• תפריט
100 האנשים המשפיעים

קובע המדיניות: בנימין נתניהו הוא המנהיג עם היד על השאלטר של החמלה

נתניהו הוא האיש שהשפיע יותר מכל ראש ממשלה אחר, מאז אמצע שנות התשעים, על העתיד הפיננסי של הציבור הישראלי. הכלכלה הישראלית לא היתה יכולה לייחל למושיע טוב יותר. אבל משהו בביבי החדש מקולקל, לא עובד. הפעם, יש שיגידו, הוא יצטרך להציל את הציבור הישראלי מנתניהו

שאול אמסטרדמסקי 08:0213.09.12

1. הנרטיב

 

כשבנימין נתניהו מביט בראי הוא רואה את האיש שהציל את הכלכלה הישראלית בעבר, ומתכוון לעשות זאת שוב כעת אם יידרש. הוא הציל את הכלכלה כשהיא היתה על סף תהום, כשרק חוט השערה הפריד בינה ובין היעלמות בדפי ההיסטוריה. זה היה בתחילת העשור הקודם, הוא היה אז שר אוצר, ורק שורת צעדים דרסטיים, שגרמו לו בבוא היום לשלם מחיר פוליטי כבד, הצליחו להעביר את המשק ממיתון חריף לשנים רצופות של פריחה כלכלית.

 

רוצים לדעת מי עוד משפיע על הכסף שלנו? ליחצו כאן לפרויקט המלא

 

נרטיב ההצלה מגדיר את נתניהו. תחליפו את המילים "הכלכלה הישראלית" ב"עם ישראל" ותבינו איך המנגנון עובד. נתניהו הוא מישהו שצריך להציל משהו. לשם כך הוא נולד, בשביל רגעים מכוננים, משק כנפי ההיסטוריה. לכן נתניהו לא היה יכול להסתפק בלהיות סתם ראש הממשלה, ובסיבוב הנוכחי מינה את עצמו גם לשר־על לאסטרטגיה כלכלית. למען האמת, אם לדייק את הנרטיב, הרי שבנימין נתניהו הוא לא סתם מציל, הוא משיח הצלה. לא במובן הפסיכי של המילה, אלא במובן המעשי שלה.

 

ראש הממשלה בנימין נתניהו (ארכיון) ראש הממשלה בנימין נתניהו (ארכיון) צילום: עטא עוויסאת

 

2. האידאולוגיה

 

נתניהו הוא האיש שהשפיע יותר מכל ראש ממשלה אחר, מאז אמצע שנות התשעים, על העתיד הפיננסי של הציבור הישראלי, ודאי הרבה יותר מסתם פוליטיקאים ישראלים אחרים, וגם הרבה יותר משרי אוצר אחרים. הוא זה שכבר במשך שנים מכריע - בין אם במו ידיו ובין אם בהשראתו - כמה יישאר לציבור הישראלי בכיס מדי חודש, וכמה ייכנס לכיס של הציבור כשיגיע לגיל הפנסיה.

 

יש להודות על האמת, נתניהו לא המציא את השיטה. התפיסה שהממשלה היא דבר מיותר, משהו שחייבים שיתקיים אבל לא צריך להגזים איתו, לא נולדה אצלו. אבל נתניהו הוא הדובר הישראלי הרהוט ביותר של התפיסה הזאת, והמוציא לפועל הכי דומיננטי שלה בישראל. מאז שהיה ראש ממשלה בפעם הראשונה, קל וחומר מאז שהיה שר אוצר, נתניהו פעל בכיוון אחד, ואחד בלבד - מטה.

 

תהליך הורדת שיעורי המס בישראל התחיל הרבה לפני נתניהו, אי שם באמצע שנות השבעים. התהליך המשיך אט אט, חצה ממשלות ושרי אוצר. עד שהגיע נתניהו לרחוב קפלן 1, התיישב על הכורסה, ולחץ על כפתור הטורבו. אצל נתניהו, בניגוד לאחרים, הדלק שהניע את התהליך היה אידאולוגיה טהורה, צרופה, באוקטן גבוה.

 

בסתר, הורדת שיעורי המס נועדה לצמצם את הכנסותיה של הממשלה ביחס להיקף הפעילות הכולל של המשק (קרי, ביחס לתוצר) כדי לצמצם במקביל את היקף הוצאותיה של הממשלה ביחס להיקף הפעילות הכולל של המשק. זו תמצית הרייגניזם - התורה שלפיה הממשלה היא לא חלק מהפתרון, אלא חלק מהבעיה. וכאן בדיוק נחשף הבלוף של הורדת שיעורי המיסוי. בטווח המיידי, הפחתות המסים שנתניהו האיץ כשר אוצר, שהמשיכו לאחר מכן בממשלת אולמרט והואצו שוב בממשלת נתניהו השנייה, הגדילו את הנטו של הציבור. אלא שמיד לאחר מכן, בגלל צמצום הממשלה, הציבור גילה שהוא צריך להוציא מכיסו הרבה יותר בשביל לממן את אותם שירותים שבעבר מימנה המדינה. כך נראית העסקה הסיבובית של נתניהו.

 

3. הפרקטיקה

 

נאמן לאידאולוגיה שלו, וכהמשך למהלך שתחילתו באמצע שנות התשעים, השינוי הגדול ביותר שנתניהו ביצע בעת שהיה שר אוצר, מלבד הפחתת שיעורי המס, היה רפורמה מקיפה בפנסיה של הישראלים. אחרי שנתניהו הגיע לא נותרה אבן אחת לא הפוכה, לא נותר תלם אחד לא חרוש.

 

הנה מה שעשה נתניהו לפנסיה של הישראלים: ראשית, הוא שמט מתחת לחסכונות של הציבור הישראלי את רשת הביטחון המקיפה שנהנו ממנה, וכיווץ אותה ביותר מחצי - מהגנה על 70% מהחיסכון להגנה על 30% מהחיסכון בלבד.

 

החלק הלא מוגן של כספי החיסכון נשלח אחר כבוד לשוק ההון והתחיל לפמפם את גיוסי האג"ח הקונצרניות. במקביל, נתניהו גם פגע ביכולת ההגנה של רשת הביטחון המצומצמת שנותרה, כשהוא מוריד את הריבית המובטחת על האג"ח המיועדות מרמה של 5.05% ל־4.8%. זה אולי לא נראה משמעותי, אבל זה משמעותי מאוד בטווח של עשרות שנות חיסכון. אחר כך הועלו דמי הניהול שהגופים שמנהלים את החסכונות של הציבור היו רשאים לגבות, והפנסיה של הציבור התכווצה בהתאם.

 

העלאת גיל הפרישה שיצאה לדרך באותו הזמן בדיוק ניסתה לצמצם את השחיקה בפנסיה כתוצאה מהתארכות החיים, ועל הדרך חסכה למדינה הרבה מאוד כסף מדחיית תשלום קצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי, שבאותה תקופה גם הן חטפו קיצוצים כבדים מנתניהו.

 

במקביל, נתניהו הלאים את קרנות הפנסיה הוותיקות, שנקלעו לגירעונות כבדים ולא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהן. הוא פרס להן רשת ביטחון נרחבת של עשרות מיליארדי שקלים, תוך שהוא מקצץ באופן חד בזכויות הפנסיוניות של החוסכים. אצל נתניהו זה תמיד מקל וגזר. בשורה התחתונה, המשמעות של כל רפורמות הפנסיה של נתניהו היתה אחת: להעביר את כל הסיכונים שכרוכים בחיסכון לטווח ארוך מהמדינה אל כתפי החוסכים.

 

4. השבר הראשון

 

כמו בסיפור חישולה של כל דמות היסטורית, כך גם סיפורו של נתניהו היה מוכרח לעבור דרך נקודות שבר. מתברר שהציבור הישראלי לא תפס את נתניהו כמשיח, אלא סתם כאיש רע שפוגע בחלשים, וגמל לו בהגליה למדבר הפוליטי, תוך שמפלגתו מאבדת שני שלישים מהמנדטים שלה. קינג ביבי לא הבין מאיפה זה בא לו. אולי הוא פשוט הקדים את זמנו.

 

מה שכן, בינתיים, הזרעים שנטע באדמת המשק, אחרי שהציל את הכלכלה, החלו מצמיחים עצי פרי. המשק שגשג, החסכונות של הציבור נשפכו לשוק ההון ותדלקו אותו לשיאים חדשים, האבטלה צנחה לנקודות שפל היסטוריות, ואפילו בעתות מלחמה הכלכלה כמעט לא הגיבה - הגיאופוליטיקה הפכה להיות שיהוק כלכלי. שם, על ספסלי האופוזיציה, נתניהו התבונן בשקט מהצד באנשים אחרים שאוכלים מפירות הצמיחה שלו, ושתק. הלוחות המחיקים אופסנו, הגרפים היפים אוחסנו, לסיפורים היפים על האנשים השמנים והרזים כבר לא היה קהל שומעים. הוא המתין, עיצב מחדש את דמותו בכור המצרף הלוהט של חוסר הרלבנטיות הפוליטי, ורק חיכה להזדמנות לחזור.

 

עם הסתלקותו של אולמרט הגיעה שעת כושר, וביבי חזר, ובגדול. מהיר יותר, חזק יותר, מודל 2009 משופר. כזה שמבטיח להמשיך ולהוריד מסים, אבל מדבר על קפיטליזם עם חמלה א־לה בגין וז'בוטינסקי. זהו ביבי עמוק יותר, רב־רבדים, שמגיח מהמקום שבו נובעת ההיסטוריה עצמה ויודע בדיוק באיזה גוון הישראלים אוהבים שיצבעו את האשליות שלהם.

 

ודווקא אז, באיזה צירוף מקרים קוסמי נדיר, דווקא כשהוא חזר לזירה עמדה שוב הכלכלה הישראלית על פי תהום, מול משבר עולמי שהוגדר כחריף ביותר מאז השפל הגדול. נו, הכלכלה הישראלית לא היתה יכולה לייחל למושיע טוב יותר מאשר מי שמוכן לקחת על עצמו לא רק את משימותיו המורכבות של ראש הממשלה, כי אם גם את אלה של שר־העל לאסטרטגיה כלכלית.

 

5. פרשת הדרכים

 

והנה, שוד ושבר, משהו בביבי החדש מקולקל. שבור. לא עובד. משהו בהבטחה הביביסטית החדשה לא פועל, לא מנצנץ, לא מתקתק. המשבר הכלכלי, שומו שמים, מסרב לחלוף, אף שהיה נדמה שנוצח. וגם עננת האיומים הביטחוניים רק ממשיכה להתקדר. ואפילו שוק ההון, ההוא שנברא בצלמו של נתניהו שהזרים לו את כספו של הציבור כחמצן, התגלה כמדורה לשריפת כסף. טייקונים פושטי רגל ויד שעד לא מכבר תודלקו מחסכונות ציבוריים דועכים כלעומת שבערו, רק שהדלק שנשרף הוא הפנסיה של הציבור, לא כספם שלהם.

 

זהו בדיוק המחיר של העברת הסיכון מכתפי המדינה אל כתפי החוסכים, ללא רגולציה מתאימה שתוודא שאיש לא לוקח סיכונים מיותרים בכסף לא שלו. מי שיטה את אוזנו ישמע את השריקה החרישית של האוויר שיוצא מהבלון של שוק ההון הישראלי, שיורד מהספידים ומתכווץ בחזרה לפרופורציות הנורמליות שלו. ובואו נודה על האמת, גם הדיבורים על איראן לא בדיוק עוזרים.

 

מלבד זה, גם בקודש הקודשים של נתניהו התגלתה תקלה לא צפויה. הגרפים שהראו בנחישות כיצד הורדת שיעורי המס תגדיל בפועל את הכנסות המדינה ממסים התגלו כקשקוש לא מבוסס. רגע לפני שהמדינה גולשת לאוברדראפט עמוק, לנתניהו לא נותרו עוד ברירות. תחילה העלה רק את המסים העקיפים וקיווה שאיש לא יבחין שמשהו בשיטה שלו הפסיק לעבוד. אחר כך קצת יותר מדי אנשים יצאו לרחובות וזעקו חמס על כך שהשירותים החברתיים נפגעו פגיעה אנושה מדי, והשיטה כולה נאלצה להתכופף, ללמוד קצת ענווה, ולחזור על עקבותיה. תחילה הועלה קצת מס החברות, אחר כך גם מדרגת המס העליונה, ולבסוף לא היה מנוס מלהעלות את יתר מדרגות המס. רק נתניהו יוכל להכריע אם זו תחילתה של הדרך חזרה, או רק שיהוי רגעי בתוכנית־העל. כרגיל, בדיוק כפי שהוא אוהב, בדיוק על פי הנרטיב המכונן שלו, גם הפעם זו ההזדמנות שלו להציל את המצב. הפעם, יש שיגידו, הוא יצטרך להציל את הציבור הישראלי מנתניהו.

 

הלוחשים

 

אורי יוגב

 

איש אמונו ויועץ הסתרים של נתניהו, שמשנתו הכלכלית דומה מאוד לזאת של ראש הממשלה. כממונה על התקציבים ב־2003 יוגב היה שותף לגיבוש חלקים נרחבים מתוכנית הגזירות של נתניהו, שהיה אז שר האוצר. כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה ב־2009 יוגב, שכבר היה איש עסקים, חזר כדי לסייע. (אמנון אטד)

 

 צילום: אוראל כהן

 

איל גבאי

 

מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר נחשב לביצועיסט ולסמן החברתי היותר רגיש, שמסוגל להטות את נתניהו גם לכיוונים שלא תכנן להגיע אליהם מלכתחילה. (שאול אמסטרדמסקי)

 

   צילום: עמית שעל

 

פרופ' יוג'ין קנדל

 

ראש המועצה הלאומית לכלכלה הוא הדמות הכלכלית הקרובה ביותר לראש הממשלה. גם אחראי לגיבוש מדיניות כלכלית ארוכת טווח, וגם נציגו האישי של נתניהו בוועדות - מששינסקי, דרך טרכטנברג ועד הריכוזיות. (אמנון אטד)

 

  צילום: נועם מושקוביץ

 

הלוחצים

 

אלי ישי ואביגדור ליברמן

 

שותפיו הקואליציוניים של נתניהו הם היפוכו של הישראלי החדש. הם מייצגים פוליטיקה ישנה, תככנית, מתחת לשולחן. לכאורה הם מושכים בחבל לכיוונים מנוגדים, אך למעשה הם מקיימים סימביוזה מושלמת וגורמים לנתניהו לתת ולתת, גם במחיר גירעון מוגדל. (שאול אמסטרדמסקי)

 

ליברמן וישי ליברמן וישי צילום: עמית שאבי, יובל חן

 

הישראלי הכלכלי

 

כל מה שראשי ממשלה לא היו צריכים שיקרה להם באמצע הקדנציה. הישראלי הכלכלי החדש יודע מה זה מסים עקיפים ומזהה כשמורחים אותו בתיאוריות של צמיחה מחלחלת. הוא התעורר מהתרדמת ודורש שינוי בסדרי העדיפויות ובמדיניות המס - ובמידה מסוימת הוא אפילו מצליח. (שאול אמסטרדמסקי)

S&P וחברות דירוג האשראי הבינלאומיות

 

גרסת הכלכלה של "מה יחשבו עלינו בעולם": אם דירוג האשראי של ישראל יירד, היא תיאלץ לשלם ריבית גבוהה יותר על חובותיה. אך בפועל, שוקי העולם מתמחרים בעצמם את סיכוני המשק הישראלי, ודירוג האשראי משפיע פחות ופחות. וממילא, כיום ישראל מגייסת בממוצע רק כ־1.5 מיליארד דולר בשנה, פחות ממאית מחובותיה כיום. (אמנון אטד)

בטל שלח
    לכל התגובות
    x