למה אנחנו מדמיינים?

פול בלום הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל. מאמר זה הוא עיבוד לפרק מספרו "עונג: המדע החדש של למה אנחנו אוהבים את מה שאנחנו אוהבים". 

———————

כיצד מבלים האמריקאים את שעות הפנאי שלהם? התשובה עשויה להפתיע אתכם. הפעילות החופשית השכיחה ביותר היא לא יציאה לארוחה, שתיית אלכוהול או צריכת סמים. גם לא מדובר בבילוי עם חברים, פעילות גופנית או העברת זמן איכות עם המשפחה. ואף שאנשים נוהגים לתאר סקס כפעילות המהנה ביותר שהם יכולים לחשוב עליה, מחקרים רבים שנעשו בעשורים האחרונים מצאו ששהאזרח האמריקאי הממוצע מקדיש רק ארבע דקות ביום לסקס.

פעילות הפנאי העיקרית שלנו, שגוברת על השאר בהפרש ניכר, היא למעשה השתתפות בחוויות שאנחנו מודעים לכך שאינן אמיתיות. כשאנחנו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחנו, אנחנו פונים לדמיון – לעולמות שנוצרו על ידי אחרים, כמו אלה המתגלים לפנינו בספרים, סרטים, משחקי וידיאו וטלוויזיה (לה מקדיש האמריקאי הממוצע למעלה מארבע שעות ביום), או לעולמות שאנחנו בעצמנו יצרנו, בעיקר באמצעות חלומות בהקיץ ופנטזיות. אזרחים של מדינות אחרות כנראה צופים פחות בטלוויזיה, אך מחקרים שנערכו באנגליה ובמדינות אירופיות אחרות מצאו אובססיה דומה עם הלא-אמיתי.

זוהי דרך משונה למדי להעביר את הזמן. היה לנו בוודאי עדיף לעסוק בפעילויות מועילות יותר – אכילה ושתייה, יצירת קשרים או חינוך הילדים. במקום, ילדים בני שנתיים מעדיפים להעמיד פנים שהם אריות, סטודנטים נשארים ערים כל הלילה מול משחק מחשב, הורים צעירים מנסים למצוא מפלט מהילדים כדי לקרוא ספרים, וגברים רבים מבלים יותר זמן בצפייה בפורנו אינטרנטי מאשר עם אישה אמיתית. פסיכולוגית אחת הצליחה לתאר זאת במדויק כשפרסמה באתר האינטרנט שלה את התהייה הבאה: "מתי נגיע לשלב שאנשים יעדיפו לצפות בסדרה 'חברים' על פני בילוי עם חברים ממשיים?". היא לא תיארה לעצמה עד כמה מהר החזון שלה יגשים את עצמו.

על פי אחד הפתרונות האפשריים לחידה, אנחנו נהנים כל כך מהדמיון מכיוון שהוא למעשה משתלט על מערכות מנטאליות שהתפתחו על מנת שנוכל להפיק הנאה מהעולם האמיתי. אנחנו נהנים מחוויות דמיוניות מכיוון שברמה מסוימת איננו מצליחים להבדיל בינן לבין החוויות האמיתיות. לדעתי זהו רעיון חשוב, שבבסיסו, אם כי לא במלואו, נכון. (תופעות מסוימות, כמו סרטי אימה וחלומות בהקיץ מזוכיסטיים, דורשות הסבר אחר).

היכולת לחוות עונג מהדמיון היא אוניברסאלית, והיא מופיעה בשלבי ההתפתחות המוקדמים. ילדים בכל רחבי העולם אוהבים לשחק ולהעמיד פנים. ההבדל בין התרבויות הוא רק בצורה ובתדירות המשחקים. ילדים בניו יורק נוטים להעמיד פנים שהם מטוסים. ילדים בשבטי ציידים-לקטים מעמידים פנים שהם בעלי חיים או ציידים. בתרבויות מסוימות, מעודדים את הילדים לשחק, ואילו באחרות הילדים צריכים להתחמק מהמבוגרים כדי לעשות זאת. בכל מקרה המשחק תמיד נוכח. למעשה, ילדים שאינם משחקים כלל ואינם מעמידים פנים סובלים לעיתים קרובות מבעיות נוירולוגיות. זהו אחד הסממנים המוקדמים של אוטיזם.

מבדילים בין מציאות לדמיון כבר בגיל שנה

פסיכולוגים התפתחותיים מנסים להבין כבר זמן רב את האופן בו ילדים תופסים את הפער בין ההמצאות למציאות. ידוע כי ילדים שעברו את גיל 4 הם לרוב בעלי הבנה מורכבת, מכיוון שכאשר הם נשאלים ישירות מה אמיתי ומה מומצא הם בדרך כלל עונים נכונה. אך מה בנוגע לילדים קטנים יותר? בני שנתיים נוטים להעמיד פנים שהם חיות, והם יכולים להבין כשאנשים אחרים עושים את אותו הדבר. כשילדה רואה את אבא שלה שואג ומשתולל כמו אריה, היא אולי תברח ממנו - אך היא לא מתנהגת כאילו היא באמת חושבת שאבא שלה הוא אריה, אחרת הפחד היה משתלט עליה. לא ניתן היה להסביר את ההנאה שילדים שואבים מפעילויות מסוג זה לולא הייתה להם הבנה מורכבת שהמומצא אינו אמיתי.

עם זאת, קשה לקבוע באיזה שלב ההבנה הזו מתפתחת, זאת על אף שבוצעו כמה ניסויים מרתקים בניסיון לענות על השאלה הזו. ההנחה שלי היא שאפילו לתינוקות יש הבנה מוגבלת של העמדות פנים, וניתן להבחין בכך גם במפגש רגיל.

דרך יעילה להעביר את הזמן עם תינוק בן שנה היא לקרב את הפנים שלך לאלו שלו, ולחכות שימשוך לך במשקפיים, באף או בשיער. ברגע שנוצר המגע, נסו לראות מה קורה כשאתם זורקים את הראש לאחור ושואגים בקול גדול. בפעם הראשון התינוק יראה מופתע, אולי אפילו חושש ומעט פוחד. בשלב זה החזירו את הראש למקומו וחכו שהתינוק ינסה שוב. הוא יעשה זאת, ואם תעשו בדיוק אותו הדבר, קרוב לוודאי שהתינוק יפיק הנאה מרובה מהעניין (מילת אזהרה, אם התינוק מעדיף לדחוף את האצבעות דווקא לעיניים, עדיף שתשתמשו בצרור מפתחות). על מנת שהניסוי יעבוד, התינוק חייב לדעת שאינכם כועסים, התינוק למעשה חייב לדעת שאתם מעמידים פנים.

מדוע אנחנו שואבים עונג מהדמיון? האין זה מוזר שפעוטות נהנים מהעמדות פנים, וילדים ומבוגרים מתרגשים מסיפורים, ושאנחנו מפתחים רגשות כלפי דמויות ואירועים שברור לנו שלא קיימים? השאלות הללו הוגדרו היטב בכותרת של מאמר פילוסופי ידוע: "כיצד אנחנו יכולים להתרגש מגורלה של אנה קרנינה?" (how can we be moved by the fate of Anna Karenina).

אין ספק כי הרגשות שמתעוררים כתוצאה ממשהו דמיוני לגמרי הם ממשיים לחלוטין. כשצ'רלס דיקנס כתב על מותה של נל הקטנה בשנות ה-40 של המאה ה-19, אנשים מחו דמעה – ואני בטוח שבאותה מידה מותן של דמויות בסדרת ספרי הארי פוטר של ג'י.קי.רולינג גרמו לקוראים לפרוץ בבכי. (לאחר שספרה האחרון פורסם, רולינג סיפרה בראיונות שקיבלה מכתבים ממעריצים רבים, ילדים ומבוגרים כאחד, שהתחננו בפניה שתחוס על חייהן של דמויות אהובות כמו האגריד, הרמיוני, רון וכמובן הארי פוטר עצמו). חבר שלי סיפר לי פעם שאף אדם בעולם לא עורר אצלו רגשות שנאה עזים כל כך כמו אחת דמויות בסרט 'טריינספוטינג'.

הסיפור בדוי, אבל הרגש אמיתי לגמרי

אנשים רבים נמנעים מלעסוק ביצירי דמיון מסוימים כי הם מעוררים בהם רגשות חזקים מדי. אני אישית מתקשה עם סרטים שמציגים סבל אנושי בצורה אמיתית מדי, ואילו אחרים מעדיפים להימנע מקומדיות שבסיסן מבוכות. התגובה הבסיסית לכך פשוט אינה נעימה.

עם זאת, התגובות הרגשיות הללו לרוב חלשות יותר בהשוואה לדבר האמיתי. צפייה בסרט שבו אדם נאכל על ידי כריש היא חוויה פחות אינטנסיבית מאשר צפייה במישהו שבאמת נאכל על ידי כריש. אולם בכל רמה – פיזיולוגית, נוירולוגית, פסיכולוגית – הרגשות אמיתיים, הן לא העמדות פנים.

האם פירוש הדבר שברמה מסוימת אנשים מאמינים שהאירועים הללו הם אמיתיים? האם אנחנו חושבים לעיתים שדמויות בדיוניות באמת מתקיימות ואירועים בדיוניים אכן התרחשו? אנשים כמובן נופלים לפעמים בפח, למשל כשהורים מספרים לילדים שלהם על סנטה קלאוס או על פיית השיניים, או כאשר מבוגר מתבלבל לחשוב שסיפור מסוים הוא תיעוד ולהפך. אך הרעיון שעולה כאן הוא מעניין יותר מכך- הנקודה היא שגם כאשר אנחנו מודעים ביותר לכך שמשהו אינו אמיתי, חלק בנו ממשיך להאמין שהוא ממשי.

יש משהו בטענה הזו – קשה עד מאד להפריד בין דמיון למציאות. מספר מחקרים הראו כי קריאת עובדות המוצגות בתוך סיפור, גם אם אנחנו מודעים לחלוטין שמדובר בסיפור דמיוני, מגבירה את הסבירות שנאמין שהעובדות הן למעשה אמיתיות. זו תפיסה הגיונית, מכיוון שסיפורים הם לרוב אמיתיים. מקריאה של ספר שהעלילה שלו מתרחשת בלונדון בשלהי שנות ה-80, ניתן ללמוד כיצד האנשים שחיו בזמן ובמקום ההוא דיברו אחד לשני מה הם אכלו, מה היו הקללות המועדפות וכן הלאה, וזאת מכיוון שכל מספר סיפורים סביר יודע שצריך לכלול אמיתות כאלו כרקע לסיפור. הידע של האדם הממוצע על משרדי עורכי דין, חדרי מיון, תחנות משטרה, בתי כלא, צוללות וחיסולים של המאפיה אינו טמון בחוויות אמיתיות או בדיווחי חדשות, אלא הוא מבוסס על סיפורים. כל מי שראה סדרות משטרה בטלוויזיה ספג אמיתות רבות בנוגע לעבודת המשטרה כיום ("יש לך הזכות לשמור על שתיקה..."), וצופה של סרט המבוסס על מקרה אמיתי ילמד אף יותר. למעשה, אנשים רבים פונים לסוגים שונים של בדיון (רומנים היסטוריים לדוגמה) מכיוון שהם מחפשים דרך ללא ייסורים ללמוד על המציאות.

אולם לעיתים אנחנו מרחיקים לכת מדי, ומבלבלים בין הבדיון והמציאות. פרסום הספר צופן דה וינצ'י למשל, הוביל לגל עלייה לרגל של תיירים לסקוטלנד, שהאמינו לטענות שהועלו ברומן לגבי מקום המסתור של הגביע הקדוש. ישנה גם כמובן הבעיה הנפוצה שבה מבלבלים בין השחקן לדמות שהוא מגלם. אנשים רבים מתבלבלים לחשוב שלאונרד נימוי, שחקן יליד בוסטון ובנם של מהגרים דוברי יידיש מרוסיה, הוא למעשה הדמות שפרסמה אותו, ד"ר ספוק שהגיע אלינו מכוכב הכלב וולקן. המצב תסכל אותו מספיק כדי שיכתוב ספר בשם "אני לא ספוק" (וכעבור 20 שנה פרסם ספר נוסף – "אני ספוק"). השחקן רוברט יאנג שכיכב באחת מסדרות בתי החולים הראשונות כד"ר מרכוס וולבי, מספר שקיבל אלפי מכתבים עם שאלות רפואיות. בשלב מאוחר יותר הוא ניצל את הבלבול הזה והופיע בפרסומות לאספירין ולקפה נטול קפאין כשהוא עוטה את חלוק הרופאים הלבן. ישנו אם כך טשטוש מסוים בין הבדיון והמציאות.

עם זאת בסופו של דבר, אותם האנשים שמחו דמעה על גורלה של אנה קרנינה בהחלט מודעים לכך שהיא דמות ברומן בלבד, כך גם אותם האנשים, שלא יכלו לעצור את הדמעות כאשר ג'י.קי רולינג הרגה את דובי שדון הבית, היו מודעים לגמרי לכך שהוא אינו קיים במציאות. ובהתאם, כאשר שואלים ילדים קטנים "האם זה וזה אמיתיים או מומצאים?" הם יודעים את התשובה הנכונה.

למה אנחנו ממשיכים להאמין

אם כך, מדוע אנחנו מתרגשים כל כך מסיפורים? הפילוסוף דיוויד יום מספר על אדם שנמצא בתוך כלוב ברזל המחובר בחוזקה למגדל. הוא יודע שהוא בטוח לגמרי, אך אינו יכול להימנע מ"לרעוד מפחד". מישל דה מונטן העניק הסבר דומה, וטען כי אם מניחים מלומד בקצה צוק "הוא בוודאי ירעד כילד". עמיתתי, הפילוסופית תמר גנדלר, מתארת את המדרכה העילית בגרנד קניון (the Grand Canyon Skywalk) המרוחקת 21.3 מטרים מהקצה של הקניון. לעמוד על המדרכה הזו היא ככל הנראה חוויה מרגשת. כל כך מרגשת שבחלק מהמקרים אנשים נוהגים במשך קילומטרים בשביל עפר בדרך לשם רק כדי לגלות שהם מפחדים מדי לעלות על המדרכה. בכל המקרים הללו, אנשים יודעים שהם בטוחים לגמרי, אך הם בכל זאת מבועתים.

גנדלר מציגה בצמד מאמרים חשובים שפרסמה מונח חדשני לתיאור המצב המנטאלי שמכתיב את התגובות הללו. היא מכנה זאת א-מונה (Alief). אמונות הן כלי מורכב שעוזר לנו לנתח ולייצר היגיון כלשהו מהמציאות סביבנו. א-מונות, לעומת זאת, הן תגובות אינסטינקטיביות כמעט. אנשים מחזיקים באמונות שמסבירות להם שהם בטוחים, אבל הא-מונה שלהם גורמת להם להאמין שהם בסכנה. קחו לדוגמה את הממצאים של פול רוזין, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה, שגילה שאנשים מסרבים לעיתים קרובות לשתות מרק מסיר לילה חדש לגמרי, לאכול שוקולד שמזכיר במראה שלו צואה, או לכוון אקדח בלי כדורים לראש שלהם וללחוץ על ההדק. לדברי גנדלר האמונה מצביעה על כך שהסיר נקי, השוקולד הוא שוקולד והאקדח ריק, אך הא-מונות צועקות בקולי קולות: "כלי מטונף! כלי מסוכן! שמור מרחק!"

הרעיון שעומד מאחורי ההגדרה של הא-מונות הוא הבנת העובדה שהמוח שלנו אדיש במידה מסוימת לפער בין אירועים שאנחנו מאמינים שהם אמיתיים למול אלה שרק נדמים כאמיתיים, או שאנחנו מדמיינים שהם אמיתיים. ההסבר הזה תקף באופן טבעי גם לשאלת העונג שאנחנו מפיקים מהדמיון. אותם אנשים שמפיקים עונג מצפייה באנשים אמיתיים מקיימים יחסי מין, ייהנו לצפות גם באנשים מקיימים יחסי מין בקולנוע. מי שנהנה לצפות במפגשים של אנשים נבונים בעולם האמיתי, ייהנו באותה מידה לצפות בשחקנים המגלמים אנשים כאלה בטלוויזיה. הדמיון הוא המציאות לייט (Reality Lite) – תחליף נוח כשהעונג האמיתי הוא לא בהישג יד, מסוכן מדי או מסובך מדי.

לעתים קרובות אנחנו תופסים עצמנו כדמות הראשית של אירוע מומצא. כך פועלים חלומות בהקיץ ופנטזיות: אנחנו מדמיינים את הזכייה בפרס, אבל לא את עצמנו ממש זוכים בו. ישנם כמה משחקי מחשב שפועלים על בסיס המנגנון הזה: הם מבססים את האשליה שאנו באמת מתרוצצים ויורים בחייזרים, או מבצעים פעלולים עם הסקייטבורד, באמצעות המרצה ויזואלית שמצליחה לשטות בנו לחשוב שאנחנו עצמנו נעים במרחבי החלל.

כשמדובר בסיפורים, יש לנו לעיתים קרובות גישה למידע שנמנע מהדמות שבמרכזו. הפילוסוף נואל קרול מציין כדוגמה את סצנת הפתיחה בסרט מלתעות. אנחנו לא יכולים לצפות בסרט מנקודת המבט הבלעדית של הנערה בעודה שוחה בחשיכה, מכיוון שהיא נטולת דאגות, ואילו אנחנו מפוחדים. אנחנו יודעים דברים שהיא לא יודעת. אנו שומעים את המוזיקה המאיימת המפורסמת, שלא מגיעה לאוזניה. אנחנו יודעים שהיא מופיעה בסרט על כרישים שאוכלים אנשים, בעוד שהיא חושבת שהיא חיה חיים רגילים.

זו הדרך שבה האמפתיה עובדת בחיים האמיתיים. נרגיש אותו הדבר גם אם נראה אדם שוחה בשלווה בשעה שכריש מתקרב. כלומר גם במציאות וגם ביצירי הדמיון אנו תופסים את הסיטואציה הן מנקודת המבט של הדמות והן מנקודת המבט האישית שלנו. סמואל ג'ונסון תיאר זאת במאמר שפרסם על שייקספיר: "התענוג מהטרגדיה נובע מהמודעות שלנו לכך שמדובר בדימיון. אם היינו חושדים בכך שהרציחות והבגידות היו אמיתיות, לא הייתה כל הנאה בכך".

ג'ונסון היה כותב ומבקר מהשורה הראשונה, אך הוא ככל הנראה מעולם לא שמע על או ג'י.סימפסון. אם כן, הוא היה מבין שאנחנו שואבים הנאה לא מבוטלת מטרגדיות אמיתיות. הטרגדיות של שייקספיר מתארות את אותם האירועים שאנחנו נהנים במיוחד לחזות בהם בעולם האמיתי – אינטראקציות חברתיות מתוחות שעוסקות בסקס, אהבה, עושר ומעמד.

ציינתי כי לטענתי הרגשות שלנו מפגינים אדישות מסוימת לניגוד בין האמת מול הדמיון, אך אין פירוש הדבר שלא איכפת לנו. אירועים אמיתיים לרוב מצליחים לרגש יותר מהמקבילות הבדיוניות שלהם. גם מכיוון שאירועים אמיתיים יכולים להשפיע עלינו בעולם האמיתי, וגם מכיוון שאנחנו נוטים להרהר על ההשלכות של פעולות המתרחשות בעולם האמיתי. כשהסרט מסתיים או תכנית הטלוויזיה יורדת מהמסך, הסיפור של הדמויות מגיע לסיומו. יהיה זה משונה להמשיך ולדאוג כיצד חבריו של המלט מתמודדים עם מותו, מהסיבה הפשוטה שהחברים הללו כלל אינם קיימים. מנגד, לכל אירוע ממשי יש עבר ועתיד, וביכולתו לרגש אותנו. ניתן באותה קלות להרהר במשפחות של הקרבנות שאו. ג'י. סימפסון הואשם ברציחתם.

עם זאת ישנם לדמיון כמה מאפיינים מושכים. בדיוק כפי שממתיקים מלאכותיים נוטים להיות מתוקים יותר מסוכר רגיל, אירועים לא אמיתיים עשויים להיות מרגשים יותר מאירועים אמיתיים. ישנן שלוש סיבות לכך: ראשית, אנשים בבדיון נוטים להיות שנונים וחדים יותר מחברים ובני משפחה, וההרפתקאות שלהם לרוב מרתקות בהרבה. החיים שלי נוגעים לחייהם של האנשים שסביבי, אך מדובר בחתיכה קטנה ביותר מהאנושיות כולה, וכנראה לא החתיכה המעניינת ביותר. העולם האמיתי שלי לא כולל שוטר מיוסר המנסה לעצור רוצח סדרתי, זונה עם לב זהב או ערפד מתחכם. ככל הידוע לי אף אחד מחבריי לא רצח את אביו והתחתן עם אימו. אך כל האנשים הללו כן מחכים לי בעולמות דמיוניים.

שנית, החיים פשוט מזדחלים להם. שבמשך תקופות ארוכות לא קורה שום דבר מיוחד. המשפט של או.ג'י.סימפסון נמשך חודשים, ורובו היה משעמם להחריד. המבקר קלייב ג'יימס מצא הסבר לאופן שבו הסיפורים פותרים את הבעיה הזו: "סיפורי בדיונים הם החיים בלי הקטעים המשעממים". זו אחת הסיבות לכך שסדרות על קבוצת חברים ניו יורקרית מעניינת יותר מהחברים שלכם.

שלישית ואחרונה, הטכנולוגיות של הדמיון מספקות תמריצים שלא ניתן להשיג דרך העולם האמיתי. ספר יכול להקיף את חייו של אדם מלידה ועד מותו, ולהראות כיצד אותו אדם מתנהג במצבי קיצון. במציאות, יש לעיתים רחוקות הזדמנות לדעת בוודאות מה עובר בראשו של אדם. בספר, המחבר יכול לשתף אותנו.

בעוד שהמציאות מוקפת בהילה מיוחדת, גם לטכניקות הדמיון של ספרים, מחזות, סרטים וטלוויזיה יש כוח לא מבוטל. החדשות הטובות הן שאנחנו לא צריכים לבחור. אנחנו יכולים ליהנות מהטוב שבשני העולמות - על ידי שימוש באירוע שאנשים יודעים שהוא אמיתי, תוך הגברתו באמצעות שילוב של דמיון ופנטזיה. הדוגמה הטובה ביותר לכך הומצאה עוד במהלך ימי חיי, והיא נחשבת לממכרת ביותר בהיסטוריה של הבידור. תחשבו על 'הישרדות', או כל תוכנית ריאליטי אחרת. קשה למצוא משהו שבו מציאות ודמיון מתערבבים באופן עמוק ומבלבל כל כך.

העובדה שאנחנו משתכנעים בקלות רבה כל כך שה'ריאליטי' מבוססת על מציאות כלשהי היא תעלומה. עמוק בפנים, אנחנו הרי יודעים שהעולם לא נראה ככה. הוא לא דרמטי, לא עמוס באירועים, בטח לא ערוך וקצבי. אבל איזה כייף זה לשכוח לפעמים. 

תרגמה: ליטל סמט

תודה לבן היין  על הצילומים-איורים הנפלאים.