• תפריט
מוסף 23.08.2012

לתקן את הכלכלה מהסוף להתחלה

"הסוד לתכנון כלכלי חכם הוא קודם כל לסמן את התוצאה הרצויה, ורק אז לבנות את המנגנונים שיובילו אליה", אומר ל"מוסף כלכליסט" חתן פרס נובל לכלכלה אריק מסקין, אבי תחום התכנון המכניסטי בתורת המשחקים

פרופ' אריק מסקין עובד הפוך. חתן פרס נובל לכלכלה מ־2007, הנחשב לאבי תחום התכנון המכניסטי בתורת המשחקים, מציע עיקרון פשוט לכאורה: "קודם לנסות לזהות מהי התוצאה הרצויה, ואז לעבוד אחורה ולנסות לבנות מוסדות ומנגנונים שיובילו לתוצאה הזאת". לרגע זה נשמע טריוויאלי, עד ששומעים את הסבריו של מסקין, שמבהירים עד כמה חשיבה כזו אינה שגורה. "כיום הרבה פעמים מסתכלים על מוסדות קיימים ומנסים לחזות לאילו תוצאות המוסדות האלה יגיעו. אבל מה שאנחנו עושים בתכנון מכניסטי זה להתחיל עם התוצאות, וללכת אחורה", הוא אומר. "אפשר ליישם את זה באופן נרחב, מהתמודדות עם עומס תנועה בערים גדולות, דרך השאלה אילו הסדרים פוליטיים יוכלו למנוע את משברי החובות שאנחנו רואים באירופה, ועד לשאלה איך לעבור מכלכלה מתוכננת נוסח ברית המועצות לכלכלת שוק. כך שזאת תיאוריה עם הרבה מאוד יישומים. אני אוהב לחשוב על התחום הזה בתור החלק ההנדסי של הכלכלה".

 

לתכנון המכניסטי אולי יש הרבה יישומים, אבל יש טענה נפוצה שכל גישה כלכלית שמנסה לתכנן מלמעלה נידונה מראש לכישלון, ועדיף פשוט לפנות את הדרך לשווקים.

"אני בהחלט מאמין בשווקים. העניין שלי בתכנון מכניסטי אינו סותר בשום אופן את הרעיון שהשווקים הם דרך חזקה ויעילה מאוד להקצאת משאבים, והם כנראה הדרך הכי טובה ויעילה לספק מוצרים מסוימים. יש לכך כמות אדירה של ראיות. אבל אנחנו יודעים שהשווקים אינם מספקים היטב את כל המוצרים - וגם זה מבוסס על הרבה ראיות". מסקין מציע כדוגמה את זיהום האוויר. "בעיר שמאוכלסת בצפיפות לא תקבל אוויר נקי בעזרת מנגנון שוק בלבד, ומסיבה פשוטה: אם יצרן פלדה, למשל, פולט עשן לתוך האטמוספרה, אז ברור שהעשן הזה מפריע לו קצת, אבל רוב ההשפעה היא על אחרים. אין לו שום תמריץ להתחשב באפקט שיש לו על אחרים, ולעומת זאת יש לו תמריץ כספי חזק להמשיך לפלוט עשן לסביבה. זה נכון גם לגבי כל המזהמים האחרים, וכך התוצאה הסופית היא הרבה יותר מדי עשן - אלא אם כן מישהו יתערב מלמעלה וישנה את המצב.

 

"דרך אחת לשנות את זה היא באמצעות רגולציה: למשל, קביעת כמות מקסימלית של עשן שמותר ליצרן לפלוט. אבל יש גם דרכים מתוחכמות יותר, כגון הקצאת רישיונות לכמויות זיהום ספציפיות, שניתן לסחור בהם, או גביית מס על כל טונה זיהום. יש הרבה דרכים שבהן אנחנו יכולים לעשות משהו לגבי הבעיה הזאת בלי להטיל רגולציה מגושמת ובלתי הפיכה".

 

זו גישה מאוד שונה מזאת של נגיד הבנק המרכזי האמריקאי לשעבר אלן גרינספאן, שהאמין שהשווקים צריכים לפקח על עצמם.

"גרינספאן הודה שהוא טעה כשחשב שהשווקים יפקחו על עצמם, אם כי מאוחר מדי, למרבה הצער. הוא אמר שהיה פגם בהשקפת העולם שלו, וזה נכון - באמת היה פגם. יש תפקיד לשווקים, אבל שווקים בלי איזון, בלי איזושהי צורה של פיקוח, רגולציה והתערבות יכולים להוביל לאסון".

 

איך אתה מסביר את כישלון הכלכלנים להעביר את המסר הזה? האם הבעיה אצלם או אצל הקהל שלהם?

"יש הרבה אשמה אצל שני הצדדים. היו הרבה ממצאים תיאורטיים שהראו ששווקים שבהם שיעור המינוף גבוה הם שבירים מדי, אבל נראה שהכלכלנים שאמרו וכתבו את הדברים האלה לא עשו מספיק כדי לוודא שקובעי המדיניות יפנימו את מה שהם אומרים". וזה, אומר מסקין, אחד הלקחים האישיים שלו מהמשבר. "לתיאורטיקנים יש אחריות לקום ולומר, עוד לפני שאירוע כזה קורה: 'מינוף בגובה של אחד ל־30, אחד ל־40, לא מוביל לכלכלה יציבה'. אני מקווה שבפעם הבאה שמשבר יתחיל להתבשל, אנחנו הכלכלנים, שמכירים את התיאוריה ואת ההיסטוריה, נשמיע את קולנו באופן מוצלח יותר. אני מאשים אותנו שלא עשינו זאת. אבל כיום כלכלנים מנסים לעשות זאת יותר - וקובעי המדיניות הם אולי צנועים יותר ומוכנים יותר להקשיב למומחים".

 

מהבית של איינשטיין לגבעת רם

 

הפגישה עם מסקין (62) נערכת במשרד צנוע בקמפוס גבעת רם בירושלים, המשמש אותו בשהותו כאן כראש בית ספר קיץ לכלכלה במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. בשאר השנה מסקין מרצה בהרווארד, שאליה שב לפני כמה חודשים לאחר יותר מעשור במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון. שם, אגב, הוא גר בבית שבו התגורר אלברט איינשטיין עד מותו ב־1955. בליל כל הקדושים מדי שנה נהג להתחפש לאבי תורת היחסות.

 

אלברט איינשטיין בביתו בפרינסטון  ב־1938. עד לפני  כמה חודשים התגורר מסקין באותו הבית ומדי ליל כל הקדושים נהג להתחפש  למדען הדגול אלברט איינשטיין בביתו בפרינסטון ב־1938. עד לפני כמה חודשים התגורר מסקין באותו הבית ומדי ליל כל הקדושים נהג להתחפש למדען הדגול צילום: איי אף פי

 

הקריאה שלו לאוזן קשבת אצל קובעי המדיניות אולי מתחילה להיענות, אבל גם מסקין יודע שיש עוד צד חזק במשחק הזה: אנשי המערכת הפיננסית. והם, בוודאי בוול סטריט ובסיטי של לונדון, מתנגדים נחרצות להגברת הפיקוח על המערכת, כמו גם לדרישות להון עצמי גבוה יותר, כלומר לעיבוי כרית הביטחון שתאפשר להם לספוג הפסדים. "זה טבעי", אומר מסקין, "מצער אבל טבעי. המניעים של הבנקאים אינם בהכרח מתיישרים עם מה שטוב לכלכלה כמכלול. הבנקים מרוויחים מכך שהם יכולים לקחת עוד סיכון, מכך שהם יכולים להגדיל את המינוף שלהם ולקחת עוד הלוואות בלי דרישות הון עצמי מהותיות משום שלא הם נושאים בהשלכות המלאות של אסון. הם יחושו על בשרם חלק מההשלכות, אבל בהרבה מהמחיר יישאו אחרים. לכן התנגדותם לכל ניסיון של הרשויות להגביל אותם מובנת לחלוטין. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לקבל מה שהם אומרים כפשוטו. אף שהבנקים חשובים והכלכלה המודרנית אינה יכולה בלעדיהם, זה לא אומר שאם נניח אותם לנפשם זה ייתן לנו תוצאה מוצלחת. את זה אנחנו כבר יודעים היטב".

 

מיצרן הפלדה, דרך הבנקאים ועד מנהלי החברות, קיימת לעתים תחושה שיש מגוון גורמים חזקים שהאינטרסים שלהם אינם מתיישרים עם האינטרס הציבורי. אתה רואה כאן קו מקשר?

"ללא ספק. אני חושב שהציבור צודק לחלוטין כשהוא מתייחס בספקנות למנהלים שאינם נושאים באחריות לטעויותיהם. אם בנקאי מקבל בונוס על מתן הלוואות, בין אם ההלוואה שהוא מאשר מוצלחת ובין אם לא, אז יש לו תמריץ לתת הרבה הלוואות שאינן טובות - ולציבור יש זכות להטיל ספק בשיטת הבונוסים הזאת. אם נשאיר את הבנקאים לנפשם הם יעצבו תוכניות תגמולים שאינן דורשות מהמנהלים שלהם לשאת באחריות כראוי, ולכן יש מקום לרשויות חיצוניות כמו הממשלה להגביל תגמול למנהלים. לא בהכרח להפחית אותו, אבל להבטיח שמנהלים לא רק מתוגמלים כאשר המצב טוב, אלא גם נענשים כאשר המצב גרוע".

 

איך למשל?

יש הרבה דרכים לעשות את זה, אבל דרך אחת היא באמצעות מה שנקרא "Clawback provisions" - אם אני בנקאי שקיבל בונוס עבור מספר מסוים של הלוואות ומתברר שההלוואות האלה לא עלו יפה, אז יש מנגנון שמאפשר לקחת בחזרה לפחות חלק מהבונוס".

 

זה לא הזמן להחזיר חובות

 

כאשר אני שואל את מסקין אם לדעתו יש בנוף הכלכלי עוד רעיון שמביא יותר נזק מתועלת, חוץ מהרעיון שיש לעזוב את השווקים לנפשם, הוא עונה ללא היסוס: "בהחלט. הרעיון שכלכלות שאין בהן תעסוקה מלאה צריכות קודם כל להוריד חובות". במילים אחרות, מסקין מתנגד נחרצות למדיניות הצנע שלא מעט מדינות במערב מנסות לקדם עכשיו, בעיצומו של המשבר. "הרעיון הזה משתק את ההתאוששות של ארצות הברית והרבה ממדינות אירופה", הוא אומר.

 

"לתיאורטיקנים  יש אחריות לומר,  עוד לפני שאירוע כזה קורה: 'מינוף של אחד  ל־40, לא מוביל לכלכלה יציבה'. אני מקווה שבפעם הבאה שמשבר יתחיל להתבשל, אנחנו הכלכלנים נשמיע  את קולנו באופן  מוצלח יותר" "לתיאורטיקנים יש אחריות לומר, עוד לפני שאירוע כזה קורה: 'מינוף של אחד ל־40, לא מוביל לכלכלה יציבה'. אני מקווה שבפעם הבאה שמשבר יתחיל להתבשל, אנחנו הכלכלנים נשמיע את קולנו באופן מוצלח יותר" צילום: עומר מסינגר

 

"הרעיון המקובל בכלכלה, משנות השפל הגדול ואילך, הוא שהגישה כלפי חובות צריכה להיות 'אנטי־מחזורית'. כלומר, כשהזמנים טובים והכלכלה פחות או יותר במצב של תעסוקה מלאה, אתה צריך לשלם את החוב הלאומי שלך - לנסות להיות במצב של עודף תקציבי ולהפחית את החוב ככל שניתן. אבל כשהזמנים רעים והאבטלה גבוהה, החוב יכול לשמש תמריץ רב־עוצמה לעזור לכלכלה להשתקם ולחזור לנורמליות. אם בכל זאת בתקופת משבר תנסה להוריד את החוב, באמצעות קיצוץ ההוצאות הציבוריות למשל, אתה עלול לקבל תוצאה הפוכה מהמקווה - כלומר במקום להקטין את החוב, אתה עלול ליצור עוד אבטלה, להוריד עוד יותר את ההכנסות ממסים ובכך רק להחמיר את הבעיה. ב־1937, אחרי התאוששות התחלתית, פנו הממשלות לקיצוץ ההוצאה הציבורית, ומה שקרה הוא שהעולם חזר למיתון. למרבה הצער, נראה שאנחנו חוזרים על הטעות הזאת עכשיו".

 

עמדות דומות לשלך אפשר לשמוע היום מכלכלנים רבים, אבל שוב קובעי המדיניות, במיוחד באירופה, פועלים בניגוד להן.

"זה אכן מתמיה, ואני לא יכול להסביר את זה באופן מלא. אבל אחד הגורמים לכך הוא שאריות של אידאולוגיה שגורסת שהממשלה הטובה ביותר היא ממשלה קטנה ככל האפשר. בארצות הברית זה כמעט עניין של אמונה דתית, ועל פי הדת הזאת, כל דבר שאפשר לעשות כדי להקטין את הממשלה הוא צעד בכיוון הנכון. בעיני המאמינים האלה קיצוץ חובות זה תמיד דבר טוב כי זה מקטין את תפקיד הממשלה. ואגב, אותם האנשים שרוצים להוריד את ההוצאות הממשלתיות כדי להקטין חובות גם רוצים להפחית מסים - דבר שלא מסייע להורדת החוב, אבל כן מפחית את תפקיד הממשלה. הרגש האנטי־ממשלתי הזה תורם לבעיה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x