• תפריט
15.3.12

שיטת הטעות

משגיאה עסקית עד התרסקות מדינית שמובילה למלחמה - מאחורי הטעויות המזיקות ביותר עומדת אותה חולשה אנושית שמחייבת אותנו להיות צודקים בעיני עצמנו. "מוסף כלכליסט" ניהל שיחות פוקחות עיניים עם קתרין שולץ, עיתונאית שהקדישה את הקריירה שלה לחקר הרגע הגורלי שבו אנחנו בוחרים לטעות, ועם אנשי עסקים ופוליטיקאים שהתרשלו דווקא בתחום שבו הם הכי טובים

אני חושב שכבר אז ידעתי שזו טעות", מספר ד"ר שמעון אקהויז, מהיזמים הבולטים בישראל שייסד 18 חברות, ובהן ענקית המכשור הרפואי לומניס. "נדמה לי שאני זוכר אי־נוחות מסוימת. אבל העובדה היא שבזמן אמת פעלתי בנחישות לביצוע הרכישה השגויה ההיא. הלהבתי את הבורד ותוך כדי כך הלהבתי את עצמי. זאת מין פסיכולוגיה כזאת. כשאתה משכנע את עצמך קשה לך לצאת מזה. כעבור שלושה חודשים הדו"ח הכספי הראשון הגיע, ואז כבר הייתי מוכרח לצאת מזה".

 

אקהויז, שועל עסקי ותיק ומוערך שמקבל מדי שנה עשרות הצעות השקעה, לא מוסר פרטים על עסקים שלו שלא הצליחו. חברת המחקר IVC שמסקרת את שוק ההון סיכון בישראל תיעדה בסך הכל שתי נפילות כאלה: החברות WH Networks ומאטריס. אבל בשיחה עם "מוסף כלכליסט" אקהויז מודה שמכישלונותיו המעטים, יש אחד שעד היום הוא לא יודע להסביר. היה לו כל המידע הנחוץ כדי לדחות את ההצעה העסקית, ובכל זאת הוא קיבל אותה בהתלהבות, שכנע את סובביו, והפסיד מיליונים.

 

שמעון אקהויז, יו"ר חברת סינרון שמעון אקהויז, יו"ר חברת סינרון צילום: ערן יופי כהן

 

"קל לראות סימנים מבשרי רע", הוא אומר. "כשמחשבים איך דו"ח רווח והפסד ייראה בעוד חצי שנה אפשר לכתוב שם הנחות אופטימיות, ואפשר לעשות חישוב ריאלי. אני פשוט התעלמתי מהניתוח הריאלי. החלטתי שנשפר ביצועים, נעשה סינרגיות, ננהל את החברה טוב יותר. הייתי שבוי בדינמיקה שהכנסתי את עצמי אליה, ושילמתי על הטעות הזאת".

 

הכתבה הזאת לא מוקדשת לחרטתו של אקהויז על ההחלטה השגויה. היא מוקדשת לדבר המוזר שקרה לו, ל"מין פסיכולוגיה כזאת" שגרמה למי שכונה "קרן השקעות של איש אחד" לפעול בניגוד לניסיונו ולנתונים שהיו מול עיניו. ולא רק הוא. מדי יום אנשים, ארגונים ואף ממשלות מקבלים החלטות שבדיעבד, ולעתים בזמן אמת, מתגלות כמעשי איוולת, ובכל זאת דבקים בשגיאה, לרוב בגלל הלך רוח דומה לזה שהכשיל את אקהויז. את משבר האשראי האחרון נהוג לתלות בבנקאים ציניים, משקיעים חסרי הבנה וממשל שהזניח את תפקידו כשומר ומפקח.

 

קתרין שולץ קתרין שולץ צילום: Kris Krug

 

אבל מה באמת קרה בחדרי הישיבות של הבנקים הגדולים, באותן ישיבות שהולידו את ההחלטות העסקיות האובדניות ביותר ב־80 השנים האחרונות? מה גרם לאנשי הפיננסים המצליחים בעולם להלהיב את הבורד שלהם ואת עצמם ולהשמיד את התאגידים שהעסיקו אותם, את שמם הטוב, ואת רכושם של רבבות אנשים? רק תאוות בצע ויהירות, או האם קיימת עוד סיבה לכך שהחלטות גרועות כה רבות מתבצעות בכזה ביטחון מוחלט?

 

מתברר שקיים עוד גורם שמאפשר קבלה של החלטות גרועות, והוא משפיע בחדרי הישיבות של בנקאים מושחתים כמו גם באלה של יזמים שיצרו אלפי מקומות עבודה, מאחורי ההגה כמו גם מתחת לחופה.

 

רפלקס הרשלנות הרפואית

 

"תגידו, אתם זוכרים מה הרגשתם בפעם האחרונה שבה טעיתם?", שואלת העיתונאית האמריקאית קתרין שולץ את הקהל בהרצאותיה. התשובות שנזרקות מהקהל הן לרוב "הייתי נבוך" או "זו היתה תחושה נוראה", ואחריהן שולץ אומרת: "אתם משיבים לשאלה הלא נכונה. אתם מספרים מה הרגשתם כשנתפסתם בטעות. אני שאלתי מה הרגשתם בזמן שעשיתם את הטעות. והתשובה לזה היא, נכון מאוד, שהרגשתם שאתם צודקים. זה מה שאנשים מרגישים בשניות שבהן הם עושים טעות, הם מרגישים שכרגע הם צודקים. ואחת הבעיות בחיינו היא שכמעט בכל רגע נתון אנחנו מרגישים שכרגע, בשנייה הזאת, אנחנו צודקים".

 

משבר האשראי של 2008 משבר האשראי של 2008 צילום: אי פי אי

 

שולץ (37), כתבת במגזין "טיים" ובעיתונים כגון "הניו יורק טיימס", "Foreign Policy" ו"רולינג סטון", מתחקה בחמש השנים האחרונות אחר הרגש האנושי שלדעתה אחראי ליותר מדי נזק מיותר: ההרגשה התמידית שכרגע אנחנו צודקים. כולם יכולים לטעות, וגם אנחנו. טעינו בעבר ובוודאי נטעה בעתיד. אבל במקרה המסוים הזה, עכשיו, בצירוף מקרים, מה שאנחנו חושבים הוא הנכון. התחושה הזאת היא כמו נקודה עיוורת שהולכת עם אנשים לכל מקום, וגורמת להם לבצע שוב ושוב החלטות שאחר כך מסתיימות בטפיחה על המצח, ולעתים, כפי שגילתה שולץ לא פעם, בטפיחה על ההיסטוריה. היא ניתחה את רגעי הטעות במדור מיוחד שהקדישה לכך במגזין הרשת סלייט ובבלוג פריקונומיקס שהשתתפה בכתיבתו באתר הניו יורק טיימס, ופרסמה את המסקנות בשנה שעברה, בספר רב־המכר "On Being Wrong", ובתרגום שמו המלא: "לשגות: הרפתקאות במרווח הטעות".

 

מה בעצם התענוג הגדול שבלהיות צודק, היא שואלת בספרה. זה לא מגרה את החושים, לא מגביר תיאבון ולא משפיע על המערכת הלימבית במוח או על קצב הלב. ועדיין, ההתרגשות בלהיות צודק היא אוניברסלית וגורפת. אנחנו חותרים להיות צודקים תמיד, ולא משנה אם זה בוויכוח פוליטי, בהשוואת זכרונות מאירוע או בניחוש נטייתו המינית של אדם זר. באופן אירוני, כולם חושבים שהם זה שמבין הכי טוב.

 

"ברור שאפשר למצוא נימוק הגיוני, כמו־אבולוציוני, לרפלקס ה'אני צודק' שלנו", אומרת שולץ בראיון ל"מוסף כלכליסט". "כדי לשרוד אנחנו חייבים למצוא היגיון בעולם סביבנו, ולהאמין להסבר שיצרנו. אבל משהו בתרבות שלנו גורם לנו להיקשר יותר מדי להסברים שלנו ולהשתכנע באופן מוגזם שהדעה שלנו הולמת את המציאות אחד לאחד. ואם לא הבנו את המציאות אחד לאחד, אז אנחנו בטוחים שלפחות הבנו אותה יותר מכל אדם אחר סביבנו.

 

פיצוץ שיחות קמפ דיוויד בזמן ברק, ערפאת וקלינטון פיצוץ שיחות קמפ דיוויד בזמן ברק, ערפאת וקלינטון צילום: איי אף פי

 

"את יודעת", שולץ אומרת, "עוד לפני שחושבים על איך אנחנו נפגעים מכך, תראי איך התכונה הזאת גורמת לנו להתייחס רע זה לזה. כיום, כשאת מדברת עם מישהו שחושב אחרת ממך, את תניחי שזה כיוון שהוא לא מכיר את העובדות. כשתגלי שהוא מכיר, תניחי שהוא טועה כי לא הבין אותן, כי לא חיבר נכון את הנקודות. ואחרי שהוא יראה לך שהוא גם יודע את העובדות וגם חיבר את הנקודות, ופשוט חיבר אותן אחרת ממך, לרוב תחשבי שהוא מסלף ביודעין את התמונה, כי יש לו כוונה נסתרת. כך עובד דו שיח של חירשים. שני הצדדים חושבים שהמציאות ברורה, ומי שמבין אותה אחרת ממני הוא או בור או טיפש או רשע. אבל המציאות אינה כזאת. כל אדם רואה את העולם אחרת, וכל אחד צודק במשהו וטועה במשהו. הדרך להגיע לתשובה היא ללמוד זה מזה, אבל במקום זאת יש לנו דחף להיכלא בבועות העקשנות שלנו, גם במחיר של טעויות מטופשות".

 

בספרה שולץ מדברת על כ־700 אלף מקרי הרשלנות הרפואית שנרשמים בארצות הברית מדי שנה. באחד מהם, היא מספרת, אשה הגיעה לבית החולים הכירורגי בית ישראל בבוסטון כדי לעבור ניתוח בברכה, וכשהתעוררה גילתה שניתחו לה את הרגל הלא נכונה. כשמנהל בית החולים התייחס למקרה הוא הסביר: "המנתח משום מה חש שהוא בצד הנכון של החולה". "זאת הבעיה", אומרת שולץ, "התחושה שאנחנו בצד הנכון של משהו היא מדד רע ומסוכן".

 

הטעות שלא היתה שם

 

"חלק מהטרגדיה נובע מכך שאין בחיינו רגע אחד שבו אנחנו עוצרים, מבינים שטעינו ומנסים ללמוד על עצמנו משהו חדש", אומרת שולץ, "כשאנחנו סוף סוף מכירים בכך שעשינו טעות בעבר אנחנו יכולים לשנות את האמונה שלנו ולאמץ תפיסה חדשה, בן לילה או בתהליך הדרגתי, אבל לרוב תישאר בנו אותה עיקשות. היא פשוט תגוייס לתפיסה החדשה. אנחנו עוברים בין עבודות, בתים, בני זוג, אפילו בין דעות קדומות, בלי לעצור ולהקשיב ובלי לפקפק בעצמנו. כל הזמן אנחנו בטוחים שאנחנו קוהרנטיים, מקשיבים ומתפתחים, ולא עולה על דעתנו שהגישה שלנו, שממשיכה איתנו ממקום למקום, תשוב ותפיל אותנו".

 

"אני שיניתי את עמדותיי, ובכל זאת קשה לי להודות בטעות. אני עדיין אומר שצדקתי אז ושאני צודק היום", אומר בגילוי לב ל"מוסף כלכליסט" מיכאל איתן, השר הממונה על שיפור השירות לציבור. בשנות התשעים איתן עמד בראש קבוצת חברי הכנסת "חזית ארץ ישראל", שסייעה להקים התנחלויות מבודדות וניסתה לעכב את יישום הסכמי אוסלו בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה. לימים איתן חזר בו, תמך בתוכנית ההתנתקות והשתתף בכנס של יוזמת ז'נבה.

 

"השתתפתי בהנחת אבני פינה, שימשתי כתובת ליישובים רבים, הייתי חלק אקטיבי מהמפעל הזה", הוא אומר היום. "אומרים לי: 'כל מה שעשית אז היה טעות'. אבל אז לאף אחד לא היה סיכוי לשכנע אותי שיש טעות. שום דבר לא היה מזיז אותי. כעת ישנו הדיסוננס. אני, מיכאל איתן שמדבר על עצמי סובייקטיבית, יכול לשאול את עצמי, האם אתה פשוט פחדן ולא מוכן להודות בטעויות? הרי בזבזת על זה כל כך הרבה משאבים וזה לא צלח. את הדיסוננס הזה אני פוטר בכך שהגעתי למסקנה שצריך לוותר על סמך המציאות שהשתנתה. אבל האם אני מודה שתפיסת המציאות שלי קודם לכן היתה טעות? לא. קשה לי להודות בטעות. המציאות כפתה עליי שינוי בעמדות. אני אומר שצדקתי אז, ושאני צודק היום. בועת הצדק שלי משתמרת.

 

כפוליטיקאי, היכולת להגיד 'טעיתי' דווקא מחלישה את הביטחון העצמי. אתה נמצא בתחום שבו ההצדקה לקיומך היא שאתה קם בבוקר ומסוגל להוביל ציבור שלם עם החלטות נכונות. יותר נוח לך להגיד צדקתי וצדקתי".

והתבוננות עצמית כנה כמו שעשו איתן ואקהויז היא בעצמה יכולת נדירה, מתברר. פיליפ טטלוק, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת פרינסטון, פרסם ב־2005 את הספר המצוטט "מומחים במדע המדינה: עד כמה הם טובים? איך אפשר לדעת?". הספר תיעד מחקר שבו טטלוק עקב אחר 284 עיתונאים בכירים, פוליטיקאים ואקדמאים, אסף מהם כ־30 אלף תחזיות לאורך יותר משני עשורים, ועקב אחר שיעור התממשות התחזיות, כמו גם השינויים בעמדות המומחים. המסקנה הראשית בספר היתה שהערכות מומחים הן חסרות ערך. שיעור ההתממשות שלהן קרוב לשיעור ההתממשות של ניחוש אקראי שבוצע בידי מחשב, ונמוך משמעותית מתחזית שמסתמכת על סטטיסטיקות בלבד, ללא תובנות אנושיות.

 

אלא שבניסוי עלתה עוד עובדה מעניינת: כשהמומחים התבקשו להתייחס לתחזיותיהם הישנות, הם נטו תמיד לזכור אותן באופן משובש. הם זכרו את הערכותיהם מפעם כהרבה יותר קרובות למה שלבסוף התרחש במציאות, ולעמדתם בהווה. "בשעתו זה יצר בעיה מתודולוגית", אמר טטלוק כעבור שנים. "קשה לבקש מאדם לנתח בדיעבד את תחזיתו השגויה, כשהוא משוכנע שהשמיע את התחזית הנכונה".

 

תופעה כמעט זהה התגלתה בניסוי שערך גרג מרקוס, פסיכולוג מאוניברסיטת מישיגן, שב־1973 חילק לכ־3,000 מתנדבים שאלוני עמדות בנושאים חברתיים, וב־1982 חזר אליהם, ובשאלון נוסף ביקש מהם לכתוב שוב מה העמדות שהיו להם לפני תשע שנים, ולצדן לציין מה עמדתם כיום. במחקר שפרסם ב־1986 עלה שבאופן גורף, כשאנשים משנים את דעתם זיכרונם משתנה, ונדמה להם שתמיד החזיקו בדעה שקרובה למה שהם חושבים בהווה. גם אם היה רגע שבו התרשמו שטעו, אותו רגע היטשטש בזיכרונם. נדמה להם שתמיד החזיקו בדעה שקרובה לדעתם בהווה, שהיא מוכיחה עצמה לאורך זמן, ולכן שאין צורך להעמיד אותה למבחן.

 

"וכך אנחנו שוללים את הצורך להתמודד עם הטעויות שלנו, או לנסות לבחון את אמונותינו כיום בעין יותר ביקורתית", אומרת שולץ.

 

למה מתעקשים לשגות

 

הפוליטיקה היא זירה נוחה במיוחד לחפש בה אנשים שבטוחים בצדקתם, עיוורים לטעויותיהם בהווה וזוכרים את העבר במשובש. הדוגמאות שם רבות ולעתים גובלות באבסורד. אבל ייתכן שלתקופה קשה במיוחד, תקופת אינתיפאדת אל־אקצה, אחראית דווקא התרשלות מהסוג היותר יומיומי, כזאת שמאחוריה לא עמדה התעקשות אידאולוגית, אלא משהו בין התחושה של המנתח שחושב שהוא מטפל ברגל הנכונה להתלהבות המידבקת של המשקיע הסדרתי שרוצה להאמין בעסקה גרועה.

 

 פרופ' פיליפ טטלוק פרופ' פיליפ טטלוק
ההתרשלות התרחשה בפסגת אהוד ברק ויאסר ערפאת בקמפ דיוויד, ערב פריצת האינתיפאדה. את השיחות סבבו תהליכים מורכבים שנמשכו שנים, וכמה מבקרים אף טענו שברק וערפאת הגיעו לשיחות במטרה להכשילן. מי שטענו שהשיחות נכשלו בגלל עיוורון טעויות פשוט היה ההיסטוריון המנוח פרופ' מיכאל הרסגור והמומחה לקבלת החלטות ד"ר אהוד פוקס, שהתייחסו לפסגה הכושלת בספר שכתבו במשותף, ספרו האחרון של הרסגור "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר".

 

השניים כתבו שברק יזם את הוועידה מתוך לחץ להביא הסכם שיציל את תדמיתו שנפגעה באותה תקופה. "ברק מיהר מאוד בקמפ דיוויד", כתבו. "איך חשב שאפשר לצאת לפסגה מסובכת בשנת 2000 ללא הסכם קודם בינו ובין ערפאת? לאלוהים הפתרונים. מיליוני אנשים משני העמים נלחמים כבר יותר ממאה שנים על אותה פיסת קרקע, ואילו הוא חשב שהוא יכול להשיג הסכם סופי עם הפלסטינים ללא הכנה מוקדמת רצינית, וזאת בתוך שבועיים ימים".

 

"אני לא יודע מה ברק חשב", אומר ל"מוסף כלכליסט" אמנון ליפקין שחק, אז שר התחבורה והתיירות וחבר במשלחת לשיחות. "לא היו הסכמות מוקדמות בינינו לבין הפלסטינים. לא היו שיחות מקדימות, והיה ברור שהפערים עצומים. כמה חודשים לפני הפסגה שלמה בן עמי וגלעד שר נפגשו עם אבו עלא לדבר על כמה נושאים קטנים, וגם שם לא הגיעו להסכמות. היה משהו לא ריאלי באופטימיות הזאת. אבל ברק באמת הלך לשם כדי להביא הסכם.

 

"הוא עשה את זה כבר בלי רוב בכנסת, והסכם היה הסיכוי היחיד שלו לנצח בבחירות. ומה שמעניין זה שכולנו הרגשנו שיש סיכוי. שבעצם זה שיש פסגה יש סיכוי. היה משהו דרמטי מאוד בזה שקלינטון עוזב את ענייני העולם ונסגר בחדר אחד עם ראש ממשלת ישראל וראש הרשות הפלסטינית, מנותקים, מבודדים, וכל העולם עוקב אחרי מה שקורה שם. הדרמה השפיעה עלינו, וכל מי שהיה שם, לא הכריחו אנשים לבוא, הרגיש שיש צ'אנס לדבר הזה. רק בימים האחרונים היה ברור שלא ייצא כלום".

 

"בשחמט יש את חוק 'נגעת נסעת'. אתה נוגע בכלי בטעות וחייב לשחק איתו", אומר אלמוג בורשטיין, מנכ"ל איגוד השחמט הישראלי. "ראיתי את החוק הזה פועל עליי גם בחיים. עשיתי משהו, נוצרו אצלי ציפיות, ופתאום לא הצלחתי להתנתק מהן. פעם תבעתי מעיריית הוד השרון 300 אלף שקל. אחרי משא ומתן הגענו לפשרה של 150 אלף שקל, ואחרי שברגע האחרון הם ירדו ל־135 אלף פוצצתי את הפשרה ובסוף הפסדתי בתביעה ולא קיבלתי כלום. העניין הוא שההתנהגות הלא רציונלית שלי לא היתה רק כי הרגשתי פגוע. בזמן אמת היו לי הכלים להבין שעדיף שאתפשר אפילו עם 100 אלף ופחות, אבל בגלל דרך התפתחות העניינים, בגלל ה'נגעת נסעת', לא ויתרתי. אני קורא לזה 'דלקת קרום הצדק'".

 

השיעור הכי גרוע בכיתה א'

 

הראיונות הרבים ששולץ ערכה והמחקרים שנחשפה אליהם הובילו אותה למסקנה אחת: האופטימיות חסרת האחריות של ברק, ההתלהבות הלא עניינית של אקהויז, הנוקשות של בורשטיין, כולם נובעים מאותו צורך עיקש להיות צודק, ולדבריה, הצורך הזה מתחיל אצל כולם באותו המקום.

 

"זה מתחיל אצל כולנו בילדות", היא אומרת. "בהרבה בתים זה נובע משיטת החינוך של ההורים, שכוללת הרבה מושגים של נכון ולא נכון, ותיקוני טעויות שמציירים לילד תמונה של שחור ולבן. אבל הצרה האמיתית מגיעה בבית הספר.

 

גרגורי מרקוס  גרגורי מרקוס
הספרות המקצועית מלמדת שילדים לומדים טוב יותר כשהם נכשלים ומנסים שוב ושוב. זה גורם לילדים להסתקרן, להתנהל כמו מדענים קטנים ולהתרגל לעסוק בשאלה החשובה 'למה זה לא עובד לי'. כלומר, במה אני טועה. כישלון הוא קריטי ליצירתיות, ויצירתיות היא הדבר שפותר בעיות. אבל בבתי ספר לא מלמדים כך. בבתי ספר הערך העליון אינו מציאת הפתרון, אלא קבלת ציון גבוה.

 

המשימה שהילדים מקבלים היא לקבל אישור שהם שולטים בגוף של ידע. כשילד מקבל את הציון הכי נמוך במבחן, הוא מתרשם שזה כיוון שהוא טיפש, עצלן או לא אחראי, ושכדי להצליח בחיים צריך לעולם לא לעשות טעויות. זה שיעור גרוע, ואותו אנחנו לומדים הכי טוב. בתי הספר בעצם מלמדים אותנו שמה שחשוב זה לקבל 100. וכדי להשיג את זה אנחנו נעשים פרפקציוניסטים ואובר־הישגיים, ומתפחלצים מהמחשבה שעשינו משהו לא נכון. אנחנו לומדים להתעקש שאנחנו צודקים ולהוכיח שמגיע לנו 100, במקום לשאול מה לא עובד לנו. אחת הסיבות לכך שאנחנו שמחים כל כך שאחרים טעו היא שזה עוזר לנו ללחוץ עליהם לקבל את דעתנו".

 

שולץ סוקרת בספרה את הגורמים שמחזקים את הנטייה לטעות ומחלישים את היכולת לבקר את עצמך בזמן אמת. אחת היא הביטחון הרב, המובן מאליו, שיש לאנשים בחושיהם וביכולתם לנתח את מה שקלטו בחושיהם. העובדה שבאנגלית "אני רואה" ו"אני מבין" הם מונחים נרדפים מלמדת כמה פשטנית החשיבה שלנו. מראה עיניים יכול לתעתע, ובמקרים רבים המציאות מורכבת מכפי שהיא נראית, אבל אנשים נוטים לאמץ את ההסבר הפשוט ביותר שהסיקו על סמך חושיהם. שולץ מצטטת את אבישי מרגלית, פילוסוף ישראלי שמלמד באוניברסיטת פרינסטון, שכתב שאנשים לכודים ב"רשת של עדים" - דמויות סמכותיות ומוסדות שבהם אדם בוחר להאמין, ומעצב את רעיונותיו ותפיסת עולמו לפי זו שלהם. "כולנו לכודים ברשת העדים הזאת, ולא פעם אחת אלא פעמים רבות, ולא ברשת אחת אלא ברשתות רבות", שולץ אומרת.

 

להתחרט נכון

 

"הפתרון מתחיל בשינוי הגישה שלנו לטעויות", אומרת שולץ. "קשה להפנים שטעות היא לא השפלה או תבוסה אלא דבר שקורה כל הזמן ושיש בו הזדמנות. כדי להפנים את זה צריך להתנתק מהגישה שמאפיינת את רוב האנשים, שהיא הגישה האמונית. רובנו חותרים תמיד לאמת את האמונות שלנו, את הידע שלנו ואת התחזיות שלנו. לגרום להם לקבל ציון גבוה במבחנים. יש גישה הפוכה, והיא הגישה המדעית, שמאדירה את חשיבות הטעות. מדענים מגבשים את הידע שלהם באמצעות הניסיון לשלול רעיונות.

 

במדע, ידע מוגדר כדבר שאפשר לנסות להפריך, וכשמצליחים להפריך דעה רווחת הדבר נחשב להצלחה ולא לכישלון. כל התקדמות הידע בעולם מבוססת על חיפוש טעויות. ומה שנכון למעבדות נכון גם לחיים האישיים. הכרה בטעות או בפרשנות אחרת לא מרחיקה אותנו מהאמת אלא מקדמת אותנו לקראתה.

 

"חשוב גם לזכור שהיכולת של המוח שלנו לראות את המציאות לא נכון היא דווקא תכונה מופלאה. כולנו יכולים לצפות באותו ליל ירח מלא ולראות בו דברים אחרים. ה'כשל' הזה הוא המקום שממנו מגיעים היצירתיות והחדשנות. אם
במקום לריב על איך הלילה הזה נראה באמת ננסה להבין איך אחרים רואים אותו, נלמד הרבה יותר".

 

שולץ מציעה בספרה כמה שיטות שימושיות לצמצום הנזקים מטעויות ולמידה אמיתית מהן. בראשן היא ממליצה לעשות את מה שהיא מכנה "מיסוד הטעות": להקדיש מקום ומשאבים לתיעוד טעויות ותיקונן, כמו "עמוד התיקונים" הקבוע בעיתון "ניו יורק טיימס", וגם לחפש טעויות באופן אקטיבי ולנתחן, כפי שעושים ארגונים גדולים: בית החולים בית ישראל הפך את ניתוח הרגל הלא נכונה למקרה מבחן שהוצג בפני כל צוותי בית החולים.

 

חברת מוטורולה פיתחה בשנות השמונים את "שש סיגמא", שיטה לביקורת תמידית של תהליכים וחיפוש פגמים, הסקת מסקנות מהם, והפקת לקח שאפשר ליישם מיד. למעשה, זה אחד הצדדים החיוביים בארגונים כלכליים גדולים, שמואשמים בגישה מכשירית ולא אנושית שבה הערך היחיד הוא שורת הרווח: כשכל מה שחשוב הוא הרווח והפסיכולוגיה האנושית לא משפיעה, איתור כשלים וטעויות הופך מבושה לערך. זו תכונה אחת ששולץ ממליצה לאמץ בחיים האישיים.

 

חיפוש מתמיד של טעויות הוא לא מתכון לשיתוק?

"להפך. פידבקים, הטלת ספק ומקום לדיבייט הם חלק חשוב בתהליכי קבלת החלטות, וכך גם הכרה בנקודות חולשה. ספורטאים משתפרים כל הזמן כי הם מקבלים פידבק מיידי על הביצועים שלהם. פוליטיקאים לא משתפרים כמעט לעולם כי הם תמיד ממציאים הסבר שלפיו צדקו, ומאמינים בו. הם בעצמם לא באמת יודעים מתי באמת צדקו ומתי טעו".

 

אלמוג בורשטיין אלמוג בורשטיין צילום: אוראל כהן

 

אבל איך אפשר להתנתק מהכאב שבחרטה?

"לא צריך להתנתק. אנחנו לא יכולים לצפות ולנהל את הרגשות שלנו. מה גם שחרטה אנושית היא דבר חשוב. היא שומרת על הצניעות שלנו. כשאנחנו טועים לגבי מה שטוב לנו ופוגעים בעצמנו, אנחנו נזכרים כמה קל לטעות לגבי אחרים ולפגוע בהם. המודעות והענווה האלה חשובות. מקובל לחשוב שאנחנו עושים תמיד את הכי טוב שלנו. זיכרונות של חרטה יוצרים את הרפלקס של 'אולי אני לא צריך לעשות את זה'. וזה רפלקס חשוב, גם בישיבת דירקטוריון וגם בחדר ניתוח. מה שחשוב זה לא לפחד מחרטות. לא להפוך אותן לאירוע טראומתי".

 

בהרצאה ששולץ ערכה לפני חצי שנה היא סיפרה על חרטה אישית שלה שיצאה מפרופורציות: "בגיל 29 עשיתי קעקוע בצורת מצפן. עשיתי אותו אחרי שנים של מחשבה, כי שמעתי על אנשים שעשו קעקוע בגיל 17 והתחרטו עליו בגיל 30. עשיתי אותו כשחזרתי לניו יורק, אחרי שנים שבהן גרתי בחו"ל. רציתי אותו כתזכורת לכמה שחשוב להמשיך לחקור ולגלות, ובאותו זמן לשמור על הצפון הפנימי שלך. התחרטתי עליו מיד. פשוט יצאתי לרחוב והרגשתי שאני מתמוטטת
רגשית, ולא הבנתי למה. עד היום אני לא סובלת את הקעקוע, אבל זה לא כי יש בו בעיה, זה בגלל הפרפקציוניזם שלי".

 

איך סודקים את בועת הצדק שמקיפה את הזולת? איך גורמים לחברעקשן או לבוס שלך לבחון שוב את עצמם?

"ביקורת והוכחות לא יעזרו, ורק יגרמו לאדם להתחפר בדעתו. טוב יותר לשאול שאלות כגון 'מעניין, איך אתה יודע את זה?', או 'מה היית חושב אם היית בצד השני?'. אפשר לומר משהו כמו 'ככל שאתה ממשיך עם זה, אתה נשמע לגמרי כמוני, בטוח שאתה צודק כל הזמן'. אבל הדבר הכי יעיל הוא הומור. באופן אוניברסלי צחוק מלווה בסלחנות, והוא תמיד עובד טוב יותר במגע עם אנשים".

 

ויש לך המלצה אחרונה, לאנשים פרפקציוניסטים? איך להתחיל לטעות נכון?

"כן. אל תתחילו בקעקוע".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x