מילון כלכליסט

תמונת פוסט מספר - 110 
 

כמה בריטים נקברו בעודם בחיים?

פרופ' דניאל גילברט מסביר למה מוות אלים נשמע לנו הרבה יותר סביר ומסוכן מכל מוות אחר, ומה אפשר ללמוד מזה על הדרך שבה אנו מקבלים החלטות חשובות באמת

דניאל גילברט 12.08.12



דניאל גילברט הוא פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת הרווארד ומחבר רב המכר "להיתקל באושר". מאמר זה פורסם במקור בכתב העת נייצ'ר, ומתפרסם כאן מחדש באישור הכותב.

———————

האגודה הלונדונית למניעת קבורה לפני הזמן נוסדה ב-1896 כדי למנוע "קבורה מוקדמת באופן כללי, ובייחוד בקרב חברי האגודה". מכיוון שהרופאים במאה ה-19 לא תמיד הצליחו להבדיל בין הכמעט מתים למתים באופן מוחלט, קבורה מוקדמת נחשבה לבעיה. אבל זו לא באמת הייתה בעיה גדולה כל כך. הסיכוי להיקבר בחיים ב-1896 היה זהה לסיכוי להיקבר בחיים היום - כלומר קרוב מאד לאפס. בכל זאת, האזרחים האחראיים של אנגליה הקימו ועדות מיוחדות, פרסמו מאמרי דעה וקידמו חקיקה שהובילה בסופו של דבר ליצירת אמצעי הגנה יקרים נגד "הגורל האכזר של קבורה בעודך בחיים". מרבית אמצעי ההגנה הללו, כגון הדרישה היקרה שגופות יבלו זמן מה "בהמתנה בחדר מתים" לפני הקבורה, תקפות גם היום - אם כי השכיחות שבה הגוויות המודרניות עושות שימוש בתקופת ההמתנה הזו כדי להוכיח שאובחנו בצורה שגויה עומדת על פחות או יותר אף פעם.

כאמור, קבורה בעודך בחיים אינה בעיה גדולה. אבל הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם בעיות גדולות היא בהחלט כן. כאשר גוף המטוס מתפרק באמצע טיסה, אסדת קידוח נפט מתפוצצת או כור גרעיני גורס בעקבות צונאמי, הפיתרון הנפוץ הוא לשאול מייד מה היה אפשר לעשות אחרת, ואז להקצות כספים ולחוקק חוקים כדי לוודא שלהבא נפעל בהתאם. במבט ראשון, אופן הפעולה הזה נראה הגיוני. אחרי הכל, אף אחד לא מעוניין בתאונות אוויריות, קריסת כורים או דליפות נפט, כך שכאשר הדברים הללו קורים, מדוע לא לעשות כל שביכולתנו כדי לוודא שהם לא יחזרו בשנית?

התשובה היא שמכיוון שהמשאבים הם מוגבלים, כל פעולה הגיונית שאנחנו מבצעים היא למעשה פעולה הגיונית אחרת שאנחנו לא מבצעים. הבעיה היא שמחקרים מוכיחים שכאשר בני אדם מקבלים החלטות, הם נוטים להתמקד ברווח ולשכוח מההפסד.

לדוגמה, ישנה סבירות גבוהה יותר שאנשים יקנו פריט כשהם מתבקשים לבחור בין לקנות או לא לקנות אותו, מאשר כשהם מתבקשים לבחור בין לקנות או לשמור על הכסף שלהם "למטרות אחרות". אף "שלא לקנות" ו"לשמור על הכסף" הם למעשה אותו הדבר, המונח השני מזכיר לאנשים פרט שהיו מודעים לו אך לרוב מעדיפים לא להכניס לשיקול: קנייה של פריט אחד פירושה ויתור על קניית פריט אחר.

אם כך האם עלינו לעשות כל שבכוחנו כדי להילחם בהתחממות כדור הארץ? כדי למנוע מטרוריסטים לעלות על מטוסים? כדי לוודא שהחיידק אי קולי לא נכנס למזון שלנו? נשמע שמדובר בשאלות פשוטות בעלות תשובות פשוטות, מכיוון שהן מתארות את מה שאנחנו מתכוונים לעשות מבלי לתאר את מה שאיננו מתכוונים לעשות. כאשר שני צדדי המטבע מובהרים היטב, למשל בבחירה האם עלינו לשמור על בטיחות ההמבורגרים או של המטוסים, השאלות הפשוטות הללו הופכות למרגיזות. מניעת נזקים לרוב נחשבת כציווי מוסרי, אך למעשה מכיוון שכל תשובה חיובית טומנת בתוכה גם את השלילי, ההחלטה אף פעם אינה פשוטה כפי שנדמה.

כיצד עלינו לבצע את ההחלטה הו? במאה ה-17 בלז פסקל ופייר דה פרמה הגו את האסטרטגיה האופטימאלית להימור על משחקי מזל, ובדרך הוכיחו כי קבלת החלטות נבונות בנוגע למניעת נזקים היא תמיד התוצר של שתי הנחות: הערכה הסתברותית, כלומר מה הסבירות לנזק? והערכת השלכות, כלומר מה היקף הנזק שייגרם? אם נדע איזה נזק הוא הסביר ביותר ואיזה נזק הוא החמור ביותר, אז נדע איזה נזק למנוע. עלינו להשקיע פחות כדי למנוע אסון טבע שקרוב לוודאי יותיר אחריו 3,000 אנשים ללא קורת גג מאשר מחלה מדבקת שתגרום למותם של 3 מיליון אנשים, טענה זו ברורה לכולם.

מלבד כשהיא לא.

מוחות קדמוניים

הסיבה שהיינו זקוקים לצמד גאונים מתמטיים שיפתחו נוסחה לבחירה רציונאלית, נובעת מכך שבחירה הזו היא תופעה נדירה למדי. מתברר שבמרבית המקרים אנשים פשוט לא מקבלים החלטות ככ: אנחנו משקיעים יותר כסף בלבטח את עצמנו נגד צורות מוות מפחידות בהשוואה לצורות מוות מפחידות פחות; אנחנו נעדיף להציל את כל החברים בקבוצה המונה 5 אנשים על פני הצלת שישה חברים בקבוצה המונה עשרה; ולא נחשוש להציל חיים מספר אנשים בכך שנקטול את חייו של אדם בודד – אלא אם אנחנו צריכים ממש לדחוף את האדם הזה אל מותו.

המוח שלנו התפתח לאורך דורות רבים עד שהפך למכונה מיומנת למציאת מזון ובני זוג בערבות אפריקה. אבל אין לו את מה שדרוש כדי לחשב את הסבירות לכשל גדול בכורים אטומים או ההשפעה של עודף דייג. הטבע הנחיל בכל אחד מאיתנו מערכת לגילוי איומים שהיא בעלת רגישות יוצאת דופן לשלל סוגי האיומים שעמדו בפני אבות אבותינו – נחש קטלני, יריב רומנטי, חבורת גברים שמנופפים במקלות – אך המערכת הזו אינה רגישה כלל להסתברויות והנסיבות שמאיימות עלינו כיום.

המוח שלנו, לדוגמה, מקדיש זמן רב ונדל"ן לעיבוד מידע לגבי אנשים אחרים – מה הם חושבים, יודעים, רוצים ומתכוונים. מכיוון שאנחנו מתמחים בהבנת דרך המחשבה של אחרים, פיתחנו רגישות יתר לנזקים שהמחשבות הללו מייצרות. כאשר אנשים משחקים במשחקים שמדמים סיטואציות כלכליות, הם נוטים לדחות הצעות שהם רואים כלא הוגנות מיריביהם, אבל הסבירות שידחו את ההצעות האלה גדולות יותר כשהם יודעים שבצד השני נמצא אדם. אין לנו בעיה לקבל הצעות מעליבות ממחשב.

אנשים מתארים שוקים חשמליים ככואבים בהרבה כשהם ניתנים בכוונה על ידי בן אדם. זה לא נעים לסבול, אבל זה הרבה יותר לא נעים להיות קורבן. ולכן אנחנו דואגים יותר מפצצות המוטמנות בנעליים מאשר משפעת, על אף העובדה שאחד מהם הורג קרוב ל-400 אלף איש בשנה והשני אף לא אדם אחד.

אנחנו חוששים יותר מהאפשרות שהילדים שלנו יחטפו על ידי זרים מאשר שיסבלו מהשמנת יתר, למרות העובדה שמקרי חטיפה הם נדירים וסכרת היא שכיחה. טרוריסטים ופדופילים הם בני אדם, וירוסים וצ'יפס הם אובייקטים, והאיום שמהווים בני אדם כמעט תמיד גדול מזה של אובייקטים.

החשש שלנו אפילו מתגבר עוד יותר כאשר הסכנות שבני אדם מעמידים לנו מכוונים נגד היושרה, הערכים והכבוד שלנו. כללים מוסריים מאחדים קהילות, מאפשרים אמון וחלוקת עבודה וגורמים לאנשים להתנהג בצורה ישרה גם כשאף אחד לא מסתכל. מכיוון שלכללים הללו יש תפקיד כל כך מהותי בהקמה ובתפקוד של קבוצות חברתיות אנושיות, אנחנו מפתחים אובססיות סביב ההפרות שלהם. מסיבה זו עיתוני רכילות מוכרים תמיד יותר מהניו-יורקר. למרבה הצער, ברגע שהשבט גדל למימדים של 7 מיליארד איש, איומים על ההגינות שלו אינם עוד האיומים הרציניים ביותר שעומדים לפניו. שינויי האקלים נגרמים על ידי שריפת דלקים מאובנים, לא דגלים. מכיוון שההחלטה למנוע סוג אחד של נזק היא תמיד גם החלטה לא למנוע נזק אחר, המשיכה המפתה של הפרות מוסריות יכולה להסיח את דעתנו מדאגות מהותיות יותר.

עקרונות ששווה למות למענם?

האובססיה שפיתחנו עם מוסריות יכולה למנוע מאיתנו לאמץ פיתרונות פרקטיים לבעיות דוחקות. הטאבו נגד מכירת הגוף שלנו פירושה שאנשים עשירים שזקוקים לכליה יצטרכו למות כדי שאנשים שאין להם כסף אבל יש להם כליה למכירה ירעבו.

מודלים כלכליים מצביעים על כך שצריכת הסמים תפחת אם יוטלו על הסמים מיסים במקום לאסור לגמרי את השימוש בהם, אך אנשים מגנים מכל וכל מדיניות שמתירות התנהגות לא מוסרית, גם אם הן מורידות במידה ניכרת את התדירות שלהן. לגליזציה של זנות, מסחר באשראי פליטת גזי חממה ותשלום לתלמידים תמורת התחייבות שיישארו בלימודים עשויים להפחית את הנזק, אם כי באותה מידה הם עשויים גם לא, אך רבים יביעו התנגדות לרעיונות הללו, גם אם יוכח שהם יעילים. ככל הנראה עדיף לאנשים לסבול ולמות מאשר לקבל את המסר הלא נכון.

מה עלינו לעשות אם כך בכל הקשור לחוסר ההתאמה הזו, שפוגעת בכולנו? פיתרון אחד הוא להפסיק לסמוך על המוח הרציונלי שלנו, ולנסות לעצב את הדילמות האנושיות בהתאם לטבע שלנו. אנחנו יכולים, לדוגמה, להגדיר דברים שמזיקים לנו ככשלים מוסריים. הכבישים הראשיים לאורך טקסס הוצפו באשפה עד 1986, אז המדינה אימצה סיסמה חדשה – "אל תלכלכו על טקסס" (Don't mess with Texas) – שהפכה את זריקת הלכלוך לעלבון לכבוד של כל אחד מתושבי טקסס הגאים. כתוצאה מכך, תופעת השלכת הפסולת הופחתה ב-72%. בתי מלון נהגו לבזבז כמויות גדולות של אנרגיה בשטיפת מגבות שכמעט ולא השתמשו בהן. ב-2008 חלה תפנית לאחר שחוקרים תלו שלטים בחדרים שבהם ביקשו מהאורחים: "עזרו לשמור על הסביבה על ידי שימוש חוזר במגבות", ובחדרים אחרים שלטים בהם נאמר "75% מהאורחים ששהו בחדר הזה השתתפו בתכנית החדשה שלנו לחיסכון במשאבים, והשתמשו במגבות יותר מפעם אחת". השלט השני הצביע על כך שכביסה של מגבת שכמעט ולא השתמשו בה מפרה כלל מוסרי שרוב האנשים מצייתים לו. השלט הזה עזר לעלות את השימוש החוזר במגבות ב-33%. פסיכולוגים וכלכלנים מצאו עשרות דרכים שמקלות על האופן שבו חושבים על בעיות ומקשות להתעלם מהן. אין מחסור בפתרונות, אלא ברצון ליישם אותם.

דרך נוספת להתמודד עם חוסר ההתאמה בין האיומים שעומדים בפנינו והדרך שבה אנחנו חושבים עליהם היא פשוט לשנות את אופן החשיבה שלנו. אנשים מסוגלים לחשוב בצורה הגיונית על הסתברות ונסיבות ולא קשה ללמד אותם לעשות זאת. המחקרים מוכיחים כי שיעור פשוט בן חמש דקות משפר במידה ניכרת את יכולות קבלת ההחלטות של אנשים בתחומים חדשים כבר חודש לאחר מכן, ועדיין מדובר בחמש דקות יותר ממה שרוב האנשים מקבלים אי פעם. אנחנו מלמדים את תלמידי התיכון כיצד לקרוא ספרות יפה ולפתור בעיות בטריגונומטריה, אך לא כיצד לחשוב בהיגיון על הבעיות שעשויות להכחיד את המין האנושי.

פסיכולוגים עשו דרך ארוכה בהבנת כשלי מנגנון קבלת ההחלטות שלנו, ואף למדו לא מעט איך לשפר את המנגנון הזה. על אף שהמחקרים הרבים בנושא מיצרים רבי מכר וחתני פרס נובל, מוסדות המימון לרוב מציבים זאת בתחתית סולם העדיפויות. הגורל המשותף שלנו תלוי בהחלטות שניתן בקלות לשפר, רק אם נחליט לעשות זאת. צורת החשיבה שלנו, ולא קברן, היא שמאיימת לקבור אותנו לפני הזמן.

תרגמה: ליטל סמט

 איור: ערן מנדל

 

פרסום ראשון: 26.08.12, 16:22

 

 
זהו ערוץ פרסומי והידיעות הינן באחריות המפרסמים בלבד. לכלכליסט אין אחריות על תוכן הידיעות המפורסמות