• תפריט
מוסף 04.10.2012

ימי שובה

בן לאצולת השמאל שעבר להתנחלות קיצונית, חסידים עם משנה אקולוגית וחוזרים בתשובה מאוכזבים הקימו יחד חברת מופת ארצישראלית חדשה

ארי ליבסקר 09:5404.10.12

שובה - קהילת החוזרים בתשובה

נוסדה: 2010, במושב שובה בנגב הצפוני

האנשים: 21 משפחות של חוזרים בתשובה - חסידים, חרדים וציונים דתיים

בורחים מ: הקהילות הדתיות המקוריות שלהם

 

בצפון־מערב הנגב, על כביש שעשר דקות נסיעה ימינה בו יביאו אותך לנתיבות ועשר דקות נסיעה שמאלה יביאו אותך לעזה, משגשגת אחת הקהילות היותר מיוחדות שראיתי בסיור שלי. הקהילה האקולוגית של החוזרים בתשובה ביישוב שובה.

 

 

את היישוב שובה הקימו בשנות החמישים עבור עולים מטריפולי. ב־15 השנים האחרונות הוא כמעט נעלם. הפריפריאליות והקסאמים הבריחו את בני הדור השני, ואז, לפני שלוש שנים, הגיעו הדתיים.

 

את מתחם הקרוואנים של הקהילה אני מזהה בקלות, הודות לניסיון שצברתי. החנוכייה הענקית העשויה בוץ אומרת הכל. לידה מחכה לי אחד ממקימי הקהילה, אהרון אריאל לוי (28), מגודל זקן, עם חולצה לבנה מכופתרת וציציות מחוץ למכנסיים. הוא לוקח את הילד לגן, ובדרך מראה לי את הקרוואנים, הגינות שביניהן ויושביהם. הנה יעקב טרבלקסי, שהוא גם הנגר של שובה, והנה עורך דין שבדיוק יוצא לעבודה. ואיש הייטק. יש פה הרבה בעלי מקצועות חופשיים, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, לומדים תורה ביחד, מתנדבים בקהילה ומקיימים אורח חיים אקולוגי ובר קיימא.

 

הצרכנייה האורגנית שוכנת באוהל אינדיאני. "זה קואופרטיב, אנחנו קונים במרוכז ומוזילים עלויות", מסבירה מנהלת הקואופרטיב דנה שפיצר, שמשגיחה מחוץ לאוהל על בתה שזוחלת על האדמה. היא לא מודאגת מהאנשים שנכנסים פנימה בידיים ריקות ויוצאים עם אוכל. כל אחד לדבריה שוקל את המצרכים שלקח ורושם. כמה מהם משאירים כסף בקופסה בפנים. "אנחנו בוטחים בכולם", היא אומרת.

 

ארי ליבסקר (במרכז), עם דנה שפיצר ואהרון אריאל לוי.  לוי: "הישיבה תהיה גם חווה חקלאית. תלמידים יעבדו" ארי ליבסקר (במרכז), עם דנה שפיצר ואהרון אריאל לוי. לוי: "הישיבה תהיה גם חווה חקלאית. תלמידים יעבדו" צילום: עמית שעל

 

תמרוקים מהביוב

אני תמה על ערכו החברתי של עלה לתה, ומופתע לשמוע שיח ציוני ישן

 

בביתו של אריאל אשתו ליאת מוזגת תה. כשאני מבקש ממנה להכניס אליו עלה משיח הגרניום הלימוני שבחצר, אריאל ניגש לטלפון. הגרניום לא שייך למשפחה אלא לשכן, ואריאל מתקשר לבקש רשות לקטוף. השכן לא עונה ואריאל לוקח. אחר כך, במהלך הראיון, השכן יחזיר טלפון ואריאל יתנצל ויבקש במחילה את רשותו להשתמש בעלה. לקיחה ללא רשות זו עבירה של גזל, הוא מעדכן אותי. "בהתחלה הקמנו פה חווה חקלאית ששימשה גם כישיבה. כל התלמידים עבדו", הוא מספר לי. "רצינו להוכיח שאפשר לשלב עבודה ולימודים. למרבה הצער המקום נסגר כי לא היה בו מקלט. אנחנו מגייסים עכשיו תרומות כדי למגן אותו ולהמשיך את הישיבה".

 

השותפים להקמה הם איתי יוסף לחמן ואשתו אסתר, שאותם אני פוגש בחצר הקרוואן שלהם, בעיצומה של פגישה עסקית עם שני מפיצים. ללחמנים יש מפעל קטן לייצור קוסמטיקה מחומרים טבעיים. איתי יוסף הוא בנם של הצייר צבי לחמן והמשוררת והמתרגמת לילך לחמן. כשאני שואל אותו את השאלה הכל כך צפויה, מה בן למשפחה שמאלנית חילונית עושה פה עם כיפה וזקן, הוא אומר: "אבא שלי תמיד האמין במשהו נשגב. אמונה היתה בי מאז שאני זוכר את עצמי. עברתי מסע ארוך, הייתי גם אתיאיסט גמור ופעיל בתעאיוש". תחנה מאוחרת במסעו, קצת לפני שובה, היתה בהתנחלות הקיצונית בת עין, שהתפרסמה לפני כעשור בזכות שלושת החבר'ה שנעצרו בה והורשעו בניסיון לבצע פיגוע בבית ספר לבנות ערביות במזרח ירושלים. לחמן מסביר שיש בבת עין הרבה אנשים שמשלבים בין דת ואקולוגיה, ומסכם את נקודת הסיום של מסעו: "אני מאמין בתפיסת ארץ ישראל השלמה. ברגע שאתה מבין שאתה שייך לעם היהודי אתה מקבל את התפיסה שהארץ הזאת, ובייחוד ירושלים, שייכת לנו".

 

אסתר מראה לי את גינת התבלינים שממנה הם מייצרים את התמרוקים. חלק ממי ההשקיה לגינה מגיעים ממתקן שמטהר את מי הקולחין שמגיעים מהביוב בקרוואן שלהם. "הפסקנו לעשות קומפוסט", היא אומרת, "הקרוואן שלנו נמצא ליד בית הכנסת, וזה יפריע לתושבים הוותיקים של היישוב. והיחסים שלנו איתם יותר חשובים לנו מאקולוגיה".

 

שפיצר באוהל המכולת. "זה קואופרטיב" שפיצר באוהל המכולת. "זה קואופרטיב" צילום: עמית שעל

 

ירוק עם הקלה מהרב

אני לומד עוד על הקושי שהוליד את שובה, ועל הלכות ניסור עץ לספסל

 

את הרעיון לקהילה לחמן ולוי הגו כשלמדו יחד בירושלים, ב"הליכות עולם", בית מדרש יוצא דופן של הרב הציוני־דתי דב ברקוביץ, שבו נלמדים שיעורים תורניים־אקולוגיים, שמטרתם להתמודד עם החיבור בין "סגולות היצירה של האדם וסגולות החיים שבארץ" ועם "מגעו בבריאה". הם החליטו יחד להקים יישוב חסידי לחוזרים בתשובה. שבע משפחות התחילו, 14 הצטרפו, ועכשיו, הם מספרים, רשומות בתור 140 משפחות שרוצות להצטרף. מה מקור ההצלחה? קצת האופי של היישוב, וקצת השוק. לפי נתוני הלמ"ס, כ־200 אלף מהדתיים בישראל הם חוזרים בתשובה, לא כולל המתחזקים. ולחבורה הגדולה הזאת יש הרבה פחות ברירות ממה שנדמה.

 

"כשאתה חוזר בתשובה אתה צריך להתחיל לדבר יידיש", אומר לוי. "אם אתה ספרדי אתה גם צריך לשנות את שם המשפחה שלך לברמן, כדי שהילדים שלך יתקבלו לתלמוד תורה. משדכים לך רק חוזרות בתשובה, או את העיוורות והפיסחות מהקהילה הדתית. לאט לאט אתה גם מגלה שאין לך פרנסה. אנחנו, החוזרים בתשובה, התחלנו להבין שהחרדים לא ממש רוצים אותנו בקהילה שלהם. גם מחיקת העבר לא עושה לנו טוב", הוא ממשיך. "אדם יוצר, חופשי, שהיה אמן או מהנדס או לוחם ביחידה מובחרת, הניתוק מהעבר קשה לו. בשנים הראשונות של החזרה אתה מתגבר על זה. אחרי 20 שנה אתה אומר מה עשיתי, איבדתי את הדבר שהחיה אותי".

 

לחברי הקהילה אין רב משותף, וכל אחד מתייעץ עם רב מזרם אחר. המשותף, מלבד הלמידה בצוותא, הוא התורה הירוקה. "הגישה שלנו לאקולוגיה היא לא רק 'לא להפריע'", אומר לוי, "בשביל הרבה אנשים האקולוגיה אומרת שבני אדם הם פגע רע ואסור להפריע לעולם. לדעתי זה צריך לעבוד בשני הכיוונים. הרבי מלובביץ' אמר פעם לנשיא המדינה המנוח יצחק בן צבי שלא מספיק שיש עושר, צריך גם שישתמשו בו, כי היעדר השימוש מפריע לבריאה. אם עץ יכול להפוך לספסל בבית מדרש, הוא נכון לבני אדם. לא לעשות את זה זה כמו לכרות עץ באמזונס. לא כל מה שהשם ברא צריך להישאר במצבו הטבעי. לטבע אין קדושה מצד עצמו. זאת נקודה מהותית בקהילה שלנו. אנחנו נגד התפיסה שאומרת שהאדם הוא חלק מהטבע ולכן הוא צריך לחיות בצורה פרימיטיבית. אנחנו יהודים אורתודוקסים, שמשלבים בתורה שלנו את עקרונות האקולוגיה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x