האם קיים אלוהים מלאכותי?

דאגלס אדאמס על הקשר הפתלתל בין אמונה, עיצוב פנים וגידול אורז (תמליל הרצאה שנתן בקיימברידג' בספטמבר 1998. פורסם בעברית בספר "סלמון הספק" בהוצאת כתר)

דאגלס אדאמס 24.09.12

 במקור תוכננה ההרצאה הזאת להיות דיון, מפני שהייתי קצת חרד כשבאתי לכאן. לא חשבתי שיהיה לי זמן להכין משהו, וגם אמרתי לעצמי, "מה כבר אוכל אני, החובב, לחדש לקבוצה של מאורות גדולים כמוכם?" לכן התכוונתי להסתפק בדיון. אבל אחרי שהייתי פה כמה ימים, הבנתי שאתם פשוט חבורה כמו כל חבורה אחרת! עלו כאן המון רעיונות, ולי עצמי צצו עוד רעיונות רבים כל כך כשדיברתי עם אנשים והקשבתי לאנשים, שחשבתי שאני פשוט אעמוד כאן, אעלה טיעון ואתדיין עם עצמי. אני אדבר זמן מה ואקווה שזה יספיק כדי לעורר עניין ולהדליק אתכם עד שבסוף מישהו יתחיל לזרוק כיסאות.

לפני שאתחיל בנושא שאני רוצה לנסות לתקוף, עלי להזהיר אתכם שמדי פעם אסטה קצת מנושא הדיון, כיוון שההרצאות ששמענו היום העלו עוד הרבה דברים, כך שאם לפעמים אני קצת נסחף... בדיוק סיפרתי למישהו הבוקר שיש לי ילדה בת ארבע וכמה מעניין היה להתבונן בפניה כשהייתה בת שבועיים-שלושה ולהבין פתאום מה שאיש בזמנים עברו לא היה יכול להבין – שהיא מאתחלת את עצמה!

השאלה שאני רוצה להציג בפניכם הערב היא "האם קיים אלוהים מלאכותי?". אני בטוח שלרוב האנשים בחדר הזה יש השקפה דומה, אבל אפילו אתיאיסט גמור כמוני אינו יכול שלא לשים לב שלתפקיד האל הייתה השפעה עמוקה ביותר על ההיסטוריה של בני האדם במשך מאות רבות של שנים. מרתק לנסות להבין ממה זה נובע ומה בעצם משמעות הדבר כיום, בעולם המדעי המודרני שאנחנו מקווים לעתים, למרות העובדות, שאנו חיים בו.

1. מהם החיים? 

 

חשבתי על כך קודם לכן, כשלארי יֵגֶר דן בשאלה "מהם החיים?" ובסוף הזכיר משהו שלא ידעתי הנוגע לתחום מיוחד של זיהוי כתב יד. במוחי חלפה המחשבה המוזרה הזאת: לניסיון להבין מהם חיים ומה לא, ומה מבדיל ביניהם, יש יחסים מעניינים עם השאלה איך מזהים כתב יד. כולנו יודעים, כאשר מציגים בפנינו ישות כלשהי – אם זו חתיכת עובש מהמקרר ואם כל דבר אחר – ברור לנו מיד אם זאת דוגמה למשהו חי או לא. אבל מתברר שזה דבר שקשה מאוד להגדיר בדיוק. אני זוכר שפעם אחת, לפני הרבה זמן, הייתי צריך הגדרה ל"חיים" בשביל נאום שנשאתי. חיפשתי באינטרנט, בהנחה שיש הגדרה פשוטה, ונדהמתי לגלות עד כמה מגוונות היו ההגדרות ועד כמה כל אחת מהן הייתה צריכה להיות מפורטת כדי לכלול את "זה" אבל לא את "ההוא". אם תחשבו על זה, אוסף שכּלולים בו זבוב הפירות, ריצ'רד דוקינס ומחסום השוניות הגדול הוא מערך של פרטים שקשה מאוד להשוות ביניהם. כשאנחנו מנסים לגלות מה הכללים שאנחנו מחפשים, כשמנסים למצוא כלל אחד שמובן מאליו שהוא נכון, מתברר שזה קשה ביותר.

השוו זאת לניסיון לזהות אם משהו הוא האות א' או ב' או ג'. זה תהליך דומה, אבל גם שונה מאוד, כי אפשר להגיד על משהו ש"קשה לקבוע בביטחון אם הוא נחשב חיים או לא-חיים, הוא נמצא איפשהו על הגבול, זו כנראה צורת חיים ירודה, אולי הוא רק בערך חי ואולי הוא לא." או אולי אפשר לשאול על משהו שמהווה דוגמה לחיים דיגיטליים, "האם זה נחשב חי?" האם זה משהו, אם להשתמש בביטוי שטבע כאן מישהו לפנַי, שיימחץ אם נדרוך עליו? אנשים שואלים: "האם הפלנטה חיה?" "האם האֶקוֹספירה חיה או לא?" בסופו של דבר תלוי איך מגדירים דברים כאלה.

השוו זאת לניסיון לזהות כתב יד. בסופו של דבר אנחנו מנסים להחליט "האם האות הזאת היא א' או ב'?" אנשים כותבים את האותיות א' וב' בהרבה צורות: בצורה מצועצעת, ברישול, או בכל צורה אחרת. אין טעם לומר, "האות הזאת נראית יותר כמו א' אבל יש בה גם קצת מב'," כי עם דבר כזה אי אפשר לכתוב את המילה "אגס". זה צריך להיות או א' או ב'. איך מכריעים? כשעוסקים בזיהוי כתב יד אנחנו לא מנסים להעריך את מידת האל"פיות או הבי"תיות של האות, אלא להגדיר את כוונת האדם שכתב אותה. בסופו של דבר זה ברור מאוד – האם זאת א' או ב'? – אה, זאת א', כי האדם שכתב אותה כתב את המילה "אגס" ולכן ברור שהוא התכוון לא'. לכן בסופו של דבר, בהיעדרו של יוצר מכַוֵון, אי אפשר לומר מהם חיים, כיוון שהתשובה תלויה במערכת ההגדרות שאנחנו בוחרים לכלול בהגדרת-העל. בלי אלוהים, החיים הם רק עניין של השקפה. 

2. מה שקורה, קורה

 

אני רוצה לדבר על עוד כמה דברים שעלו היום. נזכרתי בטיעון שהוטח בי ושלא מצאתי לו תשובה כיוון שלא הצלחתי להתמודד עם האתגר המבלבל שהציב בפני. איזה בחור אמר לי פעם, "כן, אבל כל תיאוריית האבולוציה מבוססת על טאוטולוגיה: מה ששורד, שורד." זו טאוטולוגיה, כלומר זה חסר משמעות. חשבתי על זה זמן מה ולבסוף הבנתי שטאוטולוגיה היא משהו שאין לו משמעות – לא רק שלא נכנס לתוכו כל מידע, אלא שגם לא התקבלה ממנו כל תוצאה.

לכן ייתכן שבמקרה מצאנו את התשובה האולטימטיבית: זהו הדבר היחיד, הכוח היחיד, אולי החזק ביותר מכל מה שמוכר לנו, שלא דורש כל קלט, כל תמיכה ממקום אחר, הוא מובן מאליו, ולכן טאוטולוגי – ואף על פי כן השפעותיו חזקות להדהים. קשה למצוא משהו אחר שמקביל לכך, ולכן כתבתי זאת בפתח אחד מספרי. צמצמתי את כל העניין ליסודות הנחוצים בלבד, הדומים מאוד לאלו שהוזכרו כאן קודם לכן, והם: "כל מה שקורה, קורה. כל מה שבעצם העובדה שהוא קורה, גורם למשהו אחר לקרות, גורם למשהו אחר לקרות. כל מה שבעצם העובדה שהוא קורה, גורם לעצמו לקרות שוב, קורה שוב." למען האמת, שני המשפטים הנוספים מיותרים כיוון שהם נובעים מהראשון, שהוא מובן מאליו ואין מה להוסיף עליו. כל השאר נובע ממנו. ונראה לי שיש לנו כאן תחת ידינו אמת בסיסית, אולטימטיבית, שאי אפשר לטעון נגדה דבר. גילה אותה הבחור שאמר שזו טאוטולוגיה. כן, זה נכון, אלא שזו טאוטולוגיה ייחודית שלא צורכת כל מידע, אבל מפיקה כמות אינסופית של מידע. לכן אני חושב שניתן בהחלט לטעון שזוהי הסיבה הראשונית של כל דבר ביקום. אני יודע שזו טענה רצינית, אבל אני מרשה לעצמי לומר זאת כיוון שאני מרגיש כאן כמו בבית.

3. היוצר העליון

 

מהיכן בא רעיון האלוהים? ובכן, נדמה לי שיש לנו נקודת מבט משוחדת מאוד על דברים למכביר, אבל בואו ננסה לבדוק מהיכן נובעת נקודת המבט שלנו. חִשבו על האדם הקדום. האדם הקדום, כמו כל דבר אחר, הוא יצור מתפתח, והוא מוצא את עצמו בעולם שעליו כבר יש לו מידה מסוימת של שליטה. הוא התחיל להיות יצרן-כלים, בעל יכולת לשנות את סביבתו בעזרת הכלים שייצר, והוא מייצר כלים, כאשר הוא מייצר כלים, כדי לשנות את סביבתו. כדוגמה לדרך הפעולה של האדם בהשוואה לחיות אחרות תחשבו על ההתמיינות, שכידוע לנו נוטה להתרחש כאשר קבוצה קטנה של חיות מופרדת מהעדר בשל התפרצות גיאולוגית, גידול באוכלוסייה, מחסור במזון או כל דבר אחר, ומוצאת את עצמה בסביבה חדשה ואולי בתנאים אחרים.

תחשבו על דוגמה פשוטה מאוד; אולי קבוצה של חיות מוצאת את עצמה פתאום במקום שמזג האוויר בו קר יותר. אנחנו יודעים שכעבור כמה דורות, הגֶנִים שאחראים לפרווה העבה יותר ישתלטו, וכשנבוא לשם נגלה שלחיות יש פרווה עבה יותר. האדם הקדום, שהינו יצרן-כלים, לא זקוק לזה: הוא יכול להתיישב בסביבות מגורים מגוונות להפליא, מהטוּנדרה ועד מדבר גוֹבּי – הוא יכול אפילו להסתדר בניו יורק, למען השם – וזאת משום שכשהוא בא לסביבה חדשה הוא לא צריך לחכות כמה דורות עד שיסתגל; אם הוא בא לסביבה קרה יותר ורואה חיה שהגנים שלה חננו אותה בפרווה עבה יותר הוא אומר, "אני אקח אותה ממנה."

הכלים אפשרו לנו לחשוב באופן מכוון, ליצור דברים ולעשות דברים כדי שהעולם יתאים לנו יותר. עכשיו דמיינו לעצמכם אדם קדום הסוקר את סביבתו בתום יום מספק של יצירת כלים. הוא מביט סביב ורואה עולם שמוצא חן בעיניו עד מאוד: מאחוריו נמצאים הרים עם מערות – הרים הם דבר אדיר כיוון שאפשר להתחבא במערות שבהם ולזכות בהגנה מהגשם ומהדובים; לפניו נמצא היער – יש בו אגוזים וגרגרים ומזון ערב לחך; לא רחוק זורם נחל שופע מים – המים נהדרים לשתייה, אפשר להשיט בהם סירות ולהשתמש בהם לכל מיני דברים; הנה הדודן שלו אג שבדיוק הרג ממותה – ממותות הן דבר אדיר, אפשר לאכול אותן, אפשר ללבוש את הפרוות שלהן, אפשר להשתמש בעצמות שלהן לייצר כלי נשק כדי לתפוס עוד ממותות. מה שאני רוצה להגיד הוא שזה עולם אדיר, נהדר. אבל לאיש הקדום שלנו יש רגע להרהר והוא חושב לעצמו, "באיזה עולם מעניין אני נמצא," ואחר כך הוא שואל את עצמו שאלה בוגדנית מאוד, שאלה חסרת משמעות ומטעה לגמרי, אבל היא צצה רק בשל טבעו של סוג האדם שהוא, סוג האדם שהוא הפך להיות, וסוג האדם ששִגשג בדיוק בגלל דרך מחשבתו המיוחדת.

האדם היצרן מביט בעולמו ואומר, "אם כך, מי ייצר את זה?" מי ייצר את זה? – אתם מבינים מדוע זאת שאלה בוגדנית. האדם הקדום חושב לעצמו, "ובכן, בגלל שאני מכיר רק יצור מסוג אחד שיכול לייצר דברים, מי שייצר את כל זה חייב אפוא להיות הרבה יותר גדול, הרבה יותר חזק ובהכרח גם בלתי נראה, אחד כמוני, ובגלל שאני החזק שעושה את כל הדברים, הוא בטח זכר." וככה נולד הרעיון של אלוהים. ואחר כך, בגלל שכשאנחנו מייצרים דברים אנחנו עושים זאת מתוך כוונה להשתמש בהם למשהו, האדם הקדום שואל את עצמו, "אם הוא ייצר את זה, בשביל מה הוא ייצר אותו?" עכשיו צצה המלכודת האמיתית, כיוון שהאדם הקדום חושב לעצמו, "העולם הזה מתאים לי להפליא. יש בו כל הדברים שעוזרים לי, מכלכלים אותי ומשגיחים עלי. כן, העולם הזה מתאים לי מאוד," ואז הוא מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שמי שיִיצר את העולם, יִיצר אותו בשבילו.

למה הדבר דומה? שוו בנפשכם שלולית המתעוררת בוקר אחד וחושבת לעצמה, "באיזה עולם מעניין אני נמצאת – באיזה שקע מעניין אני נמצאת – הוא הולם אותי מאוד, נכון? למען האמת הוא הולם אותי להדהים, בטח ייצרו אותו במיוחד כדי להכיל אותי!" זהו רעיון כובש כל כך עד שאפילו בשעה שהשמש זורחת בשמים והאוויר מתחמם והשלולית הולכת ומצטמקת לאטה, היא עדיין דבקה נואשות ברעיון שהכול יהיה בסדר, מפני שהעולם הזה נועד להכיל אותה, נוצר כדי להכיל אותה; לכן הרגע שבו היא נעלמת די מפתיע אותה. נדמה לי שזה משהו שאנחנו צריכים להישמר מפניו. כולנו יודעים שברגע זה או אחר בעתיד יבוא היקום אל קצו, וברגע אחר, הרבה לפני כן אבל עדיין לא מיידי להדאיג, השמש תתפוצץ. נדמה לנו שיש עוד זמן רב עד שנצטרך להתחיל לדאוג, אבל בעצם די מסוכן לומר דבר כזה. תראו מה אמור כביכול להתרחש באחד בינואר 2000 – בואו לא נעמיד פנים שלא הזהירו אותנו שהמאה הזאת עומדת להסתיים! אני סבור שאם ברצוננו לשרוד בטווח הרחוק, עלינו לבחון את השאלה מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן מנקודת מבט כוללת יותר.
 

4. דברים שלמדנו מהעולם הגדול שבחוץ

יש כמה מוזרויות בנקודת המבט שלנו על העולם. העובדה שאנו חיים בתחתיתה של באר עמוקה של כוח משיכה על משטחו של כוכב מכוסה בגז המסתובב סביב כדור אש גרעיני המרוחק ממנו 145 מיליון קילומטרים וחושבים שזה מצב רגיל, יש בה בלי ספק כדי להעיד שנקודת המבט שלנו משוחדת במקצת, אבל במהלך ההיסטוריה האינטלקטואלית שלנו עשינו כמה דברים כדי לתקן בהדרגה חלק מתפישותינו המוטעות. למרבה הפלא מתברר שרבים מהדברים האלה מקורם בחול, אז בואו נדבר על ארבע תקופות החול.

מהחול יוצרים זכוכית, מהזכוכית יוצרים עדשות, ומהעדשות יוצרים טלסקופים. כאשר ראשוני האסטרונומים החשובים, קופרניקוס, גלילאו ואחרים, כיוונו את הטלסקופים שלהם לשמים וגילו שהיקום הוא מקום שונה לגמרי מהמצופה, ושבניגוד לציפייה שכדור הארץ יהיה עיקר היקום, שרק עוד כמה נקודות אור קטנות מסתובבות סביבו, התברר – ונדרש זמן רב מאוד-מאוד-מאוד לתפוש זאת באמת – שהוא רק נקודה זערורית המסתובבת סביב כדור אש גרעיני קטן, שהוא עצמו אחד ממיליוני מיליונים המרכיבים את הגלקסיה המסוימת הזאת ושהגלקסיה שלנו היא רק אחת ממיליוני או מיליארדי גלקסיות אחרות המרכיבות את היקום, ואחר כך אנחנו עומדים מול האפשרות שישנם אולי עוד מיליארדי יקומים – כל זה מתקן קצת את נקודת המבט שלפיה היקום שייך לנו.

המחשבה הזאת די מוצאת חן בעיני, וכפי שהזכרתי בשיחתי עם מישהו היום, יש ספר בשם "The Fabric of Reality" שקראתי לא מזמן בהנאה עצומה, כתב אותו דיוויד דויטש, דובר נלהב של ההשקפה התומכת בקיומם של יקומים מרובים, ובספר הוא חוקר את הרעיון של ריבוי יקומים קוונטי. הרעיון מקורו בדיכוטומיה הידועה של אור/חלקיק הנוגעת להתנהגות האור – אי אפשר למדוד אותו כגל כשהוא מתנהג כגל, ולא כחלקיק כשהוא מתנהג כחלקיק. איך זה יכול להיות? דיוויד דויטש מראה שאם מדמיינים שהיקום שלנו הוא פשוט שכבה אחת ושישנם עוד אינספור יקומים שנפרשים משני צדדיו, לא רק שהבעיה נפתרת, אלא שהיא פשוט נעלמת. ככה בדיוק אמור האור להתנהג בנסיבות כאלו. מכניקת הקוונטים טוענת שהיא מתבססת על התפישה שהיקום מתנהג כאילו קיים ריבוי יקומים; אבל את המחשבה שהם באמת קיימים די קשה לנו לעכל.

וזה מחזיר אותנו ישירות לגלילאו ולוותיקן. בעצם, מה שאמרו נציגי הוותיקן לגלילאו היה, "אנחנו לא חולקים על הממצאים שלך, אנחנו רק חולקים על ההסבר שנתת להם. אתה יכול בהחלט לומר שכוכבי הלכת עושים מין משהו כזה כשהם מסתובבים סביב, ושאנחנו כאילו מין כוכב לכת כזה, ושכוכבי הלכת האלה כולם מסתובבים סביב השמש. זה בסדר לומר שזה כאילו קורה, אבל אסור לך להגיד שזה מה שבאמת קורה, משום שלנו יש בלעדיות מוחלטת על האמת, וחוץ מזה, זה פשוט קשה מדי לעיכול בשבילנו." באותה מידה הרעיון שיש יקומים רבים פשוט קשה מדי לעיכול בשבילנו כרגע, לדעתי, אבל יכול בהחלט להיות שזה פשוט עוד קושי אחד מני רבים שניאלץ ללמוד להתמודד אתם, כפי שלמדנו להתמודד עם קשיים רבים אחרים בעבר.

עוד דבר שנובע מהמבט הזה על היקום הוא שמתברר שהיקום מורכב כמעט אך ורק, ובאופן מדאיג למדי, מכלום. לאן שלא תביטו תמצאו כלום, מנוקד פה ושם בנקודות קטנטנות של סלע או של אור. אבל יחד עם זאת, ההתבוננות בהתנהגותן של הנקודות הזערוריות הללו בתוך הכלום העצום מביאה אותנו לגלות עקרונות מסוימים, חוקים מסוימים, כמו כוח המשיכה ועוד אחרים. זוהי אפוא ההשקפה המַקרוסקופית על היקום, שהתפתחה מתקופת החול הראשונה.

5. דברים שלמדנו מהעולם הקטן שבפנים

 

תקופת החול השנייה היא התקופה המיקרוסקופית. הכנסנו עדשות זכוכית למיקרוסקופים והתחלנו להתבונן דרכן על המראה המיקרוסקופי של היקום. ואז התחלנו להבין שכאשר יורדים לרמה התת-אטומית מתברר שגם העולם המוצק שבו אנו חיים עשוי, שוב באופן מדאיג למדי, כמעט מכלום, וכשאנחנו מוצאים סוף סוף משהו מתברר בדרך כלל שזה לא ממש משהו, אלא רק ההסתברות לקיומו של משהו שם.

כך או אחרת, היקום הוא מקום מתעתע להפליא. נביט לאן שנביט, הוא מתחיל לאיים מאוד על התפישה שלנו את עצמנו – אנשים גופניים, אדירים, חסונים החיים ביקום שקיים כמעט רק בשבילנו – זה פשוט לא ככה. בשלב זה אנחנו עדיין מנסים לגלות כל מיני עקרונות בסיסיים, להבין כיצד פועל כוח המשיכה, כיצד פועלים הכוחות הגרעיניים החזקים והחלשים, להבין את טבעו של החומר, את טבעם של החלקיקים ועוד, אבל גם אחרי שגילינו את העקרונות האלה קשה מאוד להבין כיצד זה פועל, כי המתמטיקה היא ערמומית למדי. לכן אנחנו נוטים להציע השקפה כמעט מכנית על אופן הפעולה של כל זה, כי זה המרב שהמתמטיקה שלנו יכולה לתת. אני לא מתכוון כלל להמעיט בערכו של ניוטון, כיוון שנדמה לי שהוא היה האדם הראשון שהבחין בפעולתם של עקרונות שהם שונים לגמרי ממה שאנו רואים מסביבנו. החוק הראשון של התנועה – שלפיו כל דבר נשאר במצבו הנתון, של תנועה או של מנוחה, עד שכוח אחר פועל עליו – הוא דבר שאיש מאתנו, החי בתוך באר של כוח משיכה, במעטפת גז, לא ראה אי פעם, מפני שכל דבר שאנחנו מניעים מגיע לנקודת עצירה. רק באמצעות עבודה דקדקנית מאוד של התבוננויות, תצפיות, מדידות והשערות בנוגע לעקרונות העומדים ביסודם של הדברים שכולנו רואים מסביבנו, גילה ניוטון את העקרונות שכולנו מכירים ומזהים כחוקי התנועה. ויחד עם זאת, במונחים מודרניים זוהי השקפה מכנית-משהו על היקום. כמו שאמרתי, איני מתכוון כלל ועיקר להמעיט בערכו של ניוטון, כיוון שהישגיו, כידוע לכולנו, היו פשוט עצומים, אבל זה עדיין לא ממש מתקבל על דעתנו.

יש גם הרבה ישויות שאנחנו מודעים לקיומן, כמו גם לקיומם של חלקיקים, כוחות, שולחנות, כיסאות, סלעים וכדומה, שהן כמעט בלתי נראות לעיני המדע. כמעט בלתי נראות, משום שלמדע כמעט אין מה להגיד עליהן. אני מדבר על כלבים ועל חתולים ועל פרות ועל עצמנו. אנחנו, היצורים החיים, רחוקים כל כך מתחום הפעולה של כל מה שהמדע יכול בעצם לומר, כמעט רחוקים אפילו מכדי לזהות את עצמנו בתור דברים שאפשר לצפות מהמדע שיוכל להגיד עליהם משהו.

אני משווה בנפשי את ניוטון יושב ועובד על חוקי התנועה שלו ומנסה לגלות כיצד פועל היקום, ולידו משוטט חתול. הסיבה שלא היה לנו מושג איך פועלים חתולים היא שמאז ניוטון קיבלנו את העיקרון הפשוט שכדי להבין איך דברים פועלים עלינו לפרק אותם. אם תנסו לפרק חתול כדי להבין איך הוא פועל, תחזיקו בידיכם קודם כול חתול לא-פועל.

החיים הם דבר כה מורכב עד שהם נמצאים כמעט מחוץ לטווח מבטנו. הם רחוקים כל כך מכל דבר שאנחנו יכולים לתפוש עד שאנחנו פשוט חושבים עליהם כעל סוג שונה של חומר. "החיים", דבר מה בעל מהות מסתורית, היו מתת-האל – וזה ההסבר היחיד שהיה לנו.

הפצצה נפלה בשנת 1859 כאשר פרסם דרווין את "מוצא המינים". נדרש לנו עוד זמן רב כדי להתחיל לתפוש את הרעיון ולנסות להבין אותו, לא רק מפני שזה נראה לנו לא ייאמן ומשפיל מדי, אלא גם מפני שזה היה בבחינת מהלומה נוספת לתפישה שלנו את עצמנו – לא רק שאנחנו לא מרכז היקום ושאנחנו עשויים מכלום, אלא גם התחלנו את דרכנו בתור רירית מסוג כלשהו ובדרכנו למה שאנחנו כיום היינו קוף. זה פשוט לא נשמע טוב. אבל מלבד זה גם לא הייתה לנו כל אפשרות לראות את הדבר הזה בפעולה. במובן מסוים דרווין דומה לניוטון, משום שהוא היה האדם הראשון שהבחין בתוך עולם היומיום שבו חי בעקרונות חשובים שלא היו כלל מובנים מאליהם. נאלצנו לאמץ מאוד את מוחנו כדי להבין את טבעם של הדברים שמתרחשים סביבנו, ולא יכולנו להצביע על דוגמאות יומיומיות ברורות וחד משמעיות לאבולוציה. אפילו כיום אנחנו ניצבים מול בעיה לא פשוטה אם אנחנו מנסים לספק דוגמה שתשכנע מישהו שאינו מאמין בכל העסק האבולוציוני הזה – קשה למצוא דוגמאות כאלו בחיי היומיום.

6. דברים שלימד אותנו הסיליקון

 

וכך אנחנו מגיעים לתקופת החול השלישית. בתקופת החול השלישית אנחנו מגלים עוד משהו שאפשר להפיק מחול – סיליקון. אנחנו יוצרים שבבי סיליקון – ופתאום נפתח לפנינו עולם שאינו עולם של חלקיקי יסוד, אלא של דברים שהיו חסרים בתמונה שתיארה לנו איך הם פועלים; שבב הסיליקון חשף לפנינו את התהליך. שבב הסיליקון אִפשר לנו לבצע תרגילים מתמטיים במהירות עצומה, ליצור מודל של התהליכים שמתברר שהם פשוטים עד מאוד – שבפשטותם הם אנלוגיים לחיים; החזרות, הלולאות, ההסתעפויות, מעגל התגובה הניצב בלב כל פעולה שנעשית במחשב ובלב כל דבר שמתרחש באבולוציה – כלומר, שלב הפלט של דור אחד הופך לשלב הקלט של הדור הבא. פתאום יש לנו מודל שפועל – אמנם לא תכף ומיד, כיוון שהמחשבים הראשונים אטיים ומסורבלים להחריד – אבל בהדרגה גיבשנו מודל פועל של הדבר הזה שקודם לכן יכולנו רק לנחש או להסיק את קיומו – ורק אדם חריף מאוד ובעל מחשבה צלולה מאוד היה מסוגל אפילו רק לשער התרחשות שבשום אופן אינה מובנת מאליה ושאפילו מנוגדת לאינטואיציה, במיוחד בשביל מין גאוותן כל כך כמונו.

המחשב יצר עידן שלישי של פרספקטיבה, משום שפתאום הוא מאפשר לנו להבין כיצד פועלים החיים. זוהי נקודה חשובה באופן יוצא מהכלל, כי כעת ברור וגלוי לעין שהחיים, כל הצורות המורכבות, אינם זורמים כלפי מטה, אלא כלפי מעלה, ויש מערכת דקדוקית שלמה שהיום כל מי שרגיל להשתמש במחשבים מכיר, ופירוש הדבר שהאבולוציה כבר אינה משהו ייחודי, כי כל מי שראה אי פעם כיצד פועלת תוכנת מחשב יודע שקטעי הקוד הפשוט מאוד שחוזרים על עצמם, שכל שורה שלהם ברורה להפליא, הם שיוצרים את הדברים המורכבים ביותר שהמחשב מסוגל לבצע.

אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי מדריך לתִכנות, לפני הרבה מאוד שנים. התחלתי להיתקל במחשבים ב-1983 בערך, ורציתי לדעת עליהם קצת יותר והחלטתי ללמוד משהו על תכנות. קניתי מדריך לשפת C וקראתי שניים-שלושה פרקים, וזה לקח לי בערך שבוע. בסופו של דבר אמר המחשב, "ברכותי, כתבת עכשיו את האות א' על המסך!" ואני חשבתי לעצמי, "בטח פספסתי פה משהו, כי השקעתי המון-המון עבודה כדי לעשות רק את זה – ומה יקרה כשארצה לכתוב ב'?" תהליך התכנות, המהירות והאמצעים שבהם פשטות מופלאה מאפשרת תוצאות מורכבות להפליא לא היו חלק מהדקדוק הפנימי שלי באותה תקופה. הם חלק מהדקדוק הפנימי שלי עכשיו – והם יותר ויותר חלק מכל מערכות הדקדוק הפנימיות שלנו, משום שאנחנו כבר רגילים לדרך הפעולה של מחשבים.

ופתאום האבולוציה כבר לא קשה כל כך להבנה. הדבר קצת דומה לתרחיש כזה: ביום שלישי נראה אדם מבצע פשע ברחוב בלונדון. שני בלשים חוקרים את המקרה בניסיון לגלות מה קרה. אחד מהם הוא בלש בן המאה העשרים, והשני, בזכות פלאי המדע הבדיוני, הוא בלש בן המאה התשע עשרה. וזאת הבעיה: את האדם שנראה וזוהה בוודאות ברחוב בלונדון ביום שלישי ראה עד אחר, אמין באותה המידה, ברחוב בסנטה פה באותו יום שלישי עצמו. איך זה יכול להיות? הבלש בן המאה התשע עשרה לא יכול שלא לחשוב שזהו מעשה כשפים. אבל הבלש בן המאה העשרים אולי לא יוכל לומר בוודאות, "הוא טס בטיסה של בריטיש איירווייס מספר זה וזה ואז החליף לטיסה של יונייטד איירליינס מספר זה וזה" – ייתכן שלא יוכל לגלות באיזו דרך בדיוק הוא עשה זאת, או באיזה נתיב הוא טס, אבל זאת לא בעיה מבחינתו. זה לא מטריד אותו. הוא אומר רק, "הוא הגיע לשם במטוס. אני לא יודע באיזה מטוס ואולי יהיה קצת קשה לגלות, אבל לא מדובר כאן בתעלומה מהותית." אנחנו רגילים לרעיון הטיסה. אנחנו לא יודעים אם הפושע טס בטיסה 178 BA או בטיסה 270 UA או בטיסה אחרת בכלל, אבל אנחנו יודעים פחות או יותר כיצד העניין התבצע. נדמה לי שככל שנתרגל לתפקיד שהמחשב ממלא ולאופן שהמחשב ממדל את התהליך שבו אלמנטים פשוטים להפליא מביאים לתוצאות מורכבות להפליא, כך הרעיון שהחיים הם תופעה צומחת ייעשה קל יותר ויותר לעיכול. ייתכן שלא נוכל לדעת לעולם אילו שלבים היו לחיים בתקופות הקדומות ביותר של הכוכב הזה, אבל זאת כבר לא תעלומה.

7. צבים כל הדרך למטה

 

והשאלה שניצבת בפנינו כעת – ואפילו שגל ההלם שבישר לראשונה את בואה התרחש ב-1859, דווקא בואו של המחשב ממחיש לנו אותה ללא עוררין – היא "האם באמת קיים יקום שאינו מתוכנן מלמעלה כלפי מטה, כי אם מלמטה כלפי מעלה? האם המורכבות יכולה להתפתח מדרגות נמוכות יותר של פשטות?" תמיד התפלאתי שהרעיון של האלוהים כבורא נחשב הסבר מספק למורכבות שאנו רואים סביבנו, כי הרעיון הזה פשוט לא מסביר מנין בא אלוהים. אם אנחנו מתארים לעצמנו מתכנן, ונרמזת מכך תוכנית, וכל דבר שהוא מתכנן או מביא לתכנונו חייב להיות בדרגה נמוכה ממנו – או ממנה – הרי שמתבקש לשאול, "מה הדרגה שמעל למתכנן?" במודל אחד מעניין של היקום יש צבים כל הדרך למטה, אבל כאן יש לנו אלים כל הדרך למעלה. זו לא תשובה טובה כל כך – אבל עם זאת פתרון של מלמטה-עד-למעלה, שנשען על המשפט הטאוטולוגי רב העוצמה שלפיו "כל מה שקורה – קורה," מספק לנו בבירור תשובה פשוטה מאוד ורבת עוצמה שאינה מצריכה כל הסבר אחר.

אבל הנה הדבר המעניין. אמרתי שאני רוצה לשאול, "האם קיים אלוהים מלאכותי?" ועכשיו אני רוצה לטפל בשאלה מדוע רעיון האלוהים משכנע כל כך. כבר הסברתי קודם מהו לתחושתי מקורה של אשליה כזאת: מקורה בנקודת המבט המוטעית שלנו, משום שאנחנו לא מביאים בחשבון שאנחנו יצורים מתפתחים, יצורים שהתפתחו לתוך נוף מסוים, לתוך סביבה מסוימת, עם מערכת מסוימת של כישורים ושל השקפות בקשר לעולם אשר אפשרו לנו לשרוד ולשגשג בהצלחה מרובה למדי. אבל נדמה לי שישנו רעיון שעוצמתו רבה עוד יותר אפילו, וזהו הרעיון שברצוני להציע כאן, והוא שהנקודה בראש הפירמידה, הנקודה שקודם אמרנו שהכול זורם אליה, לא מוכרחה להיות ריקה רק מפני שאנחנו אומרים שהזרם לא זורם לשם.

הרשו לי להסביר את כוונתי. בעולם שאנו חיים בו יצרנו כל מיני דברים. שינינו את עולמנו בכל מיני אופנים. זה ברור מאוד. בנינו את החדר הזה שאנחנו נמצאים בו, ובנינו גם כל מיני דברים מסובכים, כמו מחשבים וכדומה, אבל יצרנו גם כל מיני ישויות בדיוניות בעלות עוצמה אדירה. ומה אז, האם אנחנו אומרים, "זה רעיון גרוע, זה טיפשי – צריך להיפטר ממנו ודי"? הנה לכם עוד ישות בדיונית – כסף. כסף הוא ישות בדיונית לחלוטין, אבל עוצמתו רבה מאוד בעולמנו: לכולנו יש ארנקים שבתוכם יש שטרות, אבל מה אפשר לעשות בשטרות האלה? אי אפשר להרבות אותם, אי אפשר לטגן אותם, אי אפשר לגור בהם, אי אפשר לעשות בהם שום דבר מועיל מלבד להחליף אותם בינינו – וברגע שאנחנו מחליפים אותם בינינו מתרחשים כל מיני דברים רבי עוצמה, כיוון שזו בדיה שכולנו מאמינים בה. אנחנו לא חושבים שזה מוטעה או נכון, טוב או רע. העניין הוא שאם הכסף ייעלם, כל המערכת השיתופית תקרוס, אבל אם כולנו ניעלם, גם הכסף פשוט ייעלם. לכסף אין משמעות בלעדינו. זה משהו שאנחנו יצרנו שיש לו השפעה מעצבת רבת עוצמה על העולם, כי זה משהו שכולנו מאמינים בו.

הייתי שמח לו מישהו היה מתעד את ההיסטוריה האבולוציונית של הדת, כיוון שנראה לי שאופן ההתפתחות שלה מדגים כל מיני אסטרטגיות אבולוציוניות. קחו למשל את מירוצי החימוש בין שני יצורים החיים בסביבה אחת – לדוגמה המאבק בין פרת הים האמזונית לבין קנה הסוף המסוים שהיא ניזונה ממנו. ככל שפרת הים אוכלת יותר קנה סוף, כך מפתח קנה הסוף את דו תחמוצת הצורן בתאיו כדי להתגונן מפני שיני פרת הים, וככל שקנה הסוף מכיל יותר דו תחמוצת הצורן כך גדלות ומתחזקות שיני פרת הים. צד אחד עושה משהו והצד השני מגיב עליו. כידוע לנו, לאורך כל האבולוציה וההיסטוריה, מירוצי החימוש הם מה שמקדם את האבולוציה בדרכים המשמעותיות ביותר, ובעולם הרעיונות אפשר לראות שקורים דברים דומים.

אני בטוח שכולנו נסכים שהמצאת השיטה המדעית והמדע היא הרעיון האינטלקטואלי האיתן ביותר, הבסיס האיתן ביותר למחשבה, לחקירה, להבנה ולקריאת תיגר על העולם סביבנו; והמדע נשען על הנחת היסוד שלפיה כל רעיון נועד להתקפה – אם הוא עומד בה הוא שורד כדי להילחם למחרת, ואם אינו עומד בהתקפה הוא נעלם. אבל נראה שהדת אינה פועלת ככה; ביסודה עומדים רעיונות מסוימים שאנחנו מכנים מקודשים או קדושים או מה שלא יהיה. אנחנו רגילים כל כך לרעיון הזה, אם אנחנו מאמינים בו ואם לא, שדי מוזר לחשוב מה באמת המשמעות שלו, כי המשמעות שלו היא בעצם "הנה רעיון או תפישה שאסור לכם לומר עליהם שום דבר רע; פשוט אסור. למה לא? ככה!" אם מישהו מצביע למפלגה שאתם לא תומכים בה, מותר לכם להתווכח ככל שתרצו. כל צד יעלה טיעונים משלו, ואף אחד לא יחוש מאוים בשל כך. אם מישהו חושב שהמסים צריכים לרדת או לעלות מותר לכם להתווכח על זה, אבל אם לעומת זאת מישהו יגיד, "אסור לי להדליק אור בשבת," תענו, "בסדר גמור, אני מכבד זאת." הדבר המוזר הוא שאפילו כשאני אומר את זה עכשיו אני חושב לעצמי, "האם יש כאן יהודי אורתודוקסי שעלול להיעלב מהעובדה שכרגע אמרתי זאת?" אבל לא הייתי חושב לעצמי, "אולי יש מישהו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית או מהצד הימני או מישהו בעל השקפה כלכלית כזו או אחרת," בקשר לדוגמאות הקודמות. אני פשוט חושב, "בסדר, אז הדעות שלנו שונות." אבל ברגע שמישהו אומר שזה קשור איכשהו לאמונותיו (אני אסתכן כאן ואומר הלא-רציונליות) של מישהו, מיד כולנו נעשים מגוננים ומתגוננים להחריד ואומרים, "לא, אנחנו לא מתקיפים את זה. זו אמונה לא-רציונלית, אבל אנחנו בהחלט מכבדים אותה."

במונחים של אבולוציה של בעלי חיים זה קצת דומה לחיה שצימחה שריון עצום סביב גופה, כמו הצב: זו אסטרטגיית הישרדות מצוינת, מפני ששום דבר לא יכול לחדור את השריון. או כמו דג רעיל ששום דבר לא יתקרב אליו, וככה הוא משגשג מפני שהוא מרחיק כל איום על טבעו. כשמדובר ברעיון, אם אנחנו חושבים, "זה רעיון שקדוּשה מגינה עליו," מה פירוש הדבר? למה שיהיה לגיטימי לגמרי לתמוך בלייבור או במפלגה השמרנית, הרפובליקנית או הדמוקרטית, במודל כלכלי כזה או אחר, במקינטוש במקום בחלונות, אבל להחזיק בדעה על היווצרותו של היקום או על מי שיצר אותו – זה לא, זה קדוש? מה פירוש הדבר? מה הסיבה שאנחנו מגוננים על זה אם לא מפני שפשוט התרגלנו לעשות ככה? אין שום סיבה אחרת, זה פשוט אחד מאותם דברים שהתגנבו פנימה ונהיו לעובדה קיימת, ומאותו הרגע שהסיפור הזה יצא לדרך, יש לו עוצמה גדולה מאוד. אנחנו רגילים אפוא לא לקרוא תיגר על רעיונות דתיים, אבל מעניין מאוד לראות איזה זעם מעורר מי שמעז! כולם יוצאים מהכלים, כי אסור לדבר ככה. אבל כשחושבים בהיגיון אין שום סיבה שהרעיונות האלו לא יהיו פתוחים לדיון כמו כל רעיון אחר, מלבד הסיבה שהסכמנו בינינו לבין עצמנו שככה יהיה.

8. דת האורז

 

יש ספר מעניין מאוד – אני לא יודע אם מישהו מכם קרא אותו – "Man on earth" שמו, שכתב אנתרופולוג שעבד בעבר בקיימברידג', ג'ון רִידֵר, והוא מתאר בו את הדרכים שבהן... אני חוזר עכשיו קצת אחורה כדי לספר לכם על הספר כולו. זאת סדרת מחקרים על כל מיני תרבויות בעולם שהתפתחו בנסיבות מבודדות-משהו, באיים או בעמקי הרים חבויים וכדומה, ובמובן מסוים אפשר להתייחס אליהן כמו למקרי מבחן בתוך מבחנות מעבדה. כי ניתן לראות בדיוק עד כמה השפיעו הסביבה והנסיבות המיידיות על האופן שבו התפתחה התרבות שלהם. זו סדרת מחקרים מדהימה. המחקר שאני חושב עליו כרגע עוסק בתרבות ובכלכלה של באלי, אי קטן וצפוף מאוד שתושביו מתקיימים מאורז.

אורז הוא מזון חסכוני להפליא ואפשר לגדל כמות ענקית ממנו בשטח קטן יחסית, אבל גידולו מצריך מאמץ רב ושיתוף פעולה הדוק מאוד בין התושבים, במיוחד באוכלוסייה גדולה על אי קטן שצריך לספק את צורכי המזון שלו בעצמו. אנשים שחוקרים כיום את חקלאות האורז בבאלי מתפלאים לגלות שמדובר בשיטה דתית מאוד. הדת בבאלי נוכחת בכל היבט והיבט בחברה וכל אחד בתרבות הזאת מוגדר במדויק – מי הוא, מה מעמדו ומה תפקידו בחיים. את הכול מגדירה הכנסייה; יש להם לוח שנה ייחודי ומערך ייחודי של מנהגים ופולחנים מוגדרים היטב, ועד כמה שזה מוזר, הכול מתאים בצורה נפלאה להביא תועלת גדולה מאוד ליבול האורז שלהם. בשנות השבעים הבחינו מבקרים בבאלי שאת מועד הקציר מכתיב לוח השנה של המקדש. זה נראה חסר כל היגיון ולכן הם אמרו, "תיפטרו מכל זה, אנחנו יכולים לעזור לכם להפוך את גידול האורז שלכם לרווחי מאוד, אפילו יותר ממצבכם המצוין כרגע. השתמשו במדבירי החרקים האלו, בלוח הזמנים הזה, עשו כך וכך." תושבי באלי התחילו בזאת, ושנתיים-שלוש גדל יבול האורז בצורה ניכרת מאוד, אבל כל שיווי המשקל של טורף-טרף-מזיקים יצא לגמרי מכלל איזון. בתוך זמן קצר הצטמצם שוב יבול האורז, ואנשי באלי אמרו, "לכו לעזאזל, אנחנו חוזרים ללוח השנה של המקדש!" והם חזרו לעשות את מה שעשו קודם לכן והכול שב לפעול בצורה מושלמת. קל מאוד לומר שטיפשי לבסס את קציר האורז על משהו לא-רציונלי וחסר כל משמעות כמו דת ושהם היו צריכים למצוא שיטה הגיונית יותר. אבל באותה מידה הם עשויים לומר לנו, "התרבות והחברה שלכם מבוססות על כסף וזו בדיה, למה שלא תיפטרו ממנו ופשוט תשתפו פעולה זה עם זה?" אנחנו יודעים שזה לא יצליח!

אם כן, במובן כלשהו אנחנו בונים מערכות-על מעלינו כדי למלא את החלל שאכלסנו בעבר בישות שהייתה אמורה להיות המתכנן בעל כוונת מכוֵון, הבורא (אפילו שאין כזה), ובגלל שאנחנו – אני לא מתכוון בהכרח לנוכחים בחדר הזה, אלא אנחנו כמין – מתכננים ובוראים אותו ואחר כך מרשים לעצמנו להתנהג כאילו הוא קיים באמת, מתחילים להתרחש כל מיני דברים שלא היו מתרחשים אילולא כן.

אנסה להדגים את כוונתי. זה מאוד ניסיוני, אני צועד כאן על חבל דק כי זה נושא שאין לי מושג בו – תחשבו שזה ניסוי מחשבתי יותר מאשר הסבר אמיתי למשהו. אני רוצה לדבר על פֵנג שוּאי, משהו שאני מבין בו מעט מאוד, אבל לאחרונה מדברים עליו הרבה – איך להיעזר בו כדי לבנות בניין, לעצב אותו, למקם אותו, לקשט אותו וכולי. מתברר שעלינו לחשוב על הבניין בתור מקום שדרקונים גרים בו ולחשוב איך דרקון ינוע בו. אם הדרקון לא יהיה מרוצה בבית, נצטרך לשים צנצנת עם דג זהב כאן או חלון שם. זה נשמע כמו שטות מוחלטת, כי כל דבר שקשור בדרקונים חייב להיות שטות – אין שום דרקונים, לכן כל תיאוריה שמבוססת על התנהגותם של דרקונים היא שטות. מה הדבילים האלה עושים, הם באמת חושבים שדרקונים יכולים להכתיב לנו איך לבנות בית? ועם זאת, אני מגלה שאם מתעלמים לרגע מההסבר שהם מציעים, ייתכן שיש כאן משהו מעניין: כולנו יודעים מבניינים שגרנו בהם, עבדנו בהם, היינו בהם או התארחנו בהם שאחדים נוחים יותר, נעימים יותר, מהנים יותר למגורים מאשר אחרים. אין באמת שיטה לכמת זאת, אבל לאורך המאה היו המון אדריכלים שחשבו שהם יודעים איך עושים את זה, וככה קיבלנו את הרעיון המזוויע של הבית כמכונת מגורים, ואת מִיז וַאן דֶר רוֹהה ואדריכלים אחרים ששׂמו גזעים מזכוכית ודברים בעיצוב מוזר שאמורים ליצור תיאוריה כזו או אחרת. הכול מתוכנן בקפידה, ועם זאת לא ממש נעים לגור בבניינים שלהם.

ערימות של תיאוריה נשפכו בנושא, אבל כשיושבים לעבוד עם אדריכל (ואני התנסיתי בחוויה המלחיצה הזאת, כמו בטח עוד הרבה אנשים) וכשמנסים להבין איך חדר אמור לתפקד, הרי מנסים לשלב בין כל מיני דברים שקשורים לתאורה, לזוויות, לדרך שאנשים זזים ואיך שהם חיים, ושקשורים להרבה דברים אחרים שאנחנו לא מבינים בהם ונשארים מחוץ לתמונה. אנחנו לא יודעים איזה משקל לתת לכל דבר; ואנחנו מנסים לגמרי ביודעין להתמצא במשהו כשבעצם אין לנו שום מושג בו, אבל יש תיאוריה כזו ויש תיאוריה אחרת, יש שיטות עבודה כאלה בהנדסה ושיטות כאלה באדריכלות; ואנחנו לא ממש יודעים מה לעשות בכל זה. בואו נשווה את זה למישהו שזורק אליכם כדור קריקט. אפשר לשבת, להסתכל בו ולומר, "הכדור עף בזווית של שבע עשרה מעלות," להתחיל לכתוב את זה על דף, לחשב חישובים וכולי, ובערך שבוע אחרי שהכדור חלף על פניכם אולי תצליחו לגלות לאן הוא עף ואיך לתפוס אותו. מצד שני, אפשר פשוט לשלוח את היד ולהניח לכדור ליפול לתוכה, כי יש לנו כל מיני כישורים מובְנים, בדיוק מתחת לסף ההכרה, שמאפשרים לנו לעשות אינטגרציה מורכבת של כל מיני תופעות מורכבות, ושבזכותם אנחנו יכולים לומר, "אוי, תראו, הנה כדור; תפוס אותו!"

מה שאני רוצה לומר הוא שפנג שואי ועוד דברים רבים אחרים הם בעיות מהסוג הזה בדיוק. יש כל מיני דברים שאנחנו יודעים איך עושים אותם, אבל לא בהכרח יודעים מה אנחנו עושים. אנחנו פשוט עושים אותם. אם נחזור לשאלה איך מחליטים על עיצוב חדר או בית, ייתכן שבמקום כל ההתעסקות הזאת בניסיון להבין את הזוויות ולהחליט איזה עקרונות ארכיטקטוניים לבחור מתוך מה שעשוי להתגלות כאופנה אדריכלית חולפת, אולי אפשר פשוט לשאול, "איך דרקון היה חי כאן?" הרי אנחנו רגילים לחשוב במונחים של יצורים אורגניים; יצור אורגני עשוי להיות מורכב ממערך סבוך להפליא של משתנים שנשגבים מבינתנו, אבל אנחנו יודעים איך יצורים אורגניים חיים. אף פעם לא ראינו דרקון, אבל יש לנו איזשהו מושג מה זה דרקון, ולכן נוכל לומר, "ובכן, אם דרקון היה עובר כאן הוא היה נתקע ממש פה, וקצת מתעצבן שם בגלל שהוא לא היה רואה את זה, והוא היה מנופף בזנבו ומפיל את האגרטל ההוא." אתם חושבים איך הדרקון יהיה מרוצה פה, והפלא ופלא, בינתיים נוצר פתאום בית שמתאים ליצורים אורגניים אחרים, כמונו למשל.

לכן ברצוני לומר שבעודנו נעשים מלומדים יותר ויותר מבחינה מדעית, רצוי גם שנזכור שלבדיות שבהן אכלסנו בעבר את עולמנו היו כנראה פונקציות מסוימות, ובמקום לשפוך את התינוק עם מי האמבט, כדאי לנסות לשמר את מרכיביהן החיוניים של אותן בדיות; כי על אף שאנחנו עשויים לא להסכים עם סיבת קיומן המוצהרת, ייתכן בהחלט שיש לבדיות כאלה או אחרות סיבות מעשיות חשובות לעצם קיומן. אני מניח שככל שנתקדם עוד ועוד בתחום החיים המלאכותיים או הדיגיטליים, נגלה עוד ועוד תכונות בלתי צפויות שיצוצו מתוך המתרחש ויהיו מקבילות לגמרי לישויות שיצרנו סביבנו כדי לעצב את חיינו ולאפשר לנו לעבוד ולחיות יחד. לכן אני טוען שאף על פי שאין אלוהים ממשי, יש אלוהים מלאכותי, וכדאי שנביא זאת בחשבון. זה הטיעון שלי, ועכשיו אתם יכולים להתחיל לזרוק כיסאות!

9. איך להפיל פחית ממרחק

 

מהי תקופת החול הרביעית? אני רוצה לחזור אחורה לרגע ולדבר על דרכי התקשורת שלנו. באופן מסורתי יש לנו שלל דרכים שונות לתקשר זה עם זה. דרך אחת היא תקשורת אחד-לאחד. אנחנו מדברים זה עם זה, משוחחים. דרך אחרת היא תקשורת אחד-לרבים, כמו שאני עושה כרגע, או כשמישהו קם ושר שיר, או מכריז שעלינו לצאת למלחמה. ויש גם תקשורת של רבים-לאחד. לנו יש גרסה מוטלאת, חורקת ולא ממש פועלת שאנו מכנים דמוקרטיה, אבל במדינה פרימיטיבית יותר הייתי קם ואומר, "טוב, יוצאים למלחמה," ואחרים אולי היו עונים לי בצעקה, "לא, לא יוצאים למלחמה!" – ובוויכוח שהיה פורץ אחר כך הייתה לנו תקשורת של רבים-לרבים.

במאה הזאת (ובמאה הקודמת) יצרנו מודל של תקשורת אחד-לאחד בטלפון, שאני מניח שמוכר לכולנו. יש לנו תקשורת של אחד-לרבים – ומהסוג הזה יש לנו באמת הרבה מאוד – שידורי רדיו וטלוויזיה, הוצאות לאור, עיתונות וכדומה. המידע זורם אלינו מכל עבר, וממש לא אכפת לו איפה ינחת. מעניין שאין צורך להרחיק מאוד אל העבר עד לזמנים שבהם כל המידע שהגיע אלינו היה רלבנטי לנו אישית ולכן כל מה שקרה, כל החדשות, אם זה משהו שקרה לנו ממש או בבית הסמוך או בכפר הסמוך, בקו הגבול שלנו או בקו האופק שלנו, קרה בעולם שלנו, וכאשר הגבנו לו, העולם הגיב בחזרה. הכול היה רלבנטי לנו, לכן אם לדוגמה מישהו עבר תאונה מחרידה, יכולנו להתקבץ סביבו ולעזור באמת.

כיום, בגלל מנת היתר של תקשורת אחד-לרבים שאנחנו צורכים, מטוס שמתרסק בהודו עשוי להדאיג אותנו מאוד, אבל לדאגה שלנו אין כל השפעה. אנחנו לא מיטיבים להבחין בין אסון נורא שקרה במרחק עצום מאתנו לבין משהו שקרה למישהו מעבר לפינה. אנחנו כבר לא ממש מבחינים ביניהם, וזו הסיבה שאנחנו מתעצבים מאוד ממשהו שקרה לשחקן באופרת סבון תוצרת הוליווד, ואולי מוטרדים פחות כשאותו הדבר קורה לאחותנו. נהיינו מעוותים ומנותקים ואין פלא שאנחנו חשים מאוד לחוצים ומנוכרים בעולם, מפני שהעולם משפיע עלינו אבל אנחנו לא משפיעים על העולם. ויש גם תקשורת של רבים-לאחד, יש לנו תקשורת כזו, אבל עדיין לא מוצלחת דיה, וגם לא נפוצה דיה. באופן בסיסי המערכות הדמוקרטיות שלנו הן מודל של תקשורת כזו, וגם אם הן לא מוצלחות כל כך הן עוד ישתפרו בצורה דרמטית.

אבל אמצעי התקשורת הרביעי, של רבים-לרבים, לא עמד לרשותנו כלל לפני עידן האינטרנט – אשר פועל באמצעות סיבים אופטיים כמובן. התקשורת הזאת בינינו יוצרת את תקופת החול הרביעית. חִשבו על מה שאמרתי קודם על העולם שאינו מגיב אלינו בשעה שאנחנו מגיבים אליו; אני זוכר את הרגע, לפני כמה שנים, שבו התחלתי להתייחס לאינטרנט ברצינות. זה היה משהו מאוד-מאוד אידיוטי. היה איזה בחור, סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי מֶלוֹן, שאהב לשתות משקה שנקרא ד"ר פפר לייט. מרחק כמה קומות מחדרו עמדה מכונת משקאות, והוא נהג ללכת לשם לקנות את הד"ר פפר שלו, אבל לעתים קרובות אזל מלאי המשקאות במכונה, ולכן לא פעם הוא הלך לשם לחינם. לבסוף הוא חשב לעצמו, "רגע, במכונה יש שבב, ואני מחובר למחשב, ויש רשת מחשבים בבניין – למה שלא פשוט אחבר את מכונת המשקאות לרשת, שאוכל לבדוק אותה מהמסוף שלי מתי שיתחשק לי ולדעת אם כדאי לי ללכת לשם או לא?" והוא חיבר את המכונה לרשת המקומית, אבל הרשת המקומית הייתה מחוברת לאינטרנט – ופתאום כל אחד בעולם היה יכול לראות מה קורה למכונת המשקאות הזאת. זה לא ממש מידע חיוני, אבל העניין נהיה מרתק למדי. כולם ידעו מה קורה למכונת המשקאות.

וזה התחיל להתפתח, בגלל שהשבב במכונה לא אמר רק, "התא של ד"ר פפר לייט ריק," אלא סיפק מידע שונה ומשונה; הוא אמר, "יש שבע פחיות קולה ושלוש דיאט קולה, הטמפרטורה שבה הן מאוכסנות היא זו והפעם האחרונה שמילאו את המכונה היא זו." היה שם הרבה מידע, והייתה שם פיסת מידע אחת נפלאה באמת: התברר שכאשר מישהו הכניס מטבע של חמישים סנט ולא לחץ על הכפתור, כלומר כשהמכונה הייתה מוכנה לשליפת פחית, יכולתם, ממסוף המחשב שלכם בכל מקום בעולם, להתחבר למכונה ולפלוט את הפחית! תתארו לעצמכם שמישהו עובר שם במסדרון ופתאום – בום! פחית קוקה קולה נופלת! מה גרם לה ליפול? כמובן, מישהו שנמצא שמונת אלפים קילומטר משם! טוב, אין ספק שזה סיפור אידיוטי מאוד ובו בזמן מאלף מאוד, ואני למדתי ממנו שלראשונה יש לנו אפשרות לשלוח תגובה אל העולם. אולי זה לא חשוב במיוחד שממרחק שמונת אלפים קילומטר אפשר להגיע למסדרון באוניברסיטה כלשהי ולפלוט פחית קולה, אבל זו הירייה הראשונה במלחמה לפיתוח דרך חדשה לגמרי לתקשר. וזוהי, לדעתי, תקופת החול הרביעית.

תמליל זה הופיע במקור בספר "סלמון הספק" מאת  דאגלס אדאמס. מאנגלית: מרב זקס-פורטל. עורכת אחראית: הילית חמו-מאיר.  הוצאת כתר, 232 עמ',  84 שקלים

 

 

פרסום ראשון:

24.09.12, 19:35