• תפריט
מוסף השקעות נובמבר 2012

חפש את הרנטה

כך מנצח הסקטור הפיננסי את משחק הקפיטליזם המורכב על חשבון שאר המשתתפים, כך הפכו גאונים פיננסים לעשירים על חשבון הממציאים הגדולים, וכך מפזרת הממשלה כספים ומעניקה מתנות לעשירים ביותר. פרק מספרו של חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, "מחיר האי־שוויון", מיוחד לכלכליסט

פרופ' ג'וזף שטיגליץ 08:5821.11.12

אדם סמית, אבי הכלכלה המודרנית, טען כי רדיפה אישית אחר אינטרסים פרטיים משמשת כמעין יד נעלמה המובילה לרווחת הכלל. כיום, בתקופה שלאחר המשבר הפיננסי, איש לא יטען כי רדיפתם של הבנקאים אחר האינטרסים האישיים שלהם הובילה לרווחת הכלל. במקרה הטוב, היא קידמה את רווחת הבנקאים עצמם, בעוד ששאר האוכלוסייה משלמת את המחיר. אי אפשר אפילו לומר כי מדובר היה במשחק־סכום־אפס, שבו הרווח של אדם אחד זהה לגמרי להפסד של האחרים. זה היה למעשה משחק־תוצאה־שלילית, משחק שבו הרווחים של המנצחים היו נמוכים מההפסדים של הצד שמנגד. ההפסד של שאר האוכלוסייה היה גבוה בהרבה מהרווח שקצרו הבנקאים.

 

ישנו הסבר פשוט לכך שרדיפת בעלי ההון אחר האינטרסים העצמיים שלהם התגלתה כבעלת תוצאות הרסניות עבור שאר החברה: התמריצים של הבנקאים לא הותאמו היטב לתשואה החברתית שלהם. מצבים שבהם השווקים פועלים היטב - באופן שבו אדם סמית שיער שיפעלו - נובעים מאיזון בין התגמול לפרט והתרומה לחברה, כפי שטוענת ההשערה שעומדת בבסיס תיאוריית התפוקה השולית. על פי התיאוריה הזאת, התרומה לחברה של כל עובד זהה במדויק לשכר שיקבל. אנשים בעלי תפוקה גבוהה יותר (כלומר, תרומתם החברתית גדולה יותר) מרוויחים שכר גבוה יותר. 

 

ג'וזף שטיגליץ ג'וזף שטיגליץ צילום: בלומברג

 

אדם סמית בעצמו היה מודע לאחת הנסיבות שבהן קיים פער בין גובה התשואות שמוענקות לפרט ולחברה. הוא כתב: "אנשים בעלי אותו משלח יד לעתים רחוקות נפגשים יחד, אפילו למטרות שמחה ובידור, אך השיחה בכל זאת תמיד מסתיימת בקשירת קשר נגד הציבור, או באיזו תחבולה להעלות מחירים". השווקים לבדם לרוב לא מצליחים לייצר את התוצאות היעילות הנחשקות, ותפקידה של הממשלה לתקן את הכשלים הללו, כלומר לתכנן מדיניות (באמצעות מיסוי ורגולציה) שמתאמת בין התמריץ לפרט לתרומה לחברה (מובן שלעתים קרובות קיים חוסר הסכמה בנוגע לדרך הטובה ביותר לעשות זאת, אך רק מעטים כיום מאמינים בשווקים לא כבולים לחלוטין - שכן המחיר שתשלם שאר החברה עבור כישלונותיהם יהיה גבוה מדי - או בכך שיש לאפשר לחברות לעשוק את הסביבה בלי הגבלה).

 

כאשר הממשלה מבצעת את תפקידה היטב, התשואות המוענקות לעובד או למשקיע זהות להטבות המוענקות לחברה בזכות פעולותיו של אותו עובד או משקיע. כאשר אין התאמה בין השניים, אנחנו טוענים כי מדובר בכשל שוק, כלומר השווקים אינם מצליחים לעבוד באופן אפקטיבי. הגמול הפרטי והתרומה לחברה אינם מאוזנים במצבים שבהם התחרות אינה מושלמת - כאשר ישנם "גורמים חיצוניים" (מצב שבו פעולה של צד אחד היא בעלת השפעות שליליות או חיוביות רחבות היקף על אחרים, מבלי שאותו צד ישלם או יקטוף את הרווחים); כאשר יש מידע לא מושלם או א־סימטרי (מצב שבו צד אחד מחזיק במידע שרלבנטי למסחר בשוק, אך אינו ידוע לצד אחר); או כאשר שווקים מסוימים נעדרים (אי אפשר, למשל, לרכוש ביטוח נגד רבים מהסיכונים הגדולים ביותר שניצבים בפנינו). כיוון שבכל שוק שפועל כיום מתקיים לפחות אחד מהתנאים האלה, אי אפשר להניח שהשווקים עדיין אפקטיביים. פירוש הדבר הוא שהממשלה יכולה לשחק תפקיד גדול בתיקון כשלי השוק הללו.

 

ממשלות אמנם לעולם אינן מתקנות את כשלי השוק בצורה מושלמת, אך במדינות מסוימות הן עושות זאת בצורה טובה יותר מאשר במדינות אחרות. הכלכלה יכולה לשגשג רק אם הממשלה מבצעת עבודה סבירה בתיקון כשלי השוק החשובים ביותר. רגולציה פיננסית טובה סייעה לארצות הברית - ולעולם כולו - להימנע ממשבר חמור בארבעת העשורים שעברו מאז השפל הגדול. עם זאת, שלושת העשורים שחלפו מאז הוחלט על דה־רגולציה בשנות השמונים אופיינו בשורה של משברים פיננסיים, ובהם המשבר של 2008–2009 שפרץ באמריקה ומוגדר כחמור מכולם.

 

הכשלים הממשלתיים האלה לא אירעו בטעות: הסקטור הפיננסי השתמש בכוח הפוליטי שלו כדי להבטיח כי כשלי השוק לא יתוקנו, והגמול שהוענק לעובדי הסקטור יישאר גבוה במידה ניכרת מתרומתם לחברה. זהו אחד הגורמים שתרמו להתנפחות הסקטור הפיננסי ולרמות הגבוהות של חוסר שוויון בקצה הפירמידה.

 

טים ברנרס-לי ממציא הרשת טים ברנרס-לי ממציא הרשת צילום: בלומברג

 

עיצוב השווקים בידי אינטרסנטים

 

בחלק זה אתאר כמה מהדרכים שבהן חברות פיננסיות פרטיות פועלות כדי להבטיח שהשוק לא יעבוד היטב. שכן, כפי שציין סמית, לחברות יש אינטרס לפעול להפחתת התחרותיות בשוק. יתרה מזו, החברות שואפות להבטיח את היעדרה של רגולציה חזקה, שתמנע מהן לפעול בצורה אנטי־תחרותית, ובמקרים שבהם כן קיימים חוקים מסוג זה - החברות שואפות לוודא שאכיפתם אינה מתבצעת כראוי. אנשי עסקים אינם מתמקדים כמובן בהגברת הרווחה הכללית, או אפילו בהפיכת השווקים לתחרותיים יותר. המטרה שלהם היא פשוט לגרום לשווקים לעבוד עבורם, להפוך אותם לרווחיים יותר. ואולם, לעתים קרובות השגת המטרה הזאת מסתכמת בכלכלה אפקטיבית פחות, שבאה לידי ביטוי בהתרחבות חוסר השוויון.

 

בשלב זה אסתפק בדוגמה אחת: כאשר השווקים פועלים בצורה תחרותית, לא ניתן לשמור על רווח גבוה מהתשואה הרגילה להון. הסיבה לכך היא שברגע שחברה גורפת רווח גבוה מהרגיל על כל מכירה, יריבותיה ינסו לגנוב ממנה לקוחות באמצעות הורדת מחירים. בשעה שהחברות מתחרות בעוז, המחירים נופלים עד לרמה שבה הרווחים קרובים לאפס. בפקולטות למינהל עסקים אנחנו מלמדים את הסטודנטים כיצד לזהות וליצור מכשולים בפני תחרות, כולל חסמי כניסה, שיעזרו להבטיח שהרווח לא יישחק לאורך זמן. למעשה, כפי שאדגים בקרוב, חלק מההמצאות העסקיות החשובות ביותר בשלושת העשורים האחרונים לא התמקדו בהפיכת הכלכלה ליעילה יותר - אלא דווקא בדרכים להגביר את כוחם של מונופולים או לעקוף את הרגולציה הממשלתית.

 

הפחתת השקיפות בשווקים נחשבת לכלי מועדף - הרי ככל שהשווקים פועלים בשקיפות גדולה יותר, כך גדלה התחרותיות. הבנקאים מודעים לכך, ולכן הבנקים נלחמים כדי לשמור על העסקים שלהם כיצרני נגזרים. מדובר באותם מוצרים פיננסיים בסיכון גבוה שעמדו במרכז הקריסה של AIG, מוצרים שנמצאים בשולי שוק ה"מעבר לדלפק". בשוק הנגזרים קשה ללקוחות לדעת אם הם מקבלים עסקה טובה כי הכל נקבע במשא ומתן, בניגוד לאופן שבו הדברים מתנהלים בשווקים פתוחים, שקופים ומודרניים יותר. ומכיוון שהמוכרים פועלים בשוק כל הזמן, והקונים רק לפרקים, למוכרים יש יותר אינפורמציה מאשר לקונים, והם משתמשים בה לטובתם. זה אומר שהמוכרים (יצרני הנגזרים, הבנקים) יכולים לשאוב יותר כסף מהקונים שלהם. בניגוד לכך, מכרזים פתוחים ומתוכננים היטב מבטיחים שהסחורה מגיעה למי שמעניק לה את השווי הגבוה ביותר - הישג הראוי להיכל התהילה של היעילות. מחירים מתפרסמים ונגישים לציבור, ומסייעים לו בהליך קבלת ההחלטות.

 

אלברט איינשטיין אלברט איינשטיין

 

היעדר השקיפות אמנם מביא לרווחים גבוהים יותר עבור הבנקאים, אך מוביל במקביל לכלכלה חלשה יותר. ללא אינפורמציה טובה ושקופה, שוקי ההון נעשים לא ממושמעים. הכסף לא זורם למקום שבו התשואות הן הגבוהות ביותר, או לבנק שעושה את העבודה הטובה ביותר בניהולו. כיום איש אינו יכול לדעת מהי הפוזיציה הפיננסית האמיתית של בנק כלשהו או של כל מוסד פיננסי אחר - ועסקאות הנגזרים האפלות הן אחת הסיבות לכך. ניתן היה רק לקוות שהמשבר האחרון יוביל לשינוי, אך הבנקאים התנגדו לו. הם התנגדו לדרישה להגברת השקיפות והחלת רגולציה על עולם הנגזרים, שיגבילו את ההתנהלות האנטי־תחרותית. הפעולות הללו היו שוות רווחים של עשרות מיליארדי דולרים, ואף שהבנקים לא הצליחו לנצח בכל קרב, הם ניצחו במספיק קרבות כדי להבטיח שהבעיות עדיין חגות מעלינו.

 

זרימת הכסף מהתחתית לקצה

 

אחת הדרכים שבהן העומדים בראש הפירמידה עושים כסף היא באמצעות ניצול כוחם הפוליטי והשפעתם על השוק כדי לדאוג לעצמם, ולהעלות את הכנסתם על חשבון השאר.

 

הסקטור הפיננסי פיתח מומחיות בצורות שונות של Rent Seeking (חיפוש אחר תשואות שאינן מתקבלות כתוצאה מעבודה). כבר ציינתי כמה מהדרכים הללו, אך ישנן עוד רבות אחרות: ניצול מידע א־סימטרי (מכירת אג"ח שתוכננו מראש להיכשל, בידיעה שהקונים אינם מודעים לכך); נקיטת סיכונים מופרזים - הממשלה הרי תמהר לקפוץ לעזרתם ולקחת על עצמה את ההפסדים, מה שאף מאפשר להם ללוות בשיעור ריבית נמוך מהרגיל; והלוואת כספים מהבנק המרכזי בריבית נמוכה, שעומדת כיום כמעט על אפס.

 

אולם הצורה הבולטת ביותר שבה Rent Seeking בא לכדי ביטוי - ובשנים האחרונות שוכללה לכדי שלמות - היא היכולת של הסקטור הפיננסי לנצל את העניים והלא מעודכנים ולעשות כמויות עצומות של כסף על ידי ניצול הקבוצות הללו באמצעות הלוואות טורפניות ומדיניות כרטיסי אשראי נצלנית. לכל אדם עני יש אמנם רק קצת, אך יש כל כך הרבה עניים, שלקחת מעט מכל אחד מסתכם בהרבה. מודעות כלשהי לצדק חברתי, או אפילו דאגה מסוימת ליעילות הכללית, היתה גורמת לממשלה לאסור פעילויות מסוג זה. אחרי הכל, תהליך העברת הכספים מהעניים לעשירים מצריך משאבים לא מבוטלים, מה שהופך אותו למשחק־תוצאה־שלילית. למרות זאת, הממשלה לא שמה קץ לפעילויות הללו, אפילו כאשר, בסביבות 2007, נהיה כבר ברור מה מתרחש. הסיבה ברורה: הסקטור הפיננסי השקיע בכבדות בלוביסטים ותרם נרחבות לקמפיינים, וההשקעות הללו השתלמו.

 

הסיבה שאני מציין את הסקטור הפיננסי היא היותו אחראי במידה ניכרת לרמות חוסר השוויון המאפיינות את החברה שלנו כיום. תפקידו של הסקטור הפיננסי ביצירת המשבר של 2008–2009 ברור לכולם. העובדים בסקטור הפיננסי כלל לא טורחים להכחיש זאת, אף שכל אחד מהם טוען שחלק אחר מהסקטור הפיננסי הוא האשם. עם זאת, מרבית הטענות שלי כלפי הסקטור הפיננסי נכונות גם לגבי שחקנים אחרים בכלכלה, שהיה להם חלק ביצירת רמות חוסר השוויון הנוכחיות.

 

סטיב ג'ובס, אפל סטיב ג'ובס, אפל צילום: רויטרס

 

הקפיטליזם המודרני הפך למשחק מורכב, והזוכים בו חייבים להיות יותר מ"קצת חכמים". אולם הזוכים במשחק מציגים בדרך כלל גם תכונות פחות מעוררות הערכה: היכולת לעקוף את החוק, או לעצב את החוק לטובתם; הנכונות לנצל אחרים, אפילו את העניים ביותר; והנכונות לשחק בצורה לא הוגנת בעת הצורך. כפי שאחד השחקנים המצליחים ביותר במשחק תיאר זאת, האמרה הישנה "זה לא משנה אם ניצחת או הפסדת, העיקר הוא הדרך שבה שיחקת" היא שטויות במיץ. כל מה שחשוב הוא אם ניצחת או הפסדת. השוק מספק דרך פשוטה להראות זאת - כמות הכסף שברשותך.

 

ניצחון במשחק ה־Rent Seeking עזר למרבית מהיושבים בקצה הפירמידה לצבור הון, אך זו לא הדרך היחידה להשיג עושר ולשמור עליו. למערכת המס יש תפקיד מרכזי בכך, כפי שאראה בהמשך. אותם אנשים בקצה הצליחו לתכנן מערכת מס שבמסגרתה הם משלמים פחות מחלקם ההוגן - הם משלמים למערכת חלק קטן יותר מהכנסתם מאשר אנשים עניים מהם בהרבה. אנחנו מכנים מערכות מס מסוג זה רגרסיביות.

 

בזמן שמערכת המס הרגרסיבית וה־Rent Seeking (שלוקח כסף משאר החברה ומפיץ אותו מחדש בקצה העליון) עומדות בלב התרחבות חוסר השוויון, כוחות רחבים יותר הם בעלי השפעה ספציפית על שני אספקטים אחרים המאפיינים את חוסר השוויון האמריקאי - דחיקתו של מעמד הביניים ועליית העוני. החוקים החלים על תאגידים בסנכרון עם נורמות ההתנהגות של מנהלי אותם תאגידים, וקובעים כיצד מתחלקים הרווחים בין ההנהלה הבכירה ושאר בעלי העניין (עובדים, בעלי מניות ומחזיקי אג"ח). המדיניות המאקרו־כלכלית קובעת את קשיחות שוק העבודה - שיעור האבטלה - וכתוצאה מכך את האופן שבו כוחות השוק פועלים כדי לשנות את חלקם של העובדים. אם הרשויות המוניטריות עוסקות בשמירה על שיעור אבטלה גבוה (אפילו בגלל חשש מאינפלציה) - השכר יישאר מוגבל. איגודי עובדים חזקים עזרו להפחית את חוסר השוויון, בזמן שאיגודים חלשים הקלו על המנכ"לים, שלעתים פעלו עם כוחות השוק שהם עצמם עזרו לעצב, להרחיב את חוסר השוויון. בכל אחד מהאלמנטים הללו - חוזקתם של האיגודים, יעילות הממשל התאגידי והתנהלות המדיניות המוניטרית - הפוליטיקה היא בעלת תפקיד מהותי.

 

מובן שגם כוחות השוק, המאזנים, למשל, בין הביקוש וההיצע לעובדים מיומנים, המושפע גם כך מהשינויים בטכנולוגיה ובחינוך, הם בעלי תפקיד מהותי, אם כי גם הם מעוצבים חלקית על ידי הפוליטיקה. במקום שכוחות השוק והפוליטיקה יאזנו זה את זה, כשהפוליטיקה מצמצמת את התרחבות חוסר השוויון בתקופות שבהן כוחות השוק עשויים להוביל לפערים הולכים וגדלים, במקום שהממשלה תרכך את העודף בשוק, באמריקה של היום שני הגורמים הללו עובדים ביחד כדי להרחיב את פערי ההכנסה והעושר.

 

מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק צילום: בלומברג

 

החיפוש המתמיד אחרי הרנטה

 

קודם לכן תייגנו כ־Rent Seeking רבות מהדרכים שבאמצעותן התהליך הפוליטי הנוכחי מסייע לעשירים על חשבון כל השאר. ל־Rent Seeking שלל צורות שונות: תשלומי העברה וסובסידיות חבויים וגלויים מצד הממשלה, חוקים שמפחיתים את התחרותיות בשוק, היעדר אכיפה של חוקי התחרות הקיימים, תקנות שמאפשרות לחברות לנצל אחרים או להטיל את העלויות על שאר החברה. המונח "Rent" שימש במקור כדי לתאר החזרים על קרקעות, שכן הרווח של בעל הקרקע נבע אך ורק מהיותו הבעלים, ולא בגלל פעולה כלשהי שהוא עשה. זאת בניגוד למצבם של העובדים, למשל, ששכרם מפצה אותם על המאמץ שהשקיעו.

 

המונח "Rent" הורחב לאחר מכן גם לרווחים מונופוליסטיים, כלומר הכנסה הנגרפת רק בזכות בעלות על מונופול. בסופו של דבר המונח הורחב אף יותר, כך שיכלול גם את התשואות הנגרפות כתוצאה מסוגים אחרים אך דומים של בעלות. אם הממשלה העניקה לחברה את הזכות הבלעדית לייבא כמות מוגבלת (מכסה) של סחורות, כגון סוכר, אז התשואה הנוספת שהושגה כתוצאה מהבעלות על הזכויות הבלעדיות הללו נקראה "מכסת Rent".

 

מדינות עשירות במשאבים טבעיים ידועות לשמצה בפעולות Rent Seeking. במדינות הללו קל בהרבה להתעשר על ידי השגת גישה למשאבים בתנאים מועדפים מאשר על ידי ייצור הון. זהו לעתים קרובות משחק־תוצאה־שלילית, המהווה את אחת הסיבות לכך שבממוצע, שיעור הצמיחה במדינות הללו אטי לעומת מדינות שאינן נהנות משפע משאבים.

 

זוהי תוצאה מטרידה במיוחד, שכן אפשר היה לצפות כי המשאבים הרבים ייועדו לסיוע לעניים, וכדי לוודא שמערכות החינוך והבריאות יהיו פתוחות בפני כולם. מיסוי שכר וחסכונות עשוי להחליש את התמריצים לעבוד, אך הטלת מס על "Rent" הנובע מבעלות על אדמה, נפט ומשאבים טבעיים אחרים לא תגרום להם להיעלם. הם ימשיכו להיות פה לכשנרצה, אם לא היום אז בוודאי מחר. אין שום השפעה שלילית על התמריצים. פירוש הדבר הוא שבעיקרון אמורות להיות המון הכנסות שיכולות לשמש למימון תוכניות חברתיות והשקעות ציבוריות, בתחומי הבריאות והחינוך למשל. עם זאת, דווקא בין המדינות בעלות רמות חוסר השוויון הגבוהות ביותר נמצאות לא מעט העשירות במשאבים טבעיים. ברור כי במדינות אלו ישנם אנשים שטובים יותר ב־Rent Seeking (לרוב בעלי כוח פוליטי), והם פועלים כדי להבטיח שההטבות שהמשאבים מביאים יזרמו לכיוונם. לפני שהוגו צ'אבס עלה לשלטון מחצית מתושבי ונצואלה, יצרנית הנפט העשירה ביותר באמריקה הלטינית, חיו מתחת לקו העוני. דווקא סוג זה של עוני, שמוקף בעושר, הוא שמאפשר את עלייתם לשלטון של מנהיגים מסוגו.

 

Rent Seeking אינו מוגבל רק למדינות עשירות במשאבים במזרח התיכון, באפריקה ובאמריקה הלטינית. הוא מאפיין כיום גם את הכלכלות המודרניות, כולל זו של ארצות הברית. בכלכלות אחרות ל־Rent Seeking יש צורות שונות, חלקן דומות למדי לשיטות הנהוגות במדינות העשירות בנפט: השגת בעלות על נכסי המדינה (כמו נפט או מינרלים) במחיר הנמוך ממחיר השוק. זה לא מאוד קשה להתעשר אם הממשלה מוכרת לך ב־500 מיליון דולר מכרה ששווה מיליארד דולר.

 

בוריס ברזובסקי, אוליגרך בוריס ברזובסקי, אוליגרך צילום: בלומברג

 

Rent Seeking מתבטא גם בצורה הפוכה לגמרי: מכירת מוצרים לממשלה במחיר הגבוה ממחיר השוק (רכש לא תחרותי). חברות התרופות והקבלנים הצבאיים מצטיינים בצורה זו. סובסידיות ממשלתיות גלויות (לחקלאות, למשל) או חבויות (הגבלות מסחר שמפחיתות את התחרות או סובסידיות המוסתרות במערכת המיסוי) הן למעשה דרכים אחרות ל־Rent Seeking מהציבור.

 

לא כל העוסקים ב־Rent Seeking משתמשים בממשלה כדי להוציא כסף מהאזרחים הפשוטים. הסקטור הפרטי מגיע להישגים בתחום זה גם בזכות עצמו. אחת הדרכים שבהן הוא מצליח להוציא כסף מהציבור היא באמצעות התנהלות מונופוליסטית וניצול חוסר ידע והשכלה, למשל בהצעת הלוואות טורפניות. במקביל, מנכ"לים יכולים להשתמש בשליטה שלהם על תאגיד כדי להשיג לעצמם נתח גדול יותר מהכנסותיו. גם במקרה זה לממשלה יש תפקיד, אולם הפעם הוא נובע מכך שהיא אינה מבצעת כראוי את המוטל עליה: היא אינה בולמת את הפעילויות הללו, אינה מוציאה אותן מחוץ לחוק או אינה אוכפת את החוקים הקיימים. אכיפה יעילה של חוקי התחרות תגביל את רווחי המונופולים; חוקים יעילים נגד הלוואות טורפניות וכרטיסי אשראי יכולים להגביל את היקף הניצול של הבנקים; ואילו חוקי שלטון תאגידי מנוסחים היטב יעזרו להגביל את החלק מהרווחים שהבכירים גורפים לעצמם.

 

בעזרת מבט על העומדים בראש פירמידת חלוקת העושר נוכל גם להבין משהו על חוסר השוויון באמריקה. מעטים מהם הם ממציאים שעיצבו מחדש את הטכנולוגיה, או מדענים שעיצבו מחדש את ההבנה שלנו את חוקי היקום. חשבו על אלן טיורינג, שהגאונות שלו סיפקה לנו את המתמטיקה שעומדת בבסיס המחשב המודרני. או על איינשטיין. או על מגלי הלייזר (שבו היה לצ'רלס טאונס תפקיד מרכזי), או על ג'ון ברדין, וולטר בראטיין וויליאם שוקליף, ממציאי הטרנזיסטורים. או על ווטסון וקריק, שחשפו את מסתרי הדנ"א, שעליהם מושתת חלק ניכר מהרפואה המודרנית. אף לא אחד מהאנשים שהזכרתי, שתרמו כל כך הרבה לעולם, לא נמצא בין האנשים המתוגמלים ביותר על ידי המערכת הכלכלית שלנו.

 

לעומת זאת, רבים מהאישים בקצה פירמידת חלוקת ההון הם בדרך זו או אחרת גאונים עסקיים. אפשר לטעון, למשל, כי סטיב ג'ובס או מחדשי מנועי החיפוש והמדיה החברתית הם גאונים בצורה מסוימת. לפני מותו ג'ובס דורג במקום ה־110 ברשימת המיליארדרים של "פורבס", ומארק צוקרברג חלש על המקום ה־52. רבים מה"גאונים" האלה הקימו את האימפריות העסקיות שלהם על כתפי ענקים כמו טים ברנרס־לי, ממציא ה־World Wide Web, שמעולם לא נכנס לרשימה של "פורבס". ברנרס־לי יכול היה להפוך למיליארדר אבל בחר אחרת - הוא הציע את הרעיון שלו בחינם, בחירה שהאיצה את פיתוח האינטרנט במידה ניכרת.

 

קרלוס סלים, טייקון קרלוס סלים, טייקון צילום: בלומברג

 

בחינה מדוקדקת יותר של ההצלחה של העומדים בראש פירמידת חלוקת ההון מצביעה על כך שחלק לא קטן מהגאונות שלהם הוא יכולתם למצוא דרכים טובות יותר לניצול כוחם בשוק וכשלים שונים בו, ובמקרים רבים, גם במציאת דרכים טובות לוודא שהפוליטיקה עובדת למענם ולא עבור החברה כולה.

 

התייחסנו כבר לפיננסיירים, שהם חלק ניכר מהאחוזון או העשירון העליון. בשעה שחלקם הרוויחו את הונם מייצור ערך, אחרים עשו זאת במידה רבה באמצעות יישום אחת מהצורות הרבות של Rent Seeking שתיארנו קודם לכן. לצדם, בקצה הפירמידה, ממוקמים המונופוליסטים וצאצאיהם, שבדרך זו או אחרת הצליחו להשיג שליטה בשוק ולשמור עליה. אחרי ברוני הרכבות של המאה ה־19 הופיעו ג'ון רוקפלר וחברת סטנדרד אויל. בסוף המאה ה־20 הופיעו ביל גייטס והשליטה של מיקרוסופט בתעשיית התוכנות למחשבים האישיים.

 

בזירה הבינלאומית אפשר לציין את קרלוס סלים, איש העסקים המקסיקני שהוכתר על ידי "פורבס" כאדם העשיר ביותר בעולם ב־2011. הודות לשליטה שלו בתעשיית הטלפונים במקסיקו, סלים יכול להרשות לעצמו לגבות תעריפים כפולים מהתעריפים הנהוגים בשווקים תחרותיים יותר. פריצת הדרך שלו קרתה כאשר רכש חלק גדול ממערכת הטלקומוניקציה של מקסיקו כשזו הופרטה, אסטרטגיה שמהווה את הבסיס להונם של רבים מעשירי העולם. כפי שכבר ראינו, קל להתעשר על ידי רכישת נכסים ממשלתיים בהנחה גדולה. רבים מהאוליגרכים הרוסים הנוכחיים, למשל, השיגו את הונם הראשוני על ידי רכישת נכסים ממשלתיים במחיר הנמוך משווי השוק שלהם ולאחר מכן הבטחת תזרים מזומנים יציב ומתמשך באמצעות כוחם המונופוליסטי (באמריקה מרבית המתנות שהממשלה מחלקת נוטות להיות מרומזות יותר: אנחנו מעבירים, למשל, חוקים שמאפשרים מכירת נכסים ממשלתיים במחירי מתנה, אך בצורה פחות שקופה מכפי שקרה ברוסיה).

 

בפרקים הקודמים בספר כתבתי על קבוצה חשובה נוספת מקרב עשירי־העל - מנכ"לי תאגידים כמו סטיבן המסלי מיונייטד הלת' גרופ, שב־2010 הרוויח 102 מיליון דולר, ואדוארד מולר מ־Qwest Communications (כיום סנצ'ורילינק, בעקבות המיזוג ב־2011), שגרף לכיסו 65.8 מיליון דולר. מנכ"לים הצליחו להבטיח לעצמם חלק גדל והולך מהכנסות התאגידים שהם עומדים בראשם. לא היתה זו עלייה חדה בפריון העבודה של המנכ"לים האלה שאפשרה להם לצבור הון גדול כל כך בשני העשורים האחרונים, אלא דווקא נכונות מוגברת לקחת יותר מהתאגיד, תוך שילוב של היעדר נקיפות מצפון וסובלנות ציבורית לעניין.

 

קבוצה אחרונה וגדולה שעוסקת ב־Rent Seeking כוללת עורכי דין בכירים, ובהם כאלה שהתעשרו מכך שסייעו לאחרים לעסוק בפעילות Rent Seeking בדרכים שמטשטשות את החוקים אך (לרוב) מאפשרות להם להתחמק מעונש. הם עוזרים לנסח את חוקי המס המורכבים, כולל הפרצות הטמונות בהם, כך שהלקוחות שלהם יוכלו להתחמק מתשלום מסים, ולאחר מכן הם מתכננים את העסקאות המורכבות שמראש נועדו לנצל את הפרצות הללו. הם גם אלה שסייעו לתכנן את שוק הנגזרים המורכב וחסר השקיפות ולעצב את ההסכמים והחוזים שמייצרים כוח למונופולים, שלכאורה פועלים לפי חוק. עבור תפקיד זה, שגורם לשווקים שלנו לא לעבוד כפי שהם אמורים לעבוד אלא ככלים המשרתים את מי שנמצא בקצה הפירמידה - הם זוכים לגמול שופע.

 

רנטה של מונופולים: הקמת מונופולים יציבים

 

מבחינת כלכלנים, הון גדול מציג בעיה. חוקי התחרות, כפי שכבר ציינתי, גורסים כי רווחים (מעבר לתשואה הרגילה על ההון) אמורים להידחף כלפי למטה לעבר האפס, ובמהירות. אולם אם הרווחים אפסיים, כיצד ניתן לצבור הון? נישות שבהן אין תחרות, מסיבה זו או אחרת, מהוות מסלול אחד לצבירת ההון, אך אין בכך מספיק כדי להסביר את התמשכות הרווחים העודפים (מעבר לרמה התחרותית). הצלחה אמורה למשוך משתתפים נוספים לשוק, והרווחים אמורים להיעלם עד מהרה. המפתח להצלחה הוא לוודא שעולם לא תיווצר תחרות - או לפחות לא למשך זמן ארוך מספיק כדי להרוג את המונופול. הדרך הפשוטה ביותר לביסס מונופול יציב היא לגרום לממשלה להעניק לך אותו: הבריטים, למשל, העניקו לחברת איסט אינדיה מונופול על המסחר עם הודו בין המאה ה־17 והמאה ה־19.

 

צ'רלס טאונס, מגלה הלייזר צ'רלס טאונס, מגלה הלייזר צילום: רויטרס

 

זו אינה הדרך היחידה להשיג מונופול בעידוד הממשלה. פטנטים מעניקים לממציא שלהם מונופול זמני על המצאה מסוימת, אך האותיות הקטנות בחוקי הפטנטים מספקות הזדמנויות שונות - להאריך את תוקף הפטנט, למנוע כניסה של חברות חדשות לתחום ולהגביר את כוחו של המונופול. חוקי הפטנטים האמריקאיים למעשה מעודדים התנהלות כזו - הם נועדו למקסום Rent Seekinng, ולא להגברת קצב ההמצאות.

 

גם מבלי שהממשלה תעניק להן את המונופול, חברות יכולות ליצור חסמי כניסה לשוק שבו הן פועלות. עומדות לרשותן שלל פעולות שיכולות להקשות על כניסת חברות מתחרות, כמו שמירה על תפוקה עודפת, כך שמתחרה פוטנציאלי יידע שהחברה הקיימת יכולה בכל עת להגביר את הייצור, וכך להוריד מחירים ולהפוך את כניסתו ללא משתלמת. בימי הביניים גילדות הצליחו להגביל את התחרות ומקצועות רבים המשיכו את המסורת הזאת, אף שלטענתם הם בסך הכל מנסים לשמור על הסטנדרטים. הגבלות כניסה (כמו מספר מוגבל של מקומות בפקולטות לרפואה, או הטלת מכסה על מספר המהגרים המיומנים ובעלי המקצוע) עוזרות לשמור על רמה גבוהה של הכנסות.

 

לקראת סוף המאה הקודמת החשש שעוררו המונופולים שיצרו את הבסיס למרבית ההון של אותה התקופה, כולל הונו של רוקפלר, גבר עד כדי כך שבמהלך כהונתו של "מכסח התאגידים" תאודור רוזוולט אמריקה העבירה שורה של חוקים שנועדו לשבור מונופולים ולמנוע חלק מדרכי הפעולה הללו. בשנים שחלפו מאז פורקו כמה מונופולים בתחומי הנפט, הסיגריות ובתעשיות רבות נוספות. אולם כיום, כאשר אנחנו מביטים על הכלכלה האמריקאית, אנחנו נתקלים בלא מעט סקטורים, כולל כמה כאלה שחיוניים לתפקוד הכלכלה כולה, שבהם שולטים חברה אחת או מספר מצומצם של חברות בלבד — כמו מיקרוסופט במערכות ההפעלה של המחשבים, או AT&T, וריזון, טי־מובייל וספרינט בטלקומוניקציה.

 

שלושה גורמים תרמו להתגברות הזאת של המונופוליזציה בשווקים. ראשית, הקרב על תפקיד הממשלה בהבטחת התחרות. כלכלני אסכולת שיקגו (ובהם מילטון פרידמן וג'ורג' סטיגלר), שמאמינים בשווקים חופשיים לחלוטין, טענו שהשווקים תחרותיים מטבעם, ושהתנהלות שלכאורה נראית לא תחרותית למעשה מגבירה את היעילות. תוכנית רחבת היקף "לחנך" את הציבור - ובמיוחד את בתי המשפט - בנוגע לדוקטרינות החוק והכלכלה החדשות הללו, שמומנה בחלקה על ידי עמותות ימניות כמו עמותת אולין, נחלו הצלחה. התזמון היה אירוני: בתי המשפט האמריקאיים החלו לאמץ תפיסות שגרסו כי השווקים תחרותיים באופן "טבעי", ולפיכך חובת ההוכחה היתה בעיקר על מי שטען אחרת. מגמה זו התרחשה בדיוק כאשר כלכלנים החלו לחקור מדוע השווקים לעתים קרובות אינם תחרותיים, גם כאשר נראה שפועלות בהם חברות רבות. ענף חדש ומשפיע בחקר הכלכלה, שנקרא תורת המשחקים, הסביר למשל כיצד אפשר ליישם קנוניות לאורך זמן. במקביל, תיאוריות חדשות שהתמקדו במידע א־סימטרי או לא מושלם הצביעו על כך שכשלי מידע פגעו בתחרות, וראיות חדשות חיזקו את הרלבנטיות והחשיבות של התיאוריות הללו.

 

סטיבן המסלי, מנכ"ל תאגיד סטיבן המסלי, מנכ"ל תאגיד צילום: רויטרס

 

אסור לזלזל בהשפעה של אסכולת שיקגו. גם כאשר נתקלים בהפרות בוטות - כמו תמחור טורפני, המתרחש כאשר חברה מורידה מחירים כדי להבריח מתחרה ואז משתמשת בכוח המונופוליסטי שלה כדי להעלות אותם בחזרה - היה קשה לסתור אותם. כלכלני אסכולת שיקגו טוענים כי השווקים תחרותיים ויעילים באופן סביר. לו היתה הכניסה לשוק קלה, החברה השלטת לא היתה מרוויחה דבר מהברחת מתחרה פוטנציאלית, מכיוון שמתחרים פוטנציאליים חדשים היו צצים במהירות. במציאות, הכניסה לשוק אינה קלה, והתנהגות טורפנית אכן מתרחשת.

 

הגורם השני שתורם למונופוליזציה קשור לשינויים שהתרחשו בכלכלה שלנו. יצירת מונופולים הפכה לקלה יותר בחלק מהתעשיות הצומחות החדשות. דוגמה ברורה לכך היא מערכת ההפעלה של מחשבים: כפי שנוח לכולם לדבר באותה שפה, כך גם נוח יותר כאשר כולם משתמשים באותה מערכת הפעלה. הגברת יכולת ההתקשרות ברחבי העולם מובילה באופן טבעי לסטנדרטיזציה, ומי שמחזיק במונופול על הסטנדרט שנבחר הוא זה שמרוויח.

 

כפי שכבר ציינתי, תחרות מטבעה פועלת נגד צבירת כוח בשוק. כאשר המונופול מרוויח סכומים גבוהים, מתחרים פועלים כדי להשיג חלק מהם. זהו השלב שבו הגורם השלישי שאחראי למונופוליזציה בארצות הברית בא לידי ביטוי: החברות מצאו דרכים חדשות להפחית את התחרות.

 

מיקרוסופט היא הדוגמה הטובה ביותר לתהליך זה: מכיוון שהחברה היתה קרובה למונופול במערכות ההפעלה של מחשבים אישיים, היא יכלה להפסיד לא מעט אם טכנולוגיות חלופיות היו מערערות את מעמדה. פיתוח האינטרנט והדפדפנים שהעניקו גישה אליו היוו איום מתקרב. נטסקייפ, שהתבססה על מחקר במימון ממשלתי, הכניסה את הדפדפן לשוק, ומיקרוסופט החליטה לדרוס את המתחרה הפוטנציאלית. היא הציעה מוצר משל עצמה, אינטרנט אקספלורר, שלא היה תחרותי מספיק, ולפיכך החליטה להשתמש במונופול שלה בתחום מערכות ההפעלה כדי לוודא ששדה הקרב לא יהיה מאוזן. היא יישמה אסטרטגיה בשם FUD (ראשי התיבות של פחד, חוסר ודאות וספק), על ידי כך שתכנתה הודעות שגיאה שהופיעו באופן רנדומלי כאשר נטסקייפ הותקן במחשב שבו פועלת מערכת ווינדוס. החברה גם לא סיפקה את המידע הנחוץ כדי שנטסקייפ יתאים לגרסאות חדשות של ווינדוס. והכי חכם: היא הציעה את הדפדפן שלה במחיר אפסי, כלומר בחינם, כחלק מחבילה שכללה את מערכת ההפעלה. קשה להתחרות במחיר אפס. גורלה של נטסקייפ נחרץ.

 

ברור כי מכירת מוצר במחיר אפסי אינה אסטרטגיה למקסום רווחים - לפחות לא בטווח הקצר. מיקרוסופט החזיקה בחזון לטווח הארוך: היא רצתה לשמור על המונופול שלה, ולשם כך היא היתה מוכנה להקריב בטווח הקצר. היא הצליחה במשימתה, אך השיטות שבהן נקטה היו כל כך בוטות שבתי משפט ברחבי העולם האשימו אותה בהתנהלות אנטי־תחרותית. למרות זאת, בסופו של דבר מיקרוסופט ניצחה - היא הבינה שבכלכלת הרשת, ברגע שאתה הופך למונופול, קשה לשבור אותך. בהתחשב בדומיננטיות של מיקרוסופט בשוק מערכות ההפעלה, היו לה גם התמריצים וגם היכולות לשלוט בשורה של יישומים אחרים.

 

אין זה מפתיע, אם כך, שהרווחים של מיקרוסופט היו כל כך גבוהים - ממוצע של 7 מיליארד דולר בשנה ברבע המאה האחרונה, ממוצע של 14 מיליארד דולר בשנה בעשר השנים האחרונות, ו־23 מיליארד דולר ב־2011. אלא שלמרות עמדתה השלטת ומשאביה הנרחבים, מיקרוסופט אינה חברה חדשנית. היא לא פיתחה את מעבד התמלילים הפופולרי הראשון, את גיליון הנתונים, את הדפדפן, את נגן המדיה או את מנוע החיפוש הדומיננטי הראשון. החדשנות וההמצאות נמצאים במקום אחר. מגמה זו תואמת לתיאוריה ולראיות שהצטברו לאורך ההיסטוריה: מונופולים אינם ממציאים טובים.

 

כאשר אנחנו מסתכלים על הכלכלה האמריקאית, אנחנו רואים כי בסקטורים רבים פועלות לא מעט חברות, ומכאן מסיקים כי קיימת תחרות, אך לא תמיד זה המקרה. קחו לדוגמה את הבנקים. אמנם מאות בנקים פועלים בארצות הברית, אך ארבעת הגדולים חולקים ביניהם קרוב למחצית מנכסי הבנקאות של המדינה, עלייה משמעותית ברמת הריכוזיות לעומת לפני 15 שנה. במרבית הערים הקטנות יותר אפשר למצוא רק בנק אחד או שניים. כאשר התחרות כל כך מוגבלת, המחירים גבוהים יותר מאשר בסביבה תחרותית. מסיבה זו הסקטור הזה גורף רווחים שמוערכים ביותר מ־115 מיליארד דולר בשנה, שמרביתם מועברים למנהלים הבכירים ועוזרים ליצור חוסר שוויון בקצה הפירמידה. בחלק מהמוצרים הפיננסיים, כמו חוזי ביטוח נגד חדלות פירעון (CDS), ארבעה או חמישה בנקים גדולים שולטים לגמרי, וריכוזיות כזו תמיד מעוררת חשש שהשחקנים יקשרו קשר, גם אם ברמה הטקטית בלבד (אולם לעתים קשירת הקשר היא מעבר לרמה הטקטית, למעשה היא מפורשת לגמרי. הבנקים הם שקובעים את שיעור ריבית הליבור, ריבית שמשכנתאות ומוצרים פיננסיים רבים קשורים אליה. לאחרונה נחשף כי הבנקים פעלו בשיתוף כדי להטות את הריבית, וכך הצליחו להרוויח עוד כסף מאלו שלא היו מודעים למזימה).

 

החוקים שאוסרים על התנהלות מונופוליסטית אינם מספיקים - צריך גם לאכוף אותם. בגלל הנרטיב שיצרה אסכולת שיקגו קיימת נטייה שלא להתערב בפעולות ה"חופשיות" של השוק, גם כאשר התוצאה היא אנטי־תחרותית. ויש גם סיבות פוליטיות טובות לא להיות קשוחים מדי: אחרי הכל, זו התנהלות אנטי־עסקית (שבהחלט לא מועילה לתרומות לקמפיינים) לנקוט יד חזקה נגד חברות כמו, נגיד, מיקרוסופט.

 

קובעים את החוקים, ממנים שופט

 

ניצחון במשחק "הוגן" הוא סיפור אחד. לנסח את חוקי המשחק - ולנסח אותם כך שיגבירו את סיכוייך לנצח - זה סיפור אחר. המצב מחמיר אף יותר כאשר מקבלים גם את הזכות לבחור שופטים משלך. בתחומים רבים כיום הרגולטורים אחראים על פיקוח על סקטור (כלומר ניסוח ואכיפת הכללים והרגולציות) - רשות התקשורת הפדראלית (FCC) על הטלקומוניקציה; רשות ניירות ערך (SEC) על הבורסה; והבנק המרכזי על תחומים רבים בבנקאות. הבעיה היא שמנהיגי הסקטורים הללו משתמשים בהשפעתם הפוליטית כדי למנות לרגולטורים אנשים בעלי נקודת מבט אוהדת לזו שהם מחזיקים בה.

 

כלכלנים מכנים את התופעה הזאת "שבי רגולטורי". לעתים השבי מקושר עם תמריצים כספיים: אותם אנשים המכהנים כרגולטורים מגיעים מהסקטור שהם אמורים לפקח עליו ואף חוזרים אליו עם סיום תפקידם. ישנה התאמה בין התמריצים שלהם ושל הסקטור שעליו הם מפקחים, גם כאשר אין התאמה בין התמריצים שלהם לתמריצים של שאר החברה. אם הרגולטורים משרתים היטב את הסקטור הם מתוגמלים על כך בקריירה הבאה.

 

עם זאת, השבי אינו כלכלי בלבד. דווקא הלך המחשבה של הרגולטורים הוא זה שנלכד על ידי המפוקחים על ידם. תופעה זו, שהיא במהותה סוציולוגית יותר, מכונה "שבי קוגניטיבי". אלן גרינספן או טימותי גייתנר לא עבדו בבנקים גדולים לפני שמונו לתפקידיהם בבנק הפדרלי, אך היתה קיימת ביניהם קרבה טבעית, שייתכן שיצרה הלך מחשבה דומה. על פי הלך המחשבה של הבנקאים, על אף הבלגן הגדול שיצרו בכלכלה הגלובלית - לא היה שום צורך בהטלת תנאים נוקשים על הבנקים שחולצו.

 

הבנקאים שחררו כמויות עצומות של לוביסטים - על פי הערכות, 2.5 לוביסטים עבור כל חבר קונגרס - שמטרתם היתה לשכנע את כל בעלי התפקידים ברשויות הרגולציה כי למעשה אין כל צורך ברגולציה. תהליך השכנוע הופך לקל יותר אם היעד של המאמצים הללו מחזיק מראש בעמדה אמפתית בנושא. זו הסיבה שהבנקים והלוביסטים שלהם עובדים כל כך קשה כדי לוודא שהממשלה תמנה רגולטורים שכבר "נלכדו בשבי" בדרך זו או אחרת. הבנקאים מנסים לחסום כל מי שאינו מחזיק בדעות הדומות לשלהם. בזמן ממשל קלינטון הייתי בעצמי עד לתופעה הזאת: במסגרת החיפוש אחר מועמדים לבנק המרכזי הועלו שמות רבים, חלקם אפילו מתוך קהילת הבנקאים עצמה, אולם בכל פעם שעלה שמו של מועמד שסטה מהקו שלפיו השווקים צריכים לפקח על עצמם והבנקים מסוגלים לנהל לבדם את הסיכונים שהם לוקחים - קם קול צעקה רמה שחסם כל אפשרות שהמועמד הזה יתקדם. וגם אם התקדם, הוא לא אושר.

 

פזרנות ממשלתית

 

ראינו כבר כיצד מונופולים - בין אם נוצרו בזכות הממשלה או זכו ב"תמיכתה" באמצעות היעדר אכיפה של חוקי התחרות - עזרו לרבים מעשירי העולם לצבור את הונם. אך ישנה דרך נוספת להתעשר: לארגן שהממשלה תיתן לכם כסף. אפשרות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בשלל צורות. שינוי קל בחוק, למשל כזה שעובר בלי שיבחינו בו, יכול להוביל לרווחים של מיליארדי דולרים. כך קרה ב־2003, כאשר הממשלה האריכה הסכם לאספקת תרופות. סעיף בחוק, שאסר על הממשלה להתמקח מחדש על מחירן, היתרגם למעשה למתנה של יותר מ־50 מיליארד דולר בשנה לחברות התרופות. רכש ממשלתי - תוך תשלום מחירים הגבוהים במידה ניכרת מהעלויות - הוא צורה סטנדרטית של פזרנות ממשלתית.

 

לעתים מתנות מסתתרות בסעיפים מעורפלים בחוקים. סעיף באחד החוקים המרכזיים המסירים את הפיקוח משוק הנגזרים - שמבטיח שאף רגולטור אינו יכול לגעת בשוק זה, גם אם הוא חושף את הכלכלה לסכנות רבות - מעניק לנגזרים "בכירות" בפשיטות רגל. פירוש הדבר הוא שאם בנק קורס, הכסף יועבר לבעלי הנגזרים לפני שהעובדים, הספקים ושאר הנושים יקבלו את המגיע להם - גם אם הנגזרים הם אלה שלמעשה גרמו לפשיטת הרגל.

 

ישנן דרכים נוספות שבאמצעותן סקטור הבנקאות מרוויח מהפזרנות הממשלתית, והן מורגשות במיוחד לאחר המשבר האחרון. כאשר הבנק המרכזי (שיכול להיחשב כענף של הממשלה) מלווה לבנקים כמויות בלתי מוגבלות של כסף בריבית הקרובה לאפס, ומאפשר להם להלוות את הכסף בחזרה לממשלה (או לממשלות זרות) בריבית גבוהה בהרבה - הוא למעשה מעניק להם מתנה סודית בשווי מיליארדי דולרים.

 

אלו אינן הדרכים היחידות שבהן ממשלות עודדו היווצרות הון אישי עצום. מדינות רבות, ובהן ארצות הברית, שולטות על כמויות גדולות של משאבים טבעיים כמו נפט, גז וזיכיונות כרייה. אם הממשלה מעניקה לך את הזכות לכרות את המשאבים הללו בחינם, לא צריך להיות גאון כדי להצליח לצבור הון. זו כמובן היתה דרך הפעולה של הממשלה האמריקאית במאה ה־19, שבמהלכה כל אחד היה יכול לדרוש נתח מהמשאבים הטבעיים. כיום הממשלה לא נוטה לחלק בחינם את המשאבים שלה ולרוב דורשת תשלום, אולם זה נמוך משהוא אמור להיות. למעשה, הממשלה עדיין מחלקת כסף, רק שהפעם התהליך מאופיין בשקיפות נמוכה יותר. אם השווי של נפט הזורם מתחת לחלקת אדמה מסוימת עומד על 100 מיליון דולר לאחר עלויות הקידוח, אך הממשלה מבקשת עבורו 50 מיליון דולר בלבד - היא למעשה חילקה 50 מיליון דולר.

 

הדברים אינם חייבים להתבצע בצורה כזו, אך בעלי אינטרסים חזקים מוודאים שכך יהיה. בזמן ממשל קלינטון ניסינו לגרום לחברות הכרייה לשלם יותר מהסכומים הנומינליים שהן שילמו עד אז עבור המשאבים שהן כורות מקרקעות ציבוריות. כצפוי, חברות הכרייה - וחברי הקונגרס שלהם העבירו תרומות נדיבות - התנגדו לצעדים האלה, ומאמציהן נחלו הצלחה. הם טענו שהמדיניות המוצעת תפגע בצמיחה, אך למעשה קיום מכרז היה גורם לכך שחברות היו מגישות הצעות כל עוד שווי המשאבים היה נותר גבוה מעלות הכרייה. מכרזים אינם פוגעים בצמיחה, הם נועדו לוודא שהציבור מקבל תשלום הולם עבור מה ששייך לו.

 

לעתים הפזרנות הממשלתית אינה מתבטאת בחלוקת משאבים תמורות פרוטות, אלא בשכתוב החוקים כדי להגדיל רווחים. דרך קלה יחסית לעשות זאת היא להגן על חברות מפני תחרות זרה. מכסים ומיסוי חברות זרות הם למעשה מתנה ליצרנים המקומיים. חברות הדורשות הגנה מפני תחרות זרה תמיד מצליחות לספק לכך הסבר הגיוני, שבבסיסו הטענה כי המרוויחה הגדולה מכך היא למעשה החברה בכללותה, בשעה ש"רק במקרה" גם הן מרוויחות תוך כדי. החברות כמובן פועלות לקידום האינטרסים שלהן, ואף שישנם מקרים שבהם יש גם אמת בטענותיהן, בגלל השימוש המרובה בהן קצת קשה לקחת אותן ברצינות.

 

מכיוון שהטלת מכסים מציבה את החברות הזרות בעמדת נחיתות, היא למעשה מאפשרת לחברות המקומיות להעלות מחירים ובכך להגדיל רווחים. לעתים מתלוות לפעולה זו הטבות מקריות כמו צמיחה בתעסוקה והזדמנות להשקיע יותר במחקר ופיתוח שיעלו את הפריון ואת התחרותיות, אך באותה מידה המכסים מגנים גם על תעשיות זקנות ועייפות שאיבדו את התחרותיות שבהן, ולעתים אף על חברות שכשלו בהימורים על טכנולוגיות חדשות ולפיכך מעוניינות לדחות את ההתמודדות עם תחרות.

 

סובסידיית האתנול משמשת דוגמה מצוינת. קשה לעמוד בפני תוכנית להפחתת התלות שלנו בנפט על ידי החלפתו באנרגיה שמיוצרת בעזרת אחד המוצרים האהובים ביותר באמריקה - תירס. ואולם, תהליך המרת האנרגיה מהצומח הוא יקר ביותר, וקל יותר בצמחים מסוימים מאשר באחרים. ברזיל ערכה מחקר מצליח על אתנול שיוצר מקנה סוכר, וכתוצאה מכך אמריקה הטילה במשך שנים מכס בגובה 54 סנט לגלון על אתנול מבוסס סוכר ברזילאי.

 

קיומן של הסובסידיות המעוותות הללו נובע ממקור אחד: פוליטיקה. המוטבים הישירים העיקריים - ובמשך זמן רב גם היחידים - של הסובסידיות הללו היו יצרני אתנול התירס, ובראשם חברת הענק ארצ'ר דניאלס מידלנד (ADM). כמו מנהלים בכירים רבים, נראה שהמנהלים ב־ADM היו טובים יותר בפוליטיקה מאשר בחדשנות. הם תרמו בנדיבות לשתי המפלגות, כך שגם אם חברי הקונגרס היו רוצים לצאת נגד הענקת המתנות לתאגידים, המחוקקים העדיפו להימנע מלגעת בסובסידיית האתנול. כפי שכבר ציינתי, החברות נוהגות תמיד לטעון כי לא הן המרוויחות הגדולות מהמתנות הללו. במקרה הנוכחי, תומכי האתנול גרסו שהמרוויחים האמיתיים הם למעשה מגדלי התירס האמריקאים. אך מדוע צריכים מגדלי התירס האמריקאים, שכבר קיבלו מענקים נרחבים מהממשלה - ולמעשה הרוויחו קרוב למחצית מההכנסות שלהם מוושינגטון ולא מהאדמה - להמשיך לקבל סיוע נוסף? קשה אף יותר להבין כיצד מהלך זה מתיישב עם עקרונות השוק החופשי (למעשה, בניגוד לדעה הרווחת, החלק העיקרי של הסובסידיות לא מגיע לחקלאים העניים, או אפילו לחוות חקלאיות. המטרה האמיתית של התוכנית היא להעביר כסף מהציבור לחוות הגדולות והעשירות).

 

למרבה הצער, הפזרנות הממשלתית לטובת התאגידים לא מסתכמת רק בדוגמאות הספורות שהצגתי, אולם תיאור כל אחד מהמקרים שבהם הממשלה מאשרת Rent Seeking יחייב פרסום ספר נוסף.

 

Excerpted from The Price of Inequality by Joseph Stiglitz. Copyright @ 2012 by Joseph Stiglitz. With the permission of the publisher, W.W. Norton & Company Inc. This selection may not be reproduced, stored in a retrieval system, or transmitted in any form by any means without the prior written permission of the publisher.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x