• תפריט
1.3.12

4 הארות חדשות על אורגזמה נשית

בשביל המוח, בשביל האבולוציה, בשביל הכיף ובשביל האהבה: מחקרים חמים גילו למה בעצם נשים צריכות אורגזמה

איתי להט 10:3901.03.12

ב־30 באוקטובר 2010, בשעה 15:00, המדע סוף סוף מיפה את האורגזמה הנשית. זה קרה באוניברסיטת רוטגרס, ניו ג'רזי, באדיבות קייט סאקל. העיתונאית והסופרת בת ה־37 הגיעה באותו יום למעבדה של הנוירו־פסיכולוג פרופ' בארי קומיסארוק, התפשטה, לבשה חלוק בית חולים ונשכבה במנהרה החשוכה, הצרה והמלחיצה של המכשיר שמבצע הדמיה תפקודית של המוח בתהודה מגנטית (fMRI). פניה וקרקפתה כוסו באינספור אלקטרודות, הראש הונח בסד קשיח שננעל למיטה, ונאסר עליה להזיז אותו אפילו במילימטר. למעשה, רק את ידה הימנית הותר לה להזיז, כדי להגיע למטרה שלשמה התכנסו החוקרים - לגמור.

 

"התאמנתי לאירוע שבועיים", מספרת סאקל ל"מוסף כלכליסט". "כדי להתרגל לא להזיז את הראש ערכתי אימונים מיוחדים: הדבקתי בסלוטייפ פעמון קטן למצח, כדי שהוא יצלצל אם אני זזה, ואלמד להגיע לפורקן בלי לזוז. קודם לכן לא חשבתי מעולם על היקף התנועה שמעורבת באורגזמה, לכן זה לא היה פשוט, התרגול הזה, אבל בסורק עצמו היה קל".

 

החוקרים בחדר הבקרה היו נרגשים. הם הקפידו על שקט, שוחחו רק בלחישות עדינות, עקבו אחר תנועת היד הקלה של סאקל מתחת לחלוק בית החולים, ובעיקר אחר המוניטור. בעשר הדקות הראשונות הם כמעט לא ראו פעילות. רק הקורטקס הסנסורי במוח עבד, זה שכבר ידעו כי בו ניכרת תחושת ההנאה מגירוי של איברי המין. בשאר המוח לא קרה כלום. החוקרים התחילו לזוז בכיסאותיהם באי־נוחות. יכול להיות שזה כל מה שיש בה, באורגזמה?

 

אבל אז, בדקה ה־11, נרשם על המסך הבהוב נוסף. ההיפוקמפוס נדלק. האזור שאחראי על יצירת זיכרונות ומעורב בפעילות הרגשית נכנס לתמונה. כמה שניות אחר כך, בתוך המנהרה, סאקל הרימה יד כדי לסמן שהאורגזמה מתקרבת - והמוניטור התפוצץ מפעילות. הצרבלום, שאחראי על תנועה ותיאום השרירים, הראה פעילות מואצת. גרעין האקומבנס, "מרכז העונג" שמעורב בתגמול והתמכרות, עבר להילוך גבוה. וברגע השיא נדלקו במוח יותר מ־30 אזורים שונים. החוקרים היו המומים: בשום פעילות אנושית לא נרשמה עד היום פעילות בכל כך הרבה חלקים במוח. בעצם, בשום פעילות אנושית חוץ מהתקף אפילפסיה.

 

"זה מדהים", מספר קומיסארוק, עדיין נרגש מהרגע ההוא, ל"מוסף כלכליסט". המיפוי של סאקל היה המקיף ביותר אי פעם ששרטט איך נראית הפעילות המוחית בעת האורגזמה הנשית, והוא נחשף רק לאחרונה. "אנחנו רואים למעשה את כל המוח נדלק באורגזמה, ומכיוון שמה שהמכשיר מודד למעשה זה את זרימת החמצן לאזורים השונים במוח - המשמעות היא שכל המוח מקבל כמויות עצומות של חמצן וחומרים מזינים אחרים. אם בכלל קיימת שאלה אם אורגזמה טובה לנו, הרי שהניסוי הוכיח שהתשובה היא כן מוחלט".

 

הנסיינית קייט סקאל ופרופ' בארי קומיסארוק עם ה-fMRI לפני הדמיית האורגזמה הנסיינית קייט סקאל ופרופ' בארי קומיסארוק עם ה-fMRI לפני הדמיית האורגזמה צילום: Kayt Suke

 

1. ההסבר הנוירולוגי

שיא של מסאז' למוח

 

האורגזמה של סאקל והמיפוי של קומיסארוק הוסיפו את הגירוי המסעיר ביותר לדיון המתלהט בשנים האחרונות, על שורשיה ומטרותיה של האורגזמה הנשית החמקמקה. קומיסארוק עצמו הוא חוקר נלהב של הנושא ופורץ דרך בתחום. הוא האיש שגילה, רק ב־2004, את הנתיב העצבי המהיר, מעין כביש עוקף עמוד שדרה, שמחבר ישירות בין המוח לאיברי המין. מאז המיפוי של סאקל קומיסארוק המשיך בעבודתו, דבק במשימה המדעית חדור תחושת שליחות, ומיפה עוד אורגזמות של עוד נשים, מסוגים שונים. איסוף הנתונים הזה אמור לאפשר לו לשרטט לא רק את הפעילות המוחית בעת אורגזמה אלא גם את הסדר שבו היא מתרגשת, ואת האופן שבו היא מתקררת. אחד הממצאים המסעירים כבר גילה שאורגזמה שהושגה רק באמצעות מחשבה, ללא כל מגע, נראתה מבחינה מוחית כמו אורגזמה "רגילה", אבל גם כאן מדובר בממצא ראשוני יחסית, שקומיסארוק נזהר מלבסס עליו מסקנות מהירות.

 

ובכל זאת, ראשוניים ככל שיהיו, הממצאים שכבר בידיו מסמנים כיוון ברור. "אנחנו רואים שכל הפעילות המוחית באורגזמה לא רק מבטאת ריגוש מהנאה, אלא גם מפעילה את מנגנוני התגמול, הרגש, השליטה בשרירים, ובשיאה כמובן באה לידי ביטוי במרכז העונג של המוח, ה־nucleus accumbens, שהוא אזור שגם מגיב היטב לקוקאין, לניקוטין, לקפאין ולשוקולד. באורגזמה הוא מגיב חזק יותר מלכל אלה".

 

אבל הבשורה הגדולה של קומיסארוק היא אחרת: "זה כאילו שבכל אורגזמה מגיעות למוח כמויות עצומות של אנרגיה וחומרי בניין, כגון ויטמין A ו־E. חומרים שבונים למשל את הנוירוטרנסמיטורים במוח - חומצה אספרטית, כולין, טריפטופן, טירוזין - שבלעדיהם המוח לא יכול לגדל נוירונים חדשים, ליצור קשרים חדשים, או במילים אחרות: לחשוב".

 

זה הסבר חדשני ומהפכני. המשמעות של הממצאים של קומיסארוק היא שהאורגזמה בעצם משמשת כמעין מסאז' למוח, שמשחרר אותו, ממריץ, מקל עליו, מאפשר לו לעבוד טוב יותר. בכך הוא חורג מההסברים המקובלים שמיקמו את האורגזמה בהקשרים של הביולוגיה הבסיסית, בחירה בבני זוג טובים והעמדת צאצאים. אם תרצו, יכול להיות שהניסוי הזה, כמו אמצעי המניעה, כמו הוויברטור, כמו המאבק הפמיניסטי החברתי־פוליטי, הוא עוד צעד בשחרור האורגזמה הנשית.

 

הדמיית המוח של סקאל בעת הניסוי. עוד ועוד חלקים במוח מצטרפים, וברגע האורגזמה (צד שמאל למטה) נרשמה פעילות ביותר מ-30 אזורים הדמיית המוח של סקאל בעת הניסוי. עוד ועוד חלקים במוח מצטרפים, וברגע האורגזמה (צד שמאל למטה) נרשמה פעילות ביותר מ-30 אזורים

 

2. ההסבר האבולוציוני

להטיס את הילדים למעלה

 

כדי להבין את העונג שבמהפכה הזאת, צריך לחזור לפור פליי שלה. לאורך אלפי שנות מדע אף אחד לא ממש עסק באורגזמה הנשית, היא לא פוענחה וההנחה היתה שאין לה תפקיד. ההנחה הזאת התחדדה במיוחד בהשוואה לאורגזמה הגברית, שהיא בעצם פליטת הזרע - כלומר הדרך להעמיד את הדור הבא. כשגברים גומרים, אם כן, הם מבטיחים את המשך הקיום האנושי. וכשנשים גומרות?

 

גם כשחוקרים וחוקרות החלו להתעניין בשאלה הזאת, בשנים האחרונות, התשובות שלהם היו שמרניות, ושוב יצאו מאותה נקודת מוצא בעייתית של השוואה לגברים. "העדויות הקיימות פשוט מצביעות על כך שהאורגזמה הנשית היא תוצר לוואי של האורגזמה הגברית, לא יותר מזה", אומרת ל"מוסף כלכליסט" אליזבת לויד, פרופסורית לביולוגיה אבולוציונית מאוניברסיטת אינדיאנה. "מנגנון השפיכה הגברי משחק תפקיד מרכזי בתהליך העמדת הצאצאים. נשים, לעומת זאת, קיבלו מנגנון מקביל שהוא מעין בונוס פנטסטי. העניין הוא כזה: הרקמות והעצבים של מערכת המין נוצרים בעוברים של שני המינים באותו זמן. כך יש לגברים פטמות, שאין להן שימוש, ויש לנשים מערכת אורגזמית, אף שאין לה תפקיד אבולוציוני". כדי לחזק את הטענה, היא מוסיפה כי "לפי המחקרים שלי, רק 8% מהנשים מגיעות לאורגזמה מחדירה, ובשנים האחרונות יש גוף של מחקרים שמסבירים כי מדובר בתאונה פיזיולוגית, שבה הדגדגן ממוקם קרוב יותר לפתח הנרתיק מאצל נשים אחרות".

 

העיסוק בשאלת האורגזמה הווגינלית ממקם אותה, באופן טבעי, בהקשר האבולוציוני. הרי לאורגזמות אחרות, לפי הגישה הזאת, לא יכול להיות תפקיד כלשהו. קומיסארוק לא מתעכב יותר מדי על מקור הגירוי, ומתמקד בפעילות המוחית שהוא גורם. "בשיאה של האורגזמה, ההיפותלמוס שבמוח משחרר רמות עצומות של ההורמון אוקסיטוצין", הוא מסביר. "השחרור של אוקסיטוצין אצל הגבר גורם לו לשפיכה, אבל אצל נשים הוא מפעיל גלים־גלים של התכווצות בשרירי הנרתיק, וכל הגלים האלה שוצפים לכיוון אחד, אל עבר השחלות. השיא הזה נמשך בממוצע 20 שניות אצל נשים, ובהן כפי הנראה מתרחש משהו מופלא".

 

המשהו המופלא הזה נראה לעתים היטב ברגע השיא, אבל החלק שמתרחש בתוך הגוף היה נסתר במשך כל השנים: הגלים־גלים שקומיסארוק מתאר בעצם מסיעים את הזרע אל עבר הרחם. לאורגזמה, גם אם אינה וגינלית, יש לפיכך השלכה אבולוציונית מובהקת: להגדיל את סיכויי ההתעברות.

 

זה נשמע מובן מאליו, והמחשבה הזאת הסתובבה בעולם כאינטואיציה במשך שנים. אבל מדעית היא הוכחה רק בשנים האחרונות. ב־2001 מצאו חוקרים מאוניברסיטת מנצ'סטר כי אם האשה חווה אורגזמה כמות הזרע שנשפכת מהנרתיק אחרי הסקס קטנה בהרבה מאצל נשים שלא באו על סיפוקן. ב־2005 נכנס לעניין פרופ' לודוויג וילט, מומחה בינלאומי לפוריות והורמונים מאוניברסיטת אינסברוק שבאוסטריה, שהחל לחקור את האופן שבו האורגזמה מטיסה את הזרע אל הרחם ומשם לשחלות. ב־2010 הוא הזריק ל־20 נסייניות נוזל דמוי זרע בעל תכונות רדיואקטיביות, שאִפשר מעקב באמצעות מכשיר הנקרא עוקב רדיואקטיבי. מיד אחר כך נתן להן מנת אוקסיטוצין, שבן רגע יצר גל של עשרות התכווצויות בנרתיק. בתוך שניות ספורות נהפכו הנרתיקים של הנסייניות למעין משאבה עוצמתית שדוחפת את הזרע אל הרחם, ומשם לשחלה הנבחרת, ימין או שמאל.

 

פרופ' לודוויג וילט. האורגזמה יודעת להזרים את הזרע לשחלה שמבייצת פרופ' לודוויג וילט. האורגזמה יודעת להזרים את הזרע לשחלה שמבייצת

 

הגילוי הזה מסעיר: המשאבה האורגזמית המופלאה בעצם יודעת באיזו שחלה תבשיל הביצית החודש, גם אם עדיין לא ברור לאיש איך עובד הקשר בין התהליכים בשחלות לניתוב בנרתיק. "כל התהליך כולו נמשך שניות ספורות", כתב וילט במחקר. "זה מכניזם שמראה כי נשים המצטיינות בתהליך הזה, כלומר נשים שחוות אורגזמה, מגדילות דרמטית את הסיכוי שלהן להתעבר. ולכך יש השלכות עצומות, בין השאר על ההנחה שלאורגזמה הנשית אין תפקיד אבולוציוני".

 

3. ההסבר הפסיכולוגי

התאהבות מגדילה את הריחוף

 

ד"ר סטפני אורטיג, נוירו־פסיכולוגית מאוניברסיטת סירקוז, ניו יורק, לא מתחברת להסברים המכניים של האורגזמה כמשאבת זרע גדולה. גם היא חושבת שיש לאביונה הנשית תפקיד אבולוציוני חשוב, אבל היא מגיעה אליו מכיוון אחר לגמרי, מהכיוון הרגשי.

 

ב־2010-2009 בדקה אורטיג את ההבדל באיכות האורגזמות בין נשים מאוהבות לנשים ששוכבות עם בני זוג שהן אינן מאוהבות בהם. בשלב ראשון ייצרה "מד אהבה": היא הקרינה לנסייניות רצפי אותיות, חלקם מילים אמיתיות

וחלקם רצפים מופרכים, וביקשה שיסמנו כשהן מזהות מילה אמיתית. בין לבין, למשך זמן קצר מכדי שרצף האותיות ייקלט בהכרה, שיבצה שוב ושוב את שמו של בן הזוג של הנסיינית. אורטיג, שעקבה אחר גלי המוח שלהן, יכלה לבדוק איך הוא מגיב לאזכור בן הזוג ולקבוע מי מתרגשת ממנו ומי לא. "נשים מאוהבות מציגות פעילות מוחית שונה מנשים שאינן מאוהבות", היא מסבירה. "האזור במוח שנקרא אינסולה, ומקושר עם התנהגות קומפולסיבית והתמכרות, פעיל יותר אצל נשים מאוהבות".

 

בשלב השני, אורטיג ניתחה את עוצמת האורגזמות שלהן, בהתבסס על דיווחים מפורטים שלהן. השוואת שני חלקי הניסוי העידה על קורלציה ברורה: נשים מאוהבות חוות אורגזמות חזקות יותר ובתדירות גבוהה יותר. "אהבה ואורגזמות איכותיות יותר הולכות יד ביד", מסבירה אורטיג, "ומעבר לקורלציה, גילינו שכאשר אשה מאוהבת האורגזמה שלה כוללת פעילות מוגברת של הזיכרון, שמעצימה את העונג". בעצם בעת אורגזמה מתרחשת אצל נשים מאוהבות פעילות מוחית מוגברת באזורים האחראים על יצירת ושליפת זיכרונות. הן בעצם חוות אורגזמה חזקה, זוכרות אותה היטב, ואז נזכרות בה שוב בפעם הבאה עם הפרטנר האהוב. כך כל אורגזמה מגלמת גם את החוויה החזקה של הרגע וגם את הזיכרונות החזקים מהעבר, ומשתפרת מפעם לפעם. כשלתמונה נכנס גם האוקסיטוצין, ההורמון שמשרה שלווה, מחבר בין אנשים ומשתחרר גם בעת אורגזמה, אורגזמות מאוהבות נהיות משמעותיות אפילו יותר. "מבחינת התפקיד האבולוציוני, בעצם יש כאן מכניזם שמחזק ומעמיק את הקשר בין בני הזוג", מסבירה אורטגה, "ובני זוג שיש להם קשר עמוק ויציב מעמידים לילדיהם סיכוי טוב יותר".

 

גם ד"ר דיוויד פוטס, אנתרופולוג המתמחה בחקר המין מאוניברסיטת פן סטייט, פנסילבניה, התמקד בקשר בין בני הזוג כמפתח להבנת האורגזמה. במרץ האחרון הוא בדק מאות זוגות: הנשים התבקשו לדרג את איכות חיי המין שלהן עם בן הזוג ולדווח על תדירות האורגזמות. הגברים, מצדם, עברו "מבחני גבריות": הוא מדד את עובי קולם ואת הכוח הפיזי שלהם, וצילם אותם בטכנולוגיה המודדת את מידת הסימטריה של גופם ופניהם. "רצינו להבין מה מחזק את הקשר בין תדירות האורגזמות למשיכה לבן הזוג", מספר פוטס, "ואמנם מצאנו התאמה בין הסימטריה של בן הזוג לתדירות האורגזמות, וגם גילינו שנשים נוטות לגמור במקביל לבני זוג סימטריים או אחריהם, אבל לגמור לפני בני זוג גבריים מאוד ודומיננטיים. סימטריה היא אחד האינדיקטורים החזקים בטבע לאיכות גנטית, לכן היא עומדת בבסיס תפיסת היופי שלנו, כמו גם לבריאות - עשרות מחקרים כבר מצאו שאנשים סימטריים הם ספורטיביים יותר ועמידים יותר למחלות.

 

"כך שתוצאות המחקר מובילות אותנו לחשוב שהאורגזמה הנשית היא מעין מנגנון של סלקציה. נשים חוות יותר אורגזמות ובאיכות גבוהה יותר כשהן נמצאות עם גברים סימטריים יותר - האורגזמה מעדיפה איכות גנטית".

 

4. ההסבר האנושי

בתכלס? באנו ליהנות

 

השיח האבולוציוני הוא, אם כן, השיח המרכזי כיום סביב האורגזמה, מה שמבהיר כמה חריג המחקר של קומיסארוק. אבל לממצאים שלו מצטרפות עוד עובדות, שלא בהכרח מתיישבות עם האבולוציה כהסבר בלעדי לאורגזמה הנשית: האורגזמה הממוצעת של אשה ארוכה פי ארבעה מזו של גבר (20 שניות לעומת 5 שניות); בסופו של דבר, ובכן, האורגזמה לא הכרחית להעמדת צאצאים; והמערכת הנשית מורכבת ומסובכת כל כך, שאי אפשר להסתמך רק על ההסבר האבולוציוני כדי להבין אותה.

 

רק ב־1998, למשל, גילו חוקרי מין את גודלו האמיתי של הדגדגן. כפתור ההנאה החיצוני הוא רק קצהו של האיבר, שאורכו הממוצע הוא 15 ס"מ (כמו איבר מין גברי ממוצע), והוא בעצם מלופף כמו ספירלה בפנים הנרתיק. מכיוון שהוא עשוי רקמה ספוגית, כמו זו המזדקרת אצל הגבר בזקפה, גם אצל נשים היא יכולה להתנפח, להתגמש ואפילו לשנות את מיקומה תוך כדי הסקס. ואם לא די בדינמיות הזאת, לתוך הקלחת נזרקה בעשורים האחרונים גם נקודת הג'י, כמעין אינדיקטור להבחנה בין נשים שיכולות להגיע לאורגזמה וגינלית לנשים שבאות על סיפוקן רק מגירוי חיצוני. המחקר בשנים האחרונות אפשר למקם סוף סוף את הג'י, הנקודה שבה ספירלת הדגדגן הפנימית פוגשת את פני הנרתיק ומאפשרת ליהנות מהחדירה. גם אם בדרך כלל נהוג לדבר על אזור מסוים (3-2 ס"מ מפתח הנרתיק, בין השעה 11 ל־12), ההבדלים בין נשים אדירים, ורבות לא מוצאות את הנקודה.

 

פרופ' עמנואל ג'אניני, אנדוקרינולוג וסקסולוג, מחפש את הנקודה במשרדו באוניברסיטת לאקווילה האיטלקית. "אחת ההשערות שלנו היא שהרקמה שאליה מתייחסים כאל נקודת הג'י היא למעשה חלק ממבנה הדגדגן הפנימי", מסביר ג'אניני, שבמחקר שערך בעזרת אולטרסאונד מצא כי הרקמה עבה יותר אצל נשים שמגיעות לסיפוק מחדירה. "ההערכות השונות על נקודת הג'י מייחסות אותה ל־8% עד 45% מהנשים. אבל נקודת הג'י היא לא יותר משם יפה - זאת לא נקודה, זה לא ג'י. זה מכלול שכולל את הדגדגן, השופכה, דופן הנרתיק, בלוטות, שרירים ועצבים, העובדים יחד באופן שונה לחלוטין אצל כל אשה ומעניקים עונג מיני שמקורו בפנים הנרתיק".

 

אלה שנהנות מרקמת הפלא הפנימית, מעלה מחקרו של קומיסארוק, נהנות יותר: הפעילות המוחית באורגזמה וגינלית רבה יותר, ומתרחשת ביותר אזורים. "זה עניין של אנטומיה פשוטה", מסביר ג'אניני, "באורגזמה וגינלית האזור המגורה גדול משמעותית מבאורגזמה חיצונית. ההנחה שלנו היא שבעת חדירה המבנה של הדגדגן הפנימי נמתח ונע ללא הרף, עם תנועת הפין. הגוף הנשי לא סטאטי ומשעמם כמו הגוף הגברי, זה נראה כאילו בכל זמן היחסים והאורגזמה הוא עובר שינוי בלתי פוסק, ואותי כמדען זה מרתק".

 

פרופ' עמנואל ג'אניני: "להבדיל מגברים, אצל נשים אורגזמה היא עניין ייחודי לכל אחת" פרופ' עמנואל ג'אניני: "להבדיל מגברים, אצל נשים אורגזמה היא עניין ייחודי לכל אחת"

 

כשאני שואל אותו על הקשר בין נקודת הג'י, האורגזמה והאבולוציה, ג'אניני מציע בשורה עדכנית וחתרנית: אין לגמירה הנשית שום תפקיד בקיומו של המין האנושי. למעשה, צוהלת חדוות החיים האיטלקית שלו, היא שם רק כדי שכולנו ניהנה.

 

"כשאתה בודק אנטומיה של גברים וכיצד היא מתפקדת אתה מגלה שמערכת המין היא זהה אצל כל גבר. קיימים הבדלים, אבל הם זניחים ולא מתקרבים למורכבות של מערכת המין הנשית ושל השונות מאשה לאשה. אתה רואה את זה גם בקלות שבה נחווית האורגזמה הגברית ובדמיון באורגזמות בין גברים שונים, בעוד אצל נשים האורגזמה היא עניין רב־שכבתי וייחודי לכל אחת. לדעתי, כל היופי, השונות והמורכבות הזאת נובעים דווקא משחרור של לחץ אבולוציוני על המערכת המינית. משום שנשים לא נדרשות לזקק כאן תפקיד אבולוציוני מהותי, זיקוק שלאורך השנים היה מעצב את המערכת תחת לחצים אדירים והופך אותה להומוגנית כמו אצל גברים - נשים היו חופשיות לפתח כל אחת מערכת שונה משלה. ועל העושר הזה נשאר לנו רק לברך".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x