לבד בפסגה

כליל - קהילת הבודדים

נוסד: 1981, בגליל המערבי

האנשים: כ־45 משקי בית, יחידים ומשפחות, רובם אמנים וחקלאים שוחרי שקט

בורחים מ: הגיהינום שבזולת

• המסע של ארי ליבסקר
  

סוף סוף אני מבחין בעוד מכונית שחולקת איתי את המרחב. אני שואל את הנהג אם הוא מהיישוב. הוא מהסס, ושואל מאיפה אני ומה אני מחפש כאן. אנחנו מתחילים לדבר. הנהג מספר לי שהאנשים כאן לחלוטין לא קומוניקטיביים. הוא מבקש שלא אזכיר את שמו, כי יש לו בעיות עם ביטוח לאומי. הוא מציע לי לדבר עם בת זוגו, אבל מבקש שלא אגיד לה שהוא זה ששלח אותי כי זה יעורר בה התנגדות.

אני מתקשר למכר שלי, לשעבר בעליו של בר תל־אביבי והיום רועה בקר בכליל. "עכשיו סיימתי ארוחת בוקר גלילית שאכלתי עם חבר דרוזי באחו", הוא אומר. אני מספר לו שאני כותב על קהילת הבודדים בכליל. "מה?", הוא אומר, "איזו קהילה? האנשים פה הם מפלצות ששונאות אחת את השנייה. עברתי הרבה בחיים ועוד לא ראיתי אנשים כאלה. אני לא משתתף בכתבה שאומרת שבמקום הזה יש קהילתיות".

כליל היה החלום הרומנטי שהתגשם לאלן וסוזן אפטרמן. הוא מרצה למשפטים שבגיל 30 החליט להפוך למשורר. היא האדריכלית האוסטרלית שהתאהבה בו. ושניהם החליטו בגיל 40 להגר לארץ ישראל הקטנה, לבנות לעצמם בקתה ולחיות חיים דלים ומלאי אהבה. ב־1981 הם קנו אדמות בגליל והקימו עם חברים שתי בקתות על הכלום שבין עצי הזית. הסוכנות היהודית הגדירה את היישוב כחלק מתוכנית המצפים של שר החקלאות אריאל שרון. אך בשונה ממצפים אחרים, בכליל ויתרו על הכביש העוקף, גדר הביטחון, ואפילו המדרכות. הם העדיפו להישאר מפוזרים בחורש הטבעי, ועם בתים מרוחקים שהקנו לכליל את הכינוי "יישוב הבודדים". אלן מת מדלקת קרום המוח ב־1992 וחנך את בית הקברות של כליל. סוזן נשארה ביישוב. איפשהו.

בית בכליל צילום: יריב כץ

נחש, מקל וחינוך דיאלוגי

מנהלת בית הספר מסבירה למה יש ילדים שלומדים לקרוא רק בגיל 12

בעודי מחפש את דרכי בשבילי העפר הצרים שבין הבתים המרוחקים, אני חושב על דבריו של מר ביטוח לאומי. "היה כאן ניסיון ליצור מודל של אנשים שאומרים 'אל תחטטו בחיי'", הוא אמר. "לכן עשינו כזה מרחק בין הבתים. שאנשים לא יראו זה את זה".

אני מתחיל להתמצא בטופוגרפיה, ומחפש את ביתה של בחורה שתיקרא כאן גלי. היא ביקשה לא להיחשף בשמה האמיתי. ביתה, השוכן בקצה שביל צר ומכוסה קוצים, נראה כאילו נבנה במחנה קיץ של הצופים. היא מגישה לי חליטת עלים ומספרת שנשארה כאן לאחר שהתאהבה בבן המקום. החיים פה זולים. 3,000 שקל לחודש לזוג עם ילד. הקולטן הסולארי עלה להם כמו מה שאני שילמתי לחברת החשמל בשנה שעברה. משתלם.

אנחנו מטיילים במרחבים שבין הבתים. כדי להצטרף לכליל צריך לעבור ועדה קבלה. עברו אותה אוהד נהרין, עמיר לב ועוד אמנים. השף רפי כהן ניסה להקים כאן חווה לגידול חומרי גלם, וויתר.

אנחנו נתקלים באיתי, תושב המקום, ששולח אותי לדבר עם אשתו, מיכל שלום שגיב, שמנהלת את בית הספר היסודי של היישוב, שי"ח, שדוגל בשיטת "החינוך הדיאלוגי", פיתוח של המחנך דן לסרי. "השיטה מנסה להוביל את התלמיד לעצמאות נפשית ולאו דווקא חיצונית", שגיב אומרת לי בעודה עומדת בגן השעשועים הקטן, כשלידה ילדים שמחפשים בהתרגשות נחש שהבחינו בו קודם, ואיתם הורה מודאג שלופת מקל ללכידת נחשים. "לא כולם חייבים לדעת לקרוא בגיל שש", שגיב אומרת. "יש כאלה שלומדים לקרוא רק בגיל 12. זה עניין של בשלות".

שי"ח מורכב מצריף עץ וכמה אוהלים. בשנה שעברה הגיעו שוטרים וסגרו אותו, אחרי שפעל חמש שנים בלי רישיון. כרגע מתקיימים סביבו דיונים במשרד החינוך. "אני לא רואה את עצמי כעבריינית, לא פגענו באף אחד ולא באנו לגנוב", שגיב אומרת.

השמש שוקעת. ההורים לוקחים את הילדים מגן השעשועים לפני החשיכה. וכשהיא יורדת, היא יורדת. השמים שחורים, מעוננים וריקים מכוכבים, ואני פתאום מוצא את עצמי אבוד בחושך. גלי לא עונה לטלפון. לילך ואיציק יודפת, זוג כוורנים שקבעתי לבקר אצלם, גם לא עונים. אני תועה בתוך מבוך קוצים, עד שלפתע אני רואה צללית של מישהו עם פנס בידו. אני קורא לעברו, אך הוא נעלם אל העלטה.

שיעור בבית הספר היסודי שי"ח צילום: אבישג שאר-ישוב

ההוא עם הסמארטפון

ראיון קצר ואחריתו מתמצתים את שתי הפנים של יישוב הבודדים

הגעתי למכונית. לילך מתקשרת ומבקשת שאמתין לה בכניסה ליישוב. אני ממתין. שעתיים. בזמן הזה חולפות לידי שתי מכוניות. אחת מהן נעצרת לידי, והנהג שולף סמארטפון ומתעסק בו כחצי שעה. בוהק המסך על פניו הוא האור היחיד באזור. לבסוף הבוהק כבה והמכונית זוחלת בחזרה אל החושך.

כשאני מגיע למטבח של משפחת יודפת הוא נראה לי כמו המקום הכי מזמין בעולם. היודפתים בכליל מאז השנים הראשונות. הם גרו חורף אחד בחושה, נשבו בקסמי המקום וביטלו את התוכניות האחרות שלהם לחיים. בלי חשמל וטלפון, בקושי מים היו, הם בנו כאן את חייהם. "יש לנו בעצם הכל, רק ההתעסקות בדברים הקטנים קצת יותר

מסובכת", לילך אומרת. התנור והמקרר עובדים על גז. כביסה עושים בחורף רק כשיש מספיק שמש. מזגן אין בכלל. אל ענף הדבש הם הגיעו במקרה, כשחבר נתן להם כוורות במתנה. "אנחנו עושים דבש אורגני. בלי התוספות והסוכר שנותנים לדבורים כדי להגדיל את התפוקה", לילך אומרת. "אנחנו לא רוצים להיקלע למעגל הרווחים, כי אז נילחץ ונפגע בדבורים שלנו".

רוב אנשי כליל מתפרנסים מחקלאות אורגנית, אמנות או אירוח. ונראה שהאירוח הוא התחום היחיד שבו מתגלה שמץ סולידריות: אף אחד לא שובר את השוק. איש ממארחיי לא הזמין אותי ללון אצלו, ואף תושב לא הסכים להציע לי באותו לילה מיטה בפחות מ־250 שקל. אז פילסתי את דרכי למכונית והתגלגלתי בחזרה אל המרכז המואר.