אנחנו מגש העשב
דווקא בבתי בוץ שהוקמו בנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ, אני מגלה קהילה מרתקת: קבוצה אקולוגית־אוטופית, שצמחה מתוך שוק הקח־תן במושב של משה דיין
נהלל - קבוצת יש מאין
נוסדה: 2007, בחצר בית משפחת כרמי בנהלל
האנשים: כעשרה חברים קבועים ומתחלפים
בורחים מ: כלא המחשבה של הקפיטליזם
הנסיעה בכביש העגול של נהלל מציפה אותי בגעגוע נוסטלגי למיתוס שנולד כאן, זה שאנשי העליות יצרו ובני דור המדינה ניפצו. נהלל. אני עוצם עיניים וחוזר על המילה. הצבר יפה הבלורית הראשון בהיסטוריה נולד כאן, יצא והלך בשדות וריסק את כנופיות האויבים, עשרות שנים לפני שהתוודענו למילה "נכבה". לכאן חנה סנש עלתה, משה דיין הלך לכיתה אל"ף, ונולדו מוקי בצר ממבצע אנטבה, יהונתן גפן ומאיר שלו. וכאן, במושב העובדים הראשון, אנשים הפכו לראשונה את הערבות ההדדית לתקנון מעשי, בלי לשקוע במחנק של הקיבוץ. היום נהלל הוא כבר מושב מופרט, חבר בשוק החופשי. מהאוונגרד השיתופי נותרו רק ההילה, והארכיטקטורה של ריכארד קאופמן: מעגל של 75 משקים - הבתים בטבעת הפנימית והחלקות סביבם. אה, וגם הקהילה הקטנטנה של מירב כרמי.
המכונית נעצרת מול משק מספר 72, המשק של אמה של כרמי. המכונית פונה לשביל צדדי. אנחנו חולפים על פני הבית, שכיום מושכר, על פני בית מוארך ומוקף ערוגות שעומד לא הרחק מאחוריו, ובו גרה האם, וממשיכים לנסוע אל תוך הנחלה. במהרה אנחנו מגיעים אל הבניין המרכזי של "יש מאין", קהילה זעירה בת שבעה חברים קבועים וכמה מתנדבים מתחלפים - לרוב שניים או שלושה, ומקום שביממה הקרובה יספק לי כמה הפתעות טובות.
"יש מאין" היא חלק מטפטוף הולך ומתגבר של קהילות "פֶּרמַקאלצֶ'ר" שצצות פה בעשור האחרון. המונח פרמקאלצ'ר - שילוב המילים Permanent (תמידי) ו־Culture (תרבות) - נולד באוסטרליה והתפשט בעולם בשנות השמונים, השנים שבהן התחילו לדבר גם על "קיימות". שני המושגים מדברים על אותו הדבר - שמירה במקום צמיחה. כבוד לטבע ולמחזורים הטבעיים שלו במקום כיבוש וניצול. עם השנים המונח "קיימות" הפך להיות מה שכולם מדברים עליו, ופרמקאלצ'ר הפך להיות מה שרק מעטים עושים. ירוק־אקסטרים. בישראל יש בין כמה מאות לכמה אלפי אנשים שרואים את עצמם כחלק מתרבות הפרמקאלצ'ר. רובם ממחזרים אשפה לקומפוסט ומתקינים בבית צינור שמחבר את תחתית הכיור למכל הניאגרה. מיעוטם לקחו את זה עד הסוף. כמו כרמי וחבריה ב"יש מאין".
הכבוד לטבע ולמחזוריו מורגש במבנה המרכזי של הקבוצה. הקירות שלו עשויים קש ובוץ יבש. הרצפה עשויה חצץ, שיוצר אווירה של שיפוץ שלא הסתיים. אנחנו מתיישבים על שני כיסאות גבוהים, לצד דלפק שמחלק את החלל למטבח ולחדר עם שולחן אוכל גדול. הדלפק עשוי קרש שחברי הקהילה בנו תחתיו קיר בוץ עם בקבוקי זכוכית צבעוניים. יש לכרמי אנקדוטה על כל קיר וחלון במבנה. "הפכתי את הבוץ של נהלל, זה שאמא שלי וסבא שלי וזקני היישוב כל כך שנאו, לברכה", היא אומרת. כשאני מלטף את הקיר גוש בוץ נופל ממנו. אני מתנצל במבוכה, אבל כרמי מרגיעה אותי ואומרת שזה עניין שכיח.
חגי וכלבתו לוקה יושבים בתוך היורט. בשנה הבאה בגרמניה צילום: אבישג שאר-ישוב
בגלל ערוץ 10
על כוחה המזכך של קריסה כלכלית, ועוד גרסה ל"שיטת הארנק האחד"
דיבורה של כרמי רגוע ושקט. היא בת 38, דור שלישי בנהלל ושישי בארץ. עשתה צבא, עברה לתל אביב, היתה ברמנית באלי אולי, מסעדה ברנז'אית שנסגרה, פגשה שם את האנשים הנכונים והגיעה לעבוד בערוץ 10. כשהערוץ עבר ב־2003 את הקריסה הראשונה שלו היא חזרה הביתה למשק וגילתה אותו קורס ועל סף עיקול, לאחר שאחיה הסתבך פיננסית ומשכן אותו. כרגע עומד צו מניעה נגד העיקול, חלק מהנחלה נמכר, והיתר בפריסת חוב ארוכה. "הקוצים בחווה הגיעו לגובה שלושה מטר כשהגעתי. המקום היה עזובה", היא אומרת.
וכך החל הסיפור של "יש מאין": כרמי עדיין קיוותה לחזור לטלוויזיה יום אחד, ובינתיים עבדה בחנות יד שנייה של אמה. כשחיפשה חפצים חדשים לחנות עלה אצלה הרעיון להקים שוק קח־תן, שבו רק חפצים עוברים ידיים, בלי כסף. השוק זכה להצלחה עצומה ונערך מדי חודש. הפעם האחרונה היתה בשבוע שעבר. "בעצם, מאז שהשוק התחיל לא קניתי יותר כלום", היא אומרת. "הפסקתי לקנות בגדים. כל מה שאני לובשת זה מהשוק". היא מושכת בכתפיית החזייה שלה ואומרת, "גם זה מהשוק. לא מפריע לי ללבוש גם תחתונים יד שנייה אם זה מהשוק".
אחרי כל יום שוק נותרו בביתה הרי גרוטאות. היא תרמה כל מה שיכלה, והערימות רק הלכו וגבהו. "לא היתה לי אז אג'נדה של מיחזור, אבל נראה לי לא הגיוני לזרוק כל חודש כל כך הרבה זבל", היא אומרת. וכך, העניין במיחזור הוביל אותה לקיבוץ לוטן בדרום הארץ, שבמקביל לתקופת פיטוריה מהטלוויזיה החל להעביר קורסי פֶּרמַקאלצֶ'ר. במשך חודשיים היא שמעה הרצאות על הרס הפלנטה, למדה חקלאות אקולוגית ועברה מהפך תודעתי. "המדריך שואל למי יש בבית ארגזים ישנים, למי יש צינורות. וכל חומר גלם שהוא שואל עליו, אני אומרת שיש לי", היא מספרת. "אני מתחילה להבין שיש לי מאחורי הבית אוצר. אנשים אחרים מגדלים עגבנייה באדנית. לי יש משק". היא הודיעה ל־12 חבריה לקורס שהיא מקימה חווה אקולוגית בביתה בצפון. שתי חברות הצטרפו, ויחד הן התחילו לבנות את בית הבוץ. במהלך הבנייה הגיעו לעזור כמה עשרות אנשים מקהילת הפרמקאלצ'ר ההולכת ומתהווה. "נשמע כמו עוף החול של חזון השיתופיות", אני אומר לכרמי. היא מסכימה.
ואז הגיעו החורף והגשמים, והקשו על הבנייה בבוץ. כרמי וקומץ האנשים שהפכו לבונים הקבועים התכנסו, שוחחו, והבינו שהם רוצים להמשיך. זה קרה ב־2007. קבוצת יש מאין קמה.
הכינוס עצמו הפך לנוהג שבועי, שמאז ירד לפעם בשבועיים ונקרא "מעגלי שיתוף": פגישה של כל חברי הקבוצה, שבהתחלה מדברים בה על עניינים לוגיסטיים ואחר כך משתפים ברגשות.
המטבח של יש מאין. כרמי (במרכז עם בנה טאו): "הפכתי את הבוץ השנוא של נהלל לברכה" צילום: אבישג שאר-ישוב
"חשוב לי להבהיר שאני לא אמא של אף אחד ואני לא גורו", כרמי אומרת. "אמרתי רק, בואו נראה מה כל אחד עושה ואיך חולקים מרחב אנרגטי. ובלי ביקורת. אם מישהו מתחיל להעביר ביקורת כולם מרגישים את המתח, וזה משתק את האדם השני".
כרמי מסבירה שהעיקרון הראשון של הקבוצה הוא שכל מי שנמצא בחווה צריך להרגיש בבית. מי שלא, זה לא המקום בשבילו. העיקרון השני הוא שכל אחד אחראי לבריאות הפיזית והנפשית שלו. "יש אנשים שהם טפילים", היא אומרת, "שמומחים בסחטנויות רגשיות, וזה פשוט לא אפשרי מבחינתי לחיות איתם. היו פה גם כל מיני סוגים של אנשים עם פוסט־טראומה, בעיקר צעירים אחרי פעילות מבצעית בשטחים".
אנחנו משוחחים, אבל כבר לא לבד. בזמן השיחה חלף על פנינו בן זוגה של כרמי, בלן, צעיר צרפתי בן 28 שהגיע לחווה להתנדב, והתאהב. יושבת לידנו גם עדי, האחראית על הכנת ארוחת הצהריים, עוטה בנדנה ירוקה ומפרידה תרמילי אפונים. היא מציעה לי כוס תה, אבל בניגוד לכרמי, שהרתיחה מים בקומקום חשמלי, היא מחממת מים רק על הגז. היא גם מראה לי את הפח המיוחד במטבח, שכל שאריות המזון שמושלכות אליו הופכות לקומפוסט.
כרמי לוקחת אותי לראות את גן הילדים שהוקם השנה, ובדרך מסבירה על המבנה הכלכלי של הקהילה. "כל חבר משלם סכום חודשי קבוע, שנכנס לקופסת מתכת שאנחנו קוראים לה 'הארנק של אמא'. בכסף הזה אנחנו עושים יחד קניות בטבעון. יש לנו דליים של קמח וקוואקר. ירקות אנחנו מגדלים לבד, פירות אנחנו קונים בכפר הערבי זרזיר פה ליד. זה מתקשר לעניין של כלכלה מקומית. יש גם את הדברים השוטפים - סבון, אבקת כביסה, נייר טואלט. בעבר, לפני שנולדו ילדים, היינו אוכלים את כל הארוחות יחד. היום בעיקרון כולם אוכלים יחד צהריים, ב־12, אחרי שהילדים מסיימים את הגן".
פינת המלאי של יש מאין. כרמי: "בקורס האקולוגי התחלתי להבין שאני יושבת על אוצר" צילום: אבישג שאר-ישוב
קומבוצ'ה וקומפוסט
אני שותה תה פטריות, והסברים רבים נשמעים פתאום הגיוניים
גן הילדים נמצא מול רפת של עגלים המיועדים לשחיטה ששייכת למשק הסמוך. מן תזכורת לחברים למה בחרו לחיות בסביבה אקולוגית. כמה מטרים משם יש צריפון מוגבה שמובילות אליו מדרגות בגובה מטר וחצי. זה בית השימוש של הקהילה. מתחת לרצפה המוגבהת הוצבו מכלי נסורת שבהם צואת אנשי יש מאין מתמוססת לדשן שישמש אותם בערוגות. גן הילדים עצמו שוכן מתחת לכיפה גיאודזית - חצי כדור עגול עשוי משולשים, שהיה נראה כמו מבנה עתידני אלמלא נעטף ברשת צל פשוטה. בגן ארבעה פעוטות ומטפלת. אני שואל את כרמי אם זה נוח להסתובב בריח המחניק שעולה משירותי הקומפוסט. היא עונה ששירותי קומפוסט, כשיודעים לטפל בהם, לא מסריחים. זו צואת העגלים שאני מריח.
לארוחת הצהריים מצטרפים ארבעה מחברי הקהילה הקטנטנה, ואורח שמכונה שם "אקו סלב", ומגיע מהשטח, עם נעליים גבוהות, עור צרוב־שמש וכובע מצחייה עם פיסת בד שמגנה על עורפו. לידי יושבים אביב, בחור צעיר וגבוה עם רעמת ראסטות וגלח פאנקיסטי בצד הראש; יעל, שהביאה מהגן את בתה בת השנה; חגי, בחור שעיר ומזוקן; והדומיננטי מכולם הוא גל, בחור בהיר שיער, עם זקן ארוך ומחודד בסגנון האמיש וכובע קש מקסיקני. אנחנו אוכלים תבשיל טבעוני של עדשים, סלק ואפונה מהגינה, ובסוף הארוחה גל מציע לכולם קוֹמְבּוּצָ'ה - משקה חמצמץ וקצת תוסס מעלי תה שעליהם גדל מצע חיידקים ושמרים. תוך כדי שתייה גל מציע לי ללון הלילה בכיפה הגיאודזית שלו.
בחורה נאה בשם טל דיין, ילידת נהלל וקרובה למשפחת האצולה, מופיעה לרגע ושואלת איפה יש חלונות. היא עובדת על הבית שלה. מישהו מכוון אותה, ואני בינתיים הולך לבדוק את הבית של חגי - אוהל מונגולי שנקרא יוֹרט. היורט הוא מעגל רחב שקירותיו עשויים רשת עץ המכוסה בד עבה, ותקרתו היא כיפה גבוהה שבמרכזה, למעלה, יש חישוק עגול. חגי מסביר שזה הפתח שדרכו יוצא עשן המדורה. "הבית שלי עלה בערך עשרת אלפים שקל ולקח לי לבנות אותו בערך יום", הוא אמר, "ואם אני רוצה לעבור למקום אחר אני פשוט עושה את זה". כרגע הוא מתכנן לעבור לגרמניה, עם היורט ועם בת זוגו. הוא מתפרנס כגנן וכמדריך חקלאות אורגנית. "אני לא מבין למה לשעבד את החיים בשביל לקנות בית עם בטון וברזל, שיוצר נזק אקולוגי", הוא אומר.
ואז מגיע הרגע שממנו חששתי. אני צריך לשירותים. אני נזכר בהסבר שנתנו לי קודם: נוזלים מטילים ליד העצים ומוצקים בשירותי הקומפוסט. מה שיש לי מיועד לקומפוסט, ואני חושש שהתוצר יעליב, שלא בצדק, את עדי המבשלת. אבל ככל שהלחץ גובר הרגישות פוחתת. אני מטפס במדרגות ונכנס פנימה.
החדר הקטן פחות מחריד ממה שתיארתי לי. הוא אפילו נראה מזמין, עם נרות ריחניים ופרחים. המושב עצמו עשוי מערימת דיקטים שהודקו זה על זה, והחור חצוב באמצעם. ביציאה מהצריף אני פוגש את עדי ששואלת אותי איך ההרגשה, ולוקחת אותי לסיור, לפגוש את התרנגולות החופשיות ואת החממות האישיות שלה, מקור גאוותה. היא גם מראה לי את ארגזי הקומפוסט למתקדמים, שבהם זוחלים שלשולים שהובאו מקליפורניה. "התולעים משגשגות פה", היא אומרת, "הן מתות על שאריות קפה".
עדי ואני עוצרים אצל טל, שנראית ברגע של ייאוש. היא יושבת מחוץ למחסן שהיא הופכת לבית בוץ, מעשנת סיגריה ובוהה. "מה לעשות עם החלונות", היא אומרת, "הם לא מתאימים ואני צריכה להחליף את הזכוכית". פתאום אני מזהה את החלונות. גם אצלנו בדירה היו כאלה, וקבלן השיפוצים אמר לנו שכבר לא מתקנים אותם וצריך לזרוק. בידענות אני מסביר לטל שזה מקרה אבוד, והיא עונה שכל החלונות בחווה הם מהסוג הזה. אנחנו נכנסים למחסן־בית, ועוברים בין חדרים קטנים שקירותיהם מצופים בוץ. אני שואל את טל מה ההיגיון בלצפות קיר קיים בבוץ, והיא עונה: "היית צריך לראות איך זה נראה קודם. וזה יותר זול ויותר אקולוגי, וגם אסתטי". אנחנו מסכימים לא להסכים.
בלן (מימין) וסטפן עובדים בגינה השיתופית. לארוחת הצהריים אכלנו תבשיל טבעוני של עדשים, סלק ואפונה מהגינה צילום: אבישג שאר-ישוב
שרה אנג'ל
אני נחשף לסוד מצמרר ומתקשה להירדם לשמע יללות קורעות לב
מתחת לכיפה הגיאודזית של גל, בעל זקן ההאמיש, אני מקבל מבעל הבית הסבר על כך שאנחנו עומדים בפני שואה אקולוגית שתמית את רובנו. אמצעי הייצור המודרניים יושמדו, וישרדו רק מי שיידעו לכלכל את עצמם. גל לא מאמין בדמוקרטיה, "כי היא הוכיחה עצמה כלא יעילה. כל פוליטיקאי שיגיע לעמדת כוח יושחת. הפתרון הוא חיים קהילתיים. בשנה שעברה הגענו לרוטשילד כדי להעביר לתל־אביבים את הבשורה, אבל הם לא קנו את זה. אני אומר לך, המחאה לא תעזור לכם. רק הקמת קהילות".
אני משמיע לגל את הטענה שחיים בעיר גוזלים פחות שטח ואנרגיה מחיים חקלאיים. "אם אנחנו לוקחים את המושבניק הממוצע, עם הטויוטה היילקס שלו, ברור שהוא מזיק לסביבה יותר ממי שחי בעיר", הוא משיב. "אבל החקלאי האקולוגי חי בכיפה גיאודזית או יורט, הוא לא מזיק לסביבה ולא מחרבן לתוך מי שתייה. הוא מזיק הרבה פחות ממי שחי בעיר. תחשוב כמה דלק מבוזבז כל יום רק כדי להביא אליך לעיר את הירקות מקצות הארץ ואת האוכל שאתה אוהב מאיטליה וארצות הברית. תחשוב על הניכור שלך מהאוכל שאתה אוכל, אתה לא יודע מה אתה מכניס לפה, אתה לא יודע איך סובל מי שתפר את החולצה שקנית. זה לא בריא".
בוא נדמיין אוטופיה שבה כל תושבי העולם עוברים לקהילות אקולוגיות.
"קשה לי, זה לא יקרה. רוב האנשים רוצים רצפת חרסינה וברז יפה. רק כשהחיים יבעטו אותם מהנוחות שלהם, רק כשיסגרו להם את החשמל, אז הם יעשו את הצעד, או שיעדיפו למות. הרבה אנשים מוכנים למות ולא לשנות את אורח החיים שלהם".
גל מתפרנס מהדרכה בסדנאות לבניית כיפות גיאודזיות, שבסופן מקבלים כיפה לבנות בבית. הוא הנדימן אמיתי, עושה הכל, מחשמל, דרך ביוב ועד החלונות של טל. גאוותו היא במומחיותו בבניית שירותי קומפוסט.
"תגיד, כבר השתמשת בשירותי שרה אנג'ל?", הוא שואל, "אני מאוד גאה בהם". אני עונה שלא ידעתי שככה קוראים לשירותים פה, ושואל מה הקשר בינם לבין הסופרת ואשתו של הארכי־עבריין המנוח שמעיה אנג'ל. "אה, לא", הוא אומר, "אין קשר לאנג'ל ההיא. שרה אנג'ל היתה בעבר אחת הציירות הכי מוכרות בעמק. היא עשתה הרבה עבודות על דיקט. עם השנים אנשים זרקו את הציורים שלה, ואני החלטתי כמחווה לבנות מהם שירותים".
טאו והתרנגולות החופשיות של עדי. כל פסולת הופכת לקומפוסט צילום: אבישג שאר-ישוב
ארוחת הערב היא על טהרת העדשים - השאריות מארוחות השבוע. נוכחים בה שני המתנדבים, אביב ועדי, ויעל שהצטרפה, הפעם בלי התינוקת. החבורה הקטנה עורכת סבב מחמאות. כלומר, כל אחד נוקב בתכונות הטובות של
היושב מולו. יעל מכנה את אביב "מעצים נשים". אני שואל אותה אם כך מתארים בקהילה האקולוגית דון ז'ואן, וכולם צוחקים.
בסוף הארוחה מגיעה החתולה של הקהילה, צ'וּלה. היא נראית מורעבת. עדי אומרת שהפסיקה להאכיל אותה כדי שתלמד לטרוף עכברים ונחשים. עוד היא מדברת והחתולה מזנקת אל שקי העדשים וחוזרת עם עכבר בפה. בבית שלי זה היה גורר ועדת חקירה. פה זה מפיק מהנוכחים קולות של שביעות רצון מכך שגם צ'ולה תורמת לקהילה, והפסיקה להיות טפילה. אני מתפעל, והחברים דורשים שאזרוק בכתבה מילה גם על כלב הלברדור־פיטבול, ז'אן פייר.
בלילה, מתחת לכיפת הבוץ של גל, אני מתקשה להירדם. אלה יללות השבר של העגלים. קצת אחרי שאני סוף סוף נרדם אני שוב מקיץ. אני חייב לשירותים. אל תספרו לכרמי, אבל הפעם הלכתי לעצים.
