למי יש יותר כוח

השדה הריק פתוח לחלוטין. מולו, ממש מעבר לכביש תל אביב־באר שבע, ניצבים הבתים של מושב תימורים - שורה פסטורלית של גגות אדומים, רק 380 מטר מכאן. 620 מטר בכיוון ההפוך עומדים ראשוני הבתים של קריית מלאכי. כאן באמצע, בלב ריכוזי האוכלוסייה האלה, חברת IPM מתכננת להקים תחנת כוח לייצור חשמל מונעת בגז.

התחנה הזאת היא נושא המאבק שקיבל בשנה האחרונה תפנית מעניינת מאוד, כש־IPM עברה ידיים: שיכון ובינוי של שרי אריסון, שהיתה בעלת השליטה בחברה, החליטה שהמאבק הציבורי מול התנגדויות התושבים במקום הפך את IPM לגיבנת על תדמיתה של שיכון ובינוי, והחליטה להיפטר ממנה. הרוכשים החדשים, מסביר ראש מועצת באר טוביה דרור שור, מציבים אתגר קשה בפני התושבים. "שיכון ובינוי גילו סוג של רגישות ציבורית, ושיתפו אותנו בכל צעד ותכנון שעשו. הגוף האחר כנראה פחות רגיש לביקורת ציבורית ופחות משתף. יש לנו פחות הד תקשורתי־ציבורי להישען עליו".

"הגוף האחר" הזה הוא חברת טריפל M, שבראשה שילוש מרשים: משה טרי, לשעבר יו"ר רשות ניירות ערך וכיום מועמד שר האוצר לתפקיד יו"ר רשות המסים; מוטי פרידמן, יו"ר חברת החשמל לשעבר; והמיליארדר אברהם נניקשווילי, שותפו של ג'קי בן זקן במנופים פיננסים הבורסאית המחזיקה ברישיון הקידוח מד אשדוד. בעיני התושבים זו חלוקה ברורה: טרי נהנה מקשרים פוליטיים, לפרידמן יש חיבורים מקצועיים, ונניקשווילי יביא את הכסף שיפרוץ את המחסומים.

באדום - המקום המתוכנן להקמת תחנת הכוח. התושבים חוששים גם שתשתית הגז תהפוך את האזור ליעד לארגוני טרור. רקטות גראד, כמו אלו שפגעו בשטח המועצה בחודש שעבר, יכולות להגיע לעומק של 2.5 מטר. צינורות הגז עוברים רק 1.2 מטר מתחת לאדמה צילום: Google Maps

אבל לטריפל M יש תכונה נוספת, שמטרידה את התושבים אפילו יותר: אין לה פנים. במאבק מול שיכון ובינוי התמקדו התושבים באריסון, אבל טריפל M אינה מציעה אף לא פרצוף מוכר אחד. רבים מהקוראים לא יזהו את טרי או את פרידמן, המתוקשרים יחסית. נניקשווילי הוא תעלומה גדולה אפילו יותר: מצד אחד, מדובר באחד האנשים העשירים בישראל; מצד שני, אפילו למערכות העיתונים יש רק תמונות ספורות שלו. האלמוניות היחסית הזאת משחררת את ראשי טריפל M מהצורך להפגין פאסון עסקי: הם לא מנסים לחבק את התושבים, והם לא מוטרדים במיוחד ממה שיאמרו עליהם בתקשורת. הם כאן בשביל להקים פרויקט ולעשות כסף.

המאבק הזה, לפיכך, כפול. ראשית, מדובר במאבק של תושבי המועצה האזורית באר טוביה נגד גוף עסקי שאין לו פנים ציבוריות מובהקות, ולפיכך הוא רגיש פחות לתדמיתו. מעבר לכך, מדובר במאבק נגד תקדים ראשון מסוגו בארץ להקמת תחנת כוח המונעת בגז בלב ריכוז אוכלוסייה ובצמוד לריכוז חומרים מסוכנים. הקשר בין שני המאבקים ברור: אם תושבי באר טוביה ייכשלו, יצוצו בזירה העסקית עוד ועוד גופים שיבקשו להקים עוד ועוד תחנות כוח בלב אזורי מגורים.

גז, חשמל ו-90 טונות אמוניה

מה שהופך את המיקום בבאר טוביה למועדף, מבחינת היזמים, הוא העובדה שמדובר בקרקע פרטית שאינה מצריכה התעסקות ביורוקרטית עם המינהל. קצת היסטוריה: בסוף 2005 רכשו החברות גב־ים וישפרו 130 דונם באזור התעשייה של המועצה האזורית באר טוביה. בינואר 2006 הן מכרו אופציה לרכישת 62 דונם מהשטח ל־IPM, שהוחזקה אז על ידי תהל וחברת ישראל פאוור. במרץ 2008 מכרה תהל את חלקה ב־IPM לכחול וירוק, חברה־בת של שיכון ובינוי שבשליטת אריסון.

לפני ואחרי הרכישה, IPM הפגינה זריזות יחסית: באפריל 2007 היא קיבלה מרשות החשמל רישיון מותנה לכמה שנים להקמת תחנת כוח מונעת בגז בהספק של עד 500 מגה־ואט. בספטמבר של אותה שנה הממשלה הכירה בפרויקט כבעל חשיבות לאומית. באפריל 2009 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) את קידום התוכנית. בתחילת 2010 חידשה רשות החשמל את הרישיון המותנה שהוענק ל־IPM, עכשיו כבר בשליטת שיכון ובינוי.

פעילי המאבק באתר המיועד לתחנת הכוח. מימין: דרור שור, שמשון רוזן, שלמה עובדיה, ליליאנה ניצן ואדוה דרור. "אנחנו לא סומכים על הרשויות, והמניעים של היזם לא ברורים לנו" צילום: צפריר אביוב

בעבור התושבים במועצה האזורית באר טוביה ובקריית מלאכי (המוקפת על ידי המועצה), האישורים היוו קריאת השכמה. אין מחלוקת בנוגע לצורך בתחנות כוח חדשות, ואין מחלוקת שלתחנות כוח מונעות בגז יש יתרון אקולוגי משמעותי על תחנות שמונעות במזוט ובפחם. השאלה היא למה להציב תחנה מונעת בגז דווקא בלב ריכוזי אוכלוסייה, כאשר תחנות כאלה מציבות סיכונים בטיחותיים לא מבוטלים, מפיצוץ גזי ועד דליפה של ענן רעיל.

הסיכונים האלה מוכפלים פי כמה בבאר טוביה, שאזור התעשייה שלה כבר רווי בחומרים מסוכנים. "ברדיוס של 20–100 מטר מהתחנה נמצאים מפעלים המחזיקים יותר מ־90 טונות אמוניה וכלור", אומר שמשון רוזן, יו"ר ועד המאבק נגד תחנת הכוח ולשעבר בכיר בחיל האוויר. "תקלה קטנה יחסית בתחנת הכוח, או דליפה של גז, עלולות ליצור תגובת שרשרת שתוביל לפיצוץ במכלי האמוניה. אם אדי אמוניה וכלור יתפזרו ברדיוס הקטן יחסית של בתי התושבים, זה עלול לגרום למוות".

"הסטטיסטיקה העולמית מראה שלפחות פעם בחודש מתרחשת תקלה בצנרות גז", אומרת ליליאנה ניצן, תושבת תימורים. "אנחנו לא רוצים להגיד 'אמרנו לכם' אחרי שיקרה אסון גדול, ואז יקימו ועדת חקירה שתגלה למה אסור היה להקים את זה פה".

היזמים, מצדם, סבורים שהחששות מוגזמים. ניישם תקנים מתקדמים וננקוט את כל אמצעי הבטיחות כדי למנוע תקלה, הם מבטיחים - וגם אם היא תתרחש, נוודא שהיא לא תחרוג משטח התחנה.

"לא יודעים כלום על טריפל M"

בסיבוב הקודם, כאשר התושבים החליטו לפעול נגד הקמת התחנה, הם סימנו את אריסון כחוליה הרגישה בשרשרת. "היא היתה הנקודה הכי חלשה באופוזיציה מולנו, וזה באמת מה שעבד", מסביר רוזן. כחלק מהמאבק נשלחו ישירות לאריסון עשרות מכתבים מרגשים של סבתות מודאגות, ונערכו הפגנות מול משרדי קבוצת אריסון בלב תל אביב. במקביל פנו התושבים לרב חיים פינטו, שאריסון מעריכה מאוד, וגייסו גם חברי כנסת. בפברואר 2010 פרסם גם מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה רחבה על התוכנית, שבחנה גם את הניגוד לכאורה בין התוכנית לבין תדמיתה שוחרת הסביבה של אריסון. באוקטובר 2010 הגיע המאבק לשיאו בישיבה משותפת של ועדות הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, שבה דרש ח"כ דב חנין, יו"ר הוועדה המשותפת, שהוועדה לתשתיות לאומיות תסביר כיצד היא מתכוונת לשקלל את המרכיבים הבריאותיים בבחינת תחנת הכוח.

שרי אריסון. שור: "שיכון ובינוי גילו סוג של רגישות ציבורית"

שיכון ובינוי, מנגד, הפיצו עיתון ועלונים משלהם לתושבים, קיימו מפגשים במועצה, הציגו מתקני בטיחות מהמתקדמים בעולם, וניסו בכל דרך לשכנע את התושבים בטובת התוכנית. הם אף מינו "אחראי לשיתוף מחזיקי עניין" וניסו לבחון לעומק כל טענה שהעלו התושבים ולהציע פתרון לחששותיהם.

אבל מתישהו ב־2010 אריסון החליטה לוותר. בשיכון ובינוי לא יודו בכך במפורש, אבל גם שם יש מי שמסכימים שהמתקפה האישית עשתה את שלה. כך או כך, בדצמבר 2010 הודיעה שיכון ובינוי על מכירת האופציה בקרקע לטריפל M של נניקשווילי־טרי־פרידמן.

התושבים היו שיכורי ניצחון. כמה ימים אחר כך התכנסו 15 מהם לחגיגה צנועה בביתו של אחד הפעילים. בתפריט הצנוע: עוגיות ביתיות, פקאנים מהעץ שבגינה, ואופוריה נוכח מה שנתפס כהתקפלות של אריסון. "היתה תחושה של שחרור לחץ", מסבירה אדוה דרור מתימורים. "זו היתה תקופה לחוצה ואינטנסיבית, כל היום עסקנו בזה על חשבון החיים, הילדים והעבודה. כך שהיתה סוג של אנחת רווחה: סוף סוף אפשר לחזור לחיים נורמליים".

באותו חודש החליטה גם ישראל פאוור, שהחזיקה ב־40% מ־IPM, להעניק לטריפל M עוד 20% בחברה, על חשבונה וללא תמורה, כך שכיום טריפל M מחזיקה ב־80% מ־IPM. "ישראל פאוור האמינו שאיתנו הם יצליחו לקדם את התחנה בדרך שתוביל אותם להצלחה", טוען פרידמן בשיחה עם "מוסף כלכליסט".

מוטי פרידמן צילום: יוסי וייס

בנקודה הזאת החלו התושבים להבין כי החגיגות על הסתלקותה של אריסון היו מוקדמות: לא רק שהתוכנית להקמת תחנת הכוח נותרה שרירה וקיימת, אלא שמי שמקדם אותה עתה הוא, מבחינתם, אלמוני הרבה יותר - והגישה שהוא נוקט שונה בתכלית. על שינוי הכיוון מעידה, לדעת התושבים, העובדה שראשי טריפל M עדיין לא נפגשו עם ראש המועצה האזורית.

"שיכון ובינוי התנהלו מולנו בשקיפות ובפתיחות, גם כשזה הקשה עליהם", אומר רוזן. "כל תוכנית שהם הגישו לות"ל, הם הציגו קודם בפנינו. נכון שאולי לא הסכמנו עם הנתונים שלהם, אבל לפחות הראו לנו אותם. כשמדובר בטריפל M, אני בכלל לא יודע מה הם עושים. מה אנחנו יודעים על נניקשווילי הזה? אפילו באינטרנט קשה למצוא עליו פרטים. אנחנו יודעים אם החברה שלו מתאימה לעמוד בראש פרויקט כזה, שעלול לסכן את הבריאות והבטיחות שלנו? אם הוא יחליט למכור את הזכויות שלו באמצע הבנייה לחברה אחרת, או לחברה זרה בחו"ל, מה נעשה? מי יהיה האבא של כל הדבר הזה? אנחנו לא יודעים מה התכנונים שלו".

פרידמן, שותפו של נניקשווילי, מצהיר בתגובה כי החברה לא תמכור את התחנה בשלבי ההקמה המתקדמים, ואפילו תקים תחנות נוספות ברחבי הארץ. לטענתו, הכסף שעובר דרך נניקשווילי מגיע מתורמים יהודים עשירים בעולם. הניסיונות לברר פרטים מזהים על אותם יהודים עשירים נתקלו בחומה בצורה.

מה שבטוח הוא שהקמת תחנה כזו מגלמת פוטנציאל עסקי ניכר לנניקשווילי: אם קידוח מד אשדוד, שנניקשווילי הוא מבעליו, יצליח לספק גז בכמויות מסחריות, ובמקביל נניקשווילי יהיה מבעליה של תחנת כוח מונעת בגז, הוא יוכל למעשה לשלוט במחיר התשומות ולהגדיל את הרווח שלו לעומת המתחרים האחרים בשוק.

זה לא אנחנו, זו הות"ל

אבל הזרוע המרגיעה היא רק צד אחד בהתנהלות של טריפל M. הזרוע השנייה עושה כל מאמץ להשאיר את התושבים רחוק מהשיח על אודות תחנת הכוח. "אנחנו פועלים לפי הנהלים, עם תקני בטיחות מתקדמים", מסביר פרידמן. "לפני חודש הגשנו לות"ל סקר סיכונים. הות"ל תדון בחומר והיא זו שתחליט".

אברהם נניקשווילי

"הות"ל תחליט" הוא הציר המרכזי באסטרטגיה של טריפל M. גם אם פרידמן לא יודה בכך במפורש, נראה שההתנהלות של טריפל M מרמזת שלדעתה, הגישה הידידותית של אריסון היתה טעות שסייעה למקד את האש באריסון עצמה. במקום לחזור על הטעות, טריפל M מפנה את האצבע לות"ל: זה לא אנחנו שמחליטים, אומרת טריפל M; יש גוף פורמלי שמורכב מקאדר נרחב של נציגי הממשלה, והוא זה שקובע. "אם הם יחליטו שזה מסוכן, לא נקים שם את התחנה", מבטיח פרידמן.

ייתכן שההסתמכות של פרידמן על הות"ל נשענת על הבנה מעמיקה של הביורוקרטיה הישראלית. הוועדה לתשתיות לאומיות הוקמה ב־2002 במסגרת הסדרת חוק התכנון והבנייה שיזם משרד האוצר, כדי לייעל את הליכי התכנון לתשתיות לאומיות. המטרה היתה ליצור מסלול עוקף ועדות מקומיות ומחוזיות והסרה של מכשולים ביורוקרטיים. מעמד הות"ל דומה למעמדה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה, ובסמכותה לאשר תוכניות גם אם הוראותיהן סותרות תוכניות מתאר ארציות תקפות, בלי להידרש לאישור המועצה הארצית. נוסף על כך, הות"ל הוסמכה לתת היתרי בנייה מכוחן של תוכניות לתשתיות לאומיות מאושרות. במילים פשוטות, הות"ל היא גוף עם סמכויות מפליגות.

הבעיה היא שהסמכויות הללו נתקלות במעט מדי ריסון. דו"ח מבקר המדינה ל־2010, למשל, זיהה ליקויים חמורים בפעילות הות"ל, ובהם אי־מינויו של נציג ציבור עוד מיולי 2007. בנוגע לתחנת כוח אחרת של יזם פרטי, באזור אשקלון, המבקר קובע כי הות"ל התנהלה תוך "ליקויים מהותיים בדרך קבלת ההחלטות": על פי הדו"ח, הות"ל העבירה את התוכנית לוועדה המחוזית בלי לבצע תסקיר, ואז התעלמה מהמלצות הוועדה המחוזית. היא גם ערכה חלק מהתסקיר על חשבונה, במקום שהיזם יערוך אותו.

דו"חות המבקר זמינים, כמובן, גם ליזמי תשתיות. לאלה, הדו"חות מספרים שהות"ל היא נכס: מצד אחד, מדובר בוועדת־על סופר־חזקה. מצד שני, לפחות במקרה אחד שנוגע להקמת תשתיות חשמל, מדובר בגוף שכופף כללים באופן שהשתלם ליזמים. וכשהות"ל מצדדת ביזמים, פוחת התמריץ של היזמים ללכת לקראת התושבים.

מי יבדוק את היזמים

את המשוואה הזאת זיהו גם תושבי באר טוביה, וגם הם, כמו טריפל M, הבינו שהיא נוטה לרעתם. לכן, למרות ההבטחות המרגיעות של פרידמן, החליטו שם לשוב ולצאת לקרב. האסטרטגיה שגובשה הפעם מתמקדת בות"ל, ובעיקר ביחס שהפגינה עד כה כלפי טריפל M. לטענת התושבים, החלפת הבעלות ב־IPM מחייבת את הות"ל להקפיא את התוכנית ולבחון את הבעלים החדשים, תוכניותיהם ואיתנותם הפיננסית, הליך הנקרא "הסמכה והכרזה". הות"ל, טוענים התושבים, לא ביצעה הליך כזה. עו"ד מיכאל בך המייצג את מועצת באר טוביה ואת עיריית קריית מלאכי, ועו"ד רונאל פישר המייצג את מטה המאבק, פנו בעניין זה לות"ל, לרשות החשמל ולמשרד התשתיות.

משה טרי צילום: מיכאל קרמר

חץ נוסף שהתושבים משגרים לכיוון הות"ל נוגע לשאלת הסיכונים הבריאותיים. בות"ל יושב נציג של משרד הבריאות, המשמש כמשקיף בלבד. לפנייתו של עו"ד בך בנושא השיב סגן שר הבריאות ח"כ יעקב ליצמן: "נציגנו דרש שתסקיר השפעה על הסביבה יכלול הערכת סיכון בריאות. הוחלט כי היועץ הסביבתי של הות"ל יבחן אפשרות לשלב בתסקיר גם את הנחיות משרדי הבריאות והגנת הסביבה להערכת סיכון לבריאות. ההנחיות הללו הועברו, אך לא שולבו בתסקיר". למה? מתברר שהות"ל אינה מחויבת לכך. על פעילותה של הות"ל מפקחת ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע), שהיא גוף משנה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה. ולנת"ע, מתברר, עדיין לא קבעה כי ות"ל מחויבת לערוך הערכת סיכון בריאותי.

התושבים טוענים גם שהות"ל "לא טרחה לבדוק" חלופות קרקע שהמועצה האזורית מציעה בשטחה, ושאותן הם מגדירים "טובות בהרבה". "ההצעה הראשונה שלנו היתה להקים תחנות לאורך צינור הגז הקיים בכביש 6, או לחלופין במקומות שבהם כבר קיימים צינורות", מסביר ראש המועצה שור. "אם בכל זאת מבקשים בשטח שיפוט המועצה, הצענו חלופות שכולן טובות יותר מהמקום המיועד".

חלופה כזאת נמצאת, למשל, בשטח חקלאי הסמוך לאזור התעשייה של מושב ביצרון, שנמצא בבעלות חברת מבני תעשיה. המתחם הזה נמצא במרחק של קילומטר מבתי התושבים, קו הגז הקיים עובר במרחק של 2.5 ק"מ ממנו, ובסביבה אין כל חומרים מסוכנים. חלופה אחרת שמוצעת היא מגרש בקצה הדרומי של אזור התעשייה עד הלום, בבעלות המינהל שמקדם את שיווקו במכרז; מדובר בשטח מפותח שבו כבר יש תשתיות של כבישים, מים, חשמל וביוב. שתי החלופות הללו, טוען שור, כלל לא נבחנו על ידי הות"ל.

חלופה נוספת שהוצעה היא הקמת התחנה בצפית, הממוקמת 1.5 ק"מ מההרחבה של כפר מנחם, כ־8 ק"מ מהמיקום המתוכנן כעת, ומעבר לגבעה חוצצת. במיקום כבר קיימות תשתיות גז, כך שהמדינה תחסוך הקמת קו גז חדש עד לאזור התעשייה של באר טוביה. מצד שני, במקום קיימת תחנה של חברת החשמל המספקת כ־500 מגה־ואט, ולאחרונה אושרה גם הקמת תחנה של דליה אנרגיות, בהיקף של 870 מגה־ואט; הקמת תחנה נוספת בהספק של 400 מגה־ואט תגדיל את ההספקים במקום לכמעט 1,800 מגה־ואט. האם זו בעיה? לא אם שואלים את שלמה עובדיה, מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה נפת אשקלון. "בתחנה ברוטנברג, 2 ק"מ דרומית לאשקלון, פועלות תחנות בהספק של 2,200 מגה־ואט ואין עם זה שום בעיה", הוא מבטל את החששות.

תגובות "הות"ל פועלת כנדרש" המשרד להגנת הסביבה: ההשלכות הסביבתיות והבטיחותיות הנובעות מהקמת התחנה נבדקות בימים אלה הדס שפר לכתבה המלאה 

מחכים לטילים מעזה

האתר בצפית עשוי לספק מענה לחשש מרכזי נוסף של התושבים: החשש מהולכת גז. מאגרי הגז שיפעילו את תחנת הכוח המתוכננת נמצאים במרחק של כ־10 ק"מ מהאתר, באזור צפית. כדי להוליך את הגז לתחנה יהיה על המדינה להקים ולממן מערכת צינורות גז ממאגר הגז עד לתחנה - פרויקט שעלותו הצפויה מיליוני שקלים. יתרה מזאת, מערכת צינורות הגז תוטמן בקרקע בעומק של 1–1.2 מטר, ותעבור בסמוך לבתי התושבים ולשטחים החקלאיים. העתקת מיקום התחנה לאזור צפית, טוענים התושבים, תחסוך את הצורך בתשתית היקרה, ותפחית דרסטית את רמת הסיכון.

"זו פעם ראשונה בארץ שמקימים תחנת כוח בגז בסמיכות לעיר", מסביר רוזן. "קו הגז לתחנה יעבור ליד היישובים ומתחת לכביש 40. רק לפני שבוע, טרקטוריסט שעסק בבניית תחנת דלק באזור אשקלון פגע בטעות בצינור ביוב, שמוטמן עמוק יותר מצינור גז. מה יקרה אם טרקטוריסט שחורש בתימורים יפגע בטעות בצינור גז, 50 מטר מבתי המושב? יהיה פה אסון".

סיכון אחר הוא החשמל שייצא מהתחנה כשלעצמו. "יידרשו פה קווי מתח־על", מסביר עובדיה. "גם פגיעה בקו כזה עלולה להיות הרסנית לתושבים ולמבקרים במתחם ביג הסמוך. בחשמל ביתי משתמשים בכוח של 220 וולט, בעוד שקוים כאלה מוליכים 400 אלף וולט. וזה בלי לדבר על הקרינה שהם פולטים".

הפגנות התושבים נגד שרי אריסון. רוזן: "היא היתה הנקודה הכי חלשה באופוזיציה מולנו" צילום: צפריר אביוב

וזה עוד לא הכל: התושבים חוששים שתשתית הגז תהפוך את האזור ליעד מועדף מבחינת ארגוני הטרור - חשש שגבר לאחר שבחודש שעבר פגעו ארבע רקטות גראד בשטח המועצה המקומית באר טוביה. רקטה כזאת, מסביר עובדיה, פוגעת בעומק של 2.5 מטר, ועלולה בהחלט לפגוע בתשתית הגז. "הקמת תחנת הכוח תהפוך את אזור התעשייה באר טוביה ליעד אסטרטגי, ובכך תגרום לסיכון עוד יותר משמעותי לאוכלוסיות באזור", קובע סקר סיכונים שערך ד"ר ישראל ברזלי, לשעבר מנהל אגף חומרים מסוכנים במשרד להגנת הסביבה, לבקשת איגוד ערים לסביבה נפת אשקלון.

הסקר של ד"ר ברזלי צובע בצבעים עזים את הסיכון של הקמת תחנה במיקום הנוכחי. "פיצוץ ענן אדים של הגז הטבעי יגרום לניפוץ שמשות בטווח של 490 מטר, שבתוכו מצויים כמעט כל המפעלים מחזיקי החומרים המסוכנים", נכתב. "בטווחים קצרים יותר תהיה השפעת הפיצוץ חמורה יותר, לרבות נזקי גוף ורכוש. התפשטות הענן עלולה לגרום לסיכון בריאותי חמור לחלק ניכר מתושבי קריית מלאכי ותימורים, ולבאי המרכז המסחרי ביג והמועצה האזורית באר טוביה".

בטריפל M מסבירים שאין מה לחשוש מהובלת גז, ומציינים כי מערכות כאלה פרוסות בכל העולם: הולנד, הם אומרים, מרושתת בצינורות גז, וטריפל M תפעל לפי התקן ההולנדי. אלא שרק לפני שנה תקף פרידמן עצמו את חברת הולכת הגז הממשלתית, בעת שכיהן כיו"ר חברת החשמל. "מערכת הובלת הגז בישראל היא עלובה", הוא טען אז. "אי אפשר לייצר חשמל ביותר מ־50% גז בישראל עם מערכת הולכת הגז העלובה הזאת". השבוע, כשעומת עם הציטוט הזה, אמר פרידמן: "האמירה הזו התייחסה להיקף פריסתה מערכת הולכת הגז בישראל באותה נקודת זמן. מאז חלה התקדמות משמעותית בהיקף הפריסה הארצית בדרך ליצירת מערכת הולכת גז מעגלית, כנהוג באירופה".

"זה לא יהיה לונה פארק ורוד"

בחודש הקרוב תגיש טריפל M סקר סיכונים מתוקן לות"ל. גם ד"ר ברזלי שב ובוחן בעבור המועצה את הסיכונים נוכח ריכוז החומרים המסוכנים באזור. בינתיים פרידמן מצהיר בביטחון כי "התחנה תקום", ומנסה לשוות לה מראה פסטורלי. במצגת שלו התחנה לא נראית כמו תחנת כוח, אלא כמו עוד אחד מהמפעלים בסביבה, והארובות שלה כמעט ולא ייראו. "זה יהיה מוקף בגדר, לא יראו את זה", הוא מבהיר, "יש לנו עוד הרבה תוכניות לאזור. הוא יפרח בזכותנו. כואב לי שאשה לא ישנה בלילה בגלל התחנה, אבל אם הם יהיו פתוחים לשמוע, הם יבינו שמפעל מהסוג הזה מביא ברכה ולא נזק".

התושבים, מנגד, מאשימים אותו בציניות. "גובה הארובות נגזר מהמרחק מריכוזי אוכלוסייה, ובמקרה שלנו הן יידרשו להגיע לגובה של 40–50 מטר, כדי להימנע מהגעת גזי פליטה לבתים הקרובים", אומרת ניצן.

"מי שגר פה זה לא אנשי הות"ל ולא נציגי הממשלה, אלא אנחנו", אומרת אדוה דרור. "אנחנו לא סומכים על הרשויות, והמניעים של היזם לא ברורים לנו. התמונות שהיזמים מנסים להראות, של תחנה שנראית כמו לונה פארק ורוד, לא יהיו במציאות".