסט" ג'ים קוסטנזו, כלכלן ואחד הפעילים בקבוצה. "אחרי שנקנה נקבל רשימה של החייבים ואז נשלח להם מכתב ובו נספר להם שהחוב שלהם נמחל".

 

היוזמה ספגה ביקורת בעיקר על כך שהיא עלולה להעלות את מחירי החובות, אבל כולם יודעים שלא משנה כמה חובות תקנה, מדובר בטיפה בים של החובות הפרטיים בארצות הברית, המסתכמים ב־13 טריליון דולר. "לעולם לא נוכל לקנות מספיק חוב כדי לעזור לכל מי שצריך", אומר קוסטנזו. "זו פעולה קונקרטית אבל גם סמלית. זה יותר עניין של להעלות את המודעות, לחשוף את האבסורד שבמערכת וליצור תנועת חייבים בינלאומית".

 

הפגנה בניו יורק באוקטובר, במסגרת השבוע הבינלאומי לפעולה נגד החוב. אנשי לכבוש את וול סטריט כבר שומטים הפגנה בניו יורק באוקטובר, במסגרת השבוע הבינלאומי לפעולה נגד החוב. אנשי לכבוש את וול סטריט כבר שומטים

 

Rolling Jubilee היא אחד המהלכים הפרקטיים הראשונים לטיפול בחוב, אבל היא לא היחידה. הקואליציה הבריטית למחיקת חוב, שהוקמה במקור כדי לעודד את הכלכלות המפותחות למחוק חובות של כלכלות מתפתחות, מובילה בשנתיים האחרונות גם קמפיין לביטול חובות פרטיים. המסר הזה הצליח אפילו לחלחל ל־AIB, אחד הבנקים הגדולים באירלנד, שהחליט בתחילת החודש למחוק יותר מעשרת אלפים חובות של אזרחים שלא הצליחו לעמוד בהחזר המשכנתאות שלהם. הבנק הזה, אגב, נמצא בבעלות חלקית של הממשלה האירית וקיבל בעצמו חילוץ בהיקף של 21 מיליארד יורו. במקביל צצות תנועות של מחיקת חובות בניו זילנד, באוסטרליה, בגרמניה ובמדינות נוספות, ועוד ועוד כלכלנים בכירים קוראים לשמוט.

 

כשכלי תקשורת מרכזיים ובמות מכובדות נמלאים הצהרות חד־משמעיות בעניין מפי אנשים כמו פרופ' הא־ג'ון צ'אנג מקיימברידג' (מחבר "23 דברים שלא מספרים לכם על קפיטליזם"), פרופ' סטיב קין מאוניברסיטת סידני, פרופ' מייקל הדסון מאוניברסיטת מיזורי, פרופ' דיוויד הרווי מאוניברסיטת ניו יורק ופרופ' כריסטינה רומר, לשעבר יועצת בכירה בממשל אובמה - כבר ברור שהעולם נכנס לשנת שמיטה.

 

לחלץ עולם שכורע תחת חוב

 

האיש הבולט באירוע של Rolling Jubilee לפני שבועיים לא היה אחד הסלבס המוכרים מערוצי הבידור. הוא היה ד"ר דיוויד גרייבר (David Graeber), אנתרופולוג חברתי ואקטיביסט פוליטי, שעסק בשנים האחרונות בחקר החוב, הצרות שהוא גורם לנו והדרכים להתמודד איתו. גרייבר ניצב שם כגורו הנוכחי של שמיטת החובות, והאיש עם הראייה הרחבה שהזכיר לנוכחים שלא מדובר בטרנד של הרגע אלא באחד הערכים הבולטים והחומלים לאורך כל ההיסטוריה, בתרבויות שונות. "זה מופיע בתנ"ך, וגם בבודהיזם, יש לנו אינספור תקדימים היסטוריים: מסופוטמיה, יוון, רומא", אומר גרייבר ל"מוסף כלכליסט". "ארגנטינה עשתה את זה לפני עשור, איסלנד לפני חמש שנים, אפילו סעודיה מחקה חובות לאזרחים בזמן האביב הערבי. זה לא משהו חדש. מאז ומתמיד מחיקת חובות היתה חלק מתהליך שחרור גדול, לא אחת בעקבות מהפכה, החלפת שלטון, מלוכה חדשה או מרד".

 

עכשיו, הוא סבור, אנחנו שוב על הצוק, והצעד נדרש. חלק ניכר ממשקי הבית בעולם המפותח כבולים בחוב כלשהו, שמחניק את חייהם, מכריח אותם לעבוד הרבה יותר קשה, מגביל את הצריכה שלהם, ובעיקר נראה כדבר מה שאין לו סוף, ושכל הזמן רק גורר את הכלכלה כולה ואת היחידים שמרכיבים אותה עוד ועוד למטה. "אנחנו חיים כיום בעולם שכורע תחת חוב", אומר גרייבר. "הנתונים על חלוקת ההון בעולם המערבי מלמדים שאנחנו נמצאים במצב גרוע יותר מבימי הביניים.

ולהזכירך, בימי הביניים אנשים היו מוכרים את עצמם, את ילדיהם ואת נשותיהם לעבדות כדי לפרוע את חובותיהם. אנחנו חושבים שהיום זה אחרת, אבל למעשה במקום למכור את עצמנו אנחנו משכירים נתחים מעצמנו לבעלי החוב שלנו".

 

הפרספקטיבה של גרייבר היא לא רק היסטורית מאוד, אלא גם כלכלית מאוד. בשלל מאמרים שפרסם ובספרו עב הכרס "חוב: 5,000 השנים הראשונות" - שיצא בשנה שעברה, עורר דיון ציבורי נרחב וזכה בפרסים - הוא חקר את השימוש האנושי בכסף, באשראי ובברטר, וניתח את המערכת הכלכלית מנקודת מבט אחרת, אנתרופולוגית בעיקרה, המבינה את ההשלכות הרחבות של כסף וחוב על החברה כולה לאורך אלפי שנים. בשנים האחרונות, ובעיקר בשנתיים האחרונות, הוא מנסה לשים את התובנות האלה במרכז הדיון הציבורי, וזוכה להדים נרחבים. "אם יש משמעות כלשהי לדמוקרטיה, הרי היא שאנחנו יכולים לנהל דיון על האופן שבו דברים מתבצעים בחברה שלנו", הוא מסביר. "אז בוא ננהל דיון מחדש על החובות שלנו. אחרי הכל גילינו ב־2008 שאם אתה AIG או בנק אוף אמריקה אתה יכול בקלות לנהל משא ומתן על חוב ולמחוק טריליונים של דולרים. אנחנו יודעים שהם יכולים לעשות את זה עבור השחקנים הגדולים, אז בואו נעשה את זה לכל השאר ונתחיל מחדש. רצוי עם שיטה מוניטרית חדשה של רזרבה מלאה".

 

ד"ר דיוויד גרייבר. "חוב הוא מוסרי עד נקודה מסוימת, ומהנקודה הזאת המערכות קורסות" ד"ר דיוויד גרייבר. "חוב הוא מוסרי עד נקודה מסוימת, ומהנקודה הזאת המערכות קורסות" צילום: בלומברג

 

מקל עצום בגלגלי הכלכלה

 

שמיטת חובות היא אם כן לא אקט תלוש של חמלה רכה כלפי יחידים, אלא אקט כלכלי המבקש לתקן את השיטה כולה. כשגרייבר שואף לשלב את שמיטת החובות עם מעבר לרזרבה מלאה, הוא מתייחס לשינוי עמוק ומהפכני המכונה "תוכנית שיקגו", שדוגלת במעבר מהשיטה הכלכלית של רזרבה חלקית הנהוגה היום לרזרבה מלאה. התוכנית הזו נהגתה לפני 80 שנה על ידי צוות כלכלנים מאסכולת שיקגו, בראשות אירווינג פישר, ובשנה האחרונה, לנוכח המשבר הכלכלי העולמי, היא מקודמת שוב בדמות מסמך מקיף של שני חוקרים מהבנק העולמי, שניתחו את התוכנית מאספקטים כלכליים עדכניים והגיעו למסקנה כי היא תוכל להביא לצמיחה מהירה, לצמצום הפערים, להרגעת האינפלציה ולריסון הבנקים. הפנים של תוכנית שיקגו כיום הם אלה של ד"ר מייקל קמהוף (Michael Kumhof), אחד הכלכלנים במחלקת המחקר של הבנק העולמי, שמזהה גם הוא את הצורך בשמיטת חובות כצורך כלכלי אקוטי כרגע.

 

למה בעצם חוב הוא כל כך לא טוב?

"ברמת הפרט, החשש הוא כמובן מחוסר יכולת לעמוד בהלוואה, שנפרסת על פני שנים", מסביר קמהוף ל"מוסף כלכליסט". "נניח שהמשכנתא שלך היא רק 20% מהכנסתך, מצב שפיר לכל הדעות. אתה עדיין בסיכון גבוה. בכל העולם המערבי השכר נשחק בשני העשורים האחרונים, וכך נשחקת היכולת שלך להחזיר את ההלוואה. כמו כן, ברגע שמגיע זעזוע חיצוני כמו משבר כלכלי אתה עלול לאבד את מקום עבודתך, והיכולת שלך לשלם את החוב תיפגע אנושות.

 

"ברמת הכלכלה כולה, קח את המצב היחידני הזה ותכפיל אותו בכמה מיליונים. זה מה שקרה לפני המשבר של 2008 - אנשים רכבו על גל הבום של הנדל"ן, היו אופטימיים ולקחו אשראי לרכישת נדל"ן. ואז זינק מחיר הנפט, ואיתו מחיר הדלק. פתאום אנשים היום חייבים להוציא הרבה יותר על הנסיעה שלהם למקום העבודה, ובלי עבודה אין הכנסה. הנה מקרה של זעזוע חיצוני במחירי האנרגיה שהשפיע על היכולת של חייבים לשלם את חובם. מספר חדלי הפירעון עלה בצורה חדה, וכתוצאה מכך בנקים שארזו ומכרו את המשכנתאות ככלים פיננסיים לבנקים אחרים היו בצרות. כל המערכת הזדעזעה, וקיבלנו משבר גלובלי שאנחנו עדיין בעיצומו. כשרמות החוב במשק כולו גבוהות במיוחד, לכל זעזוע קטן יש השלכות מרחיקות לכת על היכולת של החייבים לשלם את חובם, וכתוצאה מכך כל המערכת הכלכלית שבירה יותר".

 

בית שמוצע לרכישה בארה"ב. "אנשים רכבו על גל הבום של הנדל"ן" בית שמוצע לרכישה בארה"ב. "אנשים רכבו על גל הבום של הנדל"ן" צילום: בלומברג

 

כדי להבין את עומק השילוב של החוב הפרטי בכלכלה כדאי להסתכל על המספרים. בספטמבר פרסם הבנק המרכזי של ארצות הברית את נתוני החוב של משקי הבית. אלה רק החובות לבנקים, לא לגופים אחרים, ובשנה האחרונה (ספטמבר 2011 עד ספטמבר 2012) הם גדלו ב־39.4 מיליארד דולר והגיעו ל־13 טריליון. רק 2 טריליון פחות מהתמ"ג של ארצות הברית בשנה. זו לא רק בעיה אמריקאית, כמובן. בבריטניה החוב הכולל של משקי הבית עומד על 96% מהתמ"ג, בקנדה על 91%, בדרום קוריאה על 82% ובספרד על 81%. מצבה של ישראל עדיין טוב יחסית, וכאן החוב של משקי הבית הוא 42% מהתוצר. אפילו בשבדיה צמח החוב הממוצע של משקי הבית בשנה האחרונה ל־170% מההכנסה הפנויה של האזרחים.

 

בעתות משבר המצב חמור בהרבה. כך, ב־2008 החוב הפרטי בארצות הברית הגיע לשיא של 300% מהתוצר, 60% יותר מבתקופת השפל הגדול. פרופ' סטיב קין (Steve Keen) מאוניברסיטת סידני מציג את הנתון הזה כראיה חותכת לצורך להתחיל לשמוט חובות ומדבר על החוב כעל מקל עצום בגלגלי הכלכלה. קין, כלכלן ביקורתי וחריף, מרבה בשנים האחרונות לעסוק בחוב ובמצוקה הכלכלית המערכתית שמייצרת יחס לא נכון בין החוב לתוצר. הוא גורס כי לא רק בנקים ומערכות פיננסיות קורסים וגוררים את הכלכלה למטה, אלא גם האזרחים קורסים תחת נטל החובות ועושים אותו דבר. "במקרה הטוב, אם אמריקה תמשיך במגמה של כיווץ חוב הדרגתי - כלומר כזה המתרחש מתוך המערכת וללא התערבות חיצונית חד־משמעית - היא תצא מהשפל הנוכחי בעוד 15 שנה", טוען קין בהרצאותיו, "וזה יחזיר את האמריקאים ליחס של חוב־תוצר דומה למה שהיה שם בשנות השישים, כלומר לכלכלה בריאה".

 

פרופ' אטיף מיאן (Atif Mian) מאוניברסיטת פרינסטון הוא אחד החוקרים המובילים העוסקים בקשר בין חוב לאי־יציבות כלכלית. מסקנת המחקר שלו, שמעמידה בסימן שאלה כמעט את כל מדיניות מקבלי ההחלטות בעולם, מראה בבירור כיצד אנשים שטובעים בחוב גדול עושים את הדבר המתבקש - מצמצמים בהוצאות שלהם. הם קונים פחות - מכוניות, מוצרי חשמל, ריהוט, מזון. מיאן וקולגות נוספים שלו מצאו את הקשר המתבקש: ככל שהחוב הפרטי גדל, הצריכה הפרטית קטנה. וככל שהצריכה פרטית צונחת, גם הפעילות הכלכלית צונחת, ואיתה הצמיחה.

 

המסקנה מתבקשת: כדי לחדש את הכלכלה נדרשת שמיטה. אפילו פרופ' כריסטינה רומר (Christina D. Romer) מברקלי, לשעבר יועצת כלכלית בכירה של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הודתה בזה בשבוע שעבר, בראיון ל"וושינגטון פוסט": "העדויות על ההשפעה של חובות משקי הבית על הכלכלה שכנעו אותי שנצטרך לעזור יותר לבעלי חוב שכורעים תחת הנטל אם אנחנו רוצים לייצב את מחירי הנדל"ן וליצור התאוששות משמעותית בכלכלה".

 

ד"ר מייקל קמהוף. "בכל העולם המערבי השכר נשחק, ואיתו היכולת להחזיר הלוואות" ד"ר מייקל קמהוף. "בכל העולם המערבי השכר נשחק, ואיתו היכולת להחזיר הלוואות" צילום: Johan Danielson

 

זריקת מרץ לבסיס של המשק

 

פרופ' קין מאמין שהדרך לשם פשוטה ואפשרית. "אנחנו צריכים להקל על הציבור", הוא נוהג לומר. "צריך פשוט להדפיס כסף חדש, לחלק אותו ולהגיד לאזרח: 'אם יש לך חוב, אתה חייב להשתמש בכסף כדי לשלם אותו. אם אין לך חוב, מזל טוב! קבל הזרקת מזומנים, תחסוך, תבזבז, תמריץ את הכלכלה'. אם מה שקורה כרגע יימשך, הכלכלה האמריקאית תיכנס למצב דומה לזה שאנחנו מכירים ביפן, שפל ארוך של 20 שנה. הכלים הנוכחיים - עיקולים, פשיטות רגל, התכווצות האשראי הבנקאי - יוצרים את השפל הזה ואת הגאות באבטלה. לכן במקום להעניק תוכניות חילוץ לבנקים, לתת להם הקלה שלא מתגלגלת לכלכלה היצרנית, האמיתית, אלא לספקולציות ויצירת בועות חדשות, תנו את הכסף לאזרחים וראו איזה פלא - הכלכלה תתאושש. זה מצב שבו כולם מרוויחים: הלווים יחזירו חובות, הבנקים יקבלו את הכסף והאי־יציבות במערכת תפחת, הצריכה תגדל, ונראה ייצור וחיסכון שיוצרים אופטימיות ומניעים השקעה בעסקים קטנים ובינוניים, הבסיס האמיתי של הכלכלה".

 

גם הכלכלנים התומכים ביוזמות כאלה לא יודעים לתאר בדיוק מה יהיו השלכותיהן הרחבות. עם זאת, הם אופטימיים. לטענתם, הבנקים לא יפסידו, כי הם יקבלו חזרה את הכסף שהלוו. להפך, הם רק יתייצבו. אינפלציה, הם מעריכים, לא תהיה - כי הכסף לא יציף את השוק, רובו לא יוזרם לצריכה אלא יכסה את החובות. בדיוק כפי שהכסף שהוזרם לגופים פיננסיים גדולים במסגרת תוכנית החילוץ לא יצר אינפלציה.

 

גם גרייבר תומך בפתרון כמו זה שמציע קין, אבל מונה אפשרויות נוספות, מעודנות יותר, לשמיטת חובות, כגון שימוש בריבית שלילית, באופן דומה לאג"ח הממשלתיות שהונפקו השנה בידי גרמניה ושוויץ. "משקיעים צריכים להבין שאם הם מעוניינים להמשיך לשחק תפקיד בכלכלה, על הכלכלה עצמה להיות בריאה. משקיעים כאלה שילמו לגרמניה ושוויץ כדי שישמרו על הכסף שלהם ובתום תקופה יקבלו מעט פחות ממה שהשקיעו, אבל הם יודעים שהכסף בידיים טובות. אפשר לעשות דבר דומה עם החוב הפרטי - לקצץ אותו על ידי ריבית שלילית, שמוחקת את החובות בהדרגה לאורך תקופה ארוכה באופן שאינו מערער את יסודות הכלכלה".

 

אבל התוכנית שגרייבר אוהב יותר מכל היא זו של רפורמה טוטלית בשיטה המוניטרית ומעבר מרזרבה חלקית לרזרבה מלאה על פי תוכנית שיקגו, "שיוצרת זרם אדיר של הכנסות ממשלתיות, כמות כסף עצומה שיכולה בקלות לשמש למחיקת חובות על ידי הזרקת כסף, מענק לציבור".

 

האהדה של גרייבר לדרך הזאת לא נובעת רק מהיתרונות הכלכליים שלה, אלא גם מהתחושה שלו שבחוב יש עיוות עמוק של החברה הנובע משיבוש מוסרי. "קרדיט מגיע מהשורש הלטיני קרדו, כלומר אמון", הוא מסביר. "בבסיסו של כל חוב נמצא אמון הדדי בין שני אנשים, הלווה והמלווה. האמון הזה הוא אחד הדברים היפים שיש לבני אדם - היכולת לבטוח זה בזה, לכבד, לגלות רגישות, הבנה, אמפתיה למצבו של האחר. כל העדויות ההיסטוריות מעלות שמאז ומעולם חוב היה עניין של כבוד. ולא רק הכבוד של הלווה להחזיר את חובו למלווה, אלא גם הכבוד של המלווה לסלוח ולשכוח ללווה אם הוא לא מסוגל לעמוד בתשלומים. מעניקי האשראי היו מאז ומעולם האנשים האמידים בקהילה, וככאלה הקהילה ציפתה מהם גם לגלות נדיבות ולמחוק חובות בעת הצורך".

 

אלא שהחוב הוא לא רק הסכם של כבוד ואמון. הוא גם מפלצת שהופכת רבים לעבדים שלה. לא רק מהלך מוסרי של סיוע הדדי אלא עוול מוסרי עמוק. "שוב ושוב לאורך ההיסטוריה חוב גרם למרד. כי חוב הולך ומתרכז לאורך זמן בידי קבוצה קטנה של אנשים עד שהחייבים, שחייהם נהפכים לבלתי נסבלים בגללו, אומרים עד כאן. כאילו חוב הוא מוסרי עד נקודה מסוימת, ומהנקודה הזו המערכות קורסות". היום, הוא אומר, אנחנו נמצאים לא רחוק מהנקודה הזאת. "בשם פריעת חובות אנחנו מצדיקים מעשים שיש להם תוצאות קשות מוסרית. כתוצאה ממשבר חובות משקיעים מחפשים כל מיני ערוצים יצירתיים כמו ספקולציות על סחורות, מחירי המזון מאמירים ותינוקות באפריקה מתים מרעב, או שהצורך לשלם חובות מביא לפגיעה בשירות הרפואי ביוון ולעלייה חדה בשיעור ההתאבדויות שם. הדואליות הזאת קיימת מאז שקיימים חובות: אתה חייב לעמוד בחובות שלך כי זה הבסיס של מוסר ושל החברה, ומצד שני חוב כספי הוא עסק מרושע. מרגע שכסף נכנס למשוואה, ואיתו חשבון וסחירות, הכל פחות אישי ויותר אלים".

 

וזה העול שמטילים החובות לא רק על הלווים ועל הכלכלה אלא על החברה כולה. "בכל פעם שנטל החובות עבר סף מסוים, אזרחי החברה כבר לא יכלו לעמוד בו והוא הביא להתפוררות מוסרית, לעושק, לעבדות, לעוני, לגזל ולשלטון של קבוצה מצומצמת של נושים. בכלכלה שלנו, בשיטה המוניטרית הנוכחית, כשכסף נוצר רק בעזרת חוב חדש, אין לנו דרך להחזיר את החוב המוסרי והמוניטרי לרמה בריאה וסבירה שמשרתת את החברה. וזו הסיבה שבגינה כל עוד לא נמחק חובות במסגרת שינוי מוניטרי, נמשיך לטבוע בחוב שמעביר לידי מתי מעט את השליטה על חיינו".

 

השתתפה בהכנת הכתבה: טלי שמיר

בטל שלח
    לכל התגובות
    x