• תפריט
מוסף 12.07.2012

הסמארטפון לקח את אמא ואבא

כך הורסת ההתמכרות לטלפונים החכמים את חיי המשפחה, וזה ממש לא באשמת הילדים

"יש לי אייפון שנה בערך", אומר ז' (42), אב לשלושה ושכיר בתחום התקשורת. "זה מכשיר מדהים, ובהתחלה הילדים כמעט לא הסכימו לעזוב אותו. הם הורידו משחקים והיו עסוקים בעיקר בלריב מי ישחק מתי. אבל לאט לאט הם התחילו לאהוב פחות את המכשיר הזה. היום אני מבין שהם גילו הוא לוקח להם את אבא. עכשיו הם מבקשים שנעשה משהו אבל מוסיפים: 'אבא, בלי הטלפון'".

 

מה שונה? בטח גם לפני האייפון היית מחובר לעבודה בערב.

"זה לא חדש שאנשים בגילי מחוברים הרבה יותר מדי לעבודה בטלפון ובאימיילים. אבל הסמארטפון מציע הרבה יותר: זה כבר לא רק מיילים בשמונה בערב. אם אתה אוהב משחקים, ואני מכור להם, אתה מוצא את עצמך הולך לגינה עם הילדים ומתיישב על הספסל כדי לשחק, ורק מדי פעם נזכר להרים מבט לראות שהקטן לא נעלם. אתה מחכה איתם בתור לרופא ולא עוזב את המכשיר. אתה עושה עם הגדול בונדינג וצופה איתו במשחק של היורו, עד שאתה מגלה שביד שלא מפצחת גרעינים אתה מחזיק את המכשיר כדי לעבור עוד שלב ברגעים מתים של המשחק.

 

42% מהישראלים הם בעלי סמארטפון 42% מהישראלים הם בעלי סמארטפון צילום: תומי הרפז

 

"וזה הרבה יותר מזה. האייפון הוא מחשב רב־עוצמה ונוח להפליא לתפעול, שגם הולך איתך לכל מקום. אתה נוסע עם המשפחה וכבר לא מסוגל לעשות את זה בלי Waze, שעכשיו כבר מדבר בקולות משונים ונהיה העניין של הנסיעה. ואתה לא מסוגל לצאת לחטוף משהו לאכול בלי שתפעיל אפליקציית מסעדות כדי לאתר אחת מתאימה שקרובה לבית. חלקים גדולים יותר ויותר מהאינטראקציה המשפחתית עוברים דרך המכשיר הזה".

 

למשל?

"לא מזמן הבן שלי שאל במהלך הארוחה שאלה על מושג שהמורה הזכירה בשיעור תנ"ך. השבתי בשמחה על מקור המושג והמשמעות שלו, ותוך רגע מצאתי את עצמי אומר 'חכה שנייה, בטח יש עוד משהו', והפעלתי את המילון באייפון. באמת מצאנו עוד מידע, אבל בשלב הזה כל האינטראקציה עברה למקום אחר: מדיבור מעל השולחן עברנו לדיבור דרך המכשיר. אני הקראתי, הוא ביקש לקרוא בעצמו עוד קצת, והקשר הבינאישי של ארוחת הערב חוסל".

 

ואתה לא מצליח להתאפק ולהגיד "עכשיו אוכלים, נבדוק אחרי האוכל"?

"יותר ויותר אני מגלה שלא. שהזמינות המוחלטת, הידיעה שהידע העולמי כולו נמצא בכף ידך, תרתי משמע, חזקה ממני. אני מצטער שזה כך, אני מנסה להילחם בזה, אבל אני חושש שהמצב רק יחמיר, עם ההתפתחות המהירה של המכשירים הללו.

 

"וכל זה בלי להזכיר את החיבור לכל גירוי שהמכשיר הזה מייצר. הבדיקה האינסופית של 'מה קרה בינתיים', מאז שבדקתי לפני חמש דקות, היא פגיעה עצומה ביכולת שלך להיות במקום מסוים, עם אדם מסוים, ולחוות אותו. מה שמפחיד הוא שחוסר הקשב, שהולך ומתגבר, נוגס עוד ועוד בחיבור הפנים־משפחתי, והניתוק הזה בא בעיקר מצדי. וככל שהילדים גדלים ומתחברים בעצמם למכשירים הללו, התקשורת בינינו מתעוותת".

 

אולי היא רק משתנה, ולאו דווקא באופן שלילי?

"להגיד את זה פירושו להקל על עצמך. אייפון הוא תוכנית התנתקות מלאה שהולכת איתך לכל מקום. והתוכנית הזאת כוללת, גם אם אתה מכחיש, התנתקות פנים־משפחתית".

 

11%+ השינוי בהיקף הגלישה מטלפונים סלולריים בישראל, בחצי השנה האחרונה 11%+ השינוי בהיקף הגלישה מטלפונים סלולריים בישראל, בחצי השנה האחרונה צילום: תומי הרפז

 

להחליף את אבא ברובוט

 

את מה שז' מספר בגילוי לב כולנו, ההורים בסייברביה, מיטיבים להכחיש. הכנסנו הביתה את המכשירים הדיגיטליים הכיפיים האלה, בלי לחשוב שנתגעגע לימים שבהם כל המשפחה ישבה יחד מול הטלוויזיה. הסמארטפונים פולשים לשמורות של פרטיות ואינטימיות. הם כל כך משמעותיים כי הם שינו לא רק את מה שאנחנו עושים, אלא את מי שאנחנו.

 

וזו אשמתנו, ההורים. נוח לומר לעצמנו שככה זה היום. לכולם יש סמארטפון, כולם מחוברים, בעבודה מצפים שנהיה זמינים. ואם אנחנו לוקחים פסק זמן לשחק זה מפני שאנחנו חייבים לתת למוח לנוח מהטירוף הזה. ובכלל, זה העתיד: הורה טוב ייתן לילד שלו טאבלט ויכין אותו לחיים. אבל מדי פעם המציאות מכה, ואנחנו מגלים שהבונדינג המשפחתי לא מבוסס על מילים אלא על WiFi. בשפה המקצועית מכנים אותנו "משפחות פוסט־משפחתיות", הגדרה שאומרת, במילים לא מכובסות, שאחרי שהעדפנו את האייפון על פני הילד, אנחנו כבר לא אותה משפחה.

 

 

ילדים מכל הגילים מתוסכלים מהניסיון לקבל תשומת לב מהוריהם. ההורים נמצאים לידם פיזית בצורה מפתה, אבל מנטלית הם רחוקים מאוד. בת 17 שהתראיינה למחקר של פרופ' שרי טרקל מ־MIT (עוד נגיע לכך) לא פסלה את הרעיון לצרף למשפחה רובוט: "רובוט אולי לא יבין מה אמרתי, אבל הוא יזכור. כשאבא מדבר איתי והוא בבלקברי, אין לו מושג מה אמרתי".

 

כשהסמארטפון בסביבה אנחנו זמינים לכל דבר, חוץ מאשר לילדים. אמא של אודרי בת ה־16, למשל, אוספת אותה בכל יום מבית הספר ולוקחת אותה לאימוני ספורט, אבל כשאודרי יוצאת מבית הספר היא רואה את אמא שלה במכונית, שקועה בשיחת טלפון או מקלידה SMS. כשהיא נכנסת אמא שלה יוצרת קשר עין קצרצר ומתחילה לנסוע בלי להחליף איתה מילה, עדיין בטלפון. "זה אבוד", אמרה אודרי לטרקל. "יכולים לעבור ארבעה ימים בלי שנדבר". היא מספרת שיש לה פנטזיה לצאת מבית הספר ולראות את אמא מחכה בלי הטלפון, אבל היא יודעת שזה לא יקרה.

 

 

 

גם משפחה אפשר לזייף

 

"אנחנו חיים בתקופה של השטחת המשפחה, והטכנולוגיה תורמת לזה", אומר ד"ר יאיר עמיחי־המבורגר, אב מוטרד וראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי. "אנחנו רוצים להיות חברים של הילדים שלנו ובורחים מסמכות ועימות. הקשר במשפחות מת. אין יותר סבלנות למרחב אינטימי; ההורים מחפשים שקט תעשייתי. אבל משפחה זה לא שקט תעשייתי: במשפחה צריך דיאלוג, להיות נוכח בחיים של הילדים. ההורים חושבים: 'מחר, עכשיו אני חייב לעבוד'. אבל מחר הם לא ירצו להיות איתכם".

 

להורים רבים יש נטייה להתלונן על הילדים, בעיקר בגיל ההתבגרות, ש"נעלמים" לתוך הגאדג'טס ונבלעים בעולם הווירטואלי, בעיקר במרחבים האינסופיים של פייסבוק. אבל התבוננות אמיצה יותר אל עצמנו, בעיקר מאז שהסמארטפון נכנס לכיס של רובנו, תגלה שההתנתקות מתחילה דווקא בתוכנו. זה מתבטא קודם כל במספרים: בבית הישראלי ההורים הם ג'נקיז רציניים של טכנולוגיה. סקר שביצע מכון המחקר מדגם עבור "מוסף כלכליסט" העלה של־42% מהישראלים יש סמארטפון, לעומת 36% בארצות הברית. לפי מחקר של מרכז Pew מסוף 2011, כ־47% מבעלי הטלפונים הסלולריים בישראל משתמשים בהם לגלישה, מקום ראשון בעולם לצד יפן (החציון העולמי, אגב, הוא 23%).

 

"אנשים מרגישים שאם הם לא שלחו ברמזור חמישה מיילים, הם לא יעילים", מסביר עמיחי־המבורגר. "זה יוצר גרייה מתמדת, שבגללה אתה לא נוכח בשום מקום פיזי. וכשה'ביפים' האלה כל הזמן ברקע, אי אפשר לחוות אינטימיות וחוויות שיא, שבהן אתה מאבד את הזמן ומתמזג עם הפעילות שאתה עושה".

 

שרי טרקל: "לכו לגינה רק ל-45 דקות אבל תהיו עם הילדים" שרי טרקל: "לכו לגינה רק ל-45 דקות אבל תהיו עם הילדים" צילום: בלומברג

 

כשאבא מכין שיעורים עם הבת שלו ובמקביל מגיב למיילים, הוא משדר שהעבודה חשובה יותר?

"אם זו השגרה - במפורש כן. במחקרים על היקשרות בין ילדים והורים רואים שהילד הבטוח בעצמו הוא זה שמסתובב לאחור ויודע שההורה נמצא שם בשבילו, ואז הוא מרשה לעצמו לחקור את העולם. אם ההורה נמצא שם פיזית אבל לא מנטלית, זה מערער את תחושת הביטחון. אנחנו חושבים שאנחנו עובדים על העולם, אבל הילד יודע שההורה לא שם.

 

"להורים קל לברוח לזמן איכות מזויף: לתחושה ש'עשיתי את שלי, הייתי איתם חמש דקות אבל מאוד איכותיות, קראנו סיפור'. אבל זה לא זמן איכות, זה עלה תאנה. במציאות ההורים לא נוכחים מספיק. ואת הילדים אי אפשר לרמות".

 

אז אנחנו מזייפים משפחות?

"כולם מרמים את כולם, והכל שטוח".

 

הילד בג'ימבורי, העין בבלקברי

 

הכוהנת הגדולה של המחקר של מה שהטכנולוגיה קלקלה בין הורים לילדים היא פרופ' שרי טרקל, מומחית לפסיכולוגיה ובעצמה חובבת טכנולוגיה. טרקל היא חוזרת בתשובה: בשנות השמונים היא הצטרפה ל־MIT, אחת האוניברסיטאות הטכנולוגיות הנחשבות בעולם, וחקרה איך משפיעים עלינו הצעצועים החדשים. ב־15 השנים הראשונות טרקל כל כך התלהבה מהם, עד שזכתה למעמד של כוכבת וב־1996 הופיעה על השער של גיליון "Wired", שהתרגש מההזדמנויות באינטרנט. "הספר החדש שלי", היא אומרת וצוחקת, "לא יביא אותי שוב לשער של 'וויירד'".

 

באמצע שנות התשעים היא התחילה לחשוש מהשלכות הטכנולוגיה על משפחות, יחסים בינאישיים ותקשורת בין בני אנוש. את הממצאים שלה, שמבוססים על כ־450 ראיונות עם ילדים ומבוגרים, כינסה בספר מנומק היטב, "ביחד לבד: למה אנחנו מצפים ליותר מטכנולוגיה ולפחות אחד מהשני". הספר יצא לאור לפני שנה, הפך לרב־מכר, והכתיר את טרקל כגורו של ההשפעות השליליות של הרשת והסמארטפונים.

 

63% מהישראלים בגיל ההורות גולשים לרשתות חברתיות - מקום ראשון בעום 63% מהישראלים בגיל ההורות גולשים לרשתות חברתיות - מקום ראשון בעום צילום: תומי הרפז

 

שמעתי את טרקל מרצה לפני כחודש במנהטן קולג' בניו יורק. האולם היה מלא בחוקרי תקשורת שהם גם הורים. הם התעסקו בסמארטפון לפני שנכנסו להרצאה, ובזמן ההרצאה, וצחקו באי־נוחות כשטרקל הראתה להם את עצמם - כלומר תמונה של אנשים בישיבה, שכל אחד גולש בטלפון שלו מתחת לשולחן. כשהיא סיפרה על הראיונות שלה עם ילדים כל כך מחוברים שהם בודדים, ועם הורים שאיבדו עניין בהורות - הם הנהנו בהזדהות.

 

"הורים וילדים מרגישים לבד בתוך המשפחה, בהחלט", היא אומרת כשאנו משוחחות אחרי ההרצאה. "הורים אוספים את הילדים מבית הספר, אבל כשהילד נכנס לאוטו הם לא מרימים את העיניים מהטלפון. הם מתעסקים בבלקברי כשהילד משחק בג'ימבורי. ואז הילדים מרגישים בודדים, אפילו שלכאורה הם במצב אידאלי, עם המשפחה. זו לא המשמעות של משפחה. אם אתם כל כך עסוקים, אל תלכו לפארק לשלוש שעות ותתעסקו בטלפון. לכו ל־45 דקות, אבל תהיו שם באמת עם הילדים. המדיה הדיגיטלית גורמת לך להתעלם מאחרים. אנחנו מבזבזים יותר זמן בהתעסקות בטכנולוגיה מאשר זה עם זה. אנחנו מתחבאים אחד מהשני".

 

הורים רבים אמרו לטרקל שהם מתביישים בהתנהגות הזאת, ובאותה מהירות הצדיקו אותה. הם סיפרו כמה הם מתוחים, שהם אף פעם לא מצליחים לעמוד בקצב של האימיילים וההודעות מהעבודה. אבל חלקם היו כנים מספיק להודות שהמסירות שלהם לסמארטפון עולה על הציפיות של העבודה. "אנחנו תמיד מחוברים, תמיד בעבודה ותמיד זמינים", היא כותבת. "למעשה, אנחנו זמינים למשפחות שלנו כמו לעמיתים שלנו".

 

ד"ר עמיחי-המבורגר: "גרייה מתמדת שאינה מאפשרת להיות נוכח פיזית" ד"ר עמיחי-המבורגר: "גרייה מתמדת שאינה מאפשרת להיות נוכח פיזית" צילום: גיא אסייאג

 

העולם החיצוני נדחף לפרטיות

 

אחד הערכים הקדושים שאפשרה הטכנולוגיה הוא מולטי־טסקינג. עם כל דור חדש של צעצוע דיגיטלי אנחנו יכולים לעשות יותר בפחות זמן, והבינגו הוא לעשות כמה דברים במקביל. היעילות הזאת שוכפלה גם לחיי המשפחה, וכעת כשההורים בבית עם הילדים הם ממשיכים לנהל את המשרד, ובמקביל מבשלים ועוזרים בשיעורים. העבודה מרחוק התגלתה כעסקה עם השטן: אפשר לצאת מוקדם הביתה כדי להיות עם הילדים, ולהישאר זמינים לעבודה באמצעות הטכנולוגיה. אבל העבודה תמיד מקבלת קדימות על חשבון הילדים.

 

"אתה לא יכול לעשות הכל כל הזמן, משהו תמיד יבוא על חשבון משהו, על חשבון תקשורת אחרת", אומר ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר רב־כובעים, שמשמש מנהל מרפאת עידן לטיפול נפשי מקוון בבית החולים תל השומר. "אם אתה מקבל מיילים מהעבודה, מבחינת תשומת הלב שלך אתה שם. כולנו חוטאים בזה, כי אנחנו מרגישים שאנחנו באיזשהו מירוץ מטורף, והפחד הכי גדול שלנו הוא שנאבד שליטה".

 

מה זה גורם למשפחה?

"מצוקה. אם אמא עסוקה במיילים ובהודעות SMS, וזה בא על חשבון הילדים, אז הילדים מרגישים במצוקה. יש אנשים שבעצמם חשים במצוקה, כי זה שהם לא יכולים להתנתק גורם להם לעומס יתר ולסטרס".

 

מה הם פוחדים שיקרה?

"יש כאלה שמאמינים שאם יהיו זמינים לעבודה 24 שעות ביממה זה מה שיחזיק ויקדם אותם שם. זה לא אמיתי. הפחד שיפטרו אותך אם לא תהיה זמין אינו הגיוני, ויש המון מחקרים שמוכיחים שצריך להתנתק כדי לתפקד טוב. אבל אנחנו מתרצים לעצמנו ולמשפחות שלנו שאין ברירה. זה מסר של קושי לשים לעצמך גבולות, וזה אינהרנטי לטכנולוגיה. הרי הכוח של פייסבוק והסמארטפונים הוא בזה שהם מכניסים בכוח את העולם החיצוני לעולם הפרטי שלנו. כולנו כושלים בגלל הפוטנציאל המרגש והממכר של הטכנולוגיה".

 

עטיפת ספרה של טרקל "ביחד לבד" עטיפת ספרה של טרקל "ביחד לבד" צילום: בלומברג

 

"בלי הנייד זה כמו למות"

 

השימוש של לוינסקי במונח "התמכרות" אינו מוגזם: לפי הסקר שנערך עבור "מוסף כלכליסט", 53% מהאוכלוסייה לא יכולים לדמיין את חייהם ללא חיבור לרשת. אלה אותם אנשים שאמרו לטרקל שלאבד את הנייד זה "כמו למות", ושבלי סמארטפון הם "יוצאים מדעתם". עמוק בפנים הם יודעים שיותר בריא להם ולילדים שיתנתקו, אבל אין להם אומץ. יותר קל לנסח לעצמם כתב הגנה מנומק.

 

ד"ר סוזן מאושרט (53) קרעה יום אחד את כתב ההגנה שלה, וניתקה את המשפחה שלה מטכנולוגיה למשך חצי שנה. מאושרט היא ד"ר לתקשורת, אבל "הניסוי", כפי שהיא מכנה אותו, לא נבע מעניין אקדמי, אלא "מתסכול טהור, ומסקרנות לראות מה יקרה לנו", היא אומרת ל"מוסף כלכליסט". בהמשך נולד מזה ספר בעל שם ארוך ומשעשע: "החורף של הניתוק שלנו: איך שלושה מתבגרים מחוברים לחלוטין (ואמא שישנה עם האייפון שלה) ניתקו את הטכנולוגיה מחייהם ושרדו כדי לספר". לאחרונה מאושרט חזרה לאקדמיה. היום היא מרצה באוניברסיטת פורדהאם, ו"הניסוי" מעניק השראה למחקר שלה.

 

אנחנו נפגשות לפני ההרצאה של טרקל. "תמיד הייתי אמא אקטיבית, אבל התקשיתי לקבל החלטות לגבי המדיה שנכנסה הביתה", היא מספרת. "כמו כולם אמרתי: 'אוי, זה מגניב, בואו נקנה את זה'. אספנו הכל. והילדים שלי היו בדיוק בגיל המתאים להפוך לקורבנות של המדיה הדיגיטלית: אנני הבכורה היתה בת 18, ביל היה בן 15 וסאסי בת 14".

 

מה גרם לך להחליט להתנתק?

"יום אחד חזרתי הביתה ושלושתם היו דבוקים למסכים הקטנים שלהם. רטנתי, 'אולי מספיק? איך החיים שלנו ייראו בלי כל המכשירים האלה?'. והבן שלי, שבדיוק שיחק ב־World of Warcraft, אמר, 'החיים שלנו יהיו משעממים', ואפילו לא הרים את העיניים. רציתי לצרוח, 'החיים שלנו משעממים עכשיו! אתם אפילו לא מסתובבים כשאני נכנסת הביתה!'".

 

אבל הבעיה היתה גם אצל אמא מאושרט, שישנה עם האייפון בלילה, הכניסה מקבוק לעריסה של סאסי ונתנה שמות חיבה למכשירים הדיגיטליים שלה. היא הראשונה להודות שהיא מתה על טכנולוגיה והתמכרה לה. הגמילה נועדה לה בדיוק כמו להם. "כדי שיסכימו להשתתף בניסוי שיחדתי אותם בכסף", היא אומרת. "הבטחתי שאם ישתפו פעולה אולי ייצא מזה ספר, והם ירוויחו ניסיון לחיים - וגם נתח מההכנסות".

 

והשוחד הספיק? חתכת אותם מהחברים שלהם.

"היחסים השטחיים שלהם באמת נשרו, אבל הקשרים האמיתיים עם חברים העמיקו. ומתחת לכעס, אני חושבת שהם חוו הקלה נוכח היציאה מהמירוץ".

 

מה הם עשו בזמן הפנוי שנוצר?

"הם פשוט היו יחד. אני זוכרת שאנני אמרה, 'ביל כל הזמן נכנס לחדר שלי, יושב שם ומדבר איתי. זה לא קרה שנים'. הם מאוד התקרבו זה לזה ואליי. זה לא רק שהם התקרבו אליי", היא מתקנת, "גם אני התקרבתי אליהם, כמו שצריך במשפחה. קודם לכן כל אחד היה בבועה שלו. כולנו יכולנו להיות באותו חדר, אבל כל אחד היה עסוק במשהו אחר".

 

ביל, שלפני הניסוי היה גיימר כבד, מכר את המשחקים שלו וקנה סקסופון. "יום אחד הוא אמר שאילו היה מתאמן במקום לשחק הוא היה מצוין בסקסופון. שמחתי, אבל התמלאתי אשמה: אלוהים, למה לא התערבתי קודם?". אנני, הבכורה, גילתה את קסמי המונו־טסקינג, כשהלכה להשתמש באינטרנט בספריית האוניברסיטה. מדי פעם, כשהיא מרגישה שהגזימה עם פייסבוק, היא מבקשת ממאושרט לשנות לה את הסיסמה ולהסתיר אותה לשבועיים. "זה די מגניב שהיא נועלת את עצמה מחוץ לפייסבוק", אומרת מאושרט.

 

סאסי, הצעירה, ישנה בשלושת חודשי הניסוי הראשונים, וכשהתעוררה היא ניקתה את הארון שלה ומצאה שם המון ספרים שטרם קראה. באחד הראיונות סיפרה שבזמן הניסוי חשה "נקייה יותר", ביטוי שמזעזע את אמא שלה. "בזמן הניסוי הילדים עשו דברים באופן פיזי ונטול מטרות", משחזרת מאושרט. "יום אחד ראיתי את הבן שלי עושה עם הידיים צלליות של חיות על הקיר. הם דגדגו בלי סוף את החתול שלנו".

 

מאושרט עדיין מתה על האייפון שלה, אבל מגבילה את השימוש בו. היא גאה בילדיה הגדולים שמנהלים חיים מחוברים למחצה, ומודאגת מסאסי הצעירה, שחזרה בגדול, ולא מזמן חיפשה בגוגל "איך להיות מפורסמת באינסטגרם". מאושרט של אחרי הניסוי לא מהססת להציב לה גבולות, ומדי פעם היא מקרקעת את סאסי - כלומר לוקחת לה את הטלפון והלפטופ.

 

"מצטער חמוד, מה אמרת?"

 

לקראת סוף הספר של טרקל מבליחים ילדים חכמים, שדורשים מההורים להניח את האייפון ולבחור בהם. הם מתארים ילדות שבה חשו בתחרות עם הטלפון, שאין להם סיכוי לנצח בה. לון בן ה־18 נזכר שהמשפחה יצאה לחופשה בכפר, וכשאביו גילה שאין גישה לרשת המשפחה ארזה וחזרה הביתה. נער בן 18 מספר שפעם אביו היה יושב לידו על הספה, קורא ספר "ולא היתה לו בעיה שיפריעו לו". מאז שהאבא עבר מספר לבלקברי, יש לו פחות סבלנות. "כשהוא משחק או קורא בטלפון קשה להוציא אותו משם. אם אשאל שאלה הוא יגיד 'רק רגע'. ואחרי שיסיים יגיד, 'מצטער, מה אמרת?'".

 

"ילדים זקוקים לתשומת לב של מבוגרים והם מודים שהם חשים הקלה כשההורים מבקשים שיניחו את הטלפון ויישבו לדבר איתם", כותבת טרקל. "הם משתוקקים להנאה שבקבלת תשומת לב מלאה, שהיא נחשקת ונדירה. הם משתוקקים לדברים פשוטים כמו שיחות אמיתיות". חרף התיאור העגום, טרקל אופטימית. "הטכנולוגיות הדיגיטליות רק בתחילת הדרך, וצריך לחשוב איך להשתמש בהן", היא אומרת בהרצאתה. ויש לה הצעות פשוטות ומעשיות: למשל, בלי ניידים בארוחות, בפארק עם הילדים או במכונית. אולי להכריז על יום בשבוע כיום שיחות, כדי לייצר אינטימיות.

 

אפשר כמובן להתנתק גם לא בגרסה הקיצונית של מאושרט, אלא כמו שעשתה משפחת דיין. לפני כמה שנים, כשהתגוררו בארצות הברית, הוזמנו להתארח אצל מכר, "בחווה ביוטה באמצע הכלום", מספרת ד"ר גלית דיין. "הילדים הגיעו מצוידים באייפונים - ואין קליטה. אין טלוויזיה, אינטרנט, כלום. אני זוכרת את הפנים שלהם", היא צוחקת. "אבל ארגנו לנו שם המון אירועי בוקרים, ומשחקים וסוסים, והיינו כל כך עסוקים שהם התגברו על הפחד וגילו דברים אחרים. פעם בשנה אנחנו יוצאים לחופש בלי ניידים ומחשבים, וזה באמת מקרב אותנו. את זה המבוגרים צריכים לנווט. נורא נוח לא לסגור להם טלוויזיות ומחשב, אבל הורות זו עבודה".

 

גם עמיחי־המבורגר מסכים שהורים צריכים לחזור וללכלך ידיים בהורות. "הבית הוא לא הבית של פעם, מבחינת ההגנה והערכים; אנחנו חיים בבית מחורר, וצריך לעצב את מערכות היחסים שבו מחדש. יש לנו ילדים, זו המתנה הכי גדולה בחיים, יותר מהאוטו בחניה או מהאייפד 3, אבל אנחנו עושים המון דברים שסותרים את זה, כאילו אנחנו לא רוצים להיות איתם, ועוטפים את זה ברציונליזציה שזה בשבילם. בינתיים אנחנו לא מספקים את הסחורה כהורים: אנחנו מתרחקים, בורחים מסמכות, ומגדלים ילדים בלי כישורי חיים ובלי רווחה פסיכולוגית. והצרכים האלה לא השתנו".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x