• תפריט
מוסף 28.06.2012

ארץ הנוקיה השוקעת

בשבוע שבו סגרה נוקיה את המפעל האחרון שלה בפינלנד ופיטרה אלפים, שליח מוסף כלכליסט יצא למסע במדינה שספינת הדגל הכלכלית שלה טובעת. בערים מוכות האבטלה, מחוץ למפעל עם העובדים ששונאים את המנכ"ל ועל כמה כוסות בירה עם המפוטרים בפאב, הוא הבין כמה מהר יכולה ענקית טכנולוגיה לקרוס רק בגלל ניהול שגוי, ולגרור איתה למטה מדינה שלמה

אסף גלעד 08:3528.06.12

נוקיה, יום שלישי

התנתקות

 

רכבת לקחה אותי לנוקיה, עיירה שלווה ששוכנת במרכזה של שרשרת ארוכה של אגמים המחוברים ביניהם בסבך נהרות ויובלים. במשך עשרות שנים שטו בהם דוברות שנשאו בולי עץ מיערות הענק שמסביב. הזמינות של העצים הפכה את היישוב הקטן למרכז תעשייתי לייצור נייר, ובמאה ה־19 נותבו המים למפלים קטנים שהפעילו מגרסות עץ גדולות. היום עומדת במקומן תחנת כוח גדולה. מונומנט אחר בהיסטוריה התעשייתית של העיירה עדיין כאן, בדמות מבני לבנים אדומות גבוהים על אי קטן הסמוך לעיר. ביקשתי מנהגי המוניות בתחנת הרכבת לקחת אותי אל הבניינים האלה, והם לא הבינו מה אני מחפש שם. כשהגעתי לאתר עטפה אותי תחושה קשה של נטישה. על בניין אחד תלוי שלט של חברה לייצור חומרי ריצוף. על בניין אחר מתנוססת ארובה גבוהה שמטילה צל אדיר על נהר קוקמאקי הסמוך.

 

המשכתי לחפש סימנים, אבל שום דבר לא נותר. אין שום אות לנוכחותו של תאגיד נוקיה בעיירה נוקיה, גם לא בין המבנים האדומים העתיקים שבהם נוסד ב־1868 כמפעל לייצור נייר. במשך יותר ממאה שנה, במסכת של מיזוגים ורכישות, הוא הפך לחברה שעוסקת בייצור גומי, כבלי חשמל, כימיקלים, מכשירי מדידה לכורים גרעיניים ומשנות השבעים גם ציוד תקשורת, ואז היה לספק המכשירים הסלולריים הגדול בעולם. כעבור עוד 20 שנה התרסק בקול גדול.

 

חזרה במרכז נוקיה־העיירה, שבה כ־32 אלף תושבים, המקומיים שיתפו אותי בכעס על הנטישה. פעילות הנייר של נוקיה־החברה נמכרה לענקית האמריקאית ג'ורג'יה פסיפיק, שעדיין מחזיקה מפעל קטן מתחת לארובת הענק. פעילות הגומי, כולל ייצור המגפיים, נמכרה לחברת נוקיה טיירס, שהעבירה חלק ניכר מהייצור לסנט פטרבורג, לסרביה ולסלובקיה. הנהלת נוקיה־החברה נדדה לאספו, עיר תוססת ליד הלסינקי, וייצור הטלפונים הועבר לסאלו, 200 ק"מ דרומית לנוקיה־העיירה. למעשה, ב־2008 סגרה נוקיה־החברה את שארית הפעילות שלה בנוקיה־העיירה, חרף בקשות פרנסי היישוב, והותירה דור שלם של "פיטקאיקסטיוטון", מובטלים לטווח ארוך, שבמדינת הרווחה הזאת נהנים מדמי אבטלה למשך 500 ימים, בגובה עד 70% ממשכורתם האחרונה, וגם אחר כך זכאים לקצבה ומגיל 60 כבר מקבלים פנסיה.

 

מטה נוקיה מטה נוקיה צילום: בלומברג

 

עכשיו הם מעבירים את רוב זמנם בפאב המקומי Aino and Rino, שותים בירה פינית זולה, קארהו ("דוב"), ומשחקים במכונות מזל, ספורט לאומי בפינלנד. כמו שם העיירה, גם שם הפאב היה למַצֵבָה לתעשייה המקומית. Aino and Rino הוא מותג נעלי הבית המוביל בפינלנד, שהחורף הקשה מכריח את תושביה להיות ספונים בבתיהם עשרה חודשים ולבחור בקפידה נעלי בית. לפני שנתיים גם הוא עזב את נוקיה והעביר את המפעל לעיר וסטה. "בסוף כולם עוזבים אותנו. עם מה נישאר?", אמרה טינטי לינטורה, שמנהלת את הפאב זה 40 שנה. השקנו כוסות ולא ידענו שיומיים אחר כך, ביום חמישי לפני שבועיים, לא רק נוקיה־העיירה תרגיש נטושה, אלא פינלנד כולה, כשנוקיה־החברה תפטר עשרת אלפים עובדים, כמעט חמישית מעובדיה, מהם כ־3,700 בפינלנד, ותסגור את המפעל האחרון במדינה, בסאלו. בניסיון לעצור את קריסתה, נוקיה - מניית העם, מקור הגאווה הלאומי, מהמעסיקים הגדולים במדינה, אבן יסוד בכלכלה המקומית - מתנתקת מפינלנד. והפינים יודעים שהם עוד ישלמו על זה מחיר כבד.

 

סאלו, יום רביעי

לפתח הר געש

 

מרי גרה בבניין שיכון צנוע בעיר התעשייתית סאלו. ביער הסמוך זורמים פלגים גם בקיץ, והנהר היפהפה שחוצה את העיר נמצא במרחק כמה דקות הליכה. הבלוקים עטורים גינות, ערוגות ומזרקות, אבל מרי מרגישה אפורה. כמו רבים אחרים בשיכון, היא קמה בכל בוקר לשגרת פועלים. היא בת 29, והגיעה לסאלו כשהחלה לעבוד בנוקיה לפני שש שנים. מאז היא מקיצה מוקדם בוקר, מתארגנת, עולה על האופניים, רוכבת עשר דקות ומתייצבת בשערי המפעל בשש. כשהיא מסיימת לעבוד, שחוקה ועייפה, היא נוסעת הביתה, מבשלת, צופה בטלוויזיה, גולשת, והולכת לישון מוקדם.

 

מטה ההנהלה בעיר אספו, ביום הפיטורים הגדול לפני שבועיים מטה ההנהלה בעיר אספו, ביום הפיטורים הגדול לפני שבועיים צילום: איי פי

 

היא מזכירה מאוד את רשוש, אחת הדמויות בסדרת ספרי הילדים של טובה ינסון הפינית־שבדית על המומינים, שנוכחים בכל בית בפינלנד. היא קטנה, ביישנית, כמעט לוחשת. פגשתי אותה כשרכבה מנוקיה הביתה, מבטה מושפל כל הדרך. לפני ארבעה חודשים גל פיטורים גדול במפעל המקומי שלח הביתה אלף עובדים, בהם רבים מחבריה. "אנחנו חיים על הקצה", אמרה לי לפני הפיטורים האחרונים. "אני לא יודעת אם אני בת מזל שלא פיטרו אותי או שנתקעתי".

 

מרי מגיעה הביתה כדי לשכוח מהעבודה. גם את החברים מנוקיה היא לא פוגשת בשעות הפנאי; מקסימום מדברת איתם בפייסבוק. קשה לרכוש חברים בפינלנד, הסבירה, "כשאתה מגיע לעיר זרה אתה יכול להסתובב בבדידות מוחלטת חצי שנה עד שאתה מוצא חברים. האנשים כאן מאוד סגורים". העבודה לא קשה, לא מאתגרת, אבל מתישה מאוד, גם באופייה וגם בגלל הארגון. נוקיה היא עבור מרי מילה נרדפת למידור והיררכיה, לתרבות ארגונית שבה קשה להתקדם. לנשיא והמנכ"ל סטיבן אלופ, הלא־פיני הראשון שמנהל את החברה, העובדים המקומים קוראים סטיפן פלופ. מבחינתם, הוא זר לא רק באזרחות אלא גם ברוח שלו, בהיותו לחלוטין לא נגיש. אבל מרי מודה שלנוקיה יש בעיה עמוקה יותר שקשורה לאופי הפיני: "כשעולה הצעה לשיפור או חידוש, 'לא' היא לרוב התשובה שתשמע. חוששים מפני חידושים. איש מכירות אמריקאי ימכור לך מוצר ממוצע בצורה מצוינת. פיני יצטנע גם אם המציא את המצאת העשור. אנחנו תמיד מורידים קצת ממה שאנחנו עושים. אתה יכול לקרוא לזה צניעות, אבל אנחנו בעצם עם חסר ביטחון עצמי, וזה מוביל לחשיבה שפופה שמנסה לתרץ תמיד למה לא לעשות משהו, ולא למה כן". אבל הם גם אוהבים שקט ועומק, הוסיפה, "אתה יכול לראות אנשים יושבים ושותקים יחד דקות ארוכות בלי כל מבוכה. ככה זה, אנחנו אוהבים לשקוע במחשבות לפעמים".

 

היידי, בת גילה של מרי, עובדת במעבדה של נוקיה ומכירה את השגרה האפורה היטב. אבל היא מצאה את הדרך שלה לצאת ממנה: סדנאות לפיתוח אישי, כולל אלה של אנתוני רובינס, מהדמויות הבולטות בתחום, בלונדון. בזכות ההעצמה הזאת, סיפרה לי, החלה לפני שלושה חודשים למכור מוצרי בריאות בשיווק רשתי, ואחרי תום המשמרת היא מתמסרת לנסיעות לתחנה הדואר הסמוכה עם חבילות ללקוחותיה. העיסוק הזה שובר שגרה, ממלא את הזמן, מאפשר צמיחה אישית (רשת השיווק הצמידה לה קואוצ'רית) ומספק השלמת הכנסה נאה של 500 יורו בחודש. "מי אמר שנוקיה תחזיק מעמד בעוד 10 או 15 שנה, צריך להתכונן לכל מקרה", היא אמרה לי לפני שהחלו השמועות. "רבים במפעל שלנו נשארו באותו מקום 20 שנה ואז התחרטו, אני לא מאחלת את זה לעצמי".

 

אכלתי עם מרי ובן זוגה מתי ארוחת ערב, ובסיומה מתי התיישב לגלוש קצת, ופלט זעקה. כותרות כל אתרי החדשות הפיניים דיווחו על "שיחה חשובה שאליה זומנו כל עובדי נוקיה בפינלנד", והוסיפו ספקולציות שונות שכמו התחרו ביניהן בגודל הדרמה ובתרחיש הפסימי ששרטטו. "הנה זה שוב מתחיל...", נאנחה מרי. היא לא נראתה מופתעת. היא נראתה נינוחה. אולי מחר תפוטר, אולי לא. זה רק עניין של זמן, אמרה. בפעם הקודמת כינסו את העובדים באולם הספורט העירוני, 3,500 איש שהתבשרו על פיטוריהם של 800. "זה היה כמו הצגה טרגית". עוד 200 שוחררו מאז. ועכשיו עוד. מרי ניגשת למחשב ובודקת את האימייל. יש שם זימון, באנגלית לקונית, למפגש עם המנהלים בעשר בבוקר.

 

למחרת בעשר התבשרו העובדים על סגירת מפעל הסמארטפונים בסאלו (שבמשך עשרות שנים היה מפעל הרדיו הוותיק של נוקיה), על 850 עובדיו. עוד יותר מ־2,000 עובדים פוטרו במרכזי הפיתוח בעיר הצפונית אולו ובטמפרה. סך הכל 3,700 בני אדם איבדו את עבודתם. אחרי ההודעה הם קיבלו יומיים חופש, גשר לסוף שבוע ארוך של דיכאון, לפני שיחזרו לכמה חודשי עבודה של פרידה.

 

אימו לסקלה, נציג המהנדסים במרכז הפיתוח אימו לסקלה, נציג המהנדסים במרכז הפיתוח צילום: אסף גלעד

 

בתום אותו בוקר הפיטורים עשו כותרות לא רק בפינלנד, אלא בכל העולם. אחרי הפסד של 127 מיליון יורו ברבעון הראשון, ועם צפי להפסדי ענק גם ברבעון הנוכחי, נוקיה חותכת בבשר החי. ענקית הסלולר הצליחה לאבד את הכתר בתוך חמש השנים שעברו מאז השקת האייפון, ועכשיו היא רק מנסה לשרוד. או במילותיו של המנכ"ל באותו יום: "אנחנו מתמקדים בפיתוח המוצרים והשירותים שלנו וממשיכים להשקיע בפיתוח, שתמיד הגדיר את נוקיה", מסר אלופ, האיש שבשנה וחצי האחרונות היה אחראי לפיטורים של כמעט חצי מעובדי החברה ושלח הביתה 40 אלף בני אדם. בגל הפיטורים הקודם בפינלנד, אגב, הוא הבטיח לעובדים לא לסגור את מפעל הייצור בסאלו.

 

המפעל נסגר, אבל מרי והיידי לא פוטרו. מרכז הפיתוח של נוקיה בסאלו ו־1,800 עובדיו ניצלו. בינתיים. החרב תלויה כל הזמן.

 

שערי המפעל, יום חמישי בבוקר

אף אחד לא פוצה פה

 

מחוץ למפעל בסאלו התגודדו עיתונאים מכל כלי התקשורת המקומיים. "זה היום הכי מעניין בעיירה הזאת זה שנים", אמרה לי סייה יארבינן, כבר 28 שנה כתבת של המקומון "סאלון סאנומט". מצבו של העיתון שלה, אמרה, כמצבה של העיר. ומצבה של העיר כמצבה של נוקיה. "עובדים רבים אצלנו פוטרו כי אין מי שיקרא את החדשות. העיר (שבה 55 אלף תושבים) כבר היום במצוקה, אבל הפיטורים בנוקיה הם טרגדיה שתוביל את סאלו למערבולת שלא תוכל להיחלץ ממנה". את הקביעה הפסימית הזאת היא מפרקת לתמונה מורכבת יותר: הפיטורים הם של "עשירים", ו"הם גם יקבלו חבילת פיצויים נאה, ואפשרות ללמוד בחינם, אבל 850 מובטלים נוספים יכולים לגמור את העיר".

 

בתוך המפעל, ההנהלה השלימה את התדרוך לעובדים וסטיבן אלופ נאם להם בסקייפ. מרי, במדים שגדולים עליה, חמקה החוצה בהפסקה שלה, נזהרת לא להיתפס, כי "הרחבה כאן שורצת מאבטחים". עשרה שומרים במדים שחורים מנעו מהעיתונאים להיכנס למתחם נוקיה, אבל לא הבחינו בעובדים שיצאו. ובכל זאת, מרי רעדה. נדמה שהיתה צריכה לשוחח עם מישהו רק כדי לפרוק את המתחים שהצטברו. "אנשים פרצו בבכי", סיפרה, "אפילו אנה מאלם". מאלם, מנהיגת איגוד העובדים של המפעל, נהגה לצאת אל התקשורת בגלי הפיטורים הקודמים ונחשבה לאשת הברזל המקומית. הפעם נשארה בפנים. המלחמה שלה למען זכויות עובדי המפעל נגמרה בסגירתו ובפיטוריה.

 

בארצות הברית או בישראל צעדי פיטורים כאלה היו מציבים את יו"ר הוועד בראש שורפי הצמיגים, המתבצרים, הנקשרים לשערים. בפינלנד לא מכירים בכלל את האופציה הזאת. העובדים הפינים לא יודעים למחות, הסבירה לי מרי, הם צייתנים ומשתפי פעולה, גם אם הם מאוגדים באינספור איגודים, כיאה למדינה אירופית עם תודעה סוציאליסטית מפותחת. ניסיון המחאה היחיד שהיא זוכרת בנוקיה נגמר בקול דממה דקה: בפברואר 2011 החליטה החברה לבטל את אימוץ מערכת ההפעלה הכושלת סימביאן, ובתגובה 3,000 עובדי הפיתוח עזבו את המשרד באמצע יום העבודה רק כדי לחזור אליו יום למחרת כאילו כלום לא קרה. "אנחנו לא באמת יודעים לשבות. אם כבר, אנחנו עושים שביתה איטלקית: מכריזים 'זה לא התחום שלי' ולא עושים הרבה מעבר לכך, או הולכים לרופא, ממציאים כאב ראש ומקבלים פטור".

 

מתי, בן זוגה של מרי, כבר לא מאוכזב מהאיגודים. הוא לא מצפה מהם לכלום. "הם עסק רווחי", אמר לי, "אבל לא בשביל העובדים". האיגודים לוקחים 2% מהמשכורת, נושאים ונותנים על השכר, ובדרך כלל נכשלים, לדבריו. במקרה של פיטורים הם חוברים למדינה לתשלום דמי אבטלה, "אבל אותם תנאים אפשר לקבל מחברת ביטוח תמורת 100 יורו לחודש".

 

מנהיג העובדים היחיד שיצא אל התקשורת באותו בוקר היה אימו לסקלה, שמייצג את המהנדסים במרכז הפיתוח, כ־1,800 עובדים ששרדו את גל הקיצוצים הזה. הוא נראה נבוך. אף מנהל מטעם החברה לא יצא, ולסקלה ניצב לבד בחזית. לא היה לו הרבה מה להגיד. רק שהכל תלוי עכשיו בהצלחת מערכת ההפעלה וווינדוס פון, היחידה במכשירים של נוקיה והסיכוי היחיד שלה לכבוש שוב את המשתמשים.

 

הפאב המקומי, יום חמישי

המסיבה השנתית של החברה

 

בשורה ארוכה זרמו העובדים המפוטרים, ברגל ועל אופניים, ממפעל נוקיה לבתיהם או לפאב המקומי, וואנהה מסטרי, "האדון הזקן". איש לא ידע להסביר לי מיהו האדון הזקן, אבל בכניסה לבר מתנוססת תמונתו של הקנדי אלכסנדר גראהם בל, ממציא הטלפון. פנים הפאב נראה כמו מוזיאון לתעשיית האלקטרוניקה של סאלו, עם דורות על דורות של מוצרים שיוצרו בעיר בידי חברות שחלקן כבר לא קיימות. יש שם, למשל, טלפונים סלולריים ישנים של בנפון, ק"פ קינרי, מובירה, פוהלינטוליסוס, אפילו של חברת הטלוויזיות המפוארת לשעבר סולרה. וכן, גם של נוקיה.

 

"פעם אנשים מכל החטיבות של נוקיה היו באים לשתות פה, היום הרבה פחות", אמרה לי הברמנית היידי. "בגל הפיטורים הקודם מאות מפוטרים הגיעו לפאב בבת אחת. הם לא נראו עצובים. למען האמת, הם שתו לכבוד החירות. רבים מהם החליטו ללמוד וניצלו את המענקים שקיבלו (ראו מסגרת בעמוד הסמוך). בעבר מי שגדל כאן הלך לעבוד בנוקיה אחרי שנה של לימודים להסמכה כטכנאי. היום המפוטרים מנצלים את ההזדמנות ללמוד משהו חדש. אני לא תופסת את מה שקורה לנוקיה כמשהו רע בהכרח. ובכל זאת, יש עובדים צעירים של נוקיה שקיבלו הרבה כסף, לא יודעים מה לעשות איתו ובאים לבר בשעות היום, כל יום. אולי בשביל לחשוב מה יהיה הלאה".

 

 

על הבר, המפוטרים הטריים החליפו חוויות. "כינסו את כולנו ואז אלופ אמר בסקייפ שהוא מצטער מאוד אבל הוא נאלץ להיפרד מאיתנו", סיפרה לי מריה טויבונן (26), שבאה עם שלוש חברות מפוטרות. היא שתתה ארבע כוסות בירה בזו אחר זו, עישנה עשר סיגריות בשרשרת, ואז גם החברות נשברו וביקשו סיגריה; לאחת מהן זאת היתה הסיגריה הראשונה בחייה. צלם עיתונות שכנע אותן לצאת החוצה, לשבת על המדרכה ולהצטלם. "התחושה שהמפעל ייסגר היתה באוויר, אבל איש לא ציפה שזה יקרה כל כך מהר", המשיכה טויבונן על המדרכה, "אף אחד גם לא ציפה שאלופ יפר את הבטחתו בעניין. אם אתה לא יכול לעמוד בהבטחה, עדיף לא להבטיח כלל". היא גדלה בסאלו, וכמו רוב בני דורה, כשסיימה את התיכון פשוט המשיכה לנוקיה (בני נוער רבים עבדו במפעל עוד בחופשות הקיץ בשנות הלימודים). כבר שמונה שנים היא שם, ולא העלתה על דעתה להחליף מקום עבודה. את הג'וב הבא, ברור לה עכשיו, לא תחפש בסאלו, "העיר הזאת גמורה".

 

מריה טויבונן (משמאל) ומפוטרת נוספת מחוץ לפאב המקומי מריה טויבונן (משמאל) ומפוטרת נוספת מחוץ לפאב המקומי צילום: אסף גלעד

 

אחד השיכורים המטיר מטח קללות על אלופ, באנגלית רהוטה. "לא אתפלא אם אראה כאן אנשים תולים את עצמם על חבל", אמר לי אחרי שגמר לקלל. "אני חי בסאלו כבר 37 שנה וזה היום הכי קשה שלה. מה יהיה עם נוקיה? מה יהיה עם בעלי המניות של נוקיה?". הוא לא מדבר על העשירים; נוקיה היא הטבע של פינלנד, מניית העם - 10% ממניותיה מוחזקות בידי הציבור הפיני, רבות מהן נקנו בשנים האחרונות.

 

אחר הצהריים התבשרו עובדי נוקיה שהמסיבה השנתית המסורתית של נוקיה לעובדים בכל פינלנד - שאמורה להתקיים בשבוע שאחרי בכל אתרי החברה - בוטלה. זה הביטול השני בהיסטוריה של המסיבות; הקודם נרשם ב־2009, מפאת המשבר הכלכלי שפקד את פינלנד. עכשיו, אומרים העובדים, הרמות הכוסית בפאב המקומי הן המסיבה האמיתית של נוקיה.

 

בית העירייה, יום חמישי בערב

בלי נוקיה, קופת העיר ריקה

 

ספו יונטי, מנהל הכספים בעיריית סאלו. "עיר על אדי הדלק האחרונים שלה" ספו יונטי, מנהל הכספים בעיריית סאלו. "עיר על אדי הדלק האחרונים שלה" צילום: אסף גלעד

סאלו לא נראית גמורה. קיץ עכשיו, השמש מרגיעה את כולם אחרי החורף הארוך, הברים ובתי הקפה על גדת הנהר הומים, ובימי חמישי בערב כיכר העיר גדושה באמנים, במופעים קטנים ובתושבים מבלים, מסאלו, מטורקו השכנה, אפילו מהלסינקי. בבית העירייה הסמוך פרנסי העיר מסבירים לי שהם עושים הכל כדי להימנע מתמונות של אבטלה ברחובות. בינתיים, התושבים יכולים להרשות לעצמם לבלות, עם דמי אבטלה נאים ומענקים טובים. בעוד שנה־שנתיים תוצאות הפיטורים האלה יורגשו באופן ברור יותר.

 

"זו עיר קטנה עם הרבה מפוטרים, ומספר מקומות העבודה בה ירד משמעותית. כרגע שיעור האבטלה הוא 11%, ועם המפוטרים הטריים בעוד שנה־שנתיים ההערכה היא שהוא יעלה ל־20%", הסביר לי סמנכ"ל הפיתוח של העירייה האנו סאלמינן. "נוקיה היא עדיין המעסיקה הגדולה בעיר, כפי שהמפעל הזה היה מאז מלחמת העולם השנייה. עכשיו יהיה למפוטרים קל יותר למצוא עבודה בערים הסמוכות, ואנחנו צריכים למצוא דרכים להשאיר אותם כאן". בעיר פועלות גם יצרנית נורות הלד לדיל ויצרנית הציוד הרפואי וואליוס, אבל שאר מקומות העבודה שייכים לעולם הישן - תעשיות ברזל, מזחלות שלג וייבוש גרעיני תירס. עד לפני שבועיים נוקיה העסיקה בסאלו 2,650 עובדים. בעירייה עדיין משוכנעים שהחברה תעמוד בהבטחתה לא לפתוח מפעלים אחרים בעולם על חשבון מקומות העבודה בסאלו, אבל בפועל כבר עתה נוקיה בונה מפעל חדש בווייטנאם ומרחיבה את המפעלים בסין.

 

מנהל הכספים בעירייה וממלא מקום ראש העירייה ספו יונטי נשמע פחות אופטימי מסאלמינן. הנתונים שהציג לי מבהירים למה. רק לפני שנתיים שילמה נוקיה לעירייה 60 מיליון יורו מס חברות שנתי. השנה היא לא תשלם סנט - חברה בהפסדים פטורה ממס. בשנה שעברה העירייה עוד נהנתה מהכנסות של 50 מיליון יורו מחברות, בשנה הבאה הצפי הוא להכנסות של 12 מיליון בלבד. הגידול באבטלה פוגע גם בהכנסות מארנונה לתושבים, שבתוך שנה נחתכו ב־10 מיליון יורו. כדי לפצות על חלק מהאובדן, העירייה הגדילה את המסים, מה שהגדיל את מרמור התושבים. במקביל, האוכלוסייה מזדקנת והוצאות העירייה גדלות. קופת סאלו, אם כן, מידלדלת במהירות: ב־2003 היו בה 60 מיליון יורו, היום יש 8 מיליון. "אדי דלק אחרונים", קרא להם יונטי. בשנה הבאה העיר העד־לא־מזמן־משגשגת תזדקק להלוואה מהבנק המרכזי של הרשויות המוניציפליות.

 

בינתיים, יונטי מקצץ במה שאולי בעיניים ישראליות נראה כשומן, אבל באירופה נתפס כלחם והחמאה. בחינוך, בשירותים קהילתיים, בשעות הפעילות של הספריות והמוזיאונים, בתמיכה במגרשי החלקה על הקרח. תאורת הרחוב תכובה לפנות בוקר; הדשא יקוצץ פחות - וכל אלה יחסכו רק 6 מיליון יורו. לכן יונטי מוסיף לכך קיצוץ של 4% בשכר כל 3,500 עובדי העירייה ובתנאים נלווים, אולי אפילו חופשה ללא תשלום של שבועיים. יונטי מלהטט בין פתרונות מכבי שריפות, אבל הוא יודע שמקור הבעיה עמוק וארוך שנים: "התלות בנוקיה פשוט היתה גדולה מדי".

 

אבל גם הוא יודע שייקח הרבה זמן לנתק את הקשר ולהוציא את נוקיה מהדנ"א המקומי. התושבים עדיין גאים בה. רבים בסאלו מסתובבים עם לומיה, התשובה של נוקיה לאייפון ומכשיר פופולרי הרבה פחות מאלה של אפל ואפילו של סמסונג. כששאלתי את סמנכ"לית השיווק של העירייה טייה יארבלה מה פתאום לומיה, היא השיבה: "בשכונה שבה מייצרים את הלומיה, צריך להיראות וללכת עם הלומיה". יארבלה כבר זכתה לחזות בנפילת חברת טלפוניה אחת: היא עבדה כמנהלת שיווק בבנפון, תאגיד בינלאומי שזכה להצלחה אדירה בזכות מכשירים סלולריים בטכנולוגיית NTT. "פעם הם היו שווים לנוקיה בגודל", היא אומרת. אבל אז נוקיה התחילה לייצר מכשירים בטכנולוגיית GSM, ובנפון קרסה. היום סמסונג ואפל עושות את זה לנוקיה עצמה.

 

הלסינקי, יום שישי בבוקר

מניה קורסת וגאווה פגועה

 

לא רק נוקיה וסאלו. כל פינלנד היא נוקיה. ספינת הדגל של המדינה הצפונית הקטנה (קצת יותר מ־5 מיליון תושבים) נוכחת היטב בכל מקום. בהלסינקי הבירה, למשל, ברים נותנים הנחות רק למחזיקי לומיה, חנויות מוכרות כרטיסי סים שמתאימים רק לנוקיה, ובנקודות השירות של מפעילת הסלולר הגדולה במדינה, סונרה, מקדמים את מכשירי החברה ללא הפסקה. ואז שאלתי את נציג השירות איזה מכשיר יש לו. הוא שלף שניים: אייפון, ו־HTC עם אנדרואיד. "הכל מלבד נוקיה", הוא אמר ברצינות, ופרץ בצחוק.

 

אם זה מה שקורה בפינלנד, מה הפלא שמחוץ לה נוקיה ממש מתרסקת. ברבעון הראשון המכירות של מכשיריה צנחו ב־24%, וסמסונג, לראשונה בהיסטוריה, היתה לספקית הטלפונים הסלולריים המובילה בעולם, עם נתח שוק של 23% לעומת כ־21% בלבד לנוקיה (אחריהן אפל עם 8.8% ו־ZTE הסינית עם כ־5%). הרבעון הנוכחי, מעריכים בנוקיה ובשוק, יהיה הרבעון השלילי החמישי ברציפות, וסוכנות דירוג האשראי פיץ' כבר הורידה את הדירוג של החברה. מאז השקת האייפון ב־2007 איבדה נוקיה 91% משווי השוק שלה, קרסה מ־110 מיליארד ל־9 מיליארד בלבד. המניה, שנסחרת בהלסינקי, איבדה 58% ב־12 החודשים האחרונים. נוקיה כבר אינה החברה הגדולה ביותר בבורסה הפינית; חברת האנרגיה Fortum עקפה אותה, ולפני שבועיים, בעקבות הפיטורים, עשתה זאת גם חברת הביטוח Sampo. למחרת הפיטורים חוותה המניה את הצניחה הגדולה בתולדותיה, 18% ביום. בלומברג טענה באותו יום כי המניה נסחרת ב־38% מתחת לערך הנכסים הריאליים שלה, מה שמיד הפיץ באוויר ריח של דם ופתח מירוץ של שמועות על השתלטויות אפשריות. הרי כל חברה שתשתלט על נוקיה בעצם תשים את ידה על עשרת אלפים פטנטים, ודיווחים שונים כבר מדברים על התעניינות של מיקרוסופט. בטמפרה אפילו ידעו לספר לי על נציגים של סמסונג ו־HTC שמסתובבים בעיר.

 

המפעל ההיסטורי של החברה בעיירה נוקיה המפעל ההיסטורי של החברה בעיירה נוקיה צילום: אסף גלעד

 

מה יקרה אם נוקיה תמשיך לקרוס? השנים האחרונות מאפשרות לפינלנד להתרגל לעניין בהדרגה. הכלכלן יירקו אלי־יירקי ממכון המחקר הלאומי הפיני ETLA הסביר לי כי לפני כעשר שנים חלקה של נוקיה בתל"ג של פינלנד היה 4%, וכיום הוא 0.8%. חלקה ביצוא בשנת 2000 היה 21%, והמסים ששילמה הסתכמו ב־1.1 מיליארד יורו; ב־2010 היצוא שלה היה רק 13% והמסים 100 מיליון יורו בלבד. מספר עובדיה בפינלנד ירד בשבע השנים האחרונות, בגלל פיטורים ומיקור חוץ, מכ־24 אלף ל־14 אלף, לאחר הגל האחרון.

 

מעבר לאובדן ההכנסות ומקומות העבודה, לקריסה של נוקיה יש משמעויות רגשיות לא פשוטות עבור הפינים. אחרי הכל, החברה הזאת היתה גלגל הצלה משמעותי במשבר שפקד את המדינה בתחילת שנות התשעים. "המערכת הבנקאית כמעט התמוטטה באותה תקופה", נזכר סמי אינקינן, לשעבר בכיר בנוקיה וכיום מנכ"ל חברת הייעוץ Darteco. "כמו בארצות הברית ב־2008, גם פינלנד גילתה שהבנקים חילקו משכנתאות לכל דורש ללא בטוחות מספיקות, האינפלציה היתה גבוהה מאוד, אבל המאזן המסחרי נשאר חיובי רק בזכות הפעילות של נוקיה, ובזכותה לא היתה אבטלה והמסים המשיכו לזרום. פינלנד זכתה להתאוששות כלכלית מהירה".

 

היום זאת לא נוקיה שמובילה את הכלכלה הפינית קדימה. התעשייה הכימית מאפילה על הטלפוניה ואחראית ל־20% מכלל היצוא (לעומת 10% לפני עשור), וספינת הדגל של התחום היא תאגיד Kermia, המתמחה בטיהור מים מזוהמים למי שתייה. תעשיית הספנות הפינית נהנית מפריחה בזכות העניין הגובר בספינות שיוט בים הארקטי, והיא מייצרת שוברות קרח וספינות תענוגות. במילים אחרות, גם הגאווה הפינית בנוקיה חיה על אדי הדלק האחרונים.

 

סאלו, יום שישי בצהריים

גלי הדף במפעלי הלוואי

 

ביום שאחרי, טימו אלומה צופה מחלון משרדו על מפעל נוקיה בסאלו, שנגזר גורלו. כמו הרבה פינים אחרים, הוא נראה צעיר מכפי גילו. אבל הוא בן 38, דור שלישי לפועלי הייצור בעיר, ועבד בנוקיה מאז שנות התיכון שלו. "נוקיה של לפני 19 שנה נראתה כמו המקום להישאר בו", אמר, "היתה שם אווירה שקורה שם משהו גדול". מפס הייצור שלחה אותו החברה ללמוד טכנאות, והוא היה לאחד ממומחי הייצור שלה ומי שבנה את פסי הייצור בכל המפעלים שלה בעולם. אבל בינואר הוא עזב, קיבל מענק של 20 אלף יורו והקים חברת ייעוץ לתפעול מפעלים ששמה Lean5.

 

הוא כבר נמצא בדרך החדשה, זאת שרק עוזבי נוקיה מעטים הגיעו אליה, ולא בטוח שרבים יגיעו אליה גם בהמשך. אבל למחרת פיטורי הענק עוד משהו נסדק לו בלב כשהוא מסתכל על הקומפלקס שייסגר בספטמבר. "המפעל בסאלו היה הטוב ביותר של נוקיה. קראנו לו 'מלכת המפעלים'. כל שאר המפעלים של נוקיה בעולם רק השוו את עצמם אליו".

 

הוא שם את האצבע על עוד עניין חשוב, עם השלכות על כלכלת פינלנד כולה: התעשיות הנלוות. "נוקיה לא רק גייסה את האנשים הטובים ביותר במדינה, וכל שאר החברות הסתפקו ב'טובים פחות', היא גם קיבצה סביבה את ספקיות האלקטרוניקה החשובות והביאה אותן לעיר", הסביר אלומה.

 

וכשנוקיה החלה לשקוע, תעשיית הלוואי העניפה הזאת נאלצה למצוא את הדרכים שלה לשרוד; ספקיות רבות מצאו את הדרכים האלו בהתרחבות לסין, ובפועל בהעברת כל הייצור לשם. "כל שלוש יצרניות המעגלים המודפסים בסאלו, ובראשן Ascocomp, עברו לסין וסגרו את המרכז בסאלו". ספקיות אחרות שנשארו בסביבה נאלצות לצמצם את הפעילות. "אנחנו לא רווחיים יותר בעקבות מה שקורה בנוקיה, ונאלצנו להיפרד מעובדים", הסביר לי יוהה האנינן מ־Saloteam, שמתמחה בחיתוך מתכות. "כדי להתמודד עם המשבר אנחנו מנסים לפתח מוצרים חדשים".

 

כשסופרים את מפוטרי נוקיה ואת שיעורי הצניחה במניה שלה, קשה לאמוד את השפעה הזאת, על כל התעשיות הנלוות, על קופות הרשויות המקומיות, על כוח הצריכה של האזרחים. אותה חברה שהצילה את פינלנד בשנות התשעים יכולה לרסק אותה בתוך כמה שנים, ואף אחד, גם בפינלנד, לא יכול להעריך היום כמה עמוקה וקשה תהיה ההשפעה של קריסת נוקיה על המדינה.

 

עמק המומינים, שבת בבוקר

קפיצה שמחה אל העתיד

 

למשחק האחרון שקארי לאורילה פיתח קוראים "הבוס הנעלם". הוא מתנהל בסמארטפונים, אבל מפעיל אנשים במציאות, ושולח עובדים בימי כיף של החברה לעקוב אחר רמזים בטלפון ולמצוא את הבוס שנעלם. לאורילה מבין משהו בבוסים נעלמים, כמו כל בוגרי נוקיה. הוא עזב את החברה כדי להקים את TAZ, שמפתחת משחקי ניווט סלולריים. סוג של חפש את המטמון למאה ה־21. גאווה מיוחדת מעורר בו הזיכיון שקיבל למשחק עם דמויות "עמק המומינים". "המטרה היא לארגן מסיבה למומינים ולכל היצורים ביער, והמשחק מכוון את הילדים לאורח חיים טוב. אין כאן מלחמות וקרבות, רק כיף ואלמנטים חיוביים", הוא אומר בסיפוק.

 

לאורילה ניהל בעבר את תחום המשחקים בנוקיה, וגם הוא יצא מהחברה בתחושה קשה של החמצה. "היא היתה יכולה להיות הרבה יותר חזקה בתחום, היו לנו כל האמצעים להיהפך לענקית משחקים, לא רק סלולריים, ואולי אפילו להשיק את הנינטנדו Wii לפני הנינטנדו Wii". כן, בתיק העבודות שלו בנוקיה יש משחק שמדמה גלישת סנובורד בעזרת רצועות עם חיישנים שהשחקן לובש, שפותח שלוש שנים לפני הווי. "אבל אסטרטגיית המשחקים של נוקיה באותה תקופה היתה שמרנית מדי והיא החליטה לוותר על המשחק".

 

גם עם הרוח השמרנית של נוקיה, כגוף כל כך מרכזי בעולם הטכנולוגיה בכלל ובפינלנד בפרט היא בעצם שימשה מטרייה שהצמיחה תחתיה הרבה מאוד פיתוחים חדשניים, גם בתחום המשחקים. החברה הבולטת ביותר שצמחה בארץ נוקיה היא רוביו, שפיתחה את אנגרי בירדס ועשויה להיות ההנפקה הבאה של פינלנד, עם שווי אפשרי של מיליארד דולר. טירוף הציפורים והחזירים שאוחז בכל העולם בשנים האחרונות מגיע במולדת שלהן לממדים בלתי נתפסים, עם מרצ'נדייז נרחב בכל חנות וקיוסק. לפני כמה חודשים רוביו אפילו חנכה בטמפרה מרכז מו"פ חדש - ולצדו פארק שעשועים שכולו ציפורים מכווצות גבות.

 

"נוקיה השקיעה הרבה מאוד כסף במחקר משחקי טלפון", הסביר לי יוּסי קאסינן, "מרביתם בכלל לא יצאו אבל האנשים שפיתחו אותם המציאו משהו חדש". קאסינן הוא חלק מהגל החדש הזה. הוא היה חלק מיחידת המשחקים של נוקיה, וב־2007 קיבל ממנה את הזיכיון לפתח אפליקציית ניווט ומעקב לריצה או רכיבה על אופניים וברא את Sports Tracker המצליחה.

 

זאת כנראה התקווה הגדולה של פינלנד. המשבר בנוקיה כבר משך למדינה ענקיות טכנולוגיה - גוגל התיישבה בעיר האמינה, בעידודם של מענקים ממשלתיים שהופכים את מפעלי הנייר הישנים, כמה סמלי, למרכזי מחשוב; ואינטל ניצלה את משבר נוקיה כדי לגייס כ־120 מהנדסים מחטיבת המיגו למרכז הפיתוח שלה בטמפרה. אבל התחום הלוהט ביותר הוא המשחקים. אחרי שנים של שמרנות בצל ענקית הטכנולוגיה האפורה, נראה שהפינים בוערים להמציא ולחדש. כבר היום תעשיית המשחקים הפינית כוללת 100 חברות ויותר מאלף עובדים, וההערכות הן שעד סוף העשור תגדל ב־400%, ל־6,500 עובדים. התלות בנוקיה היתה גדולה מדי, לא רק של העיר סאלו אלא של פינלנד כולה. המדינה מבינה את זה עכשיו, והכלכלה מנסה להיאחז בהזדמנות לדהור קדימה על כנפי הציפורים הכועסות.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x