$
מוסף 25.10.2012

"אבי היה אדם קשה ומתוסכל, ותמיד נהג לומר לי: 'שום דבר לא ייצא ממך'"

אלכס גלעד, נשיא שידורי קשת, סגן נשיא בכיר ברשת NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי: "כשעזרתי לאמי לרדת מהאוטובוס היא אמרה לי: 'כשהיית קטן נשאתי אותך על הידיים, ועכשיו אתה נושא אותי'"

הוריי שמעון ושושנה נולדו בפולין, וב־1941 נמלטו לרוסיה בגלל המלחמה. משם הם הגיעו לטהראן, אחרי שצעדו מאות קילומטרים דרך אוזבקיסטן וקזחסטן, ושם נולדתי. אמי סיפרה לי על המסע הקשה ועל הפחד שלא יהיה מספיק אוכל: 'מכרתי את הנעליים שלי בשביל קוביית סוכר, כי הייתי בהיריון'. הבריטים אסרו על הגירה מאירופה ואישרו רק ספינה לילדי פליטים ולהוריהם מפורט סעיד לעתלית. אני הייתי אחד מילדי טהראן.

 

"הוריי התיישבו בקיבוץ תל יוסף ומשם עברו לצריף עלוב ברמת השרון. אמי היתה תופרת ואבי סייד, ותמיד היה מתח גדול בבית בנושאים כספיים. אני זוכר ריבים וצעקות בנושאים כמו האם לקנות שולחן לבית או להשקיע במיטה כדי שיהיה נוח יותר לישון.

 

1943. אלכס גלעדי, בן שנה, עם הוריו שמעון ושושנה בקיבוץ תל יוסף 1943. אלכס גלעדי, בן שנה, עם הוריו שמעון ושושנה בקיבוץ תל יוסף צילום רפרודוקציה: אוראל כהן

 

"אבי היה אדם קשה, מתוסכל מכך שהיה יכול להפיק הרבה יותר מהחיים, ותמיד נהג לומר לי: 'שום דבר לא ייצא ממך'. בגללו עזבתי את הבית בגיל 13 לפנימייה. הייתי מהתלמידים הגרועים בכיתה, אבל בדבר אחד הייתי טוב: ארגון מסיבות ימי הולדת ואירועים. היום קוראים לזה מפיק. כשהתחלתי לעבוד בעיתונות כבר הסתכלתי על אבי בזלזול, אמרתי לעצמי: 'חשבת ששום דבר לא ייצא ממני וטעית', אבל בעצם אבי הוא זה שעזר לי להיות יותר נחוש. הוא לא זכה לראות את הפריחה המקצועית שלי ואני לא זכיתי לומר לו 'טעית', משום שהסרטן לקח אותו הרבה יותר מדי מוקדם.

 

"המזל שלי היה שאמא שלי היתה מלאכית בחופשה. גם כשהייתי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה היא המשיכה לדחוף לי כסף לכיס, 'שלא יחסר'. כשלא היה לה כלום - המעט שנתנה לי היה 90% ממה שהיה לה. ניסיתי לפצות אותה על האהבה שנתנה לי, אבל אף פעם לא הצלחתי לפנק אותה כמו שפינקה אותי.

 

"באחת הפעמים שלקחתי אותה לחו"ל היא התקשתה לרדת מהאוטובוס. הרמתי אותה כדי לעזור לה, והיא הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'כשהיית קטן נשאתי אותך ככה על הידיים, ועכשיו אתה נושא אותי'. ביום הולדתה ערכתי לה מסיבה עם זמר ששר לה שירים ביידיש. ומכיוון שכל השנים התלוננה שלא למדתי, כשהיתה בת 91 לקחתי אותה איתי לאוניברסיטת חיפה, על כיסא גלגלים, ואמרתי: 'לא למדתי, ובכל זאת מעניקים לי תואר דוקטור של כבוד'. דבר אחד לא עשיתי: לא ביקרתי אותה כשהתאשפזה לפני נסיעתי לאולימפיאדת בייג'ינג, ובערב טקס הפתיחה היא הלכה לעולמה. מכיוון שלא יכולתי לטוס ארצה אמרתי קדיש בסלולר. כיוון שהיה לה לב שעטף אותי כל חיי - אני בטוח שהיא היתה מרשה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x