• תפריט
11.4.12

תחייתו של סוכן

63 שנים אחרי שעלה לראשונה על הבמות, "מותו של סוכן", אולי גדול המחזות האמריקאיים, נראה כאילו נגזר מכותרות עיתוני הבוקר של ימינו. עכשיו, מגובה בבימוי של מייק ניקולס ובקאסט עטור כוכבים, הוא הופך לאירוע התרבותי החשוב ביותר של השנה

סאם טאננהאוז, ניוזוויק 10:2611.04.12

מייק ניקולְס ואני עומדים בתיאטרון ברימור. בעוד 90 דקות יעלה המסך על "מותו של סוכן", ההפקה העכשווית של ניקולס, אבל הבמאי המפורסם מקרין שלווה מוחלטת. אפשר להבין אותו: "מותו של סוכן", המחזה הקלאסי של ארתור מילר מ־1949, הוא כבר האירוע התרבותי המדובר ביותר של ניו יורק באביב הזה. ההצגה, שתרוץ רק עד 2 ביוני, מגובה לא רק בניקולס כבמאי, אלא גם בקאסט עטור כוכבים, ובראשו פיליפ סימור הופמן בתפקיד הראשי של סוכן המכירות ווילי לומן, ואנדרו גרפילד ("הרשת החברתית") כבנו המנוכר ביף. שש הצגות ההרצה לבדן הכניסו כ־614 אלף דולר, הישג שרק המחזה "סוס מלחמה" עלה עליו - ו"סוס מלחמה" זכה אשתקד בטוני, הפרס החשוב ביותר בברודוויי.

 

תמורת כרטיס להצגת ההרצה שנערכה ערב קודם, ובה צפיתי, דרשו ספסרי אונליין 750 דולר. אלה היו שעתיים ו־40 דקות של מלחמת דורות קורעת לב. כשנגמרה ההצגה נעמדה רבקה מילר, בתו של המחזאי, לחייה חרושות דמעות, ויחד עם בעלה השחקן דניאל דיי־לואיס הריעו לשחקנים הסחוטים שעל הבמה.

 

כמה ימים אחרי פגישתי עם ניקולס, ב־15 במרץ, נערכה הבכורה עצמה, מול קהל שכלל את עילית הקולנוע והתיאטרון האמריקאיים ובו שחקנים ובמאים כמו מריל סטריפ, רוברט דה נירו, טום הנקס, ג'וליאן מור, אנג'ליקה יוסטון, אמה סטון, ג'וליה רוברטס, ספייק לי, סטיבן סונדהיים ואחרים. בבוקר שלמחרת המבקרים יצאו מגדרם: "זוהי פסגת הקריירה של ניקולס", פסק "הוול סטריט ג'רנל". המבקר של "הניו יורקר" קבע שזוהי "ההפקה הטובה ביותר של 'מותו של סוכן' שראיתי בחיי". "הופמן אדיר וגרפילד מבריק", כתב "הדיילי מייל". כמעט כל העיתונים ציינו את הדמעות בקהל: "המסך עולה והסכרים נפרצים", סיפר "הניו יורק טיימס", ו"ההוליווד ריפורטר" כינה את ההצגה "אגרוף לבטן שגורם לקהל להתייפח". אחד הצופים דיווח בטוויטר מתוך ההצגה: "אנחנו רק בהפסקה שלפני המערכה השנייה, אבל כבר על הקרשים. טום הנקס יושב כמה שורות מאחורינו, כולו דמעות".

 

מבקרי התיאטרון של "הניו יורק טיימס", בן ברנטלי וצ'רלס אישרווד, ציינו שניהם את העיתוי האקטואלי עד צמרמורת של המחזה של מילר - על הניתוח הקר שהוא מבצע בחלום האמריקאי ובמחיר העצום שהוא גובה מווילי לומן וממשפחתו החנוקה. "זה בדיוק הזמן הנכון בשביל המחזה הזה", אומר ניקולס לפני עליית המסך.

 

כשהחלטת לשוב ולהעלות את המחזה, חשבת על המשבר של 2010?

"ברור. אבל התמה של האובססיה למכירות, המרכזית ל'מותו של סוכן', מוצאת בימינו ביטוי עמוק ומרחיק לכת יותר מהמשבר העכשווי. בפייסבוק, כל אחד הוא ווילי לומן. כולנו סוכני מכירות. אנחנו אומה של ווילים".

 

גם אתה?

"אני מוכר את 'מותו של' ממש עכשיו, כשאני מדבר איתך".

 

הקאסט של "מותו של סוכן" בסוף ההצגה (מימין: גארפילד, הופמן, לינדה אדמונד, פין וויטוורק). "זוהי פסגת הקריירה של ניקולס", פסק "הוול סטריט ג'ורנל" הקאסט של "מותו של סוכן" בסוף ההצגה (מימין: גארפילד, הופמן, לינדה אדמונד, פין וויטוורק). "זוהי פסגת הקריירה של ניקולס", פסק "הוול סטריט ג'ורנל" צילום: איי אף פי

 

אשליה של ביטחון

 

הפקות קודמות של "מותו של סוכן", ב־1984 וב־1999, זכו גם הן לשבחים, אבל למרות זאת דבק במחזהו של מילר, באופן מוזר, שם רע. "מותו של" הוא אחד משלושת המחזות הגדולים של התיאטרון האמריקאי, לצד "מסע ארוך אל תוך הלילה" של יוג'ין אוניל ו"חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס (שלושתם, אגב, נכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת) - אבל משלושתם רק "מותו של" ספג השמצות, למעשה כבר מעת פרסומו. מעטים חלקו על כוחו של המחזה, אבל בניגוד לקריסה המפוארת ב"מסע ארוך" או לנימה הלירית ב"חשמלית", "מותו של" נותר כבול לקרקע.

 

אפילו בשעה שהמחזה ריתק את הקהל וזכה בשלל פרסים, מבקרים מתוחכמים קבעו שהוא נראה מחוץ לשעתו: המחזה עלה לראשונה 20 שנה אחרי תום השפל הגדול, בשעה שבה אמריקה שעטה במירוץ של שגשוג חסר תקדים. על הרקע הזה נראה ווילי לומן, בחוסר המוצא המדכא שלו, כמו שריד מעידן נושן של מחזות מחאה. בני תקופתו של מילר השוו אותו למחזאי המרקסיסט קליפורד אודֵּטס, "אלא שמילר הוא אודטס בלי הפואטיקה", חרץ המבקר רוברט וורשו ב־1953.

 

היום הזווית נראית שונה מאוד. ארתור מילר נולד מחדש כנביא שחזה את ימינו אנו, דווקא כיוון ששורשיו היו נטועים עמוק בשפל הגדול. "המאבקים הכלכליים של משפחתי", אמר מילר בראיון מ־2001, ארבע שנים לפני מותו, "חרתו בי את התחושה שהמערכת הכלכלית שלנו עלולה להגיע לקריסה פתאומית בכל רגע. ביטחון הוא אשליה שלמעט אנשים יש המזל להתפכח ממנה".

 

המציאות שמדכאת את ווילי לומן ומשפחתו נשמעת רלבנטית במידה מפחידה לחיים של מי שמנסים כעת לצלוח שפל גדול משל עצמם: משכנתה בת 25 שנה,וחשבונות שמועד הפירעון שלהם מאיים להגיע סוגרים על ווילי ומותירים לו מוצא מפתה אחד, משיכת כספי ביטוח החיים שלו - שדוחף אותו להתאבד בגיל 63.

 

מה שבני תקופתו של מילר החמיצו הוא שהמחזה של מילר כלל אינו אידאולוגי. אין בו טיפת ביקורת אנטי־קפיטליסטית. הנושא שעומד בלבו הוא בו בזמן "גבוה" יותר ומופשט פחות: זהו המיתוס האמריקאי של המצאת העצמי ושל לידה מחדש, החלומות והאשליות שהוא נוטע בנו, שמסיטים אותנו מהעצמי האמיתי שלנו. "ווילי לומן בחר במלאכה שאינה מלאכה, ודווקא יש לו מיומנות במלאכה", אומר ניקולס. "הדבר העצוב בכך, כמו שהבנים שלו יודעים, הוא שיש בהחלט דברים שהוא טוב בהם: נגרות, בנייה, תיקון התקרה בביתו שלו. אבל אין לו שמץ של כבוד כלפי אלה. בעיניו מה שחשוב הוא היכולת למכור, לשכנע, להקסים. זה בדיוק אחד הדברים שמשובשים בנו היום. אם תיכנס לכל משרד ותשאל את האנשים שעובדים בו 'מה בדיוק אתם עושים?', הם יאמרו: 'אני רושם את המספרים ואז מכניס אותם לספר אחר', או שהם יאמרו: 'אני מייצר רעיונות. אני מייצר רעיונות לפרסום ולקידום'. תכלס, אנחנו מקדמים את המוצר שלנו".

 

אחת ההברקות מעוררות ההשראה של מילר היא העובדה שהוא אינו מגלה לנו - וגם איננו חושבים לשאול - מה נמצא במזוודות הכבדות שווילי גורר לתוך ביתו, ואז אל הדרך כסוכן נוסע. אנחנו לא שואלים, כיוון שהתשובה ברורה מאליה: ה"מוצר" שבו הוא רוכל הוא ווילי עצמו. זוהי הדת של מעמד הביניים שאחרי השפל הגדול, והתנ"ך שלה אינו "עושר העמים" של אדם סמית אלא "איך לרכוש חברים והשפעה" של דייל קרנגי. בעיני עצמו, ווילי לומן אינו "יזם", הוא פיראט, "אי שם במרחב הכחול, רוכב על חיוך ומשחת נעליים".

 

ניקולס רואה את הצורך הפתטי של ווילי להתחבב כמבשר של הקיבעון העכשווי על תרבות הסלבריטיז. "הצורך האמריקאי להיות ידוע הוא שדחף את האחיות קרדשיאן לכל מקום", הוא אומר, "והשאיפה להיות איש מכירות היא שייצרה את כל מה שאנחנו רואים היום, מפייסבוק והלאה". ומילר, הוא אומר, "חזה את כל זה".

 

ארתור מילר. "אני חי בתחושה שהמערכת הכלכלית שלנו עלולה לקרוס בכל רגע" ארתור מילר. "אני חי בתחושה שהמערכת הכלכלית שלנו עלולה לקרוס בכל רגע" צילום: איי פי

 

להשחיל את הפנינים על החוט

 

ניקולס כבר בן 80, פרט מטריד לכל מי שמבוגר דיו כדי לזכור אותו כאחד הנציגים המבריקים ביותר של התרבות האמריקאית הצעירה וכמי שיצר סרטים כמו "הבוגר", עם פסקול הסיימון וגרפונקל המפורסם, ו"ידע הבשרים", על הגישה הקלינית שלו לסקס. שני הסרטים הללו נוצרו כבר לפני יותר מ־40 שנה - קרובים יותר בזמן לעולם של "מותו של סוכן" מאשר למאה ה־21. ניקולס עצמו צעיר רק ב־16 שנה מארתור מילר; השניים גם היו חברים ותיקים והתגוררו בשכנות בקונטיקט.

 

היקפה של ההיסטוריה הקולנועית שמגולמת בדמותו של ניקולס היא כמעט מבהילה: ניקולס הוא האיש שהימר וליהק ל"הבוגר" את דסטין הופמן, אז אלמוני בתחילת הדרך והיום שחקן מנוסה ועטור פרסים שבימים אלה מביים לראשונה ("קווארטט", שצפוי לצאת בהמשך השנה). הוא האיש ששיתף פעולה פעמיים עם מריל סטריפ (ב"סילקווד" וב"מלאכים באמריקה"), אחת השחקניות הגדולות של כל הזמנים ומי שזכתה לאחרונה באוסקר השלישי שלה.

 

ובכל זאת, נדמה שניקולס משטה בזמן: הפנים העגולות שלו כבר כוסו קמטים, אבל קולו שופע את אותן אנרגיה מתפרצת ונימות קומיות, קונדסיות ומתוחכמות כאחד, שאפיינו את המערכונים הקלאסיים שביצע עם השחקנית איליין מיי כצמד "ניקולס ומיי", בשנות החמישים והשישים.

 

הופמן בתפקיד ווילי לומן (שני מימין) מתעמת עם גארפילד המגלם את בנו, ביף (משמאל), בהפקה החדשה של "מותו של סוכן". "זה בדיוק הזמן הנכון בשביל המחזה הזה" אומר הבמאי מייק ניקולס הופמן בתפקיד ווילי לומן (שני מימין) מתעמת עם גארפילד המגלם את בנו, ביף (משמאל), בהפקה החדשה של "מותו של סוכן". "זה בדיוק הזמן הנכון בשביל המחזה הזה" אומר הבמאי מייק ניקולס צילום: Brigitte Lacombe

 

ההצלחות של ניקולס בתחום הקומדיה עלולות לטשטש

 

מייק ניקולס. "אתה יכול למצוא את ווילי לומן בכל מקום סביבך" מייק ניקולס. "אתה יכול למצוא את ווילי לומן בכל מקום סביבך" צילום: אימג'בנק / Gettyimages
את שורשיו התיאטרליים: הוא צמח כתלמיד של לי שטרסברג וכמעריץ של הבמאי איליה קזאן, שניהם אמני הגישה הפסיכולוגית לבמה. "הם הנחו שחקנים לא להסתפק באמירת המילים, אלא ליצור את 'האירוע', כלומר מה שבאמת מדברים עליו, מה שנמצא באמת מתחת למילים", אומר ניקולס. זוהי כמובן "השיטה", שמזוהה עם שחקנים שהטביעו את עצמם בדמות, כמו מרלון ברנדו.

 

ההברקה של ניקולס היתה לשלב את הגישה הזאת עם הסגנון השנון של ענק אחר מאותה תקופה, בילי וויילדר, מי שביים סרטים כמו "שדרות סאנסט", "חטא על סף ביתך" ו"חמים וטעים". "וויילדר היה המנטור שלי", אומר ניקולס. "כשהגעתי להוליווד הוא היה האדם החברותי ביותר והנכון ביותר לסייע". אף על פי שפער הגילים ביניהם עמד על 25 שנים, שני הבמאים חלקו משהו בסיסי משותף: שניהם היו פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית, ולשניהם היה התיאבון ללמוד את המנהגים והמניירות של העולם החדש, שבמאים ילידי אמריקה היו עיוורים כלפיהם.

 

וויילדר היה גם זה שסייע לניקולס לפצח את המסתורין של אמנות הקולנוע: ניקולס מספר שכאשר החל לעבוד על סרטו הראשון, "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", וויילדר אמר לו: "אל תשכח שאתה חייב להכניס קצת חוט לטובת הפנינים". "המשפט הזה", אומר ניקולס כיום, "עדיין נותר המשפט החשוב ביותר שמישהו אמר לי".

 

"להכניס חוט"?

"מבנה. יש לך את כל הרגעים הנהדרים האלה: סצינות מטלטלות, סצינות מצחיקות, סצינות מכמירות לב. אל תשכח להכניס נרטיב שמחבר בין כל הפנינים האלה".

 

"זה השפיץ של הפירמידה"

 

כשהקשבתי לפיליפ סימור הופמן נובח את הרברבנות העליזה של ווילי לומן - ככל שהדברים קורסים, הוא מתעקש שבחר בנתיב הנכון - נזכרתי באבחנה של הסופר סול בלו, בן זמנו של מילר: "אמריקאי טוב מייצר תעמולה שתצדיק כל מצב קיומי שאליו הוא נדחק". כשאני מספר זאת לניקולס, הוא מהנהן: "זה בדיוק ווילי לומן. הוא חייב לצבוע בצבעים

 כרזת ההפקה החדשה. שש הצגות ההרצה לבדן הכניסו כ־614 אלף דולר כרזת ההפקה החדשה. שש הצגות ההרצה לבדן הכניסו כ־614 אלף דולר

רומנטיים את הפינה שבה הוא הוצב".

 

זו באמת תכונה אמריקאית, בעיניך?

"כן. אנחנו האומה הראשונה שחגגה את החירות שלה. בכך שהיללנו את החירות כנראה נאלצנו לוותר על חלק ממנה, ולכבול את עצמנו בדרכים חדשות".

 

אנחנו כובלים את עצמנו, בין היתר, לאידאל כוזב של הסתמכות על עצמך. זוהי בדיוק הגאווה הכוזבת שמאלצת את ווילי לומן לסרב להצעת עבודה של שכנו צ'רלי, שווילי עצמו מודה שהוא "החבר היחיד שיש לו" - גם בשעה שהוא ממשיך לקבל נדבה שבועית של 50 דולר מאותו חבר. מילר, ניקולס ואנסמבל השחקנים המעולה מצליחים להרים את התלאות הללו לרמה קרובה מאוד לטרגדיה - ואז, כמו בטרגדיות רבות אחרות, מבזיקים עליהן הבהובי הומור.

ב"מותו של סוכן" יש גם מינון מטריד של ראיית הנולד. באחת הסצינות הבוס של ווילי, הווארד, הבן הטיפש שירש את העסק של אביו, משוויץ בצעצוע החדש שלו, מכונת הקלטה מהסוג שהקדים את טייפ הסלילים. "זה התחביב המרתק ביותר שפגשתי מימיי... הם עולים רק 150 דולר... אתה אומר לעוזרת להדליק את הרדיו כשהתוכנית של ג'ק בני מתחילה, והמכשיר כבר מתחיל לפעול באופן אוטומטי", הוא אומר באטימות נוסח מיט רומני לווילי, שלא יודע מאיפה לגרד 16 דולר לתיקון המקרר.

 

זו אחת הסצינות החזקות ביותר במחזה: ווילי קיווה שיוכל לשכנע את הבוס לתת לו עבודה במשרד הראשי, כך שיוכל לוותר על השעות הארוכות במכונית. היום הסצינה הזאת מקבלת אפילו משנה תוקף כשאנחנו מבינים ש"מכונת הקלטה" כזאת היתה פשוט מקבילת עידן הרדיו לממירי DVR (כמו yesMax ו־HOT MAGIC) - המבשרת של מהפכה טכנולוגית שהביאה פלאים חדשים, אבל צמצמה את היקף הקשרים האנושיים שלנו. האוזניים של הווארד קשובות לצעצוע שלו, אבל אטומות לבקשתו של ווילי. "זה השפיץ של הפירמידה", אומר ניקולס על הסצינה הזאת. "זו ההתחלה של הדברים שהובילו לכך שהיום יש לכל אחד בלקברי".

 

"24 שעות, שבסופן אדם מת"

 

מדי פעם ניקולס מאלץ אותנו לראות את עולמנו שלנו בעולם שמילר ברא. אוהדיה של תנועת "מסיבת התה" השמרנית, כמו גם פעילי תנועת "לכבוש את וול סטרי" המוחים נגד הקפיטליזם הלא מרוסן, ינועו באי־נוחות נוכח קריאותיה של לינדה, אשתו של ווילי, ש"יש לתת את הדעת" לבעלה הסובל. בה בעת שני הבנים הילדותיים שלהם, שניהם בשנות ה־30 לחייהם, הם המסמנים המוקדמים של תסמונת "הילד בן 30" של היום: גרים בבית ההורים, ישנים במיטות הנוער שלהם, לא מצליחים לפלס לעצמם דרך בעולם.

 

מה שמרתק עוד יותר הוא הזרם הגמיש שבו כל זה מוצג בפנינו: הפרטים על גורלם של הלומנים ארוגים לתוך סיפור שמרגיש כמעט מיתי; כל סצינה נעה בחופשיות מהווה לעבר ובחזרה, ללא כל בלבול. "זה מחזה חלום, ושום דבר בו אינו מילולי גרידא", אומר ניקולס. "הדמויות לא דוברות בפרוזה רגילה, אלא בשפה דאוגה יותר, גבוהה יותר, מפני שהן במצב חירום, במשבר. אלה 24 שעות שבסופן אדם מת".

 

כמו אבותיו הרוחניים וויילדר וקזאן, ניקולס ידוע כ"במאי של שחקנים". למרות זאת, ובמפתיע, בשיחה שלנו הוא מיעט לדבר על קאסט המשתתפים בהצגה - פרט לכך שציין שביקש מהופמן לשחק את ווילי, ושההתפוצצות הגעשית של גרפילד במערכה השנייה הולמת מאוד שחקן שגדל על הבמה הבריטית.

 

יותר מלשחקניו, מתברר, התשוקה העמוקה של ניקולס היא לטקסט של מילר: הוא מספר שקרא אותו "אלפי פעמים", ושהוא רואה בו ביטוי אמנותי בעל תוחלת גדולה יותר מזו שיש ליצירותיו של טנסי וויליאמס. "אני אוהב ומעריך את 'חשמלית ושמה תשוקה', אבל אני לא נשאב לתוכו", הוא מסביר. "חוץ מזה, כבר אין לנו 'בלאנשיות' היום - הגברת המעודנת שמזדיינת עם כולם ומייצגת את הדרום הישן כבר אינה קיימת. האווירה המינית השתנתה. הדרום השתנה. הכפפות הלבנות השתנו. הכל השתנה. אבל את ווילי אתה יכול למצוא בכל מקום סביבך".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x