• תפריט
מוסף 05.07.2012

ברגע שנגעתי במברשת הרגשתי שמשהו נכון

רגע אחד של ציור בטיול אחרי הצבא הספיק כדי שגידי רובין יבין שנועד להיות צייר. מאז יושב נכדו של ראובן רובין בלונדון ומציג בגלריות הנחשבות בעולם פורטרטים חסרי פנים של דמויות משפחתיות מלפני השואה, כי "הדור של סבי מחק את כל מה שהיה שם. אני גיליתי מחדש את שורשיי האירופיים"

דנה גילרמן 09:1405.07.12

גידי רובין ניסה להתחמק מהגורל הזה שנים ארוכות, אבל כשל. הוא פשוט נועד להיות צייר. "meant to be", כהגדרתו. כנכדו של ראובן רובין, מגדולי הציירים הישראלים בכל הזמנים, גידי רובין (39) ניסה לברוח מצלו הכבד של הסב. כל כך ניסה עד שאחרי הצבא אפילו לא העלה בדעתו לנסות לצייר. זאת אף שבילדותו היה מוקף בציורים של הסב ושל אמנים אחרים, וכילד הלך עם אמו כרמלה רובין (אוצרת ומנהלת בית ראובן רובין) לתערוכות רבות, חיבב מאוד את התקופה הכחולה של פיקאסו והתרגש מציוריו של רותקו.

 

בכל השנים האלה הוא ידע בעיקר מה הוא לא: "עד שמצאתי את הציור רק עשיתי איקסים על מה אני לא רוצה - וזה היה פחות או יותר הכל", אומר רובין בראיון ל"מוסף כלכליסט". "איש עסקים לא, רופא לא, עורך דין לא. ידעתי שלא טוב לי מאחורי שולחן. את זה ידעתי. הנוירוטיות לא החזיקה שם, זה אף פעם לא עבד".

 

גידי רובין על רקע ציורים של סבו בבית הוריו בהרצליה פיתוח. "אני עובד מהר והרבה. פיקאסו אמר: 'כשהמוזה יורדת אני רוצה שהיא תתפוס אותי עובד'" גידי רובין על רקע ציורים של סבו בבית הוריו בהרצליה פיתוח. "אני עובד מהר והרבה. פיקאסו אמר: 'כשהמוזה יורדת אני רוצה שהיא תתפוס אותי עובד'" צילום: עמית שעל

 

 

גם בצבא לא הצטיין רובין בהתמדה. הוא עזב קורס טיס "אחרי הטיסה הראשונה, שממנה ירדתי ירוק מרוב פחד", פרש מהצנחנים, ואחר כך פרש מקורס קצינים. הפעם הראשונה שבה החזיק מכחול היתה הרחק מפה, בטיול שעשה לדרום אמריקה עם חבר אחרי הצבא. "זה היה בבוליביה, בהשפעת איזה קקטוס", הוא נזכר. "היתה איתנו בחורה שעמדה ללמוד בבצלאל והיא הגיעה עם צבעים ומברשת. ברגע שנגעתי במברשת הרגשתי שמשהו נכון, וציירתי איזה בית. לקח לי הרבה שנים להסביר את הנכון הזה, וזה הנכון שנותן לי את הביטחון להמשיך ולעשות, נכון שלא היה בו ספק".

 

לאחר הטיול ביקר רובין אצל הוריו, שחיו אז בניו יורק, שם היה אביו, דוד רובין, בשליחות בתפקיד הציר הכלכלי של ישראל. "אני לא אשכח את זה", הוא מספר. "אמא שלי ישבה וקראה משהו, והבאתי לה את הקלסר עם הציורים שציירתי. היא הסתכלה על הציורים, ואז חזרה והסתכלה עליי, בהלם. אמא שלי, העיניים שלה לא משקרות. באותו הרגע ראיתי איך היא חושבת על הילד הזה שלא גמר שום דבר בחיים שלו, ואז היא אמרה לי: 'טוב, לך לדוקטור, ליוסל, שיגיד אם יש מה לדבר או אין מה לדבר". כשחזרתי לארץ הלכתי ליוסל ברגנר, והוא אמר: 'לא יעזור לך, אתה צייר', ואת יודעת את מה הוא זיהה, לדעתי? את הספק. ספק זה נורא חשוב, ומי שיש לו ניסיון כמו יוסל, שהיה המורה הראשון שלי, יודע את זה".

 

הם רצו להיות היהודי החדש

 

רובין חי היום עם אשתו ושתי בנותיו בלונדון ונחשב לאחד הציירים הצעירים המצליחים בעולם. כאמן שמתפרנס רק מאמנות, ומתפרנס היטב, רובין הוא צייר עסוק מאוד. הוא אינו מוכן לגלות כמה הוא מרוויח בשנה, אבל חישוב פשוט המבוסס על מספר הציורים שמכר בשנים האחרונות ומחירם הממוצע מוביל למסקנה שמדובר בכמה מאות אלפי דולרים בשנה. עבודותיו נמצאות באוספים בינלאומיים חשובים, דוגמת זה של אניטה זבלדוביץ' מלונדון וג'רי ספיר (הבעלים של מרכז רוקפלר) מניו יורק, ובאוספים מקומיים של משפחת גוטסמן ושוקן. הוא מיוצג על ידי ארבע גלריות בעולם, שאחת מהן - Karsten Greve בפריז - נחשבת לאחת החשובות באירופה ומייצגת אמנים חשובים כמו לואיז בורזואה וז'אן דובופה. בשנה החולפת הציג רובין שתי תערוכות יחיד, בגלריית הוֹספֶלט בניו יורק ובגלריית אלון שגב, המייצגת אותו בארץ. בארט באזל מיאמי הוא הציג בדצמבר האחרון פרויקט מיוחד שהוזמן על ידי חברת השמפניה Ruinart, ובין לבין השתתף בתערוכה קבוצתית ברויאל אקדמי בלונדון ובמוזיאון ישראל, שם הציג ציור ליד ציור של סבו. ביריד הארמורי האחרון הציג תערוכת יחיד בביתן של גלריה רוקבי, שמייצגת אותו בלונדון.

 

בתחילת הדרך הציג פורטרטים עצמיים ריאליסטיים, קשוחים, שתוארו ב"טיימס" הלונדוני כפורטרטים בסגנון לוסיאן פרויד. בשנים האחרונות הוא מזוהה בעיקר עם ציורי דמויות שנעשו בהשראת תמונות מאלבומים משפחתיים מהמאה הקודמת; דמויות בודדות, עם פנים מחוקות, עשויות בצבעים מונוכרומטיים במקום ובזמן לא מוגדרים. בציוריו אלה נדמה שרובין הנכד מייצר מעין תיקון לציורים של סבו, ששאף לצייר את נופי ארץ ישראל ואת דמותו של היהודי החדש במבט ציוני, תוך מחיקת דמותו של היהודי הגלותי.

 

"נערה בלבן". "לכל משפחה שעלתה לארץ מאירופה נשאר איזה צילום של כל אותן דמויות שהיו ואינן, זיכרון שנאחז בתצלום אחד" "נערה בלבן". "לכל משפחה שעלתה לארץ מאירופה נשאר איזה צילום של כל אותן דמויות שהיו ואינן, זיכרון שנאחז בתצלום אחד"

 

"זה לא רק הוא שמחק", אומר רובין, "כל הדור שלו שבא מאירופה עשה את זה. הם מחקו את מה שהיה ורצו להיות היהודי החדש - מושג שתמיד הצחיק אותי. אנחנו רואים מה קרה עם החלום הציוני ועדיין מתמודדים עם התוצאות שלו.

"כשפתחתי את אותם אלבומים ישנים מאירופה ראיתי משפחות שבעצם לא כל כך שונות מהמשפחות שלנו שהגיעו הנה והמשיכו בחיים נורמליים. לכל משפחה שעלתה לארץ נשאר תמיד איזה צילום אחד מתוך כל אותן דמויות שהיו ואינן; זיכרון שבעצם נאחז בתצלום אחד והיה צריך להיות אלבום שלם. אנחנו ענף אחד שניצל, וזה דבר שממשיך להעסיק אותי".

 

אתה בעצם מחזיר לחיים את אותן דמויות שלא היה להן מקום בציורים של סבא?

"לא חשבתי על זה כך, אבל באיזשהו מקום הם לא רצו לחשוב על מי שנספה ומי שנשרף, והם גם לא רצו שיראו בהם אנשים גלותיים. הם התמקדו במה שפה, שהוא לא אירופה. במשך השנים מצאתי את השורשים האירופיים שלי. בהתחלה הרגשתי אמריקאי, כי סבתא שלי אסתר (אשתו של ראובן, שהלכה לעולמה לפני כשנה) באה מאמריקה ואבא שלי בעצם נולד בארצות הברית. בתור ילד הייתי הרבה בניו יורק והרגשתי קשור לאמריקה. לא ידעתי שיש חלק בדנ"א שלי שקשור לאירופה. בבית של אמא, שחלק גדול ממשפחת הוריה נספו בשואה, לא דיברו על זה - אותו סיפור של כולם. כשעברתי ללונדון פתאום הרגשתי שאני מתחבר להיסטוריה ולתרבות, גיליתי את הייקיות. הרגשתי יותר ויותר כמה שאני אירופי, ואני עדיין מגלה את זה. כך שלגבי הצילומים שאני מצייר, זה יותר מקום להיאחז בו ולהתחיל ממנו".

 

כבר לא בורח מסבא

 

את התואר הראשון עשה רובין בניו יורק ואת התואר השני ב"סלייד" בלונדון. לא קשה להבין שהוא הרגיש צורך להתרחק מהארץ כדי למצוא את דרכו כצייר. "לא ידעתי מי אני, ולא עניין אותי שיסתכלו עליי ויגידו לי מה אני לפני שאני יודע", הוא אומר. "סבא שלי מת כשהייתי בן שנה, לא הכרתי אותו בכלל, וכשהתחלתי לצייר רציתי שיקשרו אותי אליו כמה שפחות. בניו יורק לאף אחד לא היה אכפת שאני הנכד של רובין, ובלימודים בתואר השני לכל אחד היה הסיפור שלו: סבא של אשתי היה צייר מפורסם בסין, לחבר נוסף היה דוד צייר קולומביאני חשוב. אני לא מנופף בזה ואני לא מתחבא מזה".

 

בזמן הלימודים בלונדון הכיר את אשתו סיליה, אמנית ממוצא סיני, ומאז נולדו לבני הזוג שתי בנות - מיקה בת הארבע ואלי בת השמונה חודשים. רובין מגיע לבקר בארץ לפחות פעמיים־שלוש בשנה.

 

"תמונת מחזור 1973". "קשה למכור בתקופה כזאת בחצי מיליון או מיליון דולר, אבל קל יותר למכור כשאתה האמן הכי זול בגלריה" "תמונת מחזור 1973". "קשה למכור בתקופה כזאת בחצי מיליון או מיליון דולר, אבל קל יותר למכור כשאתה האמן הכי זול בגלריה"

 

הקשר לסבך עדיין מפריע לך?

"היום לא. אני מציג בגלריות ובמוזיאונים, אני יודע מה ציירתי ב־15 השנים האחרונות, אני יודע שעשיתי משהו".

 

בדיעבד אתה מוצא קשר ליצירה שלו?

"גדלתי מוקף בציורים שלו והכרתי אותו, אבל באופן שלא הבנתי עד שנהייתי צייר. לדוגמה, בבית ראובן הדבר שתמיד הכי סקרן אותי היה הסטודיו שלו והפלטות של הצבע. היום אני מבין את זה כי זאת היתה טביעת האצבע שלו. הטביעה עדיין שם ויכולתי לגעת בה 30 שנה אחרי. יש לי אפילו מזכרות שלקחתי מהסטודיו, כמו קלמר ישן של מברשות. היום אני מבין למה כל כך נמשכתי לזה ואני גם מזהה את הדמיון בין הציורים שלו לשלי, בעיקר בטקטיליות של המשטח. יש ציירים שמציירים בשכבות גדושות של חומר וכאלה שהשכבות כמעט שטוחות לגמרי. סבא שלי תמיד היה באמצע, יש לו טקסטורה ומרקם, אבל בצורה עדינה".

 

לאותן דמויות נטולות פנים, שאיתן הוא כל כך מזוהה, הגיע רובין די במקרה. כשלמד בסקול אוף ויז'ואל ארט הרבה לצייר ציורים פיגורטיביים מהתבוננות, בהשפעת לוסיאן פרויד, והרבה דיוקנאות עצמיים: "מצאתי את עצמי מצייר מול מראה במשך שלושה חודשים". נקודת המפנה ביצירה שלו היתה בעקבות אסון התאומים, שאותו ראה ממרפסת ביתו של חבר בניו יורק. "חזרתי ללונדון ולא יכולתי לצייר אותו הדבר, לא יכולתי יותר להסתכל במראה ולצייר את עצמי, הרגשתי צורך לזוז בציור גם לפני כן אבל לאירוע הזה היה אפקט של גיליוטינה".

 

הרגשת שאתה לא יכול יותר לעסוק בעצמך.

הסבא ראובן רובין. "יש לי מזכרות שלקחתי מהסטודיו שלו, כמו קלמר ישן של מברשות" הסבא ראובן רובין. "יש לי מזכרות שלקחתי מהסטודיו שלו, כמו קלמר ישן של מברשות" צילום: דוד רובינגר

"ההתעסקות הזאת היא טבעית לכל יוצר, אבל פתאום התחלתי לצייר צעצועים ישנים, נטושים כאלה, כמו ענתיקות, כמו כל הבית של אמא שלי. גיליתי שציור של מכונית ישנה הוא יותר פורטרט שלי מאשר הפנים שלי. זה גם היה ציור שונה לגמרי. מציור מאוד ממוקד ומלא פאתוס, שלוקח זמן רב, התחלתי לצייר ציור ב־45 דקות. התחלתי לצייר בובות שעבר עליהן הרבה, ללא תווי פנים, וכך התחילו להימחק הפנים. במקביל חזרתי לצייר אנשים, את אשתי לעתיד, ופתאום אני מגלה שגם בציורים האלה במקום שתי עיניים אני מסתפק בעין וצל של עין, אולי סימן של הפה, וזה בעצם כל מה שצריך, וכך אני מגיע לתצלומים שמצאתי באלבומים מ־1920. מצד אחד אני רוצה להחיות אותם ומאידך אני לא רוצה שיהיו נוסטלגיים בצורה כזו שאתה אומר: 'זו דודה עדה'. הדודה הספציפית לא מעניינת אותי, אלא הרגשות שזה מעורר בנו".

 

אתה מצייר את הדמויות האלה מ־2006. מתי מרגישים שצריך לשנות?

"ציור מורכב מצבע, קו ושטח. הצייר האיטלקי מורנדי הוא דוגמה נהדרת לכך: הוא כל חייו צייר טבע דומם של בקבוקים. פעם הוא צייר את הבקבוק מזווית אחת ופעם מזווית אחרת. מה הקטע בלצייר אותם דברים שוב ושוב? לאחרונה מצאתי את עצמי מצייר שתי ילדות, לא ציירתי שתי ילדות לפני כן. לרוב דמות אחת, ופתאום שתיים. למחרת אני מסתכל על זה ומגלה שהיה בזה משהו אדיר ומחליט לעשות עוד. יש משהו בתגלית. בזמן האחרון אני מצייר מספרי מחזור אמריקאיים. אתה כל הזמן צריך לשמור על עצמך על קצות האצבעות, ברגע שאתה חוזר על משהו בלי שתהיה תחושה של גילוי, מהסיבה הלא נכונה, אתה לא יכול להמשיך. זה מנגן לא טוב.

 

"הספק מלווה אותי כל הזמן. יש לי חברים שלמדתי איתם שגומרים ציור ואומרים: 'יצא לי הציור הכי טוב בשבוע, בחודש, בחיים'. אני מעולם לא הרגשתי ככה, וגם לגבי הציורים הטובים אני מבין את זה רק בדיעבד, ורק אחרי שאשתי, המבקרת היחידה שלי והחשובה ביותר, מאשרת את זה.

 

"אז למדתי לא לסמוך על עצמי, רק לעבוד. אני עובד מהר ועובד הרבה. שישה ימים בשבוע, שני עד שבת, מהבוקר עד שמונה בערב. זה לא קשור להשראה אלא לעשייה. פיקאסו אמר: 'כשהמוזה יורדת אני רוצה שהיא תתפוס אותי עובד'. הציור עצמו נעשה מהר מאוד אבל ה־10% האחרונים, העריכה הסופית, יכולה לקחת ימים, חודשים או לא לבוא אף פעם - ואז ציור לא מסתיים ואתה מוחק אותו ועובד על ציור חדש. אני גם לא עובד על ציור אחד, אלא על כמה ביחד. אני אובססיבי, אני עובד תמיד. כך יוצא שתמיד אני בעצם מוכן. אם רוצים ממני תערוכה עוצרים אותי ושואלים: 'רגע, מה יש לך עכשיו?'".

 

מתי הבנת שהצלחת?

"ברגע שבו יכולתי להתפרנס מהאמנות שלי. ברגע שפתאום הבנתי שאני לא צריך לעבוד בעבודות נוספות. בסקול אוף ויז'ואל ארט שאל אותנו אחד המרצים מה השאיפות שלנו אחרי בית הספר ואני עניתי תשובה שהוא לא אהב, שאם אוכל להתקיים מהעבודה שלי אני סבבה, אם אני יכול לעשות משהו שאני אוהב ולהתפרנס ממנו אז הלך לי אחלה קלף. הגעתי למקום הזה ומבחינתי זה לא מובן מאליו, כמו שהציור אף פעם לא יהיה לי מובן מאליו כי התחלתי בגיל מאוחר. זה מקום מאוד מגניב להיות בו כאמן, ואני מרגיש בו די בנוח גם אם לא אעשה עוד דולר אחד".

 

ומתי היה הרגע הזה?

"מהרגע שנוספה לי עוד גלריה. עם אלון שגב עבדתי מ־2001. ב־2006 נכנסה לתמונה גלריה הוספלט מארצות הברית וזה שינה את העניינים. בהתחלה נלחצתי, חשבתי איך אני אספיק, מדובר בעשרות ציורים בשנה, אבל אז גיליתי שהעבודה המהירה הזאת, האובססיבית, טובה לי. ישר אחרי זה נוספה גלריה רוקבי מלונדון, ופתאום זה התחיל להיות שלוש תערוכות בשנה ואז עוד אחת מתווספת ופתאום אני רואה שכל ארבעה חודשים יש לי תערוכת יחיד, ואני רואה שזה סבבה לי ואני מסתדר עם זה דווקא נהדר".

 

עד 23 אלף דולר לעבודה

 

רובין מייצר עשרות עבודות גדולות וקטנות מדי שנה. יש לו מנהל סטודיו ועוזר, אך בניגוד לחלק גדול מהאמנים העכשוויים שמשתמשים באסיסטנטים כדי לעמוד בלחץ, רובין מצייר לבד. "אני לא אוהב שנוגעים לי במברשת אבל אין לי בעיה עם אסיסטנטים. אם אני רואה עבודה טובה לא מעניין אותי מי עשה אותה", הוא אומר. "גם ציורים של רמברנדט שאנחנו רואים במוזיאונים צוירו על ידי שוליות, ורמברנדט בא ותיקן את הסוף כדי שזה יהיה כמו שצריך. לריכטר יש אסיסטנטים - ויש צייר טוב ממנו?".

 

מחיר עבודותיו נע מ־1,100 דולר לציור קטן על קרטון ועד 23 אלף דולר לעבודה גדולה על בד. הוא טוען שאינו יודע כמה הוא מוכר ("זה יכול להיות 30 או 50. בשנה טובה הכל נמכר"), אבל מחיריו עולים מדי שנה, ובחמש השנים האחרונות הם הכפילו את עצמם, הרבה בזכות הגלריה בפריז.

 

"ברגע שאתה מקבל גלריה בלו צ'יפ (שמחזיקה אמנים ששווי השוק שלהם גבוה), אז אתה בלו צ'יפ. אמנם אני הכי זול שם - אני תמיד צוחק, שכשמישהו קונה את הלואיז בורז'ואה הוא אומר תעטפו לי אותה בקרטון של גידי - זה כאילו שאני בעצמי לא מאמין כל כך שהקרטונים שלי מוצגים ליד עבודות של אמנים כאלה".

 

אבל דווקא העובדה שהוא הכי זול עוזרת לו בתקופות מיתון. את המיתון של 2008 הוא הרגיש היטב בגלריה בלונדון, שמתרכזת באמנים צעירים ושבה הוא נחשב לאחד היקרים. אבל בגלריה כמו זו בפריז, שמחזיקה את חשובי האמנים, "קשה למכור בתקופה כזאת בחצי מיליון או במיליון דולר, אבל קל יותר למכור כשאתה האמן הכי זול בגלריה. בכלל, העובדה שאני פרוס בכמה מוקדים עובדת לטובתי".

 

איך מגיעים לגלריה כל כך חשובה?

"ג'ודית גרב, בעלת הגלריה, ראתה עבודה שלי באחד הירידים וקנתה אותה. אחר כך היא הציעה לי להשתתף בתערוכה קבוצתית וכך זה התחיל".

 

איך זה לעבוד עם גלריה כל כך יוקרתית?

"הם סופר־מקצועיים. זה המקום היחיד שבו לא הייתי צריך לבוא ולומר איך להציב את העבודה שלי. הם גם סידרו לי את הקומישן עם רינאר, חברת שמפניה איכותית שנוסדה ב־1729. בחברה ראו שאני מצייר על קרטונים והציעו שאצייר על קרטונים עם הלוגו שלהם פורטרטים שקשורים לחברה - מדום רינאר, הנזיר הראשון שייצר את השמפניה, ועד היום. בתמורה הם קנו את כל העבודות ואחר כך הציגו את זה בארט בזל, שוויץ, שהם מנותני החסות שלהם. נותני חסות לא יכולים לפרסם את המוצרים שלהם ביריד, הם צריכים להציג אמנות שגם עוברת אישור של ועדה. כך הם משתמשים בזה לפרסם את עצמם ובאותה הזדמנות גם אותי".

 

אין לך תחושה שהפכת לפס ייצור?

"זה שאתה יודע שהציורים נמכרים ואנשים רוצים אותם, שהם עושים טוב מחוץ לסטודיו והם לא חוזרים אליך - זה אחלה פידבק. אם פעם גרתי עם הציורים שלי בבית, היום אין כמעט ציורים בבית שהם שלי. אני לא מתרפק על הציורים שעשיתי. יותר מעניין אותי הציור שאני עושה עכשיו או אעשה מחר".

 

"תמונת מחזור 1973". "קשה למכור בתקופה כזאת בחצי מיליון או מיליון דולר, אבל קל יותר למכור כשאתה האמן הכי זול בגלריה"
בטל שלח
    לכל התגובות
    x