• תפריט
15.12.11

אבי אמר לי כשראה חייל נאצי מכה אותי: "כשמכים את הבת שלך, זה כאילו נועצים לך סכינים בכל הגוף"

אריקה לנדאו, מייסדת המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות: "אחרי שראיתי את הזוועות במחנות הריכוז, מעולם לא רציתי להביא ילדים"

נולדתי ב־1931 לרוזה ואוסקר שכנר מווינה שהתיישבו בצ'רנוביץ, עשר שנים אחרי אחותי. אמי סיפרה לי כל הזמן דבר שיכול היה להפוך אותי לכל הפחות לפסיכוטית: 'לא רציתי עוד ילדה, אמרתי שאם זאת תהיה בת לא אטפל בה. הסכמתי להיכנס להיריון כדי שייוולד לי בן ששמו יהיה ד"ר אריק שכנר'. כשנולדתי אביה של אמי אמר לה: 'אל תעשי שטויות, הילדה נראית לי די פיקחית, תניקי אותה ותקראי לה אריקה', וכך הוא הציל אותי.

 

"אבי עסק ביבוא תפוזים מישראל. הוא היה גבר יפה מאוד, ותמיד חיבק אותי. כשאני צופה בתמונתו מלפני 50 שנה, אני נזכרת במגע היד שלו. אמי טיפלה בילדים. היא היתה אינטלקטואלית, כתבה שירה.

 

"הוריי היו מודאגים מהתנועה הנאצית. אני זוכרת שצפיתי בהפגנה ארסית במיוחד נגד יהודים, שנאמר בה: 'ג'ידן, לכו לפלסטינה'. כשפרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים נכנסו לצ'רנוביץ הייתי בת 9. לא אשכח שנלקחנו על ידי הנאצים למחנה עבודה ליד נהר הדנייסטר. צעדנו לידו כשהוצף, והיה קשה לצעוד בתוך הבוץ הכבד הזה. באחד הצעדים הוצאתי את הרגל והנעל נשארה בבוץ. נפלתי, רציתי לקום ולא יכולתי. חייל גרמני רץ אליי והתחיל להרביץ לי. הסתכלתי על אבא שעמד לידי, הוא הביט בי ובכה וזה כאב כפליים - הכאב שהרגשתי בגוף והכאב של אבא.

 

1939. אריקה לנדאו, בת 8 (במרכז), עם אחותה לילי, בת 18, וההורים אוסקר ורוזה בנופש בקרפטים 1939. אריקה לנדאו, בת 8 (במרכז), עם אחותה לילי, בת 18, וההורים אוסקר ורוזה בנופש בקרפטים

 

"חצי שנה אחרי השחרור שלנו, כשהייתי בערך בת 15, אבי נפל מהחשמלית, נפצע והפך לנכה. טיפלתי בו שמונה חודשים עד שמת. היו הרבה לילות ללא שינה והספקנו לדבר על כל מה שקרה לנו, וגם על האירוע ההוא. אבי אמר לי: 'כשלוקחים לך חפץ שאתה מאוד אוהב ומנפצים לך אותו זאת הרגשה גרועה, אבל כשראיתי שמרביצים לך הרגשתי שנועצים לי סכינים בכל הגוף'.

 

"עלינו לארץ באונייה ב־1947, ופקיד ההגירה רצה שאחליף את השם. הוא הציע את השם 'פרחיה', ובסוף כתב מתוך כעס 'עריקה', ועוד הוסיף קמץ. אבל אני נלחמתי על השם 'אריקה', שהיה חשוב לי מאוד. כשקיבלתי את הדוקטורט בפסיכולוגיה הרגשתי איזושהי הקלה, לפחות חלום אחד של אמא שלי התגשם.

 

"למרות החיים הקשים שלי ועל אף הילדות שנגנבה ממני, היה לי מזל גדול עם הוריי ואחר כך עם בעלי, שלומי לנדאו, שאיתו התחתנתי בגיל 17. האהבה שהעניקו לי נתנה לי המון כוחות. אחרי שראיתי את הזוועות במחנות הריכוז, מעולם לא רציתי להביא ילדים. לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה של קטסטרופה מעבר לפינה. גם במחשבה לאחור אני לא מתחרטת. יש כל כך הרבה ילדים שאני אוהבת ושסייעתי להם בצורות שונות, מבחינתי הם לא חייבים להיות ילדיי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x