• תפריט
17.11.11

המשחק האחרון

כך הצליחו שחקנים מולטי מיליונרים ובעלי קבוצות מיליארדרים לחסל את ביצת הזהב של ליגת ה־NBA

ציפי שמילוביץ', לוס אנג'לס 09:0317.11.11

"0 משחקים"

 

ארבעה נערים עמדו בשבוע שעבר מחוץ לסטייפלס סנטר, האולם הביתי של הלוס אנג'לס לייקרס והלוס אנג'לס קליפרס. הם נראו כמו התחלה של ליהוק פוליטיקלי קורקט לאנסמבל טלוויזיוני אמריקאי: שחור, בלונדיני, היספני ואסייתי, לבושים כולם בגופיות של קובי בראיינט, כוכב הלייקרס.

 

בתוך האולם עבדו פועלים על בניית במה להופעה קרובה של קייטי פרי, והנערים התחננו בפני איש ביטחון שייתן להם להציץ. בשביל מה, שאל. "אף פעם לא היינו בפנים, וממילא כשיחזרו לשחק לא נוכל לקנות כרטיס, אז חשבנו שעכשיו לפחות נוכל לראות את האולם", אמר אחד הילדים במבט קוקר ספנייל. המאבטח נשבר ונתן להם להיכנס. כשיצאו שאלתי עד כמה הם שבורים מהשבתת ליגת ה־NBA, שכרגע לפחות נדמה שתחסל את העונה כולה. "איי דונט גיב א שיט", אמר מי שרגע קודם נראה כמו קוקר ספנייל ועכשיו הפך לדוברמן, "אלה מיליונרים ואלה מיליארדרים והם נלחמים על מי יהיה יותר עשיר, בזמן שלי אין כסף לכרטיס למשחק. עזבי כסף לכרטיס, אבא שלי מובטל כבר שנתיים. פאק השחקנים, פאק בעלי הקבוצות, פאק כל הליגה הזו".

 

לברון ג'יימס במהלך משחק בעונה שעברה. השנה כנראה מתה לברון ג'יימס במהלך משחק בעונה שעברה. השנה כנראה מתה צילום: איי פי

 

הילד שפיזר פאקים לכל עבר קלע בול. שביתת ה־NBA היא הרבה יותר מסכסוך בין מעבידים לעובדים. זו מלחמה מצחינה בין בעלי הקבוצות לשחקנים, וכולם ביחד מדגמנים את אחד מתסריטי החרקירי המרשימים בהיסטוריה של הספורט המקצועני בארצות הברית: כך לוקחים ליגה שבעונה שעברה זכתה לרייטינג הגבוה ביותר מאז ימי מייקל ג'ורדן, והורסים אותה. אין כאן אפילו גיבור אחד שאפשר להזדהות איתו, רק רשימה ארוכה של מפונקים אנוכיים, וקהל אוהדים מפוכח ואפאתי. למאבק הזה אין קשר למשחק או לאוהדים, למרות הניסיונות להעמיד פנים שכן; אלה פשוט מיליונרים שרוצים להציל את העור של עצמם. בעלי הקבוצות מחפשים מישהו שינקה את בלגן ההחלטות הגרועות שקיבלו במשך שנים; השחקנים נלחמים לשמור על הסטטוס שלהם כבעלי השכר הגבוה ביותר בספורט האמריקאי; ובתווך נמצאים ילדים שגדלו על הסלוגן "אני אוהב את המשחק הזה".

 

על מה רבים?

 

הליגות המקצועניות בארצות הברית הן חיה מוזרה. מצד אחד, מדובר בפאר הקפיטליזם: מי שיותר טוב מוכר יותר נעליים, ומי שמוכר יותר נעליים עושה יותר כסף. הרבה יותר. מצד שני, שני היסודות המרכזיים שעליהם בנויות הליגות האלה הם פאר של סוציאליזם: הליך הדראפט, שנותן לקבוצה החלשה ביותר את הזכות לבחור בשחקן המכללות/התיכון הטוב ביותר באותה שנה, וארגוני השחקנים, שהם מהארגונים החזקים ביותר באמריקה - כנראה חזקים רק מעט פחות מארגון פועלי הזבל, שאם ראיתם קצת טלוויזיה אתם יודעים שאף אחד לא מתעסק איתם.

 

בעלי הקבוצות וארגוני השחקנים חותמים מדי כמה שנים על חוזי עבודה קיבוציים לתפארת ימי "על המשמר", שאמורים להבטיח שכולם יהיו מרוצים: הבעלים ימשיכו לעשות מיליונים, והשחקנים גם. בסוף העונה שעברה הגיע הרגע לדון בחוזה חדש, ומיד התברר שהפערים עצומים ואין שום סיכוי להגיע להסכם מהיר. הליגה הכריזה על Lockout (נעילה), וכל ההכנות לעונה החדשה הוקפאו. אין החתמות חדשות, אין אימונים, אין משחקי אימון, ועכשיו גם אין משחקי ליגה.

 

ב־1999 הושבתה הליגה לחצי עונה בנסיבות דומות, מה שהביא לביטול 32 מתוך 82 המשחקים. את המחיר שילמו אז עודד קטש, שהפסיד חוזה בניו יורק ניקס, והליגה כולה, שנכנסה אחרי השביתה לתקופה אפורה. בסופו של דבר בעלי הקבוצות נכנעו והשחקנים קיבלו בערך כל מה שרצו. מאז הם זוכים לחתום על חוזים לשש, שבע, שמונה שנים תמורת סכומים דמיוניים, ורק חלק קטן מהם גם מצדיקים את ההשקעה. עבור רבים, רגע החתימה הוא גם הרגע שבו הם יוצאים לפנסיה: הם יכולים לאכול סנדביץ' בחימום והמיליונים יזרמו. ואם הקבוצה שלהם תצליח לשלוח אותם לפראייר אחר, הם יסעו עם החוזה שלהם עמוק בכיס.

 

רשארד לואיס מוושינגטון וויזארדס, שחקן של פחות מ־12 נקודות למשחק בעונה שעברה, אמור להרוויח בעונה הקרובה יותר מ־22 מיליון דולר - חלק מחוזה של 118 מיליון דולר לשש שנים, שחתם עם אורלנדו מג'יק ב־2007. לואיס כבר לא משחק באורלנדו, אבל החוזה המטורף נדד איתו לוושינגטון. "אני לא מבין מה רוצים ממני", אומר לואיס, במידה רבה של צדק, "הבעלים חתם על החוזה הזה. אני לא נמצא בחדר ומנהל משא ומתן. אני יושב בבית, הסוכן שלי מתקשר ואומר: 'השגתי לך את המקסימום'. מה מצפים, שאגיד 'לא, זה יותר מדי, תחזור ותוריד 20–30 מיליון'? הייתי בתקופת שיא והסוכן שלי עשה עבודה טובה. אני מבין שאף אחד לא רוצה להפסיד כסף, אבל הבעלים יכולים לבוא בטענות רק לעצמם". מצד שני, אומר לואיס, הוא מוכן לקבל ירידה בשכר שלו אם זה יעזור לסיים את ההשבתה.

 

השחקנים מבינים שמסיר הבשר שלהם גולש עכשיו שומן דוחה, וכשהקהל רואה שחקנים בינוניים עם משכורות עתק עושים טובה שהם יורדים להגנה, זה פוגע במוניטין גם של אלה שרצים אליה באמוק. אבל מוניטין זו דאגה של עניים.

מבחינת השחקנים, החוזים והשמירה עליהם הם לב הוויכוח. הם מוכנים לקצץ בשכר הכולל וכבר עשו ויתורים לא קטנים, אבל חוזים מובטחים זה הקו האדום. הם אומרים כמובן שהם חושבים גם על טובת הליגה, כי אם יחויבו לשחק מדי שנה על חוזה חדש, כדורסל ה־NBA יהפוך לאנוכי ושחקנים ידאגו אך ורק לסטטיסטיקות שלהם. כאילו שעכשיו זה אחרת.

  

נציגי איגוד השחקנים. דחו את הצעת הקבוצות נציגי איגוד השחקנים. דחו את הצעת הקבוצות צילום: איי אף פי

 

הצרות האחרות של הליגה מגיעות מסעיפים אחרים בהסכם הקודם, שאפשרו לקבוצות עשירות לקחת את הכוכבים הכי גדולים של הקבוצות הכי קטנות. זה הוביל לסיטואציה שבה לא לכל 30 הקבוצות בליגה יש סיכוי שווה להתמודד על האליפות, ולפחות 18 מהן מפסידות כסף. ארבע האליפויות האחרונות הלכו למועדונים שהוציאו הרבה יותר כסף מהאחרים (בוסטון, הלייקרס פעמיים ודאלאס אשתקד). כל אחת מהן משלמת משכורות כל כך גבוהות, שהיא צריכה להפריש מס מיוחד המוטל על קבוצות שיש להן הלוקסוס להציע סכומים כאלה.

 

מאז 2005, כל מי שזכתה באליפות היתה ברשימת עשר הקבוצות העשירות בליגה. בעונה שעברה הלייקרס שילמו 110 מיליון דולר (כולל מס הלוקסוס), לעומת סקרמנטו קינגס, ששילמה 45 מיליון. באותה עונה עשר הקבוצות העשירות בליגה ניצחו בממוצע 52 משחקים. עשר העניות ניצחו 32. זה עיוות ספורטיבי וכלכלי שאולי מתקבל בהבנה במדינת מכבי תל אביב, אבל לא בארצות הברית.

 

"הכתובת היתה לגמרי על הקיר", אומר דייב מקמנמין, איש ה־NBA של אתר האינטרנט של ESPN, "בעשור האחרון שטף את הליגה גל של בעלי קבוצות שהתחילו לפזר כסף בלי הכרה. היו ימים שבהם יכולת לקנות קבוצת NBA ב־100 מיליון דולר. היום אלה מספרים אחרים לגמרי".

 

תן דוגמה.

"שרלוט בובקאטס נקנתה ב־2003 ב־300 מיליון דולר, ונמכרה ב־2010 ב־275 מיליון. עכשיו הבעלים רוצים לשנות את כל המבנה הכלכלי של הליגה כדי להבטיח לעצמם רווח שנתי קבוע, אחרי שהם זרקו כל כך הרבה כסף מראש".

 

אז מי האיש הרע?

בעלי הקבוצות טוענים שהם הפסידו 1.1 מיליארד דולר בשלוש השנים האחרונות. השחקנים לא מערערים על הנתון הזה, אבל לא מוכנים לקחת על עצמם את האשמה. בעלי הקבוצות הפגינו בשנים האחרונות רמה כה גבוהה של טיפשות, עד שלפעמים ממש קשה להבין איך מלכתחילה הפכו לכאלה עשירים.

 

בתחילת הסכסוך, האינסטינקט של הבעלים היה להאשים את השחקנים, בעיקר כי הם אלה שבפרונט. קצת קשה להזדהות עם קובי בראיינט, שמרוויח 140 מיליון דולר אבל נלחם כאילו מדובר בקורנפלקס של הילדים שלו. הבעלים גם קיבלו תמיכה מהאדם האחרון שיכלו לחלום עליו, דניס רודמן, כוכב העבר של שיקגו בולס וכנראה השחקן הכי פרובוקטיבי בהיסטוריה של הליגה. "בשביתה ב־1999 הבעלים נשברו ונתנו לנו כל מה שרצינו", אמר רודמן, "הפעם זה תור השחקנים, כי הקבוצות מפסידות הרבה כסף. אני לא אומר שהבעלים צודקים; הבעלים תמיד אשמים. אבל השחקנים צריכים להביט טוב טוב במראה".

 

דיוויד סטרן. עייף, מיואש ובעיקר מאוכזב מהשחקנים דיוויד סטרן. עייף, מיואש ובעיקר מאוכזב מהשחקנים צילום: בלומברג

 

לקבל שטיפה כזו מרודמן זו קטסטרופה יחצנית, אבל ככל שעובר הזמן, אולי גם בהשפעת הזרם הגובר של האנטי נגד בעלי ההון בארצות הברית, נראה שהשחקנים מנצחים במאבק יחסי הציבור. בסקר שנערך בשבוע שעבר האשימו 65% מהנשאלים את בעלי הקבוצות. אלא שהניצחון הזה משמעותו רק שהשחקנים נתפסים קצת פחות רע. בסופו של דבר הציבור האמריקאי לא מצליח להבין איך קבוצה קטנה של אנשים מבוגרים לא יכולה להסכים על השאלה כיצד לחלק רווחים מתעשייה של 4 מיליארד דולר.

 

כל זה רק בגלל כסף?

ממש לא. זה לא מקרי שאת המאבק הזה מובילים בעיקר שחקנים שחורים, כשמולם יושבים בעיקר בעלים לבנים. זה לא מקרי שהבעלים חושבים שרק בזכותם השחקנים, שחלק גדול מהם אפילו לא סיימו קולג', הפכו למיליונרים. וזה לא מקרי שהשחקנים מלאי טינה כלפי המעבידים, שמתייחסים אליהם כמו אל חתיכת בשר. כמו כל דבר באמריקה, שום דבר לא נקי ממתח בין־גזעי. בראיינט גמבל, עיתונאי שחור מיתולוגי, אמר בשבוע שעבר כי הקומישינר של הליגה, דיוויד סטרן, מתנהל במאבק הזה כמו "מנהל מטע כותנה", וזעזע את המערכת כולה - בעיקר משום שמעט מאוד מנהלים בקליבר של סטרן עשו כל כך הרבה למען קידום שוויון זכויות והזדמנויות בענפים שהם מנהלים.

 

"ברור שהגזע משחק תפקיד חשוב", אומר פרשן NBA אמריקאי שמסרב להזדהות כי "בשביל מה אני צריך להכניס ראש בריא למיטה חולה. באמריקה אתה לא יכול לנהל דיון רציני על יחסים בין־גזעיים, וכל מה שתגיד רק יסבך אותך".

 

אבל בסופו של דבר גם אלה וגם אלה עושים הרבה כסף וחיים טוב מאוד זה לצד זה.

"נכון, אבל הם לא סובלים זה את זה. מעורבים שם רגשות עמוקים, מהתנשאות ועד רגשי נחיתות, ובכל פעם שיש משבר כזה הכל יוצא החוצה, גם אם אף אחד לא יודה בכך".

 

באחת הפגישות היותר טעונות הצביע סטרן ישירות לכיוונו של דוויין ווייד, כוכב מיאמי היט. ווייד עצר אותו בכעס ואמר: "אל תצביע עליי, אני אדם מבוגר". הפגישה נקטעה באותו רגע והתחדשה רק אחרי ששטרן התנצל. במקרה אחר השחקנים התעקשו לעמוד לכל אורך הפגישה, כשממולם הבעלים נשארים לשבת. בשבוע שעבר, במהלך פגישה עם יו"ר ארגון השחקנים בילי האנטר, נדמה היה לבעלים כי הם קרובים לסיכום שיביא את השחקנים לוויתור של יותר מ־7% משכרם הכולל. אבל אז הצטרף לפגישה שחקן הבוסטון סלטיקס קווין גארנט ואיתו 211 ס"מ של קול רועם ומבט זועם, והבהיר כי אין שום סיכוי שהשחקנים יסכימו לעוד ויתורים. יום לאחר מכן הדליף מקור מהליגה לתקשורת כי "בגלל גארנט אין כדורסל", ועשרות פרשנים התנפלו על גארנט.

 

 

דניס רודמן דניס רודמן צילום: MCT

השחקנים, מצדם, לא חיכו הרבה לפני שסימנו מטרה מעל ראשו של פול אלן, ממייסדי מיקרוסופט והבעלים של פורטלנד טרייל בלייזרס, שהוא בריון לפחות כמו גארנט, רק בלי הסגירה לריבאונד. גארנט אולי הרוויח בקריירה שלו 200 מיליון דולר מכדורסל נטו, אבל זו בערך העלות של אחת היאכטות של אלן. מבחינת אנשים כמו אלן, סכומי הכסף שעליהם מתנהל המאבק הזה הם בוטנים. לבעלים יש כיסים עמוקים בהרבה מלשחקנים, גם אם מדובר בהבדל בין כיסים שמגיעים עד הרצפה לכאלה שמגיעים רק עד הקרסול. ובכל זאת, הבעלים טוענים שכבר ויתרו יותר מדי, השחקנים משוכנעים שהם אלה שוויתרו יותר מדי, ואף ששני הצדדים יודעים שכל יום שעובר רק מעמיק את הרס הליגה, הם ממשיכים לנהל את מה שבסופו של דבר הוא ריב מטופש בין עורכי דין.

 

האם זה סופו של דיוויד סטרן?

הראש אומר שלא, אבל העיניים אומרות אחרת. סטרן הוא הקומישינר הטוב ביותר בליגות המקצועניות בארצות הברית. כשהוא לקח את ה־NBA תחת אחריותו, "אפל" התחילה להפיץ את המקינטוש, רונלד רייגן היה נשיא והליגה היתה חצי מתה. סטרן הפך אותה למפעל אדיר של כסף ומותג בינלאומי מצליח יותר מכל ענף ספורט אמריקאי, אבל עכשיו הוא סוחב על גבו שתי השבתות של הליגה במשמרת שלו, שאחת מהן צפויה להפוך לביטול של עונה שלמה. לבאד זליג וגארי באטמן, הקולגות מהבייסבול וההוקי קרח, זה לא קרה. מי שמביט בו עכשיו רואה איש עייף, מיואש ובעיקר מאוכזב מאוד מהשחקנים. אפשר כמעט להוציא בועת קומיקס שתתאר מה הוא באמת חושב עליהם: "חבורה של כפויי טובה, בזכותי אתם מיליונרים".

 

סטרן עובד אצל הבעלים. הם משלמים לו את המשכורת והוא צריך לדאוג לאינטרסים שלהם. "השחקנים הרוויחו 2.2 מיליארד דולר בשנה שעברה, הבעלים מוכנים להפסיד כדי להגיע לפשרה, אבל אנחנו יושבים ומסתכלים זה על זה", אמר בכעס בתום אחת הפגישות. בשבוע שעבר, אחרי 30 שעות משא ומתן בנוכחות מגשר ממשלתי, לא פחות, יצאו כולם מרירים מתמיד. "סטרן אמר לי כבר לפני כמה שנים בדיוק מה בעלי הקבוצות רוצים שיקרה", אמר יו"ר ארגון השחקנים האנטר, שאגב מרוויח 2.5 מיליון דולר רק מהג'וב הזה, ובכלל לא ברור עד כמה הוא ממהר לסיים את הסכסוך. "אמרתי לו שיתכונן לשביתת שחקנים של שנה או שנתיים, והוא אמר שהבעלים מוכנים לשלם את המחיר. כל מה שקורה עכשיו הוא בדיוק לפי התוכנית הגדולה של סטרן והבעלים לפגוע בשחקנים".

 

אולי כן ואולי לא, אבל לסטרן, בכל מקרה, כנראה אין יותר כוח. בראיון ב־ESPN הוא כבר דיבר על פרישה: "זה בוודאי יהיה החוזה האחרון שלי. אני לא יודע לכמה זמן נחתום, אבל אני מתכוון לדאוג שזה יהיה ליותר זמן מאשר מה שנותר לי בתפקיד". לפגישה בשבוע שעבר, שהסתיימה בפיצוץ וכמעט חילופי קללות פומביים, סטרן לא הגיע בגלל שפעת. עייף.

 

ואיזה מסכנים האוהדים?

 

מה ששני הצדדים כנראה לא מבינים זה שה־NBA לא חשובה לאוהדים שלה כמו הפוטבול או הבייסבול. כשליגת הפוטבול עמדה בפני השבתה דומה לפני כמה חודשים, תגובת הנגד של הציבור הספיקה כדי שכולם יבינו שלא כדאי להרגיז את הקהל, בטח לא בימים של משבר כלכלי עמוק. חלק מזה נובע מכך שליגת הפוטבול היא לא רק עסק של 9 מיליארד דולר, אלא גם ליגה תחרותית ומאוזנת, שבה העושר מתחלק בצורה הוגנת ולכל קבוצה יש תחושה שהיא יכולה לזכות באליפות. ב־13 השנים האחרונות זכו עשר קבוצות שונות בסופרבול. ב־NBA זה כבר מזמן לא קיים.

"הרבה אוהדים לא יחזרו למגרשים עם תום השביתה", אומר מקמנמין, "יש את השרופים, אבל יש המון אוהדים מקריים שמצאו את הליגה רק בעונה שעברה, ואין סיבה שיחזרו אחרי הפיאסקו הזה". האוהדים יכולים להסתדר בחודשים הקרובים עם ליגות הפוטבול המקצוענית והקולג'ים, ולמלא את מצברי הכדורסל עם ליגת המכללות. אם הם כועסים על משהו, זה לא על כך שלא יוכלו לראות את מילווקי באקס, אלא על הנזק הכלכלי העצום שהשביתה הזו גורמת להם אישית.

 

יש ערים באמריקה שקבוצת ה־NBA היא קבוצת הספורט המקצוענית היחידה שלהן. 14 ראשי ערים שיש להן קבוצות שלחו לסטרן ולהאנטר מכתב שביקש מהם לחשוב שוב לפני שהם פוגעים בערים שלהם. הנזק למלונות, מסעדות, תחנות דלק וחנויות מזכרות במקומות כמו ממפיס וסולט לייק סיטי הוא עצום. הסטייפלס סנטר מוקף במסעדות וברים של ספורט, שכולם חיים על המשחקים של הלייקרס והקליפרס.

 

הארי בפאלו הוא הבעלים של מסעדה קטנה באוהיו, ממש מול האולם של הקליבלנד קוואלירס. בכל שנה, מנובמבר עד אפריל, המקום שלו מלא ואנשים מחכים בתור. הוא מעסיק 15 עובדים, שלוש מהמלצריות שלו הן אמהות חד־הוריות, שניים מהטבחים הם אבות חד־הוריים. את חלקם ייאלץ לפטר. בפורטלנד יש בר ספורט העונה לשם "בליץ" ומארח 400 איש בכל פעם שהטרייל בלייזרס משחקים. 27 איש עובדים בבר הזה; שישה עד עשרה מהם יאבדו את הג'וב, כי אמרה סטודמאייר ודיוויד סטרן לא יכולים להסכים על עד כמה עשירים הם צריכים להיות.

  

איך זה ייגמר בסוף?

 

השביתה ב־1999 הכניסה את ה־NBA לכמעט עשור של משבר. רק לפני ארבע שנים היא יצאה מההלם, עם חזרת הסלטיקס והלייקרס לימי הזוהר והפריצה של הדור הצעיר הנוכחי. שיא הבאז היה בעונה שעברה, שאותה מגדיר ביל סימונס, מכותבי הספורט החשובים באמריקה, "אחת מחמש העונות הטובות בהיסטוריה, זה פשוט לא ייאמן איך הם הורסים הכל עכשיו". העניין בליגה חזר לממדים כה גדולים, ששידור הדראפט האחרון הביא הכי הרבה צופים זה 15 שנה, אף שלא היה שם אף כוכב גדול. אבל אז באה תאוות הבצע ובעטה בדלי לכל הרוחות.

 

בסוף השבוע שעבר הגישו הבעלים לשחקנים את מה שהגדירו כ"הצעה סופית". סטרן, לוחמני ואגרסיבי, הבהיר שאם השחקנים לא יקבלו אותה, הבעלים יחזרו לעמדה המקורית. אבל שחקני NBA לא מגיבים טוב לאולטימטומים. לקח להם שלושה ימים והם דחו את ההצעה, אף על פי שחלקם דווקא חשבו שאפשר לקבל אותה. ביום שני השבוע הם הודיעו על פיזור הארגון - צעד טקטי שנועד לאפשר להם להגיש תביעה משפטית נגד הנהלת הליגה. סטרן, בתגובה, התייצב באולפן של ESPN כשהוא אדום מכעס והשתלח בנציגי השחקנים באופן כמעט אלים.

 

ייתכן שהעונה תינצל, אבל בשלב הזה מדובר בלא פחות מנס. אולי כשהשחקנים יתחילו להפסיד צ'קים הם יישברו, ואולי הטינה העצומה כלפי בעלי ההון תסדוק במשהו את שריון הבעלים. אבל גם אם כן, זה לא ישנה את העובדה שהחלק הראשון של העונה הלך לאיבוד, שבכל מקרה יישאר טעם עצוב ומריר ופגום לשנים רבות, ושאלפי אנשים שארוחת הערב של הילדים שלהם תלויה במשחק הבית הבא של שיקגו בולס יאבדו את הפרנסה. ואת הנזק שנגרם לאהבת הכדורסל של ארבעת הילדים מחוץ לסטייפלס סנטר לא יתקנו גם עוד עשר גופיות של קובי בראיינט.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x