• תפריט
מוסף 23.08.2012

הנימוק הוורוד

תעשיית המוצרים הוורודים לבנות מגלגלת מיליארדים, אבל מהיכן צמחה ההעדפה לצבע הסמוק? ארבעה הסברים לתופעה, ושום עתיד ורוד שנראה באופק

בוקר אחד, לפני שנה בערך, אביגיל הפסיקה להכיר בכל הצבעים שאינם ורוד, והעניקה להם את הכינוי הקבוצתי "איכס". היא התעלמה מכל הבגדים בארון שלה למעט שניים וחצי פריטים ורודים, אכלה רק מצלחות ורודות (ורצוי אוכל ורוד), שיחקה רק בצעצועים ורודים, דגה מחבילות טושים רק את הוורוד והסגול, ובשלוש לפנות בוקר אחד סירבה להיכנס למיטה שהוצעה בסדין כחול אחרי תקרית פיפי, כי היא לא יכולה לישון על שום צבע שהוא לא ורוד.

 

ההוריקן הוורוד תפס אותנו לא מוכנים. הוא היה מהיר, מפתיע, וסחף איתו את כל החפצים בחייה. עד אותו בוקר, לוורוד היה מקום מאוד שולי בחייה של בתי בת השלוש. אני לא סובלת ורוד, לא היה לי חלום לטפח נסיכה מצויצת, וממילא הרבה דברים היא ירשה מאחיה הגדול. אבל בניגוד מוחלט להיסטוריית חייה הקצרה, ילדת־כל־הצבעים נעלמה והוחלפה באובססיה לוורוד־בזוקה מחריד: צלחות, כוסות, וילונות, שטיח, טפט לקיר (של פיות ורודות), נעליים, בגדים, כריות, תיקים, שעון מעורר, תיבות אחסון של איקאה, דובים, בית בובות, מיטת בובות, עגלות של בובות (וכמובן הבובות עצמן, הציוד והבגדים שלהן), מגבות, טושים, צבעי מים, מברשת ומשחת שיניים, כיסא, לגו, מצופים, משקפת, תחפושות, יצירה, ספרים - הכל בוורוד. וזו רשימה חלקית, כמובן.

 

אביגיל בת הארבע בחדרה. סירבה לישון על מיטה שהוצעה בסדין כחול אביגיל בת הארבע בחדרה. סירבה לישון על מיטה שהוצעה בסדין כחול צילום: עמית שעל

 

יש משהו מענג בלצפות בילדים שלך מפתחים טעמים ודעות משלהם, לכן התייחסנו לאובססיה הוורודה בחיבה ואפילו השתתפנו בה, ערים לכך שזה יעבור. אבל מדי פעם הרמנו את הראש מעל מי הפוקסיה, ושאלנו את עצמנו מה קורה פה. למה בנות כל כך אוהבות ורוד? זה איזה מין זרע ביולוגי שמבשיל פתאום בגיל שלוש, או שוורוד הפך לעסק כלכלי גלובלי מצליח, שמגלגל מיליארדים בדולרים ורודים?

 

1. ההסבר האבולוציוני: לזהות מחזר סמוק לחיים

 

אביגיל, כמובן, אינה היחידה שהפכה ל"צאר ורוד" בבוקר אחד. בכל פינה פוגשים ילדות שבטוחות שנולדו אצל מעצבי דיסני ואמהות שמדברות על זה, בין אם הן מתנגדות להרגל או תומכות בו בהתלהבות. אם זה קורה לכולן בערך באותו גיל, אולי הן פשוט מחווטות כך שיעדיפו ורוד?

 

למסקנה הזאת הגיעו פרופ' אניה הרלברט (Hurlbert) וד"ר יאז'ו לינג (Ling), נוירולוגיות מאוניברסיטת ניוקסל הבריטית. הן ביקשו מ־208 מתנדבים בני 20–26 לבחור את הצבע המועדף עליהם מבין זוגות של צבעים. כל אחד מהם עשה שישה מבחנים שונים. החוקרות מצאו שכולם, גברים ונשים, העדיפו כחול. אבל בעוד שגברים העדיפו את הגוונים הכחולים־ירוקים שלו, נשים העדיפו את הגוונים הכחולים־אדומים, לרבות ורוד.

 

המחקר פורסם ב־2007 ומיד צוטט בהרחבה בכל העולם, בעיקר בגלל הפרשנות שהשתיים נתנו לו. "להעדפה הזאת יש יתרון אבולוציוני", אמרה לינג בראיון למגזין "טיים". הן הסבירו שנשים נוטות לצבעים הוורודים־אדומים כי כמלקטות זה אפשר להן לבחור את גרגירי היער האדומים והבשלים ביותר. כך נשים זיהו גם מחזר סמוק לחיים, פוטנציאל לשידוך טוב ופורה, ואת הפנים הסמוקות של תינוק חולה. החיבה של גברים לכחול מוסברת בטבעם כציידים: "שמים תכולים ובהירים סימלו מזג אוויר טוב ומקור מים איכותי", הסבירה הרלברט. אין תנאים טובים מאלו לציד.

 

הורים, חוקרי תרבות ופמיניסטיות לא יכלו לחיות עם ההסברים הללו, וכתשו את הרלברט ולינג. ההורים התקשו לקבל את הרעיון שיש קשר בין מלקטת גרגירי היער הקדמונית לצרכנית שמפו הנסיכות הפרטית שלהם, אבל מחקרים נוספים תומכים בגישה האבולוציונית. למשל חוקרים מאוניברסיטת ז'נג'יאנג הסינית בדקו מהם הצבעים המועדפים על 350 סטודנטים, שגם עברו מבחני אישיות. הם מצאו שהבנות העדיפו ורוד, סגול ולבן, והבנים - כחול וירוק (בסדר הזה). כמו הרלברט ולינג, גם הם הסתמכו על הגורם האבולוציוני: "הממצא הזה הולם היטב את תיאוריית המלקטים והציידים, כלומר שמוח הנשים מתמחה יותר במשימות ליקוט, כמו זיהוי פרי בשל או עלים אכילים על רקע צמחייה ירוקה".  

 

2. ההסבר ההורמונלי: אסטרוגן מעדיף ורוד

 

דיילות במטוס של חברת אווה הטייוואנית, המעוצב כולו בדמויות הלו קיטי. "ורוד זה לא רק צבע" דיילות במטוס של חברת אווה הטייוואנית, המעוצב כולו בדמויות הלו קיטי. "ורוד זה לא רק צבע" צילום: רויטרס

לאדם רציונלי שלא צריך לצוד את ההמבורגר שלו קשה לקבל את הטיעון שהאילוצים של האדם הקדמון מפעילים אותנו גם היום. אולם יש הסבר טבעי נוסף: הורמונים. כבר לפני כ־50 שנה העלה הפוטו־ביולוג ד"ר ג'ון אוט את הסברה שלצבעים יש השפעה נוירו־כימית על המערכת האנדוקרינית שלנו, והוכיח אותה בניסוי שבו ערך מבחן כוח ל־153 גברים, פעם אחת מול קיר כחול ובפעם השנייה מול קיר ורוד. מול הקיר הכחול הם שמרו על כוחם, אולם מול הקיר הוורוד רק שניים הצליחו בזה. כל השאר איבדו את כוחם.

 

ד"ר אלכסנדר שאוס (Schauss), רופא ומנהל המוסד האמריקאי למחקר ביו־חברתי, הוקסם מהניסוי של אוט והחליט לבדוק את הקשר בין צבעים להתנהגות בניסוי יוצא דופן משלו. ב־1979 הוא צבע בוורוד את תא הכליאה של אסירים חדשים, שרק נקלטו במתקן של הצי הימי האמריקאי. זה השלב שבו אסירים נוטים להיות אלימים במיוחד. אולם ב־156 הימים הראשונים של השימוש בתא הוורוד, אסירים שהוכנסו אליו ל־15 דקות בלבד לא היו אלימים בכלל. האפקט נמשך חצי שעה לאחר ששוחררו ממנו - בדיוק הזמן שלוקח לקלוט אסיר חדש. "האפקט הוורוד היה אפקטיבי גם אצל עיוורי צבעים", הוא כתב. "הצבע משפיע על המערכת האנדוקרינית וגורם להרגעת מערכת השרירים".

 

מחקרים מאוחרים יותר הראו שבנות שנחשפות עוד ברחם לרמה גבוהה של ההורמון הגברי אנדרוגן ונולדות עמו מעדיפות לשחק עם צעצועים "של בנים" כמו צעצועי הרכבה, ומתעלמות לחלוטין מבובות. שלושה חוקרים מאוניברסיטת אמרוי באטלנטה הציעו ל־34 קופי רזוס, זכרים ונקבות, צעצועים עם גלגלים וצעצועי קטיפה. הזכרים העדיפו באופן עקבי את צעצועי הגלגלים, והנקבות היו מגוונות יותר אבל נטו לצעצועי הקטיפה. "לדעתנו הבחירה בצעצועים מושפעת מהורמונים ומידע קוגניטיבי, שמפוסל אחר כך על ידי תהליכים חברתיים", כתבו החוקרים. כלומר קודם היו שם הורמונים, ואחר כך הגיעה החברה ואמרה מי ראוי שישחק עם מה.

 

פרופ' לי אליס (Ellis), סוציולוג ואנתרופולוג שעובד באוניברסיטת מלאיה במלזיה ובאוניברסיטת מיינוט סטייט בארצות הברית, סבור גם הוא שחלק ניכר מההבדלים המנטליים וההתנהגותיים בין גברים לנשים אפשר להסביר בדרך שבה האנדרוגן מעצב את פעילות המוח. ב־2001 הוא פרסם מחקר שבדק את הקשר בין העדפות צבעים למגדר ואוריינטציה מינית בקרב כמה אלפי סטודנטים אמריקאים. הוא מצא שגברים מעדיפים באופן גורף כחול (47%), ואחריו, בפערים ניכרים, ירוק (20%), שחור ואדום (13% כל אחד). ההעדפות של נשים הרבה יותר מגוונות: 29% העדיפו ירוק, ואחריו כחול (26%), סגול ואדום (13% כל אחד). ורוד אמנם היה רק הבחירה השישית של הסטודנטיות האמריקאיות, אך לי ושותפו למחקר, ד"ר כריסטופר פיצֶק (Ficek), הבחינו שנשים העדיפו ורוד פי 10.6 יותר מהגברים. למה? "אנחנו נוטים לחשוד בסיבות נוירו־הורמונליות", הם הסבירו. "נראה שחשיפה לפני הלידה לטסטוסטרון והורמונים אחרים פועלת בצורה שיוצרת העדפות מוקדמות לצבעים מסוימים אצל בני אדם".

 

אחיות מטפלות בבנות בתינוקיית בית חולים במרכז טייוואן. "מעודדים את הבנות לרצות מוצרים ורודים" אחיות מטפלות בבנות בתינוקיית בית חולים במרכז טייוואן. "מעודדים את הבנות לרצות מוצרים ורודים" צילום: איי אף פי

 

3. ההסבר התרבותי: הצבע שכתוב בעיתון

 

אז ייתכן שבנות בוחרות ורוד, באופן לא מודע, כפרוזאק טבעי, שעובד על ההורמונים שלהן? לא בטוח. פרופ' מליסה היינס (Hines) מאוניברסיטת קיימברידג' טוענת שגם אם הורמונים מכתיבים חלק מההבדלים בין בנים לבנות, אין להם השפעה על העדפת צבעים. היינס בדקה לאילו צבעים, צעצועים וצורות נמשכים 120 פעוטות בשלוש נקודות זמן - 12, 18 ו־24 חודשים. בגיל שנה הבנות והבנים נמשכו יותר לבובות, ובמידה שווה (57.2% מהבנות ו־56.4% מהבנים). אולם בגיל שנתיים בנים העדיפו מכוניות ונמנעו מבובות, ואצל בנות זה היה בדיוק להפך. בהעדפה לצבעים וצורות לא היה ביניהם שום הבדל: שני המינים העדיפו גוונים אדומים על כחולים, וצורות עגולות על מרובעות בכל הגילים. היינס העריכה שהבחירה בצעצועים נובעת מהבדלים הורמונליים, "אולם לא צבע וצורה. ייתכן שבנות לומדות להעדיף ורוד, כי הצעצועים שהן נהנות לשחק איתם מיוצרים לא פעם בצבע ורוד", הסבירה. וזה כבר מביא אותנו להסבר התרבותי להעדפת הוורוד על ידי בנות.

 

הקודים היום הרי נוקשים: ורוד לבנות, כחול לבנים, ואבוי למי שיטעה במתנה לרכים הנולדים. נדמה לנו שהכללים האלה היו פה מאז ומתמיד, אולם למעשה הם המצאה בת 40 שנה בערך. "נורא מעניין בעיניי שאנשים חושבים ש'ורוד לבנות וכחול לבנים' זו תפיסה מסורתית של דורות, כי זו תופעה מאוד חדשה", אומרת פרופ' ג'ו פאולטי (Paoletti) בראיון טלפוני. פאולטי היא היסטוריונית של טקסטיל ועיצוב באוניברסיטת מרילנד, וב־30 השנים האחרונות היא חוקרת בגדי ילדים, ואת החידה הגדולה: מתי ורוד הפך לצבע של בנות וכחול לצבע של בנים. את הממצאים שלה היא כינסה בספר "Pink and Blue: Telling the Boys from the Girls in America", שיצא לאור השנה, וצוטט מאז בהרחבה.

 

נתחיל מהסוף: לא היתה נקודה בזמן שבה קם מישהו וקבע שמהיום ורוד הוא לבנות. "הייתי נאיבית בהתחלה, כי חיפשתי את הנקודה שבה הכל השתנה, ואין כזו. זה היה תהליך ארוך מאוד ובכל דור השתנה משהו קטן. עד תחילת המאה ה־20 הלבישו בנות ובנים, לפעמים עד גיל שבע, בשמלות לבנות. אחר כך הן הוחלפו באוברולים בוורוד ובכחול, ובמשך זמן רב בנים ובנות יכלו ללבוש את שני הצבעים. הבחירה בצבע היתה עניין של טעם, לא של מגדר".

 

זה יכול היה להתקבע הפוך, שוורוד הוא לבנים וכחול הוא לבנות?

"כן", היא מפתיעה. "אני חושבת שהיה שלב שבו זה יכול היה להתקבע לשני הכיוונים, והעובדה שבסופו של דבר יצא שוורוד הוא לבנות וכחול הוא לבנים היא שרירותית. היתה תקופה ארוכה שכחול היה הצבע המועדף לתינוקות משני המינים, כי כולם נראו טוב בכחול, וורוד נחשב לצבע שלא מחמיא לילדים. כחול גם מקושר אסוציאטיבית לילדים בלונדיניים בעלי עיניים כחולות, ולהרבה תינוקות קטנים יש שיער בהיר, אז הנטייה היתה להלביש אותם בכחול".

 

שלגיה. "בסרטי דיסני הישנים הנסיכות בכלל לא לבשו ורוד" שלגיה. "בסרטי דיסני הישנים הנסיכות בכלל לא לבשו ורוד"

 

הספר של פאולטי עשיר בדוגמאות היסטוריות קסומות. למשל המגזין האמריקאי "Earnshaw's", מגזין תעשייה המוקדש לשוק מוצרי הילדים, פרסם ב־1918 כתבה שעסקה בצבעים 'הנכונים' לבגדי בנות ובנים. "החוק המקובל הוא שוורוד מתאים לבנים וכחול לבנות", נכתב שם. "הסיבה היא שוורוד, כצבע יותר חזק והחלטי, מתאים יותר לבן, בעוד שכחול, שהוא יותר עדין ואלגנטי, יפה יותר לבת". ארבע שנים קודם, ה"סנדיי סנטינל" נתן הנחיה דומה לאמהות האמריקאיות: "אם את אוהבת להקפיד על צבעים שימי לב לבגדים של הקטנטנים, והלבישי ורוד לבן וכחול לבת, אם את נוהגת לעשות מה שמקובל". וב־1927 המגזין "טיים" פרסם טבלה ובה הצבעים ההולמים לבנים ולבנות בעשר חנויות הכלבו המובילות בארצות הברית. חמש מהן, כמו פיילינס מבוסטון, בסטס מניו יורק ומרשל פילדס משיקגו, המליצו להלביש בנים בוורוד ובנות בכחול. בהאלס מקליבלנד המליצו על ורוד לשני המינים.

 

לפי הקלות המקרית שבה כחול היה יכול להתקבע כצבע של בנות, נראה שהאובססיה לוורוד היא עניין תרבותי לחלוטין. ואכן, פאולטי דוחה בנימוס את ההשערות האבולוציוניות וההורמונליות.

"הטיעונים האלה לא משכנעים אותי", היא אומרת. "אם היו עושים את אותם מחקרים בהפרש של כמה שנים היו מקבלים תוצאות אחרות, כי החוקים התרבותיים השתנו. לתבניות המגדריות של צבע יש היסטוריה ונתיב בתרבות שלנו, זו לא בהכרח תכונה מולדת".

 

והתרבות שלנו עשירה בתאגידים שמתעשרים מילדות שרוצות הכל בוורוד.

"הו, בטח. כשנכנסים לחנות צעצועים אפשר למצוא את פינת הברבי בקלות לפי הצבע, ואנשי דיסני ידעו מה הם עושים כשהם ייצרו נסיכות שימשכו בנות חמש. כשהם עושים מוצרים 'נשיים' לבנות ו'גבריים' לבנים, הם עושים מזה כסף. ההורים רוצים לחסוך כסף ולהשתמש באותם בגדים, מחשב או אופניים ליותר מילד אחד, אבל השוק מקשה על זה. וזה לא שאנחנו זקוקים לזה כבני אדם. האנושות הצליחה להתרבות מצוין בלי שהמדע ייתלה על צווארנו ויודיע מי אשה ומי גבר".

 

"הבת שלך התחילה קצת מוקדם", כותבת לי פרופ' ג'ודי דלוץ' (DeLoache) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה. דלוץ' ופרופ' ונסה לובו (LoBue) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת רטגרס בדקו אם בנות ובנים מעדיפים חפצים ורודים ובאיזה גיל, והגיעו למסקנה שהתשוקה לוורוד היא תרבותית לחלוטין. בניסוי הראשון הן הציגו ל־192 תינוקות וילדים, בני שבעה חודשים עד חמש שנים, זוגות של חפצים קטנים - אחד תמיד ורוד, והשני בצבעים שונים - והזמינו אותם לקחת אחד. זה היה אותו חפץ, רק הצבע השתנה.

פרופ' ג'ו פאולטי, מחברת הספר "ורוד וכחול". "שנים ארוכות כחול היה הצבע המועדף לתינוקות משני המינים" פרופ' ג'ו פאולטי, מחברת הספר "ורוד וכחול". "שנים ארוכות כחול היה הצבע המועדף לתינוקות משני המינים" צילום: Don Berkemeyer

 

"מצאנו שני שינויים התפתחותיים", מסבירה דלוץ'. "עד גיל שלוש בנים ובנות הראו העדפה מועטה מאוד לוורוד או לכחול. אבל בגיל ארבע התחיל שינוי עצום אצל שניהם: בנות הראו העדפה לוורוד, ובנים הראו סלידה מוורוד והעדפה לכחול. אנחנו מעריכות שהשינויים הללו, שקשורים בגיל, נובעים מסיבות תרבותיות וחברתיות. הורים מדכאים באופן פעיל כל משיכה של בנים לוורוד, אבל לא של בנות. ובמקביל, רבים - אף שלא כולם - מעודדים בנות לבחור בוורוד, ושוק הצעצועים, הבגדים והמוצרים לילדים נותן לזה תמיכה עצומה.

 

"אפילו כשהורים כמוך לא מעודדים את הבנות שלהן לבחור בוורוד, הן רואות את החברות שלהן לובשות את זה ומשחקות עם זה. ויש גם שפע של ורוד בפרסומות לצעצועי בנות, בתצוגה בחנויות צעצועים וכו'. לכן, כמו שאת מבינה, הכרענו שהתרבות היא הגורם הראשוני שמסביר את השינוי בהעדפת הצבעים של ילדים".

 

המחקר הזה הוא הראשון שמספק אותי באמת. הוא מסביר את כל החוויה הוורודה של אביגיל, שלא יכלה לנבוט בבית שלנו. אבל עכשיו אני מוטרדת שהיא לא בחרה בזה באופן חופשי, אלא שהתעשייה זרקה אותה - ואותנו - לפינה הוורודה.

 

4. ההסבר הכלכלי: ורוד אחיד שווה הרבה כסף

 

"קשה לומר מה מספק תשוקה ומה מנצל אותה", אומרת פגי אורנשטיין (Orenstein), עיתונאית ומחברת הספר "סינדרלה אכלה את הבת שלי", שיצא בתחילת השנה ומיד הפך לתנ"ך הלא פורמלי של קהילת האנטי־ורוד. הספר הוא מסע באתרים ורודים, כמו דיסנילנד, ובין חוקרים והורים, ובסופו אורנשטיין מגיעה למסקנה שהגטו הוורוד מסוכן. "חברות הצעצועים אומרות שהן מוכרות מוצרים ורודים כי זה מה שהבנות רוצות. שהן רק נותנות ללקוחה מה שהיא רוצה. אבל לדיסני יש יותר מ־26 אלף מוצרי נסיכות לבנות שלוש - ואף אחד לא רוצה 26 אלף מוצרים. אולי מעודדים אותן לרצות אותם. לכן אני לא חושבת שהאמירה 'לתת לילדים מה שהם רוצים' כנה".

 

מה היה שם קודם, הביקוש או ההיצע?

"אני חושבת שזה מעגלי. אם בנות מוכנות לקנות משהו, יהיה ממנו יותר על המדפים, ואם יש ממנו יותר, הן קונות עוד, וכך זה ממשיך. הפרסום והשיווק עובדים, ואנחנו גם חיים בתקופה שבה לא רק שהילדים רוצים עוד ועוד, הם גם מקבלים עוד ועוד".

 

מתי התעשייה התחילה למכור לבנות ורוד?

"בשנות השמונים, כשפמפרס התחילו לשווק חיתולים ורודים לבנות וכחולים לבנים. זה התניע עידן של מוצרים מגדריים, אחרי עשורים של צבעים ניטרליים, וכך התחיל להתקבע הרעיון שוורוד זה נשי. בילדותי לא היה לי שום דבר ורוד או שהתקרב למה שיש לבנות היום, והן מופצצות בשיווק וברעיונות האלה".

 

הנה דוגמה מוחשית שאורנשטיין מציגה בספר שלה: ב־1999, כשחברת דיסני הוציאה לראשונה את מוצרי הנסיכות הוורודים שלה, הם נמכרו בכ־300 מיליון דולר. כעבור שנה כבר זינקו המכירות ל־4 מיליארד דולר. על שוק כזה לא מוותרים בקלות, והוא שווה פרסום עד החיתול. אבל, אורנשטיין מזכירה, "בסרטי דיסני הישנים סינדרלה לובשת כחול, וכשהנסיך מעיר את היפהפייה הנרדמת היא לובשת שמלה כחולה, כי כחול נחשב צבע של בנות זמן רב".

 

קראת לספר "סינדרלה אכלה את הבת שלי" כי התעשייה דוחפת להן את הדמויות האלה?

"בגיל שלוש ילדים מתחילים להבין שיש כזה דבר בן ובת. העניין האנטומי לא ברור להם, אבל הם חושבים שאפשר לבחור אם לגדול ולהיות אמא או אבא, או שבטעות המין שלהם יכול להשתנות. זו תופעה פסיכולוגית שמתחילה בגיל שלוש ומסתיימת בגילי חמש עד שבע. בתקופה הזאת הם חושבים שמה שעושה אותם אשה או גבר זה אורך השיער שלהם, הבגדים שהם לובשים, הצבעים שהם אוהבים, והם נוטים לבחור בביטוי הכי קיצוני של המין שלהם שהתרבות מציעה. ועכשיו הכלים התרבותיים השתנו. כשאני הייתי ילדה שיחקתי בבובות ובמשפחה. היום לבנות יש נסיכות ורודות ומוצרי קוסמטיקה ורודים".

 

מה הן מחמיצות אם הן מתמקדות בוורוד?

"את כל השאר", משיבה אורנשטיין ופורצת בצחוק ארוך. "ורוד זה לא רק צבע, הוא מייצג היום הרבה מאוד דברים, ובעיקר שמראה ויופי מגדירים מה זה להיות אשה. היה לא מזמן סקר שמצא שיותר מ־50% מבנות השש מורחות ליפסטיק או ליפגלוס לבית הספר, וחברות כמו וולמארט, טרגט ודיסני מייצרות קווי איפור לבנות שש עד תשע. זה לא כדי לשחק כאילו אני אמא ואחר כך להוריד את האיפור, אלא כדי להתאפר לבית הספר. ואנחנו יודעים שכאשר בנות מתמקדות במראה שלהן יותר מדי זה מגביר את הפגיעות שלהן לדברים מדאיגים כמו הפרעות אכילה, דימוי גוף שלילי, נטייה לדיכאון, החפצה מינית של עצמן, ויש עדויות שזה פוגע בהן קוגניטיבית. הן מגדירות את עצמן מבחוץ פנימה ולא להפך. זה מטריד כשהיום מדברים על המיניות של בנות שלוש".

 

בעוד שבועיים אביגיל תהיה בת ארבע. היא כבר מתכננת עוגת נסיכות והפקה שלמה בוורוד. אבל לפני שבוע התרחשה מהפכה גדולה בחייה. היא בחרה לגן מכנסיים כחולים וחולצה לבנה עם שוליים בתכלת. "בגדים כחולים?", אבא שאל אותה. "כן", היא השיבה לו. "היום אני כחולה, מחר אהיה ורודה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x