בחזרה לשמיים

לפני חמש שנים החל הביות של השמים הכחולים. זה קרה כמעט בטעות, במסעדה הלונדונית היוקרתית אוֹקסוֹ טאוור, שמשקיפה על התמזה מהקומה העליונה של מגדל אוקסו בעיר. המסעדה עברה באותם ימים שיפוץ, ושכרה את מעצב התאורה הבריטי מארק הנסמן כדי שיעזור ליצור אווירה חדשנית ומעוררת תיאבון. הנסמן החליט לחרוג מהנוהג המקובל במסעדות, של תאורה עמומה בצבעי זהוב חמים, והתקין בתקרתה נורות ותריסים מיוחדים שהציפו אותה באור כחול בהיר. הוא קיווה שהתאורה תחמיא למראה הסועדים, לא יותר. אבל קרה יותר מזה. מדי לילה, בסביבות 22:00, שעה שבה מסעדות לונדון מתרוקנות, הסועדים באוקסו התעוררו, והחלו להזמין עוד מנות ומשקאות. המנהלים גם סיפרו להנסמן שככל שהאור התחזק, הפעילות במקום שקקה יותר.

הנסמן, שלא ידע להסביר את התופעה, פנה לכמה חוקרים באקדמיה, שהפנו אותו בשנה שעברה לפרופ' ראסל פוסטר (53), ראש בית הספר לרפואת עיניים באוניברסיטת אוקספורד ומומחה לקשר בין האור שנקלט בעיניים לבין השעון הביולוגי הפנימי ומחזור הערות והשינה. "גילינו שם הדגמה אנושית מרתקת למשהו שעד אז ראינו בעיקר אצל בעלי חיים במעבדה", אומר פוסטר בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט", "האופן שבו אור שדומה לזה שמגיע מהשמים הכחולים מותח את המוח כמו קפיץ וגורם לו להעיר את תאי הגוף. מנגנוני הערות והשינה שלנו מנוהלים במידה רבה על ידי צבע האור שנקלט לנו בעיניים. אלה חיישנים שאינם קשורים לעצבי הראייה הרגילים, והם עובדים גם אצל עיוורים. גוני האור שמגיעים לעיניים שלנו מפעילים מספר עצום של רפלקסים פנימיים. זה מה שמנהל את מחזור היממה, גם בגוף שלנו וגם במוחנו, וזה משהו שאפשר לעשות בו מניפולציות, וכך להשפיע בדרכים רבות על התפקוד האנושי. מסעדת אוקסו היא רק דוגמה אחת".

העין הכחולה

הקשר בין אור השמש לערנות ועייפות מוכר כבר מאות שנים. חקירתו החלה במאה ה־16, כשהמדען הצרפתי ז'אן ז'אק דורטוס דה מריאן גילה שפרחים נפתחים בבוקר ונסגרים בערב, ונמשכה במאות ניסויים ומחקרים שהראו שבכל יצור חי מוטבע מחזור ערות ושינה טבעי שנמשך בערך יממה, ומכונה "המקצב הצירקדי" (מהמילה הלטינית circa, "סיבוב" או "מחזור"). למה "בערך" יממה ולא בדיוק? לא ידוע, אבל כמעט בכל פעם שחוקרים בודדו צמחים ובעלי חיים מאור השמש או עקבו אחרי בני אדם שהיו מנותקים זמן רב מהשמש, הם גילו שכל אחד מהם פיתח מחזור של "יממה" באורך קצת אחר - לפעמים קצרה בעד שעתיים מיממה רגילה, לפעמים קצת ארוכה ממנה. מי שהמחזור הפנימי שלהם היה בן 22 שעות החלו להתעורר ולהירדם שעתיים מוקדם יותר מדי יום. מי שיממתם היתה ארוכה מ־24 שעות התעוררו מדי יום שעה אחת מאוחר יותר מאתמול. אבל כשחזרו להיחשף לאור השמש, אז אחרי ג'ט לג קצר השעון הביולוגי של כולם שב לפעול במחזור של 24 שעות. השמש, התברר, מסנכרנת את השעונים הפנימיים של כל היצורים החיים.

בניית קו קרוסרייל ברכבת התחתית בלונדון. הרציפים יוארו באור שמים מלאכותי וממריץ צילום: רויטרס

פוסטר התפרסם בקהילה המדעית לפני שני עשורים, כשגילה את האיבר הגופני שאחראי לכך: הוא מצא ברשתית העין של עכברים קבוצות עצבים רגישות לאור שלא דמו לקולטנים שמשמשים ליצירת תמונה במוח, לא מחוברים לאזורי המוח שאחראים ליצירת תמונה, וממשיכים לפעול ולהעביר מידע גם אצל עכברים עיוורים מלידה. התאים האלה, שקיבלו את השם "תאי גנגליון קולטי אור", נמצאו אחר כך בעוד יונקים, ולפי פוסטר, הם אלה שמדווחים לשעון הביולוגי "מה השעה" על בסיס האור הטבעי: גלי אור באורכים מסוימים, כאלה שהמוח מזהה כאור טבעי שמגיע מהשמים, נקלטים במוח ומפעילים מערכת של הפרשות הורמונים מעוררים או מעכבים מלטונין מרדים, מחזקים את החשיבה הקוגניטיבית או מחלישים אותה כחלק מתהליך כיבוי לקראת השינה, וכך הלאה. "בהתחלה לא האמינו לנו שהקולטנים האלה בכלל קיימים", אומר פוסטר. "רק כשהראינו להם איך עכבר שעיוורנו במניפולציה גנטית שומר על המקצב הצירקדי שלו כשהוא נחשף לאור השמש התחיל המחקר הרציני בכיוון הזה".

הלילה הוא לא חבר

כשפוסטר מדבר על "מחקר רציני" הוא מתכוון לזרם המחקרי שהוא לוקח בו חלק: ניסיון לתקן כמה מתחלואי אורח החיים המודרני המזיק בעזרת תאורה מלאכותית שמדמה את אור השמש. החיים כיום, הוא מסביר, כאילו מתוכננים לפגוע בשעון הביולוגי: אנשים עובדים בלילות ומבלים בלילות, אוכלים אחרי חצות, ובכל שעות היום מקיפים עצמם בתאורה מלאכותית. לפי ד"ר ג'יי נייטז, ראש המעבדה לחקר ראיית הצבעים באוניברסיטת וושינגטון בארצות הברית, אפילו העובדה שמנוחת הצהריים נעלמה כמעט לגמרי מהעולם המתועש היא פשע נגד הגנים שלנו. "מנוחת הצהריים היתה חלק מהשגרה היומית כנראה מאז ראשית החיים בכדור הארץ", אומר נייטז ל"מוסף כלכליסט". "זה החל באורגניזמים חד־תאיים שהשמש היתה מקור האנרגיה העיקרי שלהם, אבל שגם נאלצו להסתתר ממנה כששלחה הרבה קרינה אולטרה־סגולה קטלנית. התכונה הראשונה שאפשר לתאר כראיית הצבעים החלה כשצורות חיים פרימיטיביות שניזונו מאנרגיית השמש צפו אל פני האוקיינוס כשגלי האור היו ארוכים, טווח שמזוהה עם הצבע הכחול שנפוץ בשחר ולפנות ערב, וצללו למעמקי האוקיינוס כשהגלים היו קצרים, טווח שמזוהה עם הצבע הצהוב שנפוץ בצהריים, כשהשמש קופחת. בבוקר ובערב צפים וניזונים, בצהריים נחים ומעכלים. אותה קרינה שלחה את ההומו ספיינס להסתתר משמש הצהריים", הוא אומר.

וכאמור, אובדן שנת הצהריים היא הקטנה שבצרות. "וכך גם האור המלאכותי שמציף לנו את העיניים כל היום", אומר פוסטר. "הבעיה הרצינית היא שעות השינה המתמעטות וחיי הלילה, שמשבשים את המקצב הצירקדי ומעמיסים על הגוף והנפש. אינספור מחקרים מראים שאנשים שעובדים במשמרות לילה לאורך שנים מעורבים יותר בתאונות דרכים, סובלים מהאטה של עד 40% בתהליך חילוף החומרים ובהמשך ממחלות לב וסוכרת, מפתחים הפרעות שינה שמחמירות לדיכאון, ומחקרים שאומצו על ידי ארגון הבריאות העולמי גם קבעו ששנים של חיים בלילה ושינה ביום מעלים את הסיכון ללקות בסרטן. אמנם לאנשים שונים יש מחזורים שונים של ערות ושינה, אבל אצל כולנו המחזור מבוסס על אותו מנגנון ביולוגי שקיים כבר 4 מיליארד שנה, ושנעזר באור השמש כדי להתנהל נכון. הניסיונות שלנו לשבש את המקצב הצירקדי הם יהירים וחסרי סיכוי".

העולם דרך משקפיים כחולים

"אבל מה שאנחנו כן יכולים לעשות", פוסטר מוסיף, "זה להיעזר במה שהבנו על גלי האור כדי לשפר את חיינו המודרניים ומלאי ההפרעות. אור מלאכותי שמחקה את אור השמש יכול לעזור בהתמודדות עם השיבושים במקצב הצירקדי".

ליצור אור יום בחלל. מנורות שייצרו אור יום טבעי מפותחות כיום על ידי ד"ר ג'ורג' בריינרד עבור תחנת החלל הבינלאומית, במטרה לאפשר לאסטרונאוטים לשמור על מחזור ערות ושינה של 24 שעות צילום: אי פי אי

מאז הגילויים של פוסטר בראשית שנות התשעים נערכו בעולם יותר מעשרה מחקרים, רובם באוניברסיטאות הרווארד ותומס ג'פרסון בארצות הברית, שבדקו אילו גלי אור משפיעים על הפרשות ההורמונים השונות במוח ואילו גלי אור יכולים לשחזר את ההשפעה של אור השמש. במסגרת הניסויים 72 בני אדם נחשפו ליותר מ־700 קרינות אור שאורך גליהן נמדד בננומטרים, ובמקביל לחשיפה לגלי האור נערכו להם בדיקות גופניות וקוגניטיביות שתיעדו את ההשפעה.

על בסיס הניסויים הללו גובשו המסקנות לגבי השפעת גוני אור שונים על מצב הרוח, הערנות והבריאות.

פוסטר מזכיר ניסוי קטן ומרתק שבו המסקנות יושמו. בניסוי, שפורסם ביוני 2011 בכתב העת הרפואי "Journal of the American Medical Directors Association" ושמזכיר את מקרה המנורות הכחולות במסעדת אוקסו, חוקרים חשפו 28 קשישים לאור כחול שאורך הגל שלו דומה לזה של צבע השמים. הקשישים נחשפו לאור מדי יום למשך חצי שעה בדיוק, והחוקרים הקפידו שעוצמת האור תהיה 400 לוקס - עוצמת האור הטבעית בשעות הזריחה והשקיעה ביום בהיר. בתוך ארבעה שבועות הקשישים הראו שיפור דרמטי במצב הרוח, דפוסי השינה ומבחני תפיסה.

חברת בואינג יישמה את טכנולוגיית האור הכחול כשהתקינה במטוסים היוקרתיים מסדרת בואינג 787 דרימליינר מערכת נורות LED שמחקה במדויק את גליו וצבעיו של האור לאורך שעות היממה, מהזריחה עד השקיעה. אחת ממטרות מערכת התאורה היא לעזור לנוסעים להירדם ולהתעורר היטב בטיסות ארוכות. יישום מרשים יותר מתוכנן בקרוב בתחנת החלל הבינלאומית: ב־2010 נאס"א פנתה לד"ר ג'ורג' בריינרד, חוקר מוח מאוניברסיטת תומס ג'פרסון ואחד החוקרים המובילים בהשפעת התאורה על השעון הביולוגי, וביקשה ממנו לתכנן תאורה מיוחדת לתחנת החלל. אסטרונאוטים ששוהים בתחנה רואים את השמש זורחת ושוקעת מדי שעה וחצי, ו־16 ה"יממות" הקצרצרות שעוברות עליהם מדי 24 שעות משבשות בקביעות את השעון הביולוגי שלהם ומקשות על עמידה בלוח המשימות, שמתוכנן לפי יממות בנות 24 שעות המסונכרנות עם שעון גריניץ' באנגליה. בימים אלה בריינרד מפתח עבור התחנה מערכת נורות שתיצור בה תאורה טבעית של יממה שלמה, באורכי גלים שייקלטו על ידי תאי הגנגליון והמוח כתאורה טבעית.

פוסטר. "על הגילוי החדש לשרת את השעון הביולוגי, לא להתגבר עליו"

וגם פוסטר עצמו הוזמן לתכנן פרויקט תאורה שנועד לשפר את חייהם של אנשים. הוא עתיד לשתף פעולה עם הנסמן בתכנון התאורה בקו הרכבת התחתית החדש שנחפר בימים אלה בלונדון, Crossrail. השניים מתכננים להמטיר "מקלחת אור כחול" ברציפי הרכבת, שתסייע להמריץ את המקצב הצירקדי של הנוסעים בשעות הבוקר המוקדמות, ולעורר אותם בעודם עוברים בין אפלוליות הבוקר המוקדם לתאורה המלאכותית במשרד.

הלאה שעת האפס

את ההמחשה הנחרצת ביותר לכוחו של האור הכחול חווים רבבות ישראלים מדי לילה: זה קורה כשכמעט נרדמים, אבל במקום להיכנס למיטה נכנסים לאינטרנט, ובתוך רגע העייפות נעלמת. ובאופן מעניין, זה קורה בעיקר במסכים שטוחים, מסכי LED.

הסיבה לכך, כפי שגילה הפסיכיאטר ד"ר כריסטיאן קויכן מאוניברסיטת בזל, היא שהאור הכחול שהמסכים השטוחים מפיצים הוא באורכי גלים הדומים לזה של אור השמים הכחול. בסדרת ניסויים, שאת תוצאותיהם פרסם לפני חודשיים, קויכן הושיב 13 צעירים מול מסכי מחשב שהתצוגה בהם היתה בגוני כחול, באותם אורכי גלים. כל נסיין התבונן גם במסכי LED שטוחים וגם במסכים פלורוסנטיים מהדור הקודם, אותן קוביות כבדות שקדמו למסכים השטוחים. בשני המקרים הוא עקב אחרי תנועות העיניים והעפעפיים של הנסיינים, ערך להם מבחני ריכוז ומדד את הכמויות של הורמון השינה מלטונין בגופם. התוצאות החד־משמעיות הראו שמי שישבו מול המסכים השטוחים היו ערניים יותר, דרוכים יותר, וגופם ייצר פחות מלטונין. ההסבר שנתן לכך במאמר היה שנורות הפלורוסנט עצמן מקנות לאור גוון לבן־צהוב, בעוד שנורות ה־LED, אלה שכיום מותקנות ברוב מסכי המחשב, הטלוויזיות והסמארטפונים במערב, מחזקות את האלמנט הכחול באור.

"בכל יום אנחנו לומדים דבר חדש על איך צריך ליישם את הידע הזה", אומר על כך פוסטר, "והגילוי הזה יכול להיות חשוב למערכת החינוך".

כלומר לדעתך צריך להתקין בבתי ספר תאורת LED, כמו במסכים שטוחים או במטוסי בואינג?

"גם. אבל השינוי המהותי יותר צריך להיות בהבנה שלנו את המתבגרים, והשינויים בשעות הערות והשינה שלהם. זה נובע מההבנות שלנו על התפתחות המחזור הסירקדי אצל מתבגרים. משום מה נדמה לנו שצעירים בני 13 שנרדמים בשיעור הם עצלנים. למעשה אי אפשר לשנות את זה. גם בלי המסכים והאינטרנט בלילה, צעירים בגיל ההתבגרות עוברים שינויים בשעון הצירקדי שלהם. יש להם נטייה טבעית ללכת לישון מאוחר יותר ולקום מאוחר יותר, והנטייה הזאת נמשכת עד גיל 21".

ה־LCD שבשמים. לעתים קרובות גלישה באינטרנט מעוררת. הסיבה, לפי השערה חדשה, היא שגלי האור שמסכים שטוחים מפיצים נקלטים במוח כקרינת אור טבעית שאופיינית לשעות הבוקר צילום: שאטרסטוק

פוסטר מצטט מחקרים שמוכרים למערכות חינוך בעולם מאז אמצע שנות התשעים, אז התגלה לראשונה שבגיל ההתבגרות המלטונין מופרש בשעות מאוחרות יותר, מה שמעכב את העייפות. ב־2008 הוא עצמו השתתף במחקר שגילה שתלמידים שעוברים מבחני זיכרון מקבלים בממוצע 9 נקודות יותר כאשר המבחן נערך בשעה שתיים בצהריים, לעומת מבחן שנערך בתשע בבוקר. אחד הניסויים המוכרים בעולם בתחום נערך בישראל ב־2007: חוקרת השינה פרופ' אורנה צ'ישינסקי ממכללת עמק יזרעאל והפסיכולוג ד"ר דובי לופי ערכו ניסוי בבית הספר העמק המערבי בקיבוץ יפעת: במשך שבוע שלם שתי כיתות ח' מקבילות התחילו את הלימודים בשעות שונות: אחת בשעת אפס, שבע וחצי בבוקר, ואחת בשמונה וחצי בבוקר.

כעבור שבוע נערכו בשתי הכיתות מבחני זיכרון, קשב וריכוז, והכיתה שהתחילה ללמוד מאוחר יותר הצליחה משמעותית יותר מהכיתה הראשונה. שעת האפס בוטלה רשמית בישראל עוד ב־2003, אף על פי שבתי ספר רבים עדיין מקיימים אותה בניגוד לחוק, אך פרסום תוצאות המחקר הביא לביטול שעת האפס בעוד מקומות בעולם, לדוגמה בית הספר של הכפר מונקסיטון בצפון־מזרח בריטניה, שהתפרסם כשהחליט לשנות את שעת תחילת הלימודים ל־11 בבוקר. בראיון ל"גרדיאן" העיד מנהל בית הספר ד"ר פול קלי שמדובר בהצלחה: הציונים עלו, ההיעדרויות פחתו, ורק המורים קצת יותר עייפים. הדרך לשפר את הישגי התלמידים, התברר, היא להכיר בהשפעתו הבלתי מנוצחת של המחזור הצירקדי. "למעשה", אומר פוסטר, "הבעיה היא שהשעון הביולוגי של המורים לא מסונכרן עם זה של התלמידים, והמורים הם אלה

שמתפקדים טוב יותר בשעות המוקדמות. זו כבר בעיה שקשה לפתור".

מה קורה למוח בלילה

איך בעצם השעון הביולוגי הטבעי מחדד את המוח בבוקר?

פוסטר: "קל להבין את זה כשרואים אותו מתפקד במצבים לא שגרתיים. ניסוי מסכי ה־LED בבזל הוא דוגמה אחת, אבל הדוגמה הטובה ביותר היא זו שמערבת אור טבעי. לדוגמה, כשאחרי לילה בלי שינה עליית השמש מלווה במין זריקת אנרגיה לגוף. בהוראת השעון הצירקדי גופנו, שלפני כמה שעות ייצר מלטונין מרדים והוריד את טמפרטורת הגוף, מווסת מחדש את לחץ הדם ויוצר את ההורמונים שנחוצים כדי להכין אותנו ליום חדש. דרך אגב, המחזור יתרחש באופן דומה גם אצל מי שגר במערה עם טמפרטורה קבועה ואור מלאכותי שהוא לאו דווקא כחול. המקצב הצירקדי עובר התאמות ותיקונים בעזרת האור שנקלט בעיניים, אבל הוא לא תלוי באור הזה. הוא מוטבע בכל תא חי.

"זבובי דרוזופילה, שבינינו לבינם מפרידות 450 מיליון שנות אבולוציה, מצוידים באותם 14 גנים שמפעילים את המחזור הצירקדי גם אצלנו. אפילו בצמחים אפשר למצוא דמיון בגנים הרלבנטיים. אור השמש, או אור כחול מלאכותי באורך גל נכון, נקלט בעיניים, שמעבירות מידע לגרעין קטן במוח שנמצא באזור ההיפותלמוס, והוא זה שמותח בזמן אמת, אפשר לומר, את הקפיצים בכל השעונים הקטנים בגופנו. כך, אצל עיוורים תאי החישה המתאימים עדיין יקלטו את האור הכחול ויכוונו את השעון הביולוגי, ואצל פגועי מוח שגרעין השליטה הצירקדי נפגע אצלם השעון הביולוגי יוצא כל הזמן מסנכרון ומתנהג כמו תזמורת בלי מנצח, אפילו אם ראייתם תקינה. אור השמש שהם קולטים מורה שוב ושוב למוח שלהם שהוא אינו מאוזן עם השעון הפנימי. ניסיון התיקון יוצר אצלם מצב של ג'ט לג תמידי, ובמקרים נדירים מאוד זה נגמר בהתקף לב".

בריינרד, מהמובילים בחקר האור והשינה. איך מתמודדים עם 16 שקיעות ביום? צילום: אם סי טי

רבים מאיתנו תופסים את הלילה כזמן של יצירתיות. איך זה מתיישב עם העובדה שהיכולות המוחיות בשיאן דווקא באור הכחול של היום?

"שים לב שמדובר ביכולות הקוגניטיביות של המוח, אלה שנוגעות לחישובים מסודרים ועיבוד של פרטי מידע. לירידה ביכולת הזאת יש גם צדדים מעניינים. בלילה, הרחק מאור השמש ומאורות כחולים בוהקים, נוצרת במוח תבנית אחרת של פעילות. אזורים אחרים פעילים יותר, וקשרים נוירוניים חדשים נוצרים. למעשה, יש קשר בין חיבורים נוירוניים חדשים ויוצאי דופן ומחשבות חדשות. הלילה הוא הזמן שבו להרבה אנשים אנליטיים מגיעות ההארות ופריצות הדרך. פשוט כי המוח משוחרר יותר מכבלי הפעילות המעיקים שהוא מורגל אליהם.

"ועליך לזכור עוד משהו, והוא שיש שונות רבה בין המחזורים הצירקדיים הטבעיים של בני אדם. יש אפילו שתי הפרעות נדירות והפוכות זו לזו שנובעות ממוטציה גנטית: ASPD, שגורמת לסובלים ממנה ללכת לישון בשש־שמונה בערב ולהתעורר לפני חמש לפנות בוקר, ו־DSPD, שממנה סובלים שלושה אנשים מכל 2,000, שגורמת לסובלים ממנה להירדם רק בארבע בבוקר ולהתעורר בצהריים. בשני המקרים, אם מאפשרים לאותם אנשים לנהל את חייהם לפי הקצב הצירקדי שלהם, הם ינהלו חיים מלאים ונורמליים. והגנטיקה של יתר האנשים נעה על הציר בין שני הקצוות האלה. זו הסיבה שאצל כמה אנשים השעות הקטנות של הלילה הן שעות השיא, ושאצל אחרים ההבנה ושיקול הדעת מתערפלים עם רשת החשיכה. למעשה, כולנו היינו חיים טוב יותר אם פשוט לא היינו מוקפים בלילה אור בוהק, מכל סוג שהוא, וכל אחד היה מסתנכרן עם הקצב הצירקדי שלו ללא הפרעות".

השעון הביולוגי כמורה. בניסוי בבית הספר העמק המערבי תלמידים שהחלו את יום הלימודים שעה אחת מאוחר יותר עקפו בתוך שבוע את אלה שהחלו בשעת אפס. המסקנה: התאמת המערכת לשעון הביולוגי יעילה יותר מנוהלי משמעת צילום: ערן יופי כהן

איך באמת צריך לישון

כעת, כשכוחם של האור הכחול והשעון הביולוגי ידועים, ברור שיש להשתמש בראשון כדי לחזק את השני ולא כדי לעזור לאנשים לחרוג ממנו. התובנה הזאת מתחברת לגילוי מרתק על הרגלי השינה האנושיים שהיו מוטבעים בשעון הביולוגי שלנו מאז ומעולם ועברו תמורה רק במאות השנים האחרונות, עם עליית העידן המודרני.

את השינויים האלה תיאר המומחה להיסטוריה של ימי הביניים פרופ' קרייג קוסלופסקי מאוניברסיטת אילינוי, שפרסם השנה את הספר "אימפריית הערב: ההיסטוריה של הלילה באירופה הקדם־מודרנית". לפי קוסלופסקי, הדגילה בשבע, שמונה או תשע שעות שינה רצופות בלילה היא מיתוס מודרני, שלא תואם את צרכיו הטבעיים של הגוף. ספרו מסכם כמה מחקרים וסוקר יותר מ־500 ממצאים היסטוריים שמגלים שעד שהנרות והעששיות נעשו נפוצים, בסביבות המאה ה־16, תבנית השינה היתה של שעתיים מנוחה, ארבע שעות שינה, יקיצה טבעית לכשעתיים, ואז ארבע שעות שינה נוספות.

באופן מרתק, ניסויים שערכו הפסיכיאטר האמריקאי תומס וור וחוקרת השינה ג'סי גמבל גילו שנבדקים שהורחקו מכל סוג של אור מלאכותי פיתחו גם הם דפוסי שינה מפוצלת זהה, של ארבע שעות שינה, שעתיים ערות וארבע שעות שינה נוספות. גמבל גם גילתה שבשתי שעות הערות הפרישו הנבדקים רמות גבוהות של ההורמון פרולקטין, שמופרש במהלך סקס והנקה, אבל אינו מופרש כלל במהלך שינה בת שמונה שעות. רבים מנבדקיה דיווחו שביום שאחרי השינה המפוצלת הם חשו ערנות רבה, כאילו "הבינו לראשונה בחייהם מהי ערנות אמיתית".

אור כחול לטיסה נעימה. מטוסי בואינג דרימליינר החדשים כוללים מערכת תאורה שמאפשרת לשחזר בתא הנוסעים אור טבעי שאופייני ליממה שלמה, וכך להקל עליהם להסדיר את מחזורי השינה צילום: רויטרס

"מה שמפתיע הוא שבשתי שעות הערות אנשים הספיקו הרבה", אומר קוסלופסקי ל"מוסף כלכליסט". "הם שוחחו במיטה, עישנו טבק, העשירים שהחזיקו בנרות גם קראו וכתבו. אבל יש גם המוני עדויות על פעילות חברתית, ביקור אצל שכנים, התאספות לתפילה. וכמובן פעילות נפוצה בזמן הזה היתה סקס. מדריך של רופא צרפתי מהמאה ה־16 מסביר לזוגות שהזמן הטוב ביותר להרות הוא אחרי 'השינה הראשונה'. קצת אירוני שהצרפתים הם אלה שהאירו ראשונים את פריז בתאורת רחוב ב־1667, ובכך החלו לשנות את ההרגל. בערך באותה תקופה גם החלו העדויות הרפואיות למצב המוכר כיום, של התעוררות באמצע הלילה שמלווה בקושי לחזור לישון. אולי הפתרון לזה הוא באמת לכבות קצת את האורות ולחזור למה שהטבע ייעד לגוף שלנו מאז ומעולם. גם אחרי מאות שנים, קשה לנו בלי זה".