מילון כלכליסט
 

דיוויד פוסטר וואלאס מבקש: חשבו על הלובסטר

בשנת 2003 וואלאס נשלח על ידי המגזין "גורמה" לסקר את פסטיבל הלובסטרים של מיין. התוצאה היא מחקר יסודי, רגיש ויוצא דופן בכנותו אחר התיאבון והמוסר האנושי (מתוך הספר "ילדה עם שיער מוזר", בהוצאת ספרית פועלים)

דיוויד פוסטר וואלאס 11.09.12

כמנה בתפריט, אפשר לאפות את הלובסטר, אפשר לצלות אותו, לבשל, לאדות, לטגן, להקפיץ או לחמם במיקרו. אבל השיטה הנפוצה ביותר היא לשלוק. אם אתם כאלה שאוהבים לאכול לובסטרים בבית, כנראה שזאת הדרך שבה אתם משתמשים, כי לשלוק זה כל-כך קל. תזדקקו לסיר גדול עם מכסה, אותו יש למלא במים בערך עד המחצית (בדרך כלל מייעצים להשתמש בשניים וחצי ליטרים של מים ללובסטר). מי ים יהיו אופטימליים, אבל אפשר גם להוסיף שתי כפות מלח לליטר מי ברז. יעזור גם אם תדעו מה משקל הלובסטרים שלכם. הרתיחו את המים, הכניסו לתוכם את הלובסטרים בזה אחר זה, כסו את הסיר, והביאו שוב לרתיחה. כך תכלאו את החום ותאפשרו לסיר לרתוח ממושכות – עשר דקות לחצי קילו הראשון, ושלוש דקות לכל חצי קילו נוסף. הסיבה לכך שלובסטרים בסיר הופכים אדומים היא שהשליקה איכשהו מדכאת את כל הפיגמנטים בכיטין שלהם פרט לאחד. אם אתם מעוניינים בשיטה קלה בשביל לבדוק אם הלובסטרים מוכנים, נסו למשוך באחד המחושים שלהם – אם הוא נתלש מהראש במאמץ מזערי, אפשר לאכול.

יש פרט אחד, מובן כל-כך מאליו, עד שרוב המתכונים אפילו לא טורחים לציין אותו: הלובסטר אמור להיות חי כשמכניסים אותו לסיר. זה חלק ממקור המשיכה המודרני של הלובסטר – הוא האוכל הכי טרי שיש. לא מתרחש תהליך הרקבה בין הקציר לבין האכילה. ולא רק שהלובסטרים אינם מצריכים ניקיון או הכנה או מריטה, למוכרים קל יחסית לשמור עליהם בחיים. הם מגיעים חיים במלכודות, מונחים במכלים עם מי ים, ויכולים – כל עוד המים מחומצנים והצבתות מהודקות או קשורות על מנת למנוע מהם לקרוע זה את זה בלחצי השבי – לשרוד עד לרגע הבישול. רובנו היינו במסעדות שיש בהם בריכות עם לובסטרים חיים, שמהן אתה יכול לבחור את הארוחה שלך בזמן שהיא צופה בך מצביע עליה.

הנה, אם כן, השאלה הבלתי נמנעת, שאולי עולה גם במטבחים ברחבי ארה"ב: האם זה בסדר לבשל יצור חי בעל יכולת חישה רק לשם עינוג חוש הטעם שלנו? מערכת תהיות קשורה: האם השאלה הקודמת היא שאלת פוליטיקלי-קורקט משעממת או שאלה רגשנית? מהי בעצם המשמעות של "בסדר" בהקשר הזה? האם העניין כולו הוא רק שאלה של בחירה אישית?

הגורם המקל בעניין המוסריות-שבשליקת-לובסטרים-חיים היא התפיסה כי "אצל אנשים וחיות יש במוח חלק שאתו אנחנו חשים כאב, ובמוח של לובסטרים אין חלק כזה." הנה, לדוגמה, מה שטוענים בפסטיבל הלובסטרים הגדול של מיין, כחלק מחידון הטריוויה "בחן את ידיעותיך על לובסטרים" שנערך בחסות "המועצה לקידום הלובסטר במיין":

ללובסטר מערכת עצבים פשוטה ביותר, והיא דומה למעשה למערכת העצבים של החגב. היא מבוזרת ואין לה מוח. אין בה קליפת מוח, שהוא האזור שבעזרתו מועברת חווית הכאב אצל בני האדם.

על אף שזה נשמע ידעני, הרבה מהנוירולוגיה בטענה שלעיל הינה מוטעית או מעורפלת. קליפת המוח האנושית היא החלק במוח שעוסק ביכולות גבוהות כגון הגיון, מודעות עצמית מופשטת, שפה, וכו'. קליטת כאב משויכת למערכת הרבה יותר ישנה ויותר פרימיטיבית של נוציספטורים ופרוסטגלנדינים שמנוהלים על-ידי גזע המוח והתלמוס.

מצד שני, זה נכון שלקליפת המוח יש תפקיד במה שבדרכים שונות נקרא סבל, מצוקה, או חוויה רגשית של כאב – כלומר, היכולת לחוות גירוי כואב כלא נעים, כמאוד לא נעים, כבלתי נסבל, וכן הלאה.

לפני שנמשיך, בואו נכיר בכך שהשאלות האם וכיצד בעלי חיים שונים חווים כאב, והאם ומדוע יש אולי צידוק לגרום להם כאב כדי לאכול אותם, הופכות להיות נורא מורכבות וקשות. ואנטומיה-עצבית השוואתית היא רק חלק מהבעיה. מאחר שכאב הוא חוויה נפשית סובייקטיבית לחלוטין, אין לנו גישה ישירה לכאבו של מישהו אחר מלבד לכאב של עצמנו; ואפילו אותם עקרונות שלפיהם אנחנו מקישים שבני אדם אחרים חווים כאב ושיש להם עניין לגיטימי לא לחוש כאב, הם עניין לפילוסופיה עמוקה – מטפיזיקה, תורת ההכרה, תורת הערך, מוסר. העובדה שאפילו היונקים המפותחים ביותר שאינם בני-אנוש אינם יכולים להשתמש בשפה כדי להעביר לנו את חוויותיהם הנפשיות הסובייקטיביות, היא רק שכבה אחת בסיבוכים שנוספים לניסיון שלנו להרחיב את יכולתנו להסביר כאב, ומוסריות כלפי בעלי חיים. והכול נעשה בהדרגה יותר ויותר מופשט וסבוך ככל שאנחנו הולכים ומתרחקים מיונקים מפותחים אל בקר וחזירים וכלבים וחתולים ומכרסמים, ואז לציפורים ולדגים, ולבסוף לחסרי חוליות כמו לובסטרים.

הנקודה היותר חשובה כאן, עם זאת, היא שכל נושא ההתאכזרות-לבעלי-חיים-ואכילתם הוא לא רק מורכב, אלא הוא גם כרוך בחוסר נוחות. לפחות מבחינתי זה כרוך בחוסר נוחות, וכך זה גם אצל כל אלה שאני מכיר שנהנים ממגוון מאכלים ועדיין לא רוצים לראות את עצמם כאכזריים או כחסרי רגישות. עד כמה שאני מבין, הדרך הפרטית שלי להתמודד עם הקונפליקט הזה היתה להימנע מלחשוב על כל הנושא הלא נעים הזה. אבל מאחר שהנושא שנקבע לכתבה זו הוא חוויית הביקור שלי בפסטיבל הלובסטרים של מיין לשנת 2003, שבעקבותיו ביליתי מספר ימים בחברתם של המוני אמריקאים אוכלי לובסטרים, נאלצתי פחות או יותר לחשוב לעומק על לובסטרים ועל חוויית הרכישה והאכילה של לובסטרים, אני מבין שאין דרך כנה להתחמק משאלות מוסריות מסוימות.

יש לכך מספר סיבות. ראשית, לא מדובר רק על כך שמרתיחים את הלובסטרים בעודם בחיים, אלא גם על כך שאנחנו עושים את זה בעצמנו – או לפחות זה נעשה ספציפית בשבילנו, במקום. האינטימיות של כל זה מגיעה לשיאה בבית, שם בדרך כלל מכינים את הלובסטרים ואוכלים אותם (אבל שימו לב כבר לשימוש החצי-מודע בלשון הנקייה "מכינים", שבמקרה שלנו משמעותה היא להרוג את הלובסטרים ממש שם, במטבחִים שלנו).

התרחיש הבסיסי הוא שאנחנו חוזרים הביתה מהחנות ועושים את ההכנות הקטנות שלנו, כמו למלא סיר במים ולהרתיח, ואז אנחנו מוציאים את הלובסטרים מהשקית או מהמיכל הקמעונאי שבו הם הגיעו מהחנות... וברגע זה דברים לא נוחים מתחילים לקרות. ככל שהלובסטר המום יותר מנסיעתו הביתה, למשל, הוא נוטה להתמלא חיות ברגע שמניחים אותו במים רותחים. אם אתם מטים את המיכל כדי להכניס את הלובסטר לתוך הסיר מעלה האדים, הלובסטר ינסה לעתים להיאחז בצדי המיכל או אפילו להיתפס בצבתותיו בשפת הסיר כמו אדם שמנסה להישמר מנפילה מקצה הגג. וזה גרוע יותר כשהלובסטר שקוע כולו במים. גם אם תכסו את הסיר ותפנו ללכת, בדרך כלל תוכלו לשמוע את הדפיקות והנקישות של המכסה בזמן שהלובסטר מנסה לדחוף אותו. או את צבתותיו של היצור כשהוא מגרד את צדי הסיר בזמן שהוא מתנועע בתוכו. הלובסטר, במילים אחרות, מתנהג באופן דומה מאוד לאופן שבו את או אני היינו מתנהגים אם היו זורקים אותנו לתוך מים רותחים (עם הבדל אחד בולט - הצרחות).

 בדרך בוטה יותר אפשר להגיד שהלובסטר מתנהג כמו שהוא חווה כאב נוראי, מה שגורם לטבחים מסוימים לעזוב לגמרי את המטבח ולקחת איתם טיימר קטן מפלסטיק ולחכות בחדר אחר עד שהתהליך כולו יסתיים.

מסתבר שיש שני קריטריונים מרכזיים שמקובלים על רוב העוסקים בתורת המוסר ושלפיהם מוסכם לקבוע אם ליצור חי יש היכולת לסבול ולפיכך להיות בעל אינטרסים אמיתיים, שאולי יגרמו לנו, ואולי לא, לקחת בחשבון את חובתנו המוסרית כלפיו. קריטריון אחד הוא עד כמה בעל החיים מצויד בחומרה הנוירולוגית הנדרשת לצורך חישת-כאב. הקריטריון השני הוא האם בעל החיים מפגין התנהגות שקשורה לכאב. ונדרשת מידה רבה של התעמלות אינטלקטואלית ודקדוקי עניות התנהגותיים כדי לא לראות במאבק, בחבטות ובנקישות במכסה התנהגות שקשורה לכאב. לפי זואולוגים ימיים, בדרך כלל עוברות בין 35 ל-45 שניות עד שלובסטרים מתים במים רותחים. (באף אחד מהמקורות שמצאתי לא מציינים תוך כמה זמן הם מתים בהרתחה בעזרת קיטור יבש; יש לקוות שמהר יותר.)

ישנן, כמובן, דרכים נוספות להרוג את הלובסטר במָקום ובכך להשיג טריות שיא. יש טבחים שנוהגים לנעוץ סכין חדה וכבדה בנקודה שנמצאת ממש מעל נקודת האמצע שבין מחושי העיניים של הלובסטר (פחות או יותר במקום שבו נמצאת "העין השלישית" במצח של בני האדם). הפעולה הזו כביכול הורגת את הלובסטר מיידית או נוטלת ממנו את יכולת החישה, ואמורה לבטל לפחות חלק מהפחדנות שטמונה בזריקה של יצור למים רותחים ואז בריחה מהחדר. עד כמה שהבנתי מחסידי שיטת הסכין-בראש, הרעיון הוא שזה יותר אלים אבל בסופו של דבר יותר רחום, ובנוסף הנכונות לפעול באופן אישי ולקחת אחריות על דקירת ראשו של הלובסטר איכשהו מכבדת יותר את הלובסטר ומעניקה להורג את הזכות לאוכלו (מהטיעונים בעד-הסכין עולה פעמים רבות ניחוח כמו אינדיאני מעורפל, שמאפיין דיבורים על "הרוחניות-שבציד"). אבל הבעיה בשיטת הסכין היא בעיה ביולוגית בסיסית: מערכת העצבים של הלובסטרים אינה מרכזית אלא פועלת מתוך מספר גנגליונים, כלומר מתוך מצבורים של תאי עצב, שמחוברים במעין סדרה ומפוזרים על פני חלקו התחתון של הלובסטר, מקצה לקצה. הטלת מום בגנגליון הקדמי בלבד לא גורמת בדרך כלל למוות מהיר או לאיבוד ההכרה.

אלטרנטיבה נוספת היא להניח את הלובסטר במי ים קרים ואז לאט-לאט להביא אותם לרתיחה. טבחים שתומכים בשיטה הזאת משתמשים בהקבלה לצפרדעים, שמתבשלים באופן הדרגתי כדי למנוע מהם לקפוץ מהסיר הרותח. כדי לחסוך מכם סיכומי תחקיר ארוכים, אבטיח לכם רק שההקבלה בין צפרדעים ללובסטרים מסתברת כלא נכונה – ובנוסף, אם המים בסיר הם לא מי ים מחומצנים, הלובסטר השקוע במים יסבול מחֶנֶק איטי, אם כי לרוב החנק לא יהיה נחרץ מספיק כדי שימנע ממנו לחבוט ולהרעיש כשהמים חמים דיים להורגו. למעשה, לובסטרים שמורתחים בהדרגה מציגים לעתים קרובות סדרה נוספת של תגובות עוויתיות איומות שלא רואים בשליקה רגילה.

בסופו של דבר, המעלות הבטוחות היחידות של שיטות ניתוק-האונה-הביתי והחימום-האיטי הן השוואתיות, כי אפשר לבשל לובסטר בדרכים אפילו גרועות / אכזריות יותר. טבחים קצרים-בזמן לפעמים מכניסים אותם חיים למיקרוגל (בדרך כלל אחרי שחוררו כמה חורי-אוורור בשריון, פעולה שמשמשת כאמצעי זהירות ושרוב מחממי הרכיכות במיקרוגל לומדים אותה בדרך הקשה). ביתור אברים חי, מצד שני, חזק באירופה – יש שפים שחותכים את הלובסטר לשניים לפני הבישול; אחרים אוהבים לתלוש את הצבתות ואת הזנב ולזרוק רק את החלקים האלה לתוך הסיר.

ויש עוד חדשות עצובות בקשר לקריטריון הסבל מספר אחד. לובסטרים לא רואים או שומעים כל-כך טוב, אבל יש להם חוש מישוש מצוין, שמושג בעזרת מאות אלפי שערות קטנטנות שמזדקרות משריונם. "מכאן עולה," אומר ט.מ. פְּרוּדֵן בספרו על הלובסטר, הקלאסי-בתחומו, "שעל אף שלמראית עין הוא ארוז בשריון קשיח ובלתי חדיר, הלובסטר יכול לקלוט גירויים והתרשמויות מבחוץ כאילו היה בעליו של עור עדין ורך." וללובסטרים אכן יש קולנטי כאב וכחסרי חוליות יש להם גם גרסה שמקבילה לפרוסטגלנדינים ולמעבירים בין-עצביים שבאמצעותם רושם מוחנו תחושה של כאב.

מצד שני, לא נראה שללובסטרים יש הציוד הדרוש ליצירת או לספיגת משככי כאבים טבעיים כמו אנדורפינים ואנקפלינים, חומרים שמערכות עצבים מפותחות יותר עושות בהם שימוש בניסיון להתמודד עם כאב עז. מכך ניתן להסיק שלובסטרים למעשה אולי יותר רגישים לכאב, כי הם חסרים את מערכת שיכוך הכאב שמובנית במערכות העצבים של היונקים, או, להפך, שהיעדרם של משככי הכאבים הטבעיים מרמז על היעדרן של תחושות כאב עזות באמת, שחומרים טבעיים אלה נועדו למתן. כשלעצמי, אני מזהה בתוכי שיפור ניכר במצב הרוח כשאני מהרהר באפשרות השנייה. ייתכן שהעדרה של חוֹמרת האנדורפינים/אנקפלינים מעידה על כך שחוויית הכאב הגולמית הסובייקטיבית של הלובסטרים שונה באופן כה יסודי מזו של היונקים, עד שהיא לא ראויה אפילו לשאת את השם "כאב". אולי לובסטרים דומים יותר לאותם מטופלים שקוראים עליהם, שניתקו להם את האונה הקדמית והם מדווחים על כאב בצורה שונה לגמרי ממך וממני. מבחינה נוירולוגית מטופלים אלה אכן חשים בכאב פיזי, אבל הוא לא מעורר בהם תחושה שלילית – אם כי גם לא חיובית; הם פשוט מרגישים אותו אבל אין להם כלפיו שום יחס מיוחד – הנקודה היא שהכאב לא גורם להם למצוקה והם לא מרגישים צורך לברוח ממנו. אולי לובסטרים, שגם להם חסרות אונות קדמיות, מנותקים באותו אופן בדיוק מהרישום-הנוירולוגי-של-פציעה-או-סכנה שאנחנו מכנים כאב. הרי אחרי הכול יש הבדל בין (1) כאב כאירוע נוירולוגי טהור, ו-(2) סבל ממשי, שנראה שיש בו בהכרח מרכיב רגשי, מודעות לכאב כאל דבר בלתי נעים, כאל משהו שאנחנו חוששים ממנו / סולדים ממנו / רוצים להימנע ממנו.

ועדיין, אחרי כל הפלפולים האינטלקטואליים המופשטים, אנחנו נותרים עם העובדות של המכסה המקרקש בהיסטריה, ההיצמדות הפתטית אל שפת הסיר. כשעומדים ליד הכיריים, קשה להתכחש בכנות לכך שמדובר ביצור חי שחווה כאב ומעוניין להימנע/לברוח מהחוויה הכואבת. לעניות דעתי, התנהגותו של הלובסטר בסיר נראית כמו ביטוי של העדפה; וייתכן בהחלט שהיכולת לתעדף היא הקריטריון המכריע לסבל אמיתי. את ההיגיון של הקשר הזה (העדפה ß סבל) יהיה הכי קל להבין על דרך השלילה. אם תחתכו תולעים מסוימות לשניים, פעמים רבות החצאים ימשיכו לזחול ולהתעסק בענייניהם התולעיים כאילו כלום לא קרה. כשאנחנו טוענים, על בסיס התנהגותם שלאחר הניתוח, שהתולעים האלה, ככל הנראה, לא חשות סבל, אנחנו מתכוונים למעשה לומר שאין שום סימן לכך שהתולעים יודעות שמשהו רע קרה או שהן היו מעדיפות לא להיחתך לשניים.

לובסטרים, לעומת זאת, ידועים בהפגנת העדפותיהם. ניסויים הוכיחו שהם יודעים להבחין בשינוי של רק מעלה אחת או שתיים בטמפרטורת המים; סיבה אחת למחזורי הנדידה המורכבים שלהם (שלעתים קרובות יכולים לכסות מעל150 ק"מבשנה) היא החיפוש אחר הטמפרטורות שהם הכי אוהבים. ובנוסף, כפי שצוין, הם שוכני-קרקעית ולא אוהבים אור חזק – אם מיכל של לובסטרים-למאכל נמצא בחוץ באור השמש או בחנות באור פלורסנט, הלובסטרים תמיד יתאספו בפינה החשוכה ביותר שלו. בהיותם די בודדים באוקיינוס, ברור גם שאינם מחבבים את הצפיפות שהיא מנת חלקם בשבי המכלים,  כי  אחת הסיבות לקשירת צבתות הלובסטרים עם תפיסתם היא רצון למנוע מהם לתקוף זה את זה תחת הלחץ של אחסון-בצפיפות.

בכל אופן, כשעומדים בפסטיבל הלובסטרים של מיין ליד המכלים המבעבעים שמחוץ למתקן הכיריים ללובסטרים הגדול בעולם, וצופים בלובסטרים שזה-אך-נתפסו נערמים זה על גבי זה, מנופפים בצבתותיהם הקשורות בחוסר אונים, מצטופפים בפינות המרוחקות, או נרתעים בבהלה לאחור כשאתם מתקרבים לזכוכית, קשה שלא לחוש באומללות שלהם, או בפחד, גם אם מדובר באיזו גרסה גולמית של הרגשות האלה... ושוב, למה גולמיוּת בכלל קשורה לעניין? למה סבל מסוג פרימיטיבי, לא מילולי, הוא פחות דחוף או פחות לא-נוח לאדם שבעת שהוא משלם על המזון שנוצר כתוצאה מהסבל הזה גם נותן יד לגרימתו? אני לא מנסה לתת לכם כאן נאום בסגנון  PETA– לפחות אני לא חושב שזה מה שאני עושה. אבל אני כן מנסה לפתח ולבטא חלק מהשאלות המטרידות שעולות בין כל הצחוקים והריקודים והגאווה הקהילתית בפסטיבל שאני נוכח בו. האמת היא המבקרים בפסטיבל ירשו לעצמם לחשוב שלובסטרים יכולים לסבול והיו מעדיפים לא לסבול, הפסטיבל יתחיל לקבל צביון של קרקס רומאי או חגיגת עינויים מימי הביניים.

האם ההשוואה הזו נשמעת קצת מוגזמת? אם כן, למה בדיוק? או מה דעתכם על זה: האם יש אפשרות שהדורות הבאים יתייחסו אל התעשייה החקלאית ואל מנהגי האכילה של ימינו בדומה לאופן שבו אנחנו תופסים היום את מופעי הבידור של הקיסר נרון או את הניסויים של מנגלה? התגובה הראשונית שלי תגיד שהשוואה כזו היא היסטרית, קיצונית – ועם זאת הסיבה שההשוואה נראית לי קיצונית היא מן הסתם האמונה שבעלי חיים חשובים פחות מבחינה מוסרית מאשר בני אדם, וכשאני נדרש להגן על אמונה כזאת, אפילו בפני עצמי, אני חייב להכיר בכך ש – (א) יש לי אינטרס אנוכי מובן מאליו באמונה הזאת, מכיוון שאני אוהב לאכול סוגים מסוימים של בעלי חיים ורוצה להמשיך לעשות זאת, ו – (ב) לא הצלחתי לפתח מערכת מוסר אישית כלשהי שבמסגרתה האמונה הזאת תהיה באמת בת-הגנה ולא סתם נוחה מבחינה אנוכית.

בהתחשב באכסניה שבה מודפסת הכתבה הזאת (היא פורסמה במקור במגזין "גורמה" – א.ה.) ובחוסר התחכום הקולינרי שלי עצמי, אני סקרן לדעת אם הקורא יכול להזדהות עם התגובות והתובנות ואי-הנוחויות שתוארו כאן. אני גם חושש שאעשה רושם של יללן או מטיפן בעוד שבעצם אני בעיקר מבולבל. לקוראי גורמה שנהנים מארוחות מבושלות ומוגשות כמו שצריך שכוללות בקר, עגל, כבש, חזיר, עוף, לובסטר, וכו': האם יוצא לכם לחשוב לפעמים על המעמד המוסרי (האפשרי) ועל הסבל (הקרוב לוודאי) של בעלי החיים המעורבים באותן ארוחות? אם התשובה היא כן, אילו צידוקים מוסריים הצלחתם לפתח שיאפשרו לכם לא רק לאכול מעדנים המבוססים על בשר אלא גם להתענג וליהנות מהם (מאחר שהנאה מזוקקת, ולא רק עיכול, היא הרעיון המרכזי העומד מאחורי גסטרונומיה)?

 אם, מצד שני, אין לכם דבר עם תהיות או צידוקים, ואל עניינים כמו אלו שהוזכרו בפסקה הקודמת אתם מתייחסים כאל חיטוט עצמי מטופש, מהו הדבר שגורם לכם להרגיש באמת בסדר, עמוק בפנים, ופשוט לפטור את התופעה כולה כעניין שאינו בשליטתנו? כלומר, האם סירובכם לחשוב על משהו מכל זה הוא באמת תוצר של מחשבה, או האם אתם פשוט לא רוצים לחשוב על זה? ואם בחרתם באפשרות השנייה, אז למה לא? האם יוצא לכם לחשוב, או סתם להרהר, למה אתם נרתעים מלחשוב על זה? אני לא מנסה להציק למישהו כאן, אני בכנות מסתקרן. אחרי הכול, האם קצת יותר מודעות ותשומת לב ומחשבה על המזון שלכם ועל ההקשר הכללי שלו אינם אותם דברים שמייחדים גורמה אמיתי? או האם כל תשומת הלב המיוחדת והרגישות הגבוהה שמאפיינים גורמה אמורים להיות חושיים בלבד? האם זה באמת רק עניין של טעם והגשה?

תהיות אלה, על אף היותן כנות, קשורות כמובן לשאלות גדולות ומופשטות יותר שעוסקות בקשרים (אם ישנם) בין אסתטיקה לבין מוסר – מהי באמת משמעותו של שם התואר בניסוח כמו "המגזין לחיים טובים" – והשאלות האלה מובילות מיד למים כל-כך עמוקים ומסוכנים שמוטב ככל הנראה לעצור את הדיון הציבורי כאן. גם לאלה שמתעניינים בנושא יש קווים אדומים בנוגע למה שהם יכולים לדרוש זה מזה.                                                                

זוהי גרסה מקוצרת של הכתבה "קחו בחשבון את הלובסטר" מאת דיוויד פוסטר וואלאס, שפורסמה במקור בשנת 2004 במגזין "גורמה". הטקסט המלא מופיע בספר "ילדה עם שיער מוזר" (ספרית פועלים). מטעמים טכניים לא מופיעות בכתבה הערות השוליים המחכימות של הכותב. 

תרגום: אסף גברון

 

פרסום ראשון: 10.09.12, 12:21

 

 
זהו ערוץ פרסומי והידיעות הינן באחריות המפרסמים בלבד. לכלכליסט אין אחריות על תוכן הידיעות המפורסמות