כשאסרו על אבי לצאת לטיול כי נעליו היו קרועות, הוא כתב: "בלילה נכנסתי אל המיטה ובכיתי על הכר"

הוריי אסתר ויהודה נולדו בנחלאות בירושלים, והם צאצאים למשפחות עולים מפרס. הם גדלו בעוני מחפיר. אמי ניקתה בתים אצל עשירי ירושלים ולקחה איתה את אחיה בן ה־6 כדי לעשות לו שם מקלחת חמה; אבי ניקה נוצות מעופות לפני בית הספר כדי להביא בתמורה שני גרונות הביתה. אמא תמיד כועסת כשמתארים כך את המצב ואומרת: 'כולם היו ככה', אבל המצב היה שלעולם לא ידעת מאיפה תבוא הארוחה הבאה שלך.

1971. אייל גבאי ביום הולדת 4 בירושלים, עם אחותו ריקי (16) והוריו אסתר ויהודה

"הוריי זכו בפיס של החיים שלהם אחרי שחרור ירושלים ב־1967, כשהתמודדו על מכרז להתגורר בשכונות החדשות והצליחו לצאת מדירת שיכון בקריית משה לבית דו־משפחתי גדול. שניהם היו אנשי חינוך, חסידים של ידע והשכלה ככלי להצלחה, לכן בחרו במקצוע שמקנה השכלה לאחרים. אני זוכר שבכיתה ה' קראתי ספר באנגלית ואמא נכנסה לחדר ואמרה לי: 'אני כל כך שמחה שאתה יכול, אני מצטערת שלי לא היתה ההזדמנות הזאת'. ההורים שלנו לא כל יכולים, וזה היה רגע שבו גיליתי משהו שאני יכול לעשות ואמא לא. כשהתלוננתי שקשה לי ב־5 יחידות מתמטיקה ורציתי לעזוב, אבי אמר לי: 'בדוק קודם בידיעון של האוניברסיטה למה צריך 5 יחידות מתמטיקה ואז תחליט'. היו בזה שני מסרים: ברור שאתה הולך ללמוד באוניברסיטה, וגם 'תכנן קדימה'.

"אמי היא אדם עם המון רגש, ואבי לעומתה היה אדם מאוד מאופק. הפעם היחידה שבה שמעתי שהוא בכה כילד היתה כשהיה בן 75. הוא כתב בסיפור על ילדותו כיצד ב־1935 לקחו את הכיתה שלו לטיול שנתי לראות את תל אביב, העיר הגדולה. הוא היה כל כך נרגש שלא ישן כל הלילה. בבוקר, כשהסתדרו בזוגות, המורה ראה את נעליו הקרועות וסירב לתת לו לצאת. אבי ישב כל היום בחצר על הנדנדה, ראה את כולם חוזרי מלאי חוויות, ועל כך כתב: 'בלילה נכנסתי למיטה ובכיתי על הכר'. בלוויה של אבי הגיעו אלינו זוג אחים שלמדו אצלו וסיפרו לנו שבאחד הימים ירד שלג, והוא לקח אח נוסף שלהם על כתפיו כל הדרך הביתה משום שנעליו היו קרועות. אבא היה רגיש לחסר בהרבה דרכים וצורות, וכנראה נעליים היו סמליות עבורו.

"אף פעם לא ראיתי את אבי צועק. כשלא סבל מישהו הוא פשוט התעלם. כששאלתי אותו 'איך זה שאתה אף פעם לא כועס?', הוא אמר לי: 'לריב, לכעוס ולנטור טינה מבזבז את זמני ואת כוחותיי', וגם: 'אם מישהו עושה שטויות, אני צריך לסבול?'. בעמדות ציבוריות שנקטתי, כשפוטרתי והייתי מובטל, כשאשתי הראשונה מתה, הבנתי שהחיים הם גלגל - גם כשאתה למעלה לא תישאר שם לאורך זמן, וכשאתה למטה אל תאבד תקווה. היו אנשים שכעסתי עליהם ושהיתה לי הזדמנות להתחשבן איתם, אבל הבנתי שחבל להשחית על כך את הזמן. אני חושב שהחיים של אבי היו קלים יותר בזכות זה, ואני מקווה שגם החיים שלי. זה משחרר המון אנרגיה".