השפה הסודית של הגוף

שני יהודים ואנגלי אחד חוצים את האוקיינוס על ספינה. היהודים, שלא יודעים לשחות, מתחילים להתווכח מה יעשו אם הספינה תטבע. בלהט הוויכוח הם משתמשים גם בתנועות גוף ומחוות ידיים מוגזמות, כך שהאנגלי מחליט להתרחק כדי להימנע מפגיעה. לפתע, הספינה מתחילה לטבוע. כל הנוסעים, מלבד היהודים, שעסוקים מדי בוויכוח מכדי להבחין במשהו, קופצים מהסיפון. לאחר שחייה ארוכה ומתישה, האנגלי מצליח להגיע לחוף. הוא מופתע לגלות ששני היהודים כבר שם, ומנופפים לו בשמחה. נדהם, הוא שואל אותם כיצד הצליחו להגיע. "אין לנו שום מושג", עונה לו אחד מהם. "פשוט המשכנו לדבר גם כשהיינו במים".

גרסה של הבדיחה הזו הופיעה בעבודת התזה בנושא "דפוסי התנהגות במחוות הפיסיות של היהודים ממזרח אירופה והאיטלקים מהדרום בניו יורק סיטי, החיים תחת תנאים סביבתיים דומים ושונים". המחקר נכתב על ידי דיוויד אפרון, יהודי שגדל בבית אורתודוכסי בארגנטינה והגיע לניו יורק בשנות ה-30 במסגרת לימודיו לתואר השני. הוא הבחין כי כאשר דיבר ספרדית, מחוות הגוף שלו התאימו "לתסיסה ולזרימה של ארגנטינאים רבים וטובים", אולם כאשר דיבר יידיש המחוות שלו הפכו להיות "מתוחות ומוגבלות יותר". לעתים הוא שילב את שני הסגנונות, לדוגמה כאשר "דן בספרדית על נושא יהודי, ולהיפך". לאחר שהתגורר בארצות הברית מספר שנים, גילה כי באופן כללי המחוות הפסיות שלו הפכו להיות "פחות פתוחות, גם כאשר דיבר בשפת האם שלו". 

אפרון היה אחד מתלמידיו האחרונים של האנתרופולוג המפורסם פרנץ בועז. לאורך מרבית הקריירה שלו בועז טען שהתרבות והסביבה, לא הביולוגיה, הם שאחראים להבדלים במאפייני ההתנהגות של קבוצות שונות של אנשים. המחקר של אפרון תוכנן לשמש כמבחן להסברים שהוענקו למחוות הפיסיות, שתיאוריות הגזע של שנות ה-30 הגדירו כמדע. על פי אחת התיאוריות הללו, ניתן לזהות יהודים מעורבים - שאין להם מאפיינים חיצוניים של הגזע - על פי המחוות הפיסיות שלהם. תיאוריה אחרת קטלגה את המחוות על פי גזעים: מחוות נורדיות היו מאופקות, מחוות ים תיכוניות היו קלילות, בעוד שהמחוות של הגזע הפאלי (תושבי החבל הגרמני וסטפאליה) הזכירו תרנגולות שועטות. הפרשנות למחוות האיטלקיות התייחסה להיותם בעלי דם חם, עצמות דקות והעדר יכולת להשתלט על דחפים.

ההבדלים בין איטלקים ליהודים

אפרון תצפת על שיחות שערכו 1,250 יהודים מליטא ופולין ו-1,100 איטלקים מנאפולי וסיציליה בניו יורק וסביבותיה. בכל אחת מהקבוצות, לפחות מחצית מהמשתתפים היו מהגרים חדשים והמחצית השנייה כבר "נטמעו". הם נצפו בשורה של תפאורות שונות: פארקים, שווקים, מועדונים חברתיים, בתי ספר, אוניברסיטאות ואתרי נופש מלונות. הוא הקליט מאות שעות שלהם מדברים זה עם זה, וביחד עם אמן, הפיק 2000 שרטוטים של מחוות ספונטניות.

התוצאה הייתה הוכחה מצולמת ומאוירת לאוסף הסטראוטיפים הנפוצים. על פי אפרון, היהודים השתמשו בטווח מוגבל של תנועות, רובן מגיעות מהמרפק. התנועות שלהם היו זוויתיות יותר, דוקרות, מורכבות ואנכיות בהשוואה לתנועות של האיטלקים, שהשתמשו במחוות פיסיות צדדיות גדולות, זורמות וקמורות יותר, שנבעו מאזור הכתף. היהודים נטו להשתמש ביד אחת, האיטלקיים בשתיהן. האיטלקים גם נגעו בגוף שלהם, בעוד שהיהודים העדיפו לגעת בגוף של בן שיחם לשיחה. אפרון מתאר בשמחה תקרית לה היה עד, במהלכה גבר אחד תפס את הזרוע של חברו לשיחה והשתמש בה לתיאור המחוות. בן השיחה, שלא העריך את המצב, תפס בסופו של דבר בפרק היד של האיש השני "והחל לנזוף בו עם היד שלו עצמו". עוד הבחין אפרון שהיהודים השתמשו יותר בחפצים כמו עפרונות, או במקרה אחד - כדור בשר בקצה מזלג - כאביזרים למחוות, ואילו האיטלקים השתמשו פחות בתנועות אצבע או פרק כף היד אך נטו לחזור על כל תנועה יותר פעמים. היה להם גם אוצר מילים של מחוות סימבוליות בעלות משמעות סטנדרטית – החל מ"אני יודע יותר ממה שאתה חושב שאני יודע" ועד "אני אתפור את השפתיים שלך ביחד" ו"אני אוציא לך את העיניים" – שניתן להבין מבלי להשתמש ולו במילה אחת.

התוצאה העיקרית, שהמחקר בעצם תוכנן כדי לגלות, הייתה שככל שיהודים והאיטלקים הלכו ונטמעו בחברה, כך המחוות שלהם הלכו ונהיו דומות יותר זו לזו. כאשר אפרון בחן קבוצה של תלמידים בבית ספר תיכון בשכונת איטליה הקטנה בקשר למשמעויות של המחוות הסימבוליות שבהן השתמשו האיטלקים שרק היגרו למדינה, פחות מחצי מההשערות שלהם התגלו כנכונות. הוא הגיע למסקנה המצופה: ככל שהיהודים והאיטלקיים נהיו יותר אמריקאים, התנועות האופייניות, אלו שלקחו עמם ממדינות המקור, הלכו ונעלמו.

המסקנה כלל לא הייתה מפתיעה, והיא גם הדבר הפחות חשוב כאן. זו שיטת המדידה שהייתה פורצת דרך. על מנת להפוך את המחקר לאמפירי, אפרון היה צריך לפתח דרך שתהפוך את המחוות הפיסיות ליחידות כמותיות שניתן למדוד ולהשוות. היחידות הללו כללו "סימנים" שאותם ניתן להבין בלי מילים (כמו "אני אוציא לך את העיניים" של האיטלקיים), מחוות שלא הייתה להם שום משמעות מחוץ להקשר של המשפט, שכונו "פיסיוגרפיים",  "קינטוגרפיים", שמתחקים אחר האובייקטים או הפעולות שעליהם מדברים, "אידיוגרפיים" שמתחקים אחרי המסלול המטאפורי של מחשבתו של הדובר, ו"אלות" שמכות החוצה את קצב הדיבור. 

המחוות הפיסיות של הסובייקטים אחריהם עקב אפרון לא נבדלו רק באופן שבו הם זזו, למספר הידיים שבהן השתמשו או במי הם נגעו. הן נראו שונות גם מבחינה פונקציונאלית. האיטלקים השתמשו בסימנים, היהודים לא. האיטלקים לעיתים השתמשו בפיסיוגרפיים, שתיארו את הגודל והצורה של הדברים עליהם שוחחו, היהודים השתמשו באידיוגרפיים, לתיאור מאפיינים של השיח עצמו. כאשר היהודים הפנו את האגודל כלפי האדמה ואז דחפו אותו מהר בחזרה למעלה, הם דיברו על מהות השיח וחפרו בו פיסית ומטאפורית. כאשר הם ציירו עם האצבע זיגזג, הם התוו את הטיעונים המתחלפים בוויכוח, מקשרים טיעון אחד לבא אחריו.

לאחר פרסום המחקר שלו על המחוות הפיסיות של המהגרים בניו יורק, אפרון עזב את האקדמיה לטובת ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם, שם עבד כפעיל למען זכויות עובדים. אולם במקביל, התזה שלה הפכה לבסיס של תחום "מחקר המחוות" – תווית שהודבקה לפעילויות של מגוון פסיכולוגים, אנתרופולוגים ובלשנים שבוחנים את הדברים שאנשים עושים עם הידיים שלהם בזמן שהם מדברים. אפרון הציב את היסודות לשיטה סיסטמתית לחקירת מחוות, ויותר מכך, הוא הציג את התפיסה שמחווה אינה תנועה מלווה לדיבור. היא  תוצר של הדיבור עצמו.

סוד השפה האוניברסלית

בספרו "תורת הנאום", הרטוריקן מהמאה הראשונה, קוינטיליאנוס טוען שהידיים "כמעט שוות מבחינת הביטוי שלהן לכוח של השפה עצמה" והוא אף מתאר בפירוט את כל הדברים שהן יכולות לעשות:

"בעזרת הידיים שלנו אנחנו מבקשים, מבטיחים, קוראים לאנשים לגשת אלינו ומשלחים אותם מפנינו, מאיימים, מתחננים, דוחים או מפחדים, בעזרת הידיים שלנו אנחנו מסמנים שמחה, יגון, ספק, הכרה, חרטה ומצביעים על מידות, כמויות, מספרים וזמן. האם אין לידיים שלנו את הכוח לעורר, להגביל, להפציר, לשבח, להעריץ ולהתבייש? האם הן לא לוקחות על עצמן את התפקיד של תארי הפועל ומילות גוף, בכך שהן מצביעות על מקומות או אנשים? אם כך, לנוכח המגוון הגדול של לשונות המתפשטות בקרב העמים והאנשים, השפה של הידיים היא שפה המשותפת לכל האנשים".

קוינטיליאנוס מרמז, כמו רבים אחריו, שמחוות פיסיות הן מעין שפה טבעית כלל עולמית. זה לא אומר שהן לא דורשת פיתוח ותרגול. מכיוון שמחוות מייצגות מחשבות, או כפי שטען קיקרו - "תנועות נפש", הנואמים היו צריכים ללמוד כיצד לשלוט במחוות הפיסיות שלהם כדי להציג באור הטוב ביותר את המחשבות שלהם. לשם כך, קוינטיליאנוס הגדיר ופירט איסורים והמלצות. הוא מסביר, לדוגמה, שכאשר האצבע האמצעית נוטה לעבר האגודל, ושלוש האצבעות האחרות נפתחות "זוהי מחווה ראויה לשימוש בזמן המבוא של הנאום, בהנחה שהיא "מבוטאת במיתון ועם תנועות עדינות של היד בכל כיוון". תנועה זו יכולה לאשרר עובדות שמציינים, זאת במידה והיא "החלטית יותר" אך אם מדובר ב"פגיעה וסתירה היא חייבת להיות נמרצת ומרשימה". עם זאת אסור לה להיות מכוונת לצדדים כך שהאצבע האמצעית פונה לעבר הכתף השמאלית.

במשך מאות שנים, הדיונים בנושא התמקדו במחוות הולמות או יעילות. פורסמו מדריכים לנואמים, מטיפים ושחקנים, וספרי חוקים להתנהגות אצילית שהציבו את התקנות למחוות פיסיות. במאה ה-17 פורסמו אפילו מילונים למחוות: "אמנות הסימנים" של ג'יאובני בניפקיו (1616) ו- Chirologia and Chironomia  של ג'ון ביולוור (1644) מפרטים מאות מחוות פיסיות, מצטטים פסקאות מהספרות הקלאסית לגבי המשמעות שלהם. לפי ביולוור, אנחנו יודעים ש"מכה פתאומית של היד הימנית על השמאלית" מסמלת כעס מכיוון שסנקה השתמש במחווה זו בתיאורו אדם כועס.

מרבית המדריכים למחוות הפיסיות המליצו לא לחקות בלבד או לשחק את תוכן הנאום שהן ליוו. קוינטיליאנוס האמין שהמחוות של נואם "צריכות להתאים יותר לאופי שלו מאשר למילים". מטרת המחווה לא הייתה לחזור על מידע, אלא להוסיף לו. למעשה נראה שזו הייתה הדרך שבה גם מי שלא הוכשר כנואם השתמש במחוות פיסיות. אנחנו משתמשים במחוות כדי להראות כיצד התרחשו האירועים עליהם אנחנו מדברים, וכדי להצביע על הדברים או האנשים הספציפיים שאנחנו מדברים עליהם. המחוות של האיטלקים, שאפרון בחן, נהגו להוסיף מידע על האיכויות הפיסיות של הדברים עליהם דיברו וכן על היחס שלהם כלפיהם. המחוות של היהודים במחקר של אפרון הדגימו את הקשרים שהם ערכו בין רעיונות והחשיבות היחסית שלהם. מחוות פיסיות יכולות להעביר שכבה של משמעות החסרה בנאום עצמו.

אולם לא יהיה זה נכון לומר שהסיבה שעומדת מאחורי המחוות הפיסיות שלנו היא רצון לתקשר. הרי ניתן לתקשר כמעט באמצעות כל דבר – הבגדים שלגופינו, הפרחים שאנו שולחים, האופן בו אנו מנופפים במניפה או מקפלים מטפחת. מחוות הן צורה נוספת לתקשורת, אך יש להן קשר אינטימי יותר לפעולת הדיבור. הן אינן שפה בפני עצמה, אלא תוספת, שותפות, תוצר לוואי של השפה. מחקרים עוקבים בתחום שאפרון ייסד לא הצליחו למצוא ולו תרבות אחת שלא משתמשת במחוות פיסיות במהלך הדיבור. אמנם לא כולם עושים זאת בצבעוניות שמאפיינת את היהודים והאיטלקים, אך כולם בהחלט משתמשים בהן, אפילו האנגלים. בעוד שאספקטים של הדרך בה אנו משתמשים במחוות הם נרכשים או מותנים תרבותית, ובעוד שחלק מהמחוות מתפתחות מתוך מטרה לתקשר, חיקוי אינו יכול להסביר מדוע עיוורים מלידה משתמשים גם כן במחוות פיסיות, בייחוד כאשר הם יודעים שהם משוחחים עם אדם עיוור נוסף. ואילו כוונה תקשורתית אינה יכולה להסביר מדוע אנשים משתמשים במחוות בזמן שיחה בטלפון. המחווה היא למעשה חלק מהשימוש בשפה. כאשר אנחנו מגבשים את המחשבות שלנו לתוך דיבור, חלק מהן מועברות דרך הידיים שלנו.

קטלוג המחוות הגדול של נאפולי

התחושה שהמחווה היא שפה משל עצמה מתחזקת במקרים שבהם נראה שהיא מחליפה לגמרי את הדיבור. במאה ה-19, המבקרים חזרו מאיטליה עם הבשורה האקזוטית על קיומה של "שפת מחוות" שניתן לדבר בה מבלי להשתמש במילים. בעקבות הגילוי במאה ה-18 של האתרים הארכאולוגים של הרקולנאום ופומפיי, נאפולי הפכה ליעד תיירותי מבוקש. כתבות במגזיני נסיעות סיפרו על שיחות שנערכו בדממה בין מרפסות על רכילות ובגידה באמצעות הידיים בלבד, ועל סיפורי אהבה שאורגנו מבלי לומר מילה. על פי אחת האנקדוטות המוכרות, צעיר מאוהב חיזר אחר אהובתו במשך מספר חודשים, מבלי שיתגלה על ידי אביה, באמצעות מחוות פיסיות וחילופי מבטים מהרחוב למרפסת. כאשר הוא הופיע בסופו של דבר בנקודת המפגש המוסכמת כדי שיברחו ביחד, הוא שמע מתוך החשיכה קול חורק שואל: "האם אתה פה?" כשהוא הבין שהקול שייך לאהובתו, שאותה לא שמע עד כה, הוא פשוט לקח את רגליו ונס משם.

לטובתם של אותם זרים "שנולדו באזורים מרוחקים, ומכיוון שהם מורגלים לטמפרטורות צוננות אינם מכירים מחוות פיסיות", הפיק אנדרה דה ז'וריו, ארכיאולוג במוזיאון רויאל בורבוניק בנאפולי, את אחת העבודות הבודדות שפורסמו לפני אפרון, שבחנו את השימוש במחוות פיסיות מעבר לייעוד הרגיל שלהן. המחקר, שפורסם ב-1832 קטלג מאות מחוות שהיו בשימוש ברחובות נאפולי.

דה ז'וריו מספק מפתח אלפביתי של המשמעויות של המחוות החל משפע (abbondanza) ועד גבר עם כרס (uomo panciuto). מעבר לתיאור עצמו של המחוות, כמו קצות אצבע המורה והאגודל מחוברות ואז מופרדות על ידי אצבע המורה של היד השנייה, שפירושה "אני כבר לא חבר שלך", הוא העניק תיאורים של התרחישים השונים כדי לספק את ההקשר למחוות, ובכך הדגים חלק מהגוונים המשתנים של המשמעויות שניתן לייחס להן. באחת הדוגמאות, הוא מספר על "דוכס מסוים, שהבחין שאיש זר שהצטרף לשיחה. אותו איש עורר רושם רע, ולכן הדוכס שאל את חבריו באמצעות מחווה פיסית מיהו אותו האיש". החבר הראשון הגיב בכך שהצמיד את הצד החיצוני של האגודל שלו לאוזן, כשכף היד פונה למטה, "ובכך הצהיר שמדובר באידיוט". החבר השני ביצע את אותה המחווה, אך השתמש בשתי הידיים, "פירוש הדבר שהבחור הוא יותר גרוע מאידיוט". החבר השלישי מיקם את קצות האגודלים שלו על הרקות כששאר האצבעות פתוחות לרווחה ומתנדנדות, ובכך אישר שהבחור האומלל היה "לא רק טיפש אלא טיפש גדול".

על אף הסטריאוטיפ, לאיטלקים מעולם לא היה מונופול על המחוות חסרות המילים. אפילו בעל הזרועות הכבדות והאיטיות ביותר בקרבנו יכול להעביר שלל מסרים מבלי לומר מילה: "גש לכאן", "הוא מטורף", "תסתכל על הבחורה הזו","כן", "לא", "אני לא יודע", "שלום", "זה סוד", אני חושב", חכה רגע", עצור פה", משהו מסריח", אני לא מקשיב", לך תזדיין", חשבון בבקשה". המחוות הללו אינן נחשבות אקזוטיות בעינינו מכיוון שאנחנו נוהגים להשתמש בהן. נראה שהן שייכות לשפה "המשותפת לכל בני האדם" אליה התייחס קוינטיליאנוס.

למה האצבע המשולשת שרדה

למעשה הן אינן ידועות לכל בני האדם, כפי שיעיד כל מי שאי פעם דפדף במדריך נסיעות. זכרו להימנע מהסימן ל-OK בברזיל, שבה פירושו "אידיוט". בבולגריה שימו לב שהנהון בראש פירושו "לא" בעוד שהנעת הראש מצד לצד פירושה "כן". אל תרימו את האגודלים באיראן אלא אם כן אתם מנסים לקלל את מי שעומד מולכם. רבות מהמחוות הפיסיות שבהן אנחנו משתמשים במקום מילים כלל אינן שקופות. הצורות שלהן שרירותיות וצריך לתרגם אותן בדיוק כמו מילים.

בצורה זו של מחוות אילמות, הן הופכות להיות כמו מילים – ראויות לציטוט, מוגדרות בהתאם למוסכמות, מופקות בכוונה ומיועדות ליצירת תקשורת – והמחוות נהיות ממש כמו שפה. אולם מבט קרוב יותר יגלה שהמחוות הללו נבדלות ממילים בדרכים מעניינות.

ראשית, הן שומרות על יציבות מרשימה לאורך זמן. המחוות הפיסיות שירשנו מהיוונים והרומאים מזוהות היום הרבה יותר מאותן המילים שירשנו מהם. האצבע האמצעית (digitus impudicus) שימשה את הרומאים לעלבונות כפי שהיא משמשת אותנו כיום. (בעוד שעל מנת להבין את הביטוי digitus impudicus יש צורך בהשכלה ורקע מסוימים, ואילו תצוגת האצבע האמצעית אינה דורשת שום ידע מקדים).

בנוסף, המחוות המצוטטות הללו – סימנים, כפי שאפרון כינה אותן – מתפקדות בצורה שונה מאשר מילים. הן כמעט ולעולם לא לוקחות על עצמן את התפקיד של פעלים או שמות עצם. ישנן מחוות שנדמות כמו שמות תואר – סיבוב האצבע ליד הרקה לסימון "משוגע", קירוב קצה האצבע לשפתיים עבור "טעים" – אולם, הן לא משמשות כמתארות אלא כהערות כוללניות. הסימנים לא פועלים כמו המילים במובן זה של פעולות דיבור שלמות. הם לא אומרים, הם עושים. הם כוללים בקשות (גש הלום), נזיפות (ששש!), עלבונות (לך לעזאזל), הבטחות (נשבע) ומחמאות (טעים).

המחוות הפיסיות מקבלות את כלל המאפיינים של מילים רק במקרה של שפת הסימנים של החירשים. שפה זו מורכבת משמות תואר ופעלים, וכללים כיצד להתאים אותם לתוך משפטים. בשפת הסימנים ניתן לומר "רוזמרין בהחלט מוסיף לטעם של הצלי הזה", זאת בנוסף ל"טעים". סימנים כמו מילים, מורכבים ממלאי מוגבל של יחידות המוגדרות עם גבולות נפרדים. בשפת הסימנים האמריקאית, מיקומו של האגודל בתוך אגרוף – כלומר, האם הוא מונח לצד האצבעות האחרות, לפניהן, או בתוך האגרוף עצמו – משנה את המשמעות של הסימן, כפי שבדיבור עצמו שינויים קלים ברטט או בזרימת האוויר מובילים לשינויים בין מילים כמו pine ו-mine. מחוות הן המכלול כולו. החלקים הפנימיים שלהן אינם חשובים. כאשר אני הופך את האצבעות שלי לאגרוף כדי לסמן את כוונתי להרביץ, אין זה משנה היכן בדיוק מוקם האגודל שלי.

ככל שנטל התקשורת שמוטל על המחוות הפיסיות גדול יותר כך הן הולכות ומתנהגות יותר כמו שפה. אך הרי יש לנו כבר שפה שלמה שניתן לתקשר איתה, אם כך מדוע אנחנו זקוקים גם למחוות? הן כמובן שימושיות במיוחד במקרים שבהם איננו רוצים או יכולים לדבר. באמצעות מחוות, שחקני בייסבול מחליפים ביניהם טקטיקות משחק באמצע המגרש, סוחרי מניות מבצעים עסקאות ברצפת המסחר הרועשת, צוללנים מתקשרים על אף מחסום המים, והנהגים מביעים את התסכול שלהם כלפי נהגים אחרים בכביש מבעד למחסום חלון המכונית.

אולם המקרים המיוחדים הללו אינם מייצגים את החלק הארי של המחוות הפיסיות שאנחנו מבצעים. רבות מהן קורות בעודנו מדברים. אך הפעולה של שימוש בשפה היא בת חלוף – המילים נעלמות בעודן נאמרות. בעקבות המצאת הכתיבה, יש לנו כמובן את היכולת לשמר את מילות העבר. אך הסטטיות היציבה והלינארית של השפה הכתובה מעודדת את האשליה שהשפה היא אובייקט בלבד, מיכל למחשבות. למעשה, השפה היא גם התנהגות, מעבדה ליצירת מחשבות ולניהול משא ומתן. מחוות הן מחשבות, רעיונות, פעולות דיבור שנהיות מוחשיות בעודן באוויר. לרגע קל הן אפילו יכולות לשרוד מעבר לדובר עצמו. 

דיוויד מקניל, פסיכולוג שהקדיש את מרבית הקריירה שלו לחקירת המחוות, הבחין בכך לראשונה כאשר צפה בדיון בין שניים מעמיתיו. הם נראו לו כמו "פסלים שעובדים עם חומרים שונים. אחד מהם לא הפסיק להלום ולדחוף חומרים כבדים. דמיינתי שהחומר שעבד אתו היה חימר או שיש. השני שרטט וטווה חומר עדין במיוחד ושזור. כך שהחומר שלו נראה כמו חוטים או קורי עכביש". המחקרים שנערכו בעשורים האחרונים הוכיחו כי העברת המחשבות שלנו לידיים יכולה לעזור לנו ללמוד ולזכור בצורה טובה יותר, וכן מסייעת לנו לדבר ברהיטות ולמצוא את המילים הנכונות.

כאשר אנחנו מדברים, אנחנו מעצבים את המחשבות שלנו לכדי שפה, וכאשר אנחנו משתמשים במחוות, אנחנו מעצבים את המחשבות שלנו בחלל שלפנינו.

תרגום: ליטל סמט