$
מוסף 18.10.2012

חגית מסר־ירון: "אבי רצה שאהיה אחראית לעצמי, וכשיצאתי בערב אמר לי: 'אחרי חמש דקות איחור מהשעה שקבעת אני מתקשר למשטרה'"

נשיאת האוניברסיטה הפתוחה: "אחרי הצבא, אבא לחץ עליי להירשם ללימודים מיד. עשיתי זאת מתוך תחושת אחריות, וכעסתי עליו על כך עד יום מותו"

נולדתי בירושלים לטובה ועודד, ומגיל שנתיים גדלתי ברמת השרון. מצד אמי אני דור שמיני בירושלים, ואילו אבי עלה לארץ מווינה בגיל 16. אמי היתה מורה ואבי היה קצין בצבא, מנכ"ל משרד העבודה ואחר כך המפקח על הבנקים. אמי גדלה בבית שורשי שבו נתנו כבוד למסורת ולדת אבל אבי היה אתיאיסט, ובפסח תמיד התבדח שהוא מחזיק ספר מתח בתוך ההגדה כדי לשרוד את הסדר.

 

"כשהייתי בגן, בוקר אחד תלמיד בשם יובל גצלר ניגש לאמי וסיפר לה שראה את כל בני משפחתו שוכבים במיטה 'עם דם', ולא ידע מה לעשות. כשאמי הלכה לבדוק התבררה הזוועה: סיפור של רצח והתאבדות בידי אב המשפחה. יובל עבר לגור אצלנו, והוריי חשבו אפילו לאמץ אותו. פרט ליובל, אבי סירב לתת לנהג שלו לבצע שירותי הסעה למשפחה. קינאתי מאוד, אבל אבי הסביר לי: 'קרה לו אסון, צריך לפנק אותו ולתת לו יותר'. בשלב מסוים קרוב משפחה לקח אותו לארצות הברית, ומאז לא הצלחתי לגלות מה עלה בגורלו.

 

1958. חגית מסר־ירון, בת ארבע וחצי, עם אחיה יואב, בן שנה וחצי, ואמם בחצר ביתם ברמת השרון 1958. חגית מסר־ירון, בת ארבע וחצי, עם אחיה יואב, בן שנה וחצי, ואמם בחצר ביתם ברמת השרון

 

"כשהיתה בת 43 אמי חזרה לספסל הלימודים ולמדה לתואר ראשון בביולוגיה כדי להיות מפקחת על לימודי הטבע. אני זוכרת כמה הערכתי את המאמץ שהיא עושה, ועזרתי לה בשיעורים במקצועות כמו פיזיקה ומתמטיקה. אבי היה איש קשה, אדם של עקרונות, אבל כלפינו היה מלא רוך ואהבה צרופה. בשנת ההרפתקה העסקית הכושלת שלו, כשניהל חברה תעשייתית, היה לנו איתו מנהג שמאוד אהבנו: פעם בשבועיים הברזנו מהלימודים, ביקרנו בגלריות, אכלנו במסעדה, ודיברנו על נושאים רבים, כמו המהפכה הצרפתית - לפי התאריכים בלוח השנה. אבא קרא לזה 'יום טיפול' והמשיך בזה עם הנכדים.

 

"אחד העקרונות המרכזיים אצל אבי היה 'אתם אחראים לעצמכם'. כשביקשתי לצאת הוא אמר לי: 'תחליטי בעצמך מתי את חוזרת הביתה, אבל אחרי חמש דקות איחור אני מתקשר למשטרה'. את אותו עיקרון של אחריות לעצמי אבי ניסה להפעיל עליי כשהשתחררתי מהצבא. לא רציתי ישר ללכת ללמוד, אבל הוא נקט מניפולציה: 'תירשמי גם אם לא תלמדי. העיקר שתשאירי לך כמה שיותר אופציות פתוחות'. מצאתי את עצמי לומדת בשנה הזאת מתוך תחושה של אחריות, כשאני עוד לא ממש יודעת מה אני רוצה ללמוד. שיניתי את מקצוע הלימוד שלוש פעמים, וכעסתי עליו על כך עד יום מותו.

 

"אני יכולה לדמיין את עצמי מתפתחת במסלולים מקבילים אחרים, אף על פי שבדיעבד המסלול שבחרתי השאיר לי כמה שיותר דלתות פתוחות. להיות שופטת, למשל, זה אחד התסריטים שאני יכולה להדביק לאישיות שלי, בגלל השילוב של מתמטיקה, לוגיקה ואתיקה. מצד שני, יכולתי גם פשוט להיות קיבוצניקית שעובדת ברפת".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x