ישראל מקוב: "כשהייתי בן 6 אבא החליט שאני השותף שלו"
מקוב, יו"ר גיוון אימג'ינג וביולייט, מספר שאביו שיתף אותו בכל דבר וכתב לו מכתבים מלאי חיבה:"'שותף גדול וחביב, קיבלתי את מכתבך וחתימתך נחמדה"
ישראל מקוב, יו"ר מועצת המנהלים של גיוון אימג'ינג, יו"ר ביולייט, לשעבר יו"ר נטפים ומנכ"ל טבע.
בן 72, אלמן ואב לשלושה, חי בזוגיות, גר בכרמי יוסף
"בתיה מקוב, הסבתא הגדולה שלי, עלתה לארץ מרוסיה בלי בעלה בגיל 50. היא לקחה את חמשת ילדיה הצעירים (מתוך עשרה), והצטרפה לקבוצה שייסדה את רחובות. הצעיר מבין הילדים האלה היה אביו של אבי.
"נולדתי ברחובות לחיה ואברהם, בבית שבתיה מקוב בנתה מסלעי חימר. שני הוריי ספורטאים מצטיינים שנפגשו במכביה. סבי ואבי היו חקלאים, זאת היתה האהבה שלהם. אבי החליט שאני השותף שלו ושיתף אותי בכל דבר. אני זוכר שבגיל 6, כשיצא לנפוש בטבריה עם חקלאים אחרים, הוא כתב לי מכתבים כמו לאיש בוגר. 'לשותף המצוין שלום. קיבלתי את מכתבך, שמח לשמוע שאתה ילד טוב ומנהל את כל העסקים בסדר גמור. האם כבר שאלת את סבא מה נשמע בפרדס? ישראל חביבי, מובן שמגיעה לך מתנה בעד כל העבודה שאתה מנהל ובעיקר עבור התנהגותך הטובה בבית, אשתדל למצוא עבורך דבר יפה'. במכתב אחר כתב לי: 'שותף גדול וחביב, קיבלתי את מכתבך וחתימתך נחמדה'. אני לא יודע אילו חתימה ומכתבים שלחתי לו כשעוד לא ידעתי לקרוא. אולי הוא כתב את זה בתגובה לאיזשהו ציור ששלחתי לו. בכל פעם אני נפעם מחדש איך השכיל לכתוב לי מכתבים מלאי חיבה. מכתביו תלויים לצד שולחן העבודה שלי. כנראה למי שגדל על ביטויים כאלה לנהל עסקים זה הכי טבעי.
1951. ישראל מקוב, בן 12 (משמאל), עם אחיו אודי (בן 5) והאם חיה, ברחובות
"יש לי המון חוויות מהפרדס. בכל שבת בבוקר קמנו מוקדם והערנו את אמי עם זר של פרחי בר. באחת הפעמים שעבדנו בפרדס, אבי אמר לי: 'אל תזוז'. בענף מעליי היה נחש ענק. אבי התקרב אליו עם המזמרה וקצץ אותו. לא היינו מפונקים, גדלנו כמו עשבי בר. גידלנו יונים, נלחמנו בדבורים עם פצצות עשן, וחטפתי עקיצות שלא נדע מצרות. ההורים היו מגוננים, אבל רוב הזמן לא ראו אותנו, פשוט כי היינו בחוץ. באחת הפעמים התגריתי בילד גדול שעבר בסביבה, והוא השכיב אותי על הרצפה והתחיל להכות אותי. אני זוכר שאמי ראתה אותנו, רצה אלינו באמוק של הגנה וצעקה: 'רוצח'. המסכן ההוא חטף.
"כשהתגייסתי לצנחנים אבי שאל אותי: 'למה אתה לא הולך להנדסה? תוכל ללמוד שם מקצוע, לנהוג על כלים כבדים'. כך הוא הבין את ההנדסה הקרבית, הוא חשב שזה רלבנטי לחקלאות ולא מסוכן. אבי חשב שאהיה חקלאי, אבל שמח שלא נהייתי כזה. הוא הזהיר אותי: 'חיי החקלאים קשים, כל הזמן עליך להיות תלוי במזג האוויר ובגשם'. עד יום מותו, באמצע שנות ה־90 לחייו, בכל בוקר הוא יצא החוצה לבדוק מה מזג האוויר. ממנו ירשתי את האהבה לפרדס ולחקלאות. כשעזבתי את רחובות ועברתי לכרמי יוסף אבי הביא לי שלושה עצים שנלחמתי בשיניים שישתרשו, ושניים מהם נקלטו. היום העצים האלה הם המצבה החיה לאבא שלי".
