• תפריט
מוסף 23.08.2012

המעצמה הכתומה

ממדינה שלא היה בה כמעט עץ מנגו אחד הפכה ישראל בתוך 20 שנה לאימפריה קטנה של יצוא מנגו. ביקור ריחני בבית האריזה הגדול בארץ, שאין בו תפוז אחד לרפואה

עמיר קורץ 09:2623.08.12
מנחם שוהם (63) עדיין זוכר כיצד טעם לראשונה כילד מפרי עץ המנגו, אז פרי אקזוטי ונדיר בארץ, שהקיבוץ שלו, כנרת, היה בין חלוצי הגידול המקומי שלו. "לא התאהבתי במנגו ולא בטיח. אין כאן סיפור", מפטיר שוהם בדוגריות קיבוצניקית, כשאני שואל אותו אם התאהב מיד בטעם והחליט כבר כילד לעסוק בגידולי מנגו כשיגדל. "טעמתי, היה טוב, והמשכתי הלאה. רק כשהגענו לרמות בסוף שנות השבעים פגשתי פה שוב במקרה את המנגו והתחלנו לעסוק בזה".

 

אבל ה"אין סיפור" וה"במקרה" הזה הפכו בהדרגה מעסק משפחתי בחצר הבית הפרטית לאימפריית מנגו בינלאומית, שעליה מנצחים כיום מנחם ואשתו מרים. 300 אלף מנגואים ביום עוברים בבית האריזה של בני הזוג במושב רמות בצפון - בית האריזה הגדול בארץ למנגו, ולמעשה הגדול במזרח התיכון כולו. 8,000 טונות מנגו ייצאו משם השנה, רובם אל מעבר לים, לאירופה, צפון אמריקה ואפילו מדינות המפרץ, שם יימכרו ברשתות השיווק המובילות. השאר יעשה את דרכו לסופרמרקטים הגדולים בישראל. 

 

עובדות ממיינות מנגו בבית האריזה שוהם במושב רמות בצפון. מצלמות קטנות מצלמות את הפרי מ־24 זוויות שונות, שנותנות למכונה אינדיקציה לגבי גודלו ומשקלו, צבעו והאיכות החיצונית והפנימית שלו עובדות ממיינות מנגו בבית האריזה שוהם במושב רמות בצפון. מצלמות קטנות מצלמות את הפרי מ־24 זוויות שונות, שנותנות למכונה אינדיקציה לגבי גודלו ומשקלו, צבעו והאיכות החיצונית והפנימית שלו צילום: נמרוד גליקמן

 

גידול המנגו באופן מסחרי המוני החל בישראל רק לפני כ־25 שנה, והוא מתרכז בצפון הארץ, בעיקר באזור הכנרת, שם האקלים החם מתאים במיוחד לגידול, מספר ראובן דור, יו"ר תחום המנגו במועצת הצמחים ומנהל המחקר והמו"פ של המנגו בארץ. עד אז המנגו צמח בכמויות קטנות יחסית בארץ ושימש רק את השוק המקומי - החל משנות החמישים, אז ניטעו לראשונה עצי מנגו במושבה מגדל ובקבוצת כנרת. בתחילת שנות השמונים עדיין יוצאו מישראל כ־250 טונות בלבד של מנגו בשנה, אבל משנות התשעים הלכו המספרים ותפחו, ולאחר פתיחת השוק ליצוא חופשי עם ביטול המונופול של אגרקסקו המגמה התרחבה. כיום יש בישראל 17 אלף דונם של עצי מנגו, שכוללים כ־100 אלף עצים, המטופחים על ידי 800 מגדלים - החל בקיבוצים שמחזיקים באלפי דונמים ועד למגדלים פרטיים קטנים שמחזיקים בדונמים בודדים. כל העצים האלה מניבים כ־40 אלף טונות פרי בשנה, שקרוב למחציתם מיוצאים לחו"ל - בעיקר לאירופה, שם תפסה ישראל מקום של כבוד בין שש היצואניות הגדולות לצד פרו, ברזיל, ספרד, חוף השנהב ופקיסטן. בעונת המנגו הישראלי, שנמשכת מיוני עד ספטמבר, ישראל דומיננטית במיוחד בשוק האירופי, ואף מובילה אותו.

 

"בזכות הקרבה לאירופה, הסטנדרט הגבוה ואיכות הזנים תפסנו מדפים ביבשת", מסביר דור, גם הוא כמו שוהם חבר מושב רמות, המגדל כמאה דונמים של הפרי הכתום. "המנגו עבר באירופה בהדרגה ממדפי האקזוטיקה למדפים הרגילים, והוא נמכר שם היום כמו תפוח או בננה. אנחנו פשוט השתלבנו היטב בעניין הזה". היתרון הגדול של ישראל, לדברי דור, מלבד אקלים אידאלי לגידול מנגו, הוא המחקר והפיתוח המתקדם שנעשה פה בתחום. "בהיבט הזה אנחנו המגדלים הכי טובים בעולם", הוא אומר, "עם היבולים הכי גבוהים לדונם. אנחנו גם מתקדמים מאוד בפיתוח זנים, בפרויקט שממומן על ידי המדען הראשי, ויש לנו כבר שישה זנים שרשומים כזן פטנט - מאיה, שלי, עומר, טלי, נועה, אגם".

 

שוהם בבית האריזה. "אני מעסיק עובדים, מביא לארץ כסף זר, תומך במגדלים. אז מה אם אתה כישראלי קונה פרי קצת פחות יפה? זה לא באמת מפריע לך" שוהם בבית האריזה. "אני מעסיק עובדים, מביא לארץ כסף זר, תומך במגדלים. אז מה אם אתה כישראלי קונה פרי קצת פחות יפה? זה לא באמת מפריע לך" צילום: נמרוד גליקמן

 

"בסתיו אירופה עוברת מהמנגו הישראלי לספרדי, אבל במהלך הקיץ באירופה מעדיפים את הפרי הישראלי", מתפאר גם שוהם, שאחראי על כמחצית היצוא השנתי מכאן. פריחתו של בית האריזה שלו הגיעה במקביל לשגשוג הפתאומי בענף גידול המנגו בארץ, ושוהם מגלגל היום מחזור של 120 מיליון שקל בשנה. לפני שש שנים זיהתה קבוצת מהדרין הבורסאית, שבשליטת נכסים ובנין של נוחי דנקנר והפניקס של יצחק תשובה, את הפוטנציאל של בית האריזה ורכשה מחצית מהעסק. מאז הוא ממשיך לצמוח - "בקצב של 20% בכל שנה", מצהיר שוהם. לפי הדו"ח לשנת 2011 של מהדרין לבורסה, בשנה שעברה הרוויח בית האריזה קרוב ל־12 מיליון שקל אחרי מס.

 

המנגו משתכשכים בבריכה

 

נופה המשכר של הכנרת ניבט מחצר בית האריזה של משפחת שוהם, והאזור כולו מנוקד בעצי מנגו בשיא פריחתם. משאיות נכנסות לחצר ללא הרף ופורקות ארגזי פלסטיק צהובים, שנשלחו על ידי מגדלי המנגו באזור. עובד במדים כחולים ניגש עם מלגזה, אוסף משטח שעליו 30 ארגזים ומוביל אותם לשקילה. "450 ק"ג", מודפס על הברקוד, "משקל ממוצע לארגז - 15 ק"ג". שוהם מסביר שמרגע שהברקוד נסרק, יכול המגדל להתחבר לרשת ולצפות אונליין בתהליך שהפרי שלו עובר - מהקליטה, דרך המיון ועד המשלוח. "אנחנו בית האריזה היחיד בעולם שעושה את זה", הוא מתגאה.

 

כ־70–80 מגדלים שונים עובדים היום עם שוהם, ומעבירים דרך קבע את המנגו שלהם לבית האריזה שלו. "זאת שותפות עסקית לטווח ארוך", אומר שוהם, "המגדלים הם שותפים שלנו, מתייעצים איתנו איזה זן לנטוע ואיפה, מה מוכר טוב, למה יש ביקוש בעולם, הצלחנו ליצור מצב יציב שמאפשר למגדלים פרנסה קבועה של כ־3,000–5,000 שקל לדונם. חשוב לנו שהחקלאי יקום בבוקר ויידע שהוא יכול ללכת לעבודה בביטחון שהוא חי בענף יציב, שיש לו למי למכור. לכן אנחנו משקיעים בכל שנה כ־300 אלף שקל במחקר ופיתוח, סוקרים את השוק ואת צרכיו".

 

אנחנו נכנסים לסייר בתוך בית האריזה. באולם אחד מטפלים בזן "שלי", ובאולם שני בזן הפופולרי "מאיה". בפינה אחרת אורזים את הזן "קסטורי" (בעברית הוא מכונה "עומר"), ששוהם היה הראשון לזהות את הפוטנציאל שבו, ושלח אותו ללקוח באנגליה, הודי במוצאו, שנתן לו את השם האקזוטי. העבודה נעשית כמעט ללא מגע יד אדם: מכונה מרימה את ארגזי הפלסטיק הצהובים שהוכנסו על ידי המלגזה, והם מוסעים על מסוע לעבר בריכת מים ובה כלור. שם המכונה הופכת בעדינות את הארגז לתוך הבריכה, ובה משתכשכים המנגואים בעודם גולשים לעבר מכונת המיון שבקומה מתחת. בדרך הם עוברים שטיפה נוספת מתחת למפל מים. רק כשהם נכנסים לאולם הגדול מגיעה ההתערבות האנושית. כאן מחכות להם כמה עובדות שבודקות את המנגו במבט בוחן, ומנפות החוצה את הפירות הפגומים, הקטנים או הרכים מדי. הפירות הללו מונחים בקרטונים לבנים, שיימכרו במחירים נמוכים במיוחד. "הקרטון הזה, למשל", מצביעה אחת העובדות על קרטון מלא במנגו קטנים במיוחד, "הולך מפה ישר לעזה. הם מאוד אוהבים לקנות את הסחורה הזאת. עבורם זה להיט".

 

אבל החלק הארי של המנגו ממשיכים במסעם על המסוע האוטומטי. שוהם מסביר שמצלמות קטנות מצלמות את הפרי מ־24 זוויות שונות, מה שנותן למכונה אינדיקציה לגבי גודלו ומשקלו, צבעו והאיכות החיצונית והפנימית שלו. על פי הפרמטרים האלה תדע המכונה לשלוח כל מנגו לקו אחר במכונה. כל קו כזה מיועד ל"מוצר" שונה.

 

בסוף כל קו פוגשים הפירות את החוליה האחרונה בשרשרת המיון: עובדות חבושות כובעים לבנים שממיינות אותם מיון נוסף ומסדרות את המנגו בקרטונים בצבעים וגדלים שונים, המיוצרים על ידי מכונה בקומה למעלה, כ־30 אלף קרטונים ביום. הן עובדות מהר, במיומנות ובמקצועיות. שוהם נוהג לרדת מדי יום לרצפת הייצור ולבחון אותן בשבע עיניים. "תעבדי עם שתי ידיים, לא עם אחת", הוא מעיר לעובדת אחת, "למה את בלי חלוק וכובע?", הוא מעיר לאחרת. "הנה, ככה תסדרי את המנגו בארגז, לא ללחוץ אותו, שלא יימחץ", הוא מתפנה להדריך עובדת חדשה. "ועדיף שתורידי כפפה אחת, ככה תוכלי להרגיש את הפרי בידיים".

 

מטעי מנגו ליד הכנרת. כיום יש בישראל 17 אלף דונם עצי מנגו, שבהם כ־100 אלף עצים המניבים 40 אלף טונות פרי בשנה. קרוב למחציתם מיוצאים לחו"ל מטעי מנגו ליד הכנרת. כיום יש בישראל 17 אלף דונם עצי מנגו, שבהם כ־100 אלף עצים המניבים 40 אלף טונות פרי בשנה. קרוב למחציתם מיוצאים לחו"ל צילום: פורטל החקלאות הישראלי (דורון לב)

 

שוהם מכיר את כל העובדים והעובדות בשמם. רובם דרוזים, אבל יש גם יהודים וכמה תאילנדים. רוב העובדים הם עובדות. זו אינה עבודה קלה. היא מתחילה בחמש בבוקר, ובעונת השיא המשמרת יכולה להימשך עד הערב, אבל שוהם מתגאה בכך שהוא משלם לעובדיו ביד רחבה. "אנחנו מעסיקים 250 עובדים במשכורות גבוהות בהרבה מהמקובל בענף. הבסיס הוא 15%–20% מעל למינימום, ויש בונוסים בהתאם לתפוקה. עובדות טובות עם שעות נוספות ותוספת לעונת המנגו יכולות להגיע לשכר חודשי של עשרת אלפים שקל". מדידת התפוקה של כל אורזת נעשית באמצעות סריקת הברקוד בכל קו של המכונה.

 

אדום ליצוא, שחור לארץ

 

"אנחנו בסדר היום?", שואל שוהם את האחראית על העובדות במהלך הסיור היומי, ומסדר בעצמו את המנגו בקרטון. הקרטונים האדומים, הוא מסביר, מיועדים ליצוא, והשחורים לשוק המקומי. ומה זה הקרטון השחור הכפול, שנראה איכותי במיוחד, אני שואל. "זה משלוח מיוחד לרשת טסקו באנגליה. היום אנחנו מאוד חזקים שם, ובאנגליה בכלל. אם תרים מנגו באנגליה, לא משנה איפה, יש 60%–70% סיכוי שהוא עבר את המערכות שלנו, ואם הוא לא הגיע מכאן, אז כנראה זה מיצואן ישראלי אחר. המרחק הקצר שלנו מאירופה מהווה יתרון על המתחרים הברזילאים, המקסיקנים והסנגלים, אבל גם אם תיכנס לרשת הענק קוסקו בקנדה ותבקש מנגו תקבל את שלנו, אף שלמקסיקנים יש יתרון בגלל הקרבה הגיאוגרפית.

 

כישראלים אנחנו חושבים מהר ומסתגלים לשינויים במהירות ויודעים להביא מהר יחסית לשוק מוצרים שאנחנו חושבים שהוא רוצה. למשל, כשהבנו שלא ממש רוצים בחו"ל את הזן טומי אטקינס, לקח לנו זמן קצר יחסית להחליף אותו, לייעץ למגדלים לטעת במקומו את זן הקסטורי, שהיום מבוקש מאוד. בתוך כמה שנים עשינו את המעבר. לברזילאים, לעומת זאת, זה יכול לקחת 20 שנה".

 

השלב הבא בתהליך הוא מכונה שמדביקה על המנגו מדבקות עם הלוגו "Shoam" באנגלית. בחלק מהמקרים, תלוי לאן מיועד המשלוח, יסדרו אחר כך העובדות כל מנגו בתוך מפית מעוצבת. לאחר מכן שוב מוסע הקרטון לשקילה ומוכנס לחדר קירור, משם ייצא כעבור כמה שעות במשאית שתיקח אותו לנמל אשדוד או חיפה. בתוך כמה ימים יקלף אנגלי או צרפתי את הפרי הצהוב־כתום וינגוס בו בתאווה.

 

מחוץ לחדר הקירור כבר מחכה משלוח אחר של מנגו שמיועד לצאת לרשת מגה. הרשת משלמת שישה שקלים לק"ג, שמהם מגיעים לשוהם 4.80 שקל לאחר ניכוי עמלת סוכן לסיטונאי. מתוך ה־4.80 משאיר שוהם בידיו שקל וחצי - סכום שלאחר ניכוי עלויות העבודה והשיווק שלו משאיר לו לדבריו רווח של חצי שקל לק"ג - ומעביר למגדל את היתרה: 3.30 שקל לק"ג. "אנחנו יודעים כמה אנחנו רוצים להרוויח מכל ק"ג ומכריזים על זה בגלוי", מתגאה שוהם.

 

זה נכון שהמנגו שהולכים ליצוא איכותיים יותר?

 

"כן, והמגדל גם מקבל עליהם יותר כסף. אני מספק לך כישראלי מוצרים שאם תשווה את מחירם בעולם, הם הרבה יותר זולים. האנגלי משלם לי בערך פי שלושה. זה לא כמו שהיה עם פסק זמן של שטראוס. אתה משלם לי מעט מדי ולכן אתה לא אטרקטיבי עבורי, ואני משתדל לא לתת לך הרבה פרי. אני נותן לך רק את מה שאין לי ברירה - כשהפרי בשל מדי, או שחטף מכה או שריטה קטנה ולא יכול לעמוד בתנאי המסע, או שיש לו איזה פגם קטן בצבע או בטקסטורה כמו כרבולת בקצה, שהאנגלים למשל לא אוהבים. רק במובן הזה הפרי פחות איכותי, אבל למעשה אין לזה משמעות עבורך כי אתה קונה את הפרי באותו יום. אם נפתח את המנגו ונלך ללב שלו תראה שזה אותו פרי בדיוק".

 

כשהוא מדבר על כך שוהם נכנס לעמדת מגננה: "מדוע איני יכול לדרוש ממך כישראלי להיות שותף שלי ושל המדינה ולהבין שאני לא פוגע בך אלא להפך - אני מעסיק אנשים, מביא לארץ כסף זר, מפתח ענף, תומך במגדלים, יוצר זנים חדשים. אז מה אם אתה קונה פרי יותר בשל או עם בליטה בקצה? זה לא באמת מפריע לך".

 

כל המשפחה התגייסה

 

מרים ומנחם שוהם הגיעו מרמת ישי לרמות ב־1978 עם שני ילדים קטנים ותינוקת בת עשרה ימים. שנתיים אחר כך נולדה הבת הרביעית. כל המשפחות שהגיעו ליישוב הצעיר קיבלו חלקות פרי, וכך הפכו השוהמים לבעליהם של עצי מנגו ובננות, ונחשפו "במקרה", כהגדרתו של שוהם, לענף. באותם ימים פעל באזור בית אריזה בשם אושרה, אלא ש"הוא לא נוהל כהלכה, והרגשתי שאני לא יכול לשלוח את הפרי שלי לשם, אז נאלצתי לעשות את הכל בעצמי".

 

"הכל התחיל פה", מצביעה מרים לעבר חצר הבית במושב. "לא עבדנו עם פועלים אלא קטפנו בעצמנו את הפרי. היינו מתחילים באור ראשון וקוטפים עד שמונה בבוקר, כי אחרי זה היה חם מדי ואסור היה לקטוף מחשש לכוויות שמש, והיינו חוזרים שוב לקראת הערב עד החשיכה. לא היתה לנו אז מכונת מיון, אלא היה לנו כאן סטנד והיינו שופכים עליו את המנגו, וכל המשפחה, כולל הילדים, היינו עומדים ומנגבים אותם ואז מכניסים לחדר הקירור היחיד שהיה לנו, שהיום זה המשרד של מנחם". אחר כך היה שוהם נוסע עם הפורד טרנזיט שלו למרכז הארץ כדי למכור ולשווק את התוצרת שלו, שכללה מנגו ובננות.

 

בהדרגה החלו להיעזר בשירותיו של שוהם מגדלים נוספים שלא היו מרוצים מבית האריזה הקיים, והעסק החל לגדול. שוהם הוסיף חדר קירור נוסף, ובהמשך עזב את תפקיד מנהל כפר הנופש רמות כדי להתפנות לעיסוק החדש. אז גם רכש מכונת מיון קטנה ועוד שני חדרי קירור.

 

עד תחילת שנות התשעים הפעילו השוהמים את העסק בעצמם, ללא פועלים בשכר. "גם כשאחרים כבר לקחו, אני חשבתי שאנחנו עדיין צריכים לעבוד בעצמנו", מספרת מרים. עד שצירוף מקרים רע במיוחד גרם לכך שבני הזוג שברו כל אחד רגל בתוך תקופה של פחות משנה - היא, כשניסתה להחליק על משטח הקרח בקיבוץ הגושרים, והוא בתאונת דרכים, כאשר נהג התנגש בטרנזיט שלו בעת שנסע להביא פירות למרכז הארץ. "אני נותחתי והייתי צריכה שיקום ומנחם היה שמונה חודשים עם גבס, אז נכנענו ולקחנו פועלים, מתנדבים מדרום אפריקה", נזכרת מרים.

 

באותן שנים עוד היה לאגרקסקו מונופול על יצוא תוצרת חקלאית, ובני משפחת שוהם שיווקו ומכרו את המנגו והבננות רק בארץ. אלא ששנים של לחץ מצד החקלאים חייבו את המדינה לשבור את המונופול הזה במהלך שנות התשעים, "וכך הפכנו ליצואנים הראשונים של מנגו חוץ מאגרקסקו", מספר שוהם. "לאט לאט התחלנו להכיר את השווקים ולייצא ללקוחות בצרפת, אנגליה, הולנד ובלגיה".

 

הילדים גדלו על מנגו, מספרת מרים, שנזכרת בחיוך איך טל התינוקת היתה נעמדת בלול ואחיה הגדולים היו מאכילים אותה במנגו עד שכל הפה שלה היה מרוח בפרי הצהוב. במשך השנים עבדו כל הילדים, וחלק מבני זוגם, בתפקידים שונים בבית האריזה. היום מכהן הבן גיא (38) כמנכ"ל, ואשתו שלומית אחראית על הלוגיסטיקה, כולל המשלוחים לחו"ל באוויר ובים. הבת הבכורה נועה (40) היא הגרפיקאית של בית האריזה, שעיצבה את הלוגו, המדבקות והקרטונים של החברה, ובעלה אייל, מהנדס מכונות, אחראי להרכבת המכונות, נותן מענה לתקלות השוטפות במכשור ושוקד עם מנחם על פיתוח מכונות שייעלו את העבודה. מרים היא מנהלת החשבונות של החברה. עסק משפחתי במלוא מובן המילה.

 

ב־2002 הגיע העסק, שעוד פעל מחצר בית משפחת שוהם, למחזור של כ־12 מיליון שקל בשנה - עשירית מהמחזור הנוכחי. שוהם הבין שכדי להתפתח צריך לעבור למקום גדול יותר, וניסה להעביר את העסק לבניינים הנטושים של בית האריזה "אושרה" שנסגר. לאחר שהניסיון כשל, הוא החל לבנות מאפס בית אריזה בשטח שמתחת למושב, שאותו מתארת מרים כ"הר טרשים קירח". הוא חפר החוצה אלפי טונות של אדמה, להשקיע את המבנים כדי שלא יסתירו לבתים במושב את נוף הכנרת, והחל לפתח את המקום בהדרגה: תחילה רק חדרי קירור, אחר כך העביר את מכונת המיון מהחצר, ובהמשך גם רכש מכונות חדשות וגדולות עם עוד מסלולים. היום משתרע בית האריזה על פני 7,000 מ"ר, והיד עוד נטויה.

 

מנגו, רימונים וקלמנטינות

 

לאחר שזנחו את הבננות, בעיקר בשל עלויות ההשקיה הגבוהות, נותרה משפחת שוהם עם המנגו בלבד - אלא שעונת המנגו נמשכת רק שלושה חודשים בשנה, בעונת הקיץ. "היינו צריכים לקבל החלטה אסטרטגית אם אנחנו ממשיכים עם מוצר אחד ועובדים בצורה עונתית או עוברים לעבודה קבועה כל השנה, כלומר מכניסים עוד פירות", מספר שוהם. "הבנו שאי אפשר להשיג יציבות ולהחזיק צוות עובדים טוב רק בעבודה עונתית".

 

פס ייצור בבית האריזה. מרגע שהברקוד נסרק, יכול המגדל להתחבר לרשת ולצפות אונליין בתהליך שהפרי שלו עובר. "אנחנו בית האריזה היחיד בעולם שעושה את זה", מתגאה שוהם פס ייצור בבית האריזה. מרגע שהברקוד נסרק, יכול המגדל להתחבר לרשת ולצפות אונליין בתהליך שהפרי שלו עובר. "אנחנו בית האריזה היחיד בעולם שעושה את זה", מתגאה שוהם צילום: נמרוד גליקמן

 

באותם ימים ניסתה גם קבוצת מהדרין, שעיקר התמחותה היתה בהדרים, להתרחב. "הם נכנסו לתחום המנגו, חכרו שטחים בצד השני של הכנרת, והקיבוצניקים גידלו עבורם את הפרי. הם ארזו אותו בכל מיני מקומות וניסו להתחרות בנו, אבל לא הצליחו להרוויח", מספר שוהם. "בשלב מסוים הם פנו אלינו וביקשו שאנחנו נארוז להם את המנגו, ואז עלה הרעיון לשיתוף פעולה רחב יותר".

 

שוהם ומנכ"ל מהדרין גיא בינשטוק ישבו למשא ומתן קצר, "בין שעה לשעה ועשרה, וסגרנו הכל בפגישה אחת". סוכם כי מהדרין תרכוש 50% ממניות חברת שוהם תמורת 10 מיליון שקל, והעסקה יצאה לפועל במאי 2006. "זה לא היה רק כסף מזומן", מדגיש שוהם, "מהדרין העבירו לעסק המשותף את כל מטעי המנגו שלהם, מה שהוסיף לנו בכל שנה עוד כמה מאות טונות של פרי. חייבנו אותם לטעת מטעי רימונים בכל מיני מקומות בארץ, והיום שני שלישים מהרימונים שאנחנו אורזים מגיעים מהם. כך הפכנו ליצואנים הכי גדולים בישראל של רימונים, וגם מחצית מהרימונים המשווקים בארץ הם שלנו. באמצעותם גם נכנסנו לתחום של יצוא קליפים מאוחרים - קלמנטינות ומנדרינות.

 

"חוץ מזה, חייבנו אותם להשקיע בפיתוח העסק. לא עניין אותנו לקחת את הכסף ולברוח, לעשות אקזיט, פעלנו בהתאם לחזון שלנו והשקענו את כל הכסף עד הגרוש האחרון בחזרה במפעל כדי לפתח אותו. למעשה מצאנו שותף אסטרטגי בעל עוצמה בלתי רגילה. השילוב הזה יצר עבורנו מנוף צמיחה מצוין, וגם עבורם כמובן. אם ביום שעשינו את העסקה הרווח התפעולי השנתי שלנו אחרי מס היה 3.7 מיליון שקל, היום הוא פי שלושה".

 

כיום עובד בית האריזה כמעט כל השנה: מסוף יוני עד אמצע ספטמבר עם מנגו, מאמצע אוגוסט עד ינואר־פברואר עם רימונים, ואז עם קלמנטינות עד אפריל־מאי. בחודש־חודשיים שאחר כך, עד תחילת עונת הקיץ, נעשית תחזוקה של המכונות לקראת סיבוב נוסף כזה.

 

אבל שוהם לא שוקט על השמרים, אלא מחפש כל הזמן תחומים חדשים. למשל, החברה פיתחה פטנט מיוחד, כלי לפריטת רימונים שמאפשר להפריד באופן נוח ומהיר את גרעיני פרי הרימון מקליפתו. ב־2010 זכה המכשיר במקום הראשון בתערוכה היוקרתית "Fruit Logistics" שנערכה בברלין. "עד היום מכרנו 300 אלף יחידות כאלה", מתגאה שוהם. "וגם את הכלי הזה אנחנו מייצרים כאן, בצפון".

 

שוהם תזזיתי מאוד, עונה כל הזמן לטלפונים מספקים ומלקוחות, דואג לטפל באופן אישי בבעיות, נמרץ מאוד. "מנחם כל הזמן רץ קדימה", נאנחת מרים, שהיתה מעדיפה אולי לנוח קצת על זרי המנגו. אבל מנחם והבן גיא לא מעוניינים לנוח. הם עובדים מסביב לשעון, ומשווים, בצחוק, מי קיבל השבוע יותר טלפונים והודעות לגבי העסק.

 

אתם אוכלים הרבה מנגו? - אני שואל לסיום. "אין לי אף מנגו בבית עכשיו", עונה מרים בנימה מתנצלת, "אני לא אכלנית גדולה של מנגו, ואצל הבת הגדולה, נועה, שני הילדים רגישים לפרי". מנחם מיישר קו: "מדי פעם אני טועם. אני יודע להבדיל בין הסוגים השונים וגם להעריך זנים שרוב האנשים לא אוהבים. אבל אי אפשר להגיד שאנחנו פריקים של מנגו".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x