• תפריט
טיוטה ראשונה

טיוטה ראשונה - ריקליס על סרטו החדש: "חשבתי, 'מה היה קורה אם רון ארד היה בורח?"

ערן ריקליס מביים את "זייתון", הקו-פרודוקציה הישראלית-בריטית-צרפתית הראשונה. העלילה מספרת על טייס ישראלי שנתפס על ידי אש"ף

שיחת הטלפון שלי עם ערן ריקליס נערכת בעיתוי מצוין: יום קודם הוקרן לראשונה "זייתון", סרטו החדש, בפני פורום מצומצם שמעורב בעשיית הסרט. "קיבלתי תגובות מצוינות", הוא קורן. "גמרתי את הסרט על וייב טוב. אני מרגיש שיצא לי טוב".

 

 

נתוני הפתיחה של "זייתון" מרשימים מאוד: המפיק הוא גארת' אנווין הבריטי שהפיק גם את "נאום המלך", הכוכב הוא סטיבן דורף האמריקאי ("נקודת שבירה", "בלייד"), והסרט כבר התקבל לפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו, פסטיבל הקולנוע החשוב ביותר בצפון אמריקה, שייערך בימים הקרובים.

 

"זייתון" הוא גם הקו־פרודוקציה הישראלית־בריטית־צרפתית הראשונה אי פעם, עם מפיקים בשלוש המדינות שהביעו אמון בריקליס ובסרט, והסכימו לשים כסף על השולחן. "האמון ביכולת שלנו, יוצר וצוות ישראלים, להפיק בסדר גודל כזה, נתן לי תחושה נהדרת. זה סרט ישראלי, 100% ממנו צולמו בארץ, עם הפקה ישראלית ובמאי ישראלי.

 

התאורנים, אנשי ההפקה, העיצוב האמנותי, כל אלה נעשו כאן. עבדו פה קרוב למאה איש מישראל, וזה לא כולל מאות ניצבים. הבאנו מחו"ל רק צלם ועורך צרפתי. את הפיניש עשינו בפריז, וחלק מהעבודה, כמו כותרות, נעשתה בלונדון".

 

צילום: איתן ריקליס
ריקליס מנחה את דורף. ריקליס הוא במאי ומפיק שסרטו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2010) זכה בחמישה פרסי אופיר, בהם לסרט ולבמאי המצטיינים. סרטיו "גמר גביע", "זוהר" ו"הכלה הסורית" הציבו אותו בחזית של יוצרי הסרטים בישראל. בשנים האחרונות הוא מעורב בפרויקטים קולנועיים בינלאומיים, ובהם "פלייאוף" (2011) ו"עץ לימון" (2008), שהביא כ־300 אלף צופים לבתי הקולנוע בצרפת צילום: איתן ריקליס
 
עלילת "זייתון" מספרת על טייס ישראלי שמטוסו נופל בלבנון ב־1982 והוא נתפס על ידי אש"ף. בחבורת השובים גם ילד פלסטיני, שחי במחנות ליד ביירות. בצירוף הנסיבות הזה נוצרת זהות אינטרסים: הילד רוצה לראות את כפר הולדתו של אביו בפלסטין, והטייס רוצה להיחלץ מהשבי. כך קורה שהילד מחלץ את הטייס מהשבי ומוציא אותו לגבול הישראלי.

 

"יש פה שתי דמויות שמוצאות את עצמן באותה סירה: שתיהן רוצות לעבור את 120 הק"מ המסוכנים מביירות לראש הנקרה", מסביר ריקליס. "זאת ברית בלתי אפשרית: מצד הילד יש שנאה גדולה, והטייס, שרגיל לראות את העולם מלמעלה, מוצא את עצמו על קרקע עוינת. היה לי חשוב להביא שתי דמויות שנוכל לאהוב אותן, לכעוס עליהן, להזדהות איתן ולקוות שהן יישארו בחיים במסע הזה. הדמויות האלה הן שני כלים נורא מעניינים: ילד יוצא דופן ואדם שנופל מהשמים".

 

חשבת על רון ארד כשעבדת על הסרט?

"לחלוטין כן. הסיפור קורה ב־1982, אבל ברמה הרגשית המקרה של רון ארד היה השראה, מין 'מה היה קורה אם רון ארד היה מצליח לברוח'. גם גלעד שליט ישב לי בראש; התסריט נכתב לפני שהוא חזר מהשבי.

  

"היה לי גם אדם שלישי בראש: אילן רמון. גדלתי בבאר שבע, ובכיתה ו' או ז', כששיחקנו כדורסל, הייתי בקבוצה שהתחרתה בקביעות בקבוצה של אילן. אחר כך הקשר ניתק, אבל כמה שבועות לפני שהוא המריא קיבלתי אימייל מיוסטון: 'ערן, אני יודע שאתה עושה סרטים, כשאחזור מהמשימה אנחנו צריכים לשבת ולדבר על סרט'. אף על פי שלא הכרתי אותו כאדם בוגר, הוא נחקק לי בראש כמודל של טייס ישראלי, מבחינת הלוק והרגישות".

 

"אני לא מימין ולא משמאל. אני מבאר שבע"

 

הסרט, מספר ריקליס, התחיל כתסריט של נאדר ריזְק, פלסטיני שחי כבר הרבה שנים בארצות הברית. "נאדר הוא בכלל מהנדס אלקטרוניקה, וזה התסריט הראשון שלו שמופק. פרד ריצנברג, מפיק אמריקאי, גילה אותו, ולפני שלוש שנים פנה אליי. בהתחלה אמרתי לא".

  

למה?

"הסיפור היה מעניין, אבל כבר הייתי בלבנון־ישראלים־פלסטינים לפני 20 שנה, כשעשיתי את 'גמר גביע'. חוץ מזה, התסריט חטא בעודף דידקטיות. ריזק רצה לייצג את הצד הפלסטיני בצורה הטובה ביותר, ומצד שני הוא ידע שהבמאי יהיה ישראלי וערך שינויים כדי שלא להרגיז. מה שיצא הוא מישמָש שלא עשה טוב לאף אחד. אמרתי, 'תעזבו אותי'. היה נתק של שנתיים, עד שחזרו אליי עם תסריט שכלל תיקונים שהצעתי".

  

מה רצית לשנות?

"המטרה היא ליצור סיפור שיהיה אמין על שני הצדדים, ליישר קו עם העובדות. גם כשאתה מספר סיפור בדיוני, אתה חייב להיות נאמן לדברים שבאמת קרו. היה חשוב לי שהסרט לא יהיה שחור־לבן. גדלתי בבאר שבע, אז מבחינתי אני מביא את זה מזווית באר־שבעית: לבוא לא מימין ולא משמאל. לחפש את האמת. כשאני לוקח פרויקט שלא התחיל אצלי, אני מנסה למצוא את האמת שלו.

  

"חלק מהעניין הוא לשמר את הדרמה ואת הקונפליקט בלי להכות עם מקל על הראש. אני מאמין באמנות האנדרסטייטמנט: במקום שישראלי ופלסטיני יתווכחו על 'האם להחזיר את השטחים', עדיף שיתווכחו על 'כמה אוכל צריך במלח'. אם אתה רוצה לערער את הדעות המוצקות של הצופה, אתה חייב להציב לו סיטואציה שהוא עוד לא מכיר. לכן לקחתי את ההתרחשות הזאת לאזור האנושי, שלא צבוע פוליטית מדי. אני לא עושה סרטים פוליטיים, אני נותן תמונה רחבה על אנשים שנמצאים במצוקה בגלל סיטואציה פוליטית, אבל זה לא הופך את זה לסרט פוליטי. מבחינתי מדובר בסרט הומניסטי שעוסק בלב הקונפליקט".

  

יש ז'אנר כזה?

"לא יודע. אני מנסה לייצר ז'אנר".

 

דף מטיוטת התסריט עם הערות בכתב ידו של ריקליס דף מטיוטת התסריט עם הערות בכתב ידו של ריקליס

  

"להפיק סרט בתקציב כזה, זה כמו קרקס ענק"

 

עם התסריט המשופץ, ריקליס קיבל עוד בשורה מצוינת: המפיק גארת' אנווין רוצה להפיק את הסרט. "המון שנים ניסו לעשות קו־פרודוקציה עם האנגלים, וזה היה קשה מאוד מבחינה פוליטית. אבל הנה, זה הגיע. גם הצרפתים בתמונה. היה ברור מההתחלה שברגע שמדברים על לבנון וביירות זה יקרה".

  

וזה קרה מהר מאוד - בין השאר כיוון ששבועיים לאחר שריקליס נפגש לראשונה עם אנווין, זכה האחרון באוסקר לסרט הטוב ביותר על "נאום המלך" שהפיק. הזכייה הזאת הקלה מאוד על גיוס הכספים, מספר ריקליס: "בינואר 2011 נסעתי ללונדון לפגוש את אנווין, בדצמבר גויס הכסף ונכנסנו לפרה־פרודקשן, ובאפריל כבר התחלנו לצלם".

 

בכמה כסף מדובר?

"יותר מ־7 מיליון דולר, שזה הרבה מאוד במונחים ישראליים. זה שילוב של כסף 'רך', כלומר קרנות כמו קרן רבינוביץ' לאמנויות; כסף 'קשה' של משקיעים פרטיים, בריטים וגם משה ולאון אדרי הישראלים; וחברת הפצה מצרפת בשם פטה, שנתנו 2.5 מיליון דולר כמקדמות על חשבון מכירות".

 

איך עובדים בכאלה סדרי גודל?

"זה כמו קרקס שמגיע לעיר, עושה את הבלגן הענק שלו וממשיך הלאה. כשהגענו לחיפה העירייה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות, שנבוא לצלם בעיר המקסימה הזאת, אבל אני באתי לצלם בחיפה את ביירות. סגרנו רחובות, ביקשנו מבעלי עסקים לסגור לאיזה יומיים, הבאנו מאות ניצבים שנוספו למאה ומשהו אנשי צוות. בתהליך כולו שותפים המון אנשים.

 

"ברמה האישית, זה עניין של מיומנות מקצועית. במאים ישראלים עברו טירונות, כי עבדנו בתקציבים נמוכים כל החיים, וסיגלנו יכולת לעבוד בתנאי קומנדו. את 'צומת וולקן', למשל, עשיתי ב־400 אלף דולר ו־20 ימי צילום, וזו היתה אחת ההנאות הגדולות של החיים שלי. אני אוהב את הקומנדואיות, אני לא נהנה רק בגלל הגודל. אני גם לא אחד שעומד על הסט וצועק. כשאתה מגיע לרחוב ראשי בחיפה ועושה בלגן לכל האנשים כמו איזה קרקס, אתה צריך ליצור מין קסם ליום אחד: לכבד את האנשים האלה, אבל גם להיות נחרץ וכן לגבי מה שהולך להיות, ולגבי העובדה שאתה חייב לחזור עם תוצאה, ושלא תוכל לתת ליום לעבור בלי להפיק את התוצאה הזאת.

  

"סצנת הפתיחה בסרט, למשל, מתרחשת בדאונטאון ביירות. רציתי להראות את רחובות העיר עם הילד, לספר שהוא מסתובב ברחובות ומוכר מסטיקים למחייתו. התעקשתי לעשות את זה בצילום אחד, בטיימינג מושלם של מכוניות ואנשים. הסצנה הזאת הוכנה חודשים מראש ברמת המילימטר: שחזרנו את ביירות בוואדי סאליב, הקמנו שם שוק לבנוני, הבאנו 20 רכבים תקופתיים משנות השמונים, גייסנו 200 ניצבים מהאזור, שהלבשנו ואיפרנו וציידנו באביזרים כדי שייראו כמו לבנונים מ־1982. כוריאוגרפיה בקנה מידה ענק. ובסוף זה היה קל. ברגע שאתה מסביר לאנשים את הסיטואציה ולמה אתה מצפה מהם, זה עובד. עומדים 200 ניצבים, אתה אומר להם תודה רבה, ובסוף הם מוחאים כפיים. זו הרגשה נהדרת.

  

"עשינו את זה במרכז חיפה, וגם אם לבנוני יצפה בסרט, אני בטוח שהוא יתבלבל. האתגר ב'זייתון' היה לצלם בישראל סרט ש־80% ממנו קורה בלבנון, ולייצר מצב שבו הצופה לא יעלה בדעתו שזה לא צולם בביירות. כשהגעתי לפריז לעשות את האפקטים המיוחדים, 'הרסנו' את הבתים באמצעים גרפיים, כי ביירות של 1982 היתה עיר די הרוסה. אחד מאנשי הצוות שם היה לבנוני שהוריו חיים בביירות, והוא אמר: 'הסתכלתי על החומרים, וזו פשוט ביירות'. זה היה כיף לשמוע".

 

ריקליס על הסט של "זייתון" מנחה את השחקנית אליס טליוני (מימין) ריקליס על הסט של "זייתון" מנחה את השחקנית אליס טליוני (מימין) צילום: איתן ריקליס
 
"רגש זה רגש בכל מקום. זה הקסם של הקולנוע"

  

ריקליס אומר שיש לו תחושת בטן חיובית מאוד לגבי הסרט. "יש פה צירוף של מפגש בין מפיק חם מאוד עם מוניטין בכל אירופה לתסריט בשל ומוכן ולבמאי מנוסה, והשילוב של שלושת האלמנטים האלה יצר טיימינג מאוד מוצלח ל'זייתון'".

  

היום אתה מגדיר את עצמך כבמאי ישראלי או כבמאי בינלאומי?

"מעולם לא ארזתי מזוודות ונסעתי ללוס אנג'לס או לפריז ולונדון. אני חי בארץ, ניזון מסרטים ישראליים. זה לא אומר שלא אביים סרט שמתרחש בסין. הקהל שלך הוא גם מקומי וגם בינלאומי. הדיון על מקומי מול אוניברסלי הוא קצת מיושן.

  

"אנשים גם גילו שככל שאתה יותר מקומי אתה יותר אוניברסלי: סיפור אמיתי עובד בכל מקום, רגש זה רגש, זה הקסם של הקולנוע. קחי את 'הערת שוליים' של יוסי סידר, למשל. זה היה מופרך לחשוב שמישהו ירצה לראות סרט על תלמוד. אבל הנה, יש חבורת במאים ישראלים שפיצחה את הסוד הזה, של להביא את הסיפור הישראלי שלנו, שיעורר אנשים בעולם להיות שותפים וגם לעניין קהלים רחבים".  
בטל שלח
    לכל התגובות
    x