"לשלם יותר מס? להקפיא שכר? - זה רק ניסיון למצוא חן"

ביום רביעי לפני שבועיים מוטי גוטמן הרשה לעצמו לחגוג. מטריקס - חברת ה־IT והדרכות המחשבים הגדולה והמצליחה בארץ, שהוא מנהל מראשית דרכה - חגגה עשור באירוע ענק באמפי פארק רעננה. היו שם קייטרינג, מופע זיקוקים מרהיב, הופעות של נינט, מירי מסיקה, שלומי שבן, שלומי סרנגה, שלמה גרוניך, מוש בן ארי, מארינה מקסימיליאן בלומין וישראל קטורזה, וגם פרק מיוחד של "רמזור". אדיר מילר נראה שם עם 15 המנהלים הבכירים של החברה, מנסה ללמד אותם לרקוד ועל הדרך מגחיך אותם להפליא ומכסח גם את גוטמן. "מה נעמדת בפרונט של הנאמבר? צריך כאן אנשים עם נראות, עם כריזמה! לך אחורה, תיעלם", מסלק מילר את גוטמן, והקהל - 6,000 אורחים, עובדי מטריקס ובני זוגם - געו מצחוק.

היתה עוד סיבה לחגיגה הזאת: מטריקס סגרה את 2010 עם שיא הכנסות, שעמד על 1.52 מיליארד שקל. עם סכום כזה, ההנהלה החליטה סוף סוף לשבור את האפרוריות. חברות IT חיות פחות טוב מסטארט־אפים אחרי הנפקה או חברות הייטק מזהירות, שמטיסות את העובדים לחופשות אקזוטיות או מחלקות בונוסים ענקיים. בחברות IT יש משהו פקידותי יותר, יצירתי פחות. גם השמחות שלהן הן כאלה. מטריקס לא היתה שונה משאר החברות, אבל הפעם היא החליטה לחגוג. תמיד דיברו שם על הידוק החגורה, והפעם שפכו, לפי הערכות עובדים בחברה, מיליוני שקלים על ערב אחד חגיגי. גוטמן מסרב לחשוף את העלויות, אבל טוען שלא מדובר במפגן של ראווה ובזבזנות.

"לפני עשר שנים הייתי מרגיש שזרקנו כסף", אומר גוטמן (50) בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "כי לפני עשר שנים הייתי אומר שצריך לעשות אירוע ללקוחות. עכשיו היה לנו צורך עז לתת לעובדים להרגיש שוואללה, עשר שנים הם חלק מהדבר הזה, ולתת להם ברוחב לב, פעם אחת לעשות גם אירוע לעובדים ולפנק אותם כאילו הם הלקוחות. זה לא זריקת כסף, השקענו שם בכל דקה ובכל שנייה. הייתי באינסוף אירועים, ואירוע יפה מזה לא ראיתי. לא בגלל הבומבסטיות, אלא בגלל התכנים. נורא רצינו שהם יחושו שפעם בעשר שנים רואים כזה דבר, השקעת אנרגיה ניהולית ומחשבתית. אנשים יצאו מהערב הזה טעונים להרבה מאוד זמן. פעם אחת רצינו לעשות את זה בכיף". בניגוד לצ'ק פוינט, שהשאירה מחוץ לחגיגות האחרונות שלה את העובדים הטריים בחברה, גוטמן מספר שבמסיבה השתתפו גם עובדים שעוזבים בקרוב. "סבא שלי אמר לי פעם: 'כשאתה מזמין אנשים לאירוע תהיה לארג''. כשלא היה לו גרוש על התחת הוא היה הראשון לשלוף כרטיס אשראי, ואנחנו, מטריקס, יכולים להרשות לעצמנו".

מסיבת העשור של מטריקס, לפני שבועיים, שבה הופיעו בין השאר נינט, מירי מסיקה, שלומי שבן, שלומי סרנגה, מוש בן ארי וישראל קטורזה. "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו" צילום: שרונה אברהם

זה עולם תחרותי, אז המשכורות תחרותיות

מטריקס יכולה להרשות לעצמה. אבל היה משהו מעט אומלל בטיימינג של החגיגה. כמה שעות לפני הערב באמפי פארק רעננה עלה גזי קפלן, מנכ"ל אסם, על במת הוועידה המרכזית של "כלכליסט", וסיפר שהוא חותר להקפאת שכר של בכירי החברה. הוא דיבר על חלוקה אחרת של פירמידת השכר באסם, על הצורך לחזק את מעמד הביניים. "השכר שלי מוגזם", הודה קפלן.

גוטמן מדורג 20 מקומות מעל קפלן ברשימת שיאני השכר - במקום 85, עם עלות שכר שנתית של 5.8 מיליון שקל. קצת משונה היה לראות אותו חוגג בגדול דווקא בתקופה שבה מנהלים אחרים מנסים לשמור על פרופיל נמוך יחסית, בסופו של קיץ שבו המחאה החברתית טלטלה את הארץ, ובסופה של שנה שבה הדיון על שכר הבכירים הסעיר את המשק. הרי 6,000 עובדי מטריקס הם עצמם מעמד הביניים הנשחק, הכמעט נמחק. מאוד יכול להיות שכמה ימים לפני החגיגה רבים מהם יצאו למחות ברחובות.

גוטמן לא שומע את הצרימה. הוא לא מרגיש צורך להתנצל על המסיבה, ולא מרגיש צורך להגביל את השכר שלו ולחלק יותר לעובדים. "אני לא סוציאליסט", הוא אומר, שיהיה ברור. "אולי גזי סוציאליסט. אני קפיטליסט. העולם מתנהל על פי פרמטרים של תחרות. בואו נלך להיסטוריה - כל האבולוציה מבוססת על תחרות. מי שטוב יותר, מגיע לו שיקבל יותר. כשהגעתי לפה וישבתי עם דני גולדשטיין (מייסד פורמולה, מקימת מטריקס ובעלת השליטה בה, והיו"ר לשעבר), תנאי התגמול שלי היו די דומים לתנאים היום, אבל מאז הרווחיות השתפרה ולכן גם גובה התגמול. אנחנו לא חברה שמרוויחה מהשקעה במניות והשקעות בחברות, אלא מפעילות וצמיחה. אז כן, יש צוות שלם שמתוגמל היטב כי החברה מצליחה".

גזי קפלן. "אולי גזי סוציאליסט. אני לא" צילום: עמית שעל

גוטמן דבק ב"זה הקפיטליזם" ו"יש תחרות". מבחינתו, אין מקום לשינוי השיטה או לחשיבה מחודשת על מערך התגמולים. "בכל רבעון אני מקבל ציונים על ההישגים שלי. ככה מתנהלת חברה קפיטליסטית, ומי שלא מצליח לנהל את הביזנס שלו צריך לפנות את הכיסא ויבוא מנהל יותר טוב. בקצה הפירמידה אתה חי בעולם של סיכון, ועם הסיכון צריך לבוא הסיכוי. אם אתה לא טוב, לא תשרוד לאורך זמן. אם אתה טוב, צריך שיתגמלו אותך. אם אציע למנהלים שלי משכורת לא תחרותית - זה לא שכולם יורידו עכשיו את שכר המנהלים בגללי. וכדי לפתות אנשים טובים אתה חייב משכורת תחרותית, הם לא יסתפקו בכך שתגיד להם כמה אתה אוהב אותם".

ובכל זאת, מה עם אמירה חברתית? מה עם האפשרות שהקפאת שכר הבכירים לשנה תגרום לחברות אחרות ללכת בעקבותיך?

"לא נראה הגיוני יותר שמספר משרדי הממשלה יקטן לחצי, וזה יחסוך הרבה יותר? זה שגזי יקפיא את שכרו וישאיר אותו על עלות שנתית של 5 מיליון שקל, זה מה שיפתור את הבעיות של מדינת ישראל? אנחנו לא בקטע של למצוא חן, אלא של לפתור בעיות. גזי מנהל תאגיד גדול, לא ישן בלילה. הוא נותן תמורה טובה לשכר שהוא מקבל, אבל בשביל מה צריך שר בלי תיק שנוסע לכנסים בחו"ל, מבזבז לי ולך את הכסף?".

ומה לגבי מאבק בטייקונים, בריכוזיות? חרם על מוצרים או חברות?

"לפגוע באי.די.בי, בשופרסל, בסלקום, בפרטנר או בחברות אחרות שמוכרות מוצרי צריכה זו בעיה עם כל כך הרבה נגזרות בעייתיות. אם תפגע בטייקונים אולי הם יקבלו פחות דיבידנד, אבל מי ישלם את המחיר? מעמד הביניים. קופות הגמל וקרנות הנאמנות שלו ייטחנו, החיסכון ארוך הטווח שלו ייפגע".

אין שום דבר שהמגזר הפרטי יכול לעשות? איך אפשר בכל זאת לשנות את המצב?

"עכשיו להיות נחמד זה פופולרי: 'נקפיא משכורות, נשלם יותר מס'. אבל אני לא מאמין בכסף שלוקחים לי והולך לשר בלי תיק. קשה לי להתחבר לזה. שר לענייני מודיעין? אין דבר כזה. ביבי נתניהו הוא שר המודיעין. אם היו מטילים היטל חינוך, לוקחים כסף או משאבים של חברות ומטפחים אוכלוסיות שזקוקות לחיזוק, הייתי הראשון שם. או אם כל חברה היתה צריכה להפריש מעשר לקרן שהיתה מעבירה את הכסף ישירות לנזקקים. יש עמותה ששמה 'אחד לאחד', אני מת עליה, אנחנו תורמים לה. היא מגייסת כסף, והוא הולך רק לנזקקים. אין נשיא, גזבר ומנהל גיוס שלוקחים 40%. אף אחד לא לוקח שקל, 100% מהכסף הולך לנזקקים. אנשי העמותה הולכים עם הילד האתיופי לקנות לו משקפיים".

גוטמן, אם כן, מודה שיש בעיה בחברה הישראלית. אבל הוא מודה בה בדרכו, לא רואה קשר בין הבעיה לבין נושאים שנוגעים גם לו, כמנכ"ל של חברה ציבורית מובילה. הוא מספר שהלך להפגנה אחת - דווקא קטנה יחסית, זו שהתקיימה שבוע לפני "הפגנת המיליון" - אבל מדגיש בדיוק מה הוא עשה שם: מחה על מצב החינוך.

"הבת שלי, בת 22, הזמינה אותי לבוא איתה אז הלכתי, כי אני חושב שסדר העדיפויות צריך להשתנות. כשרכישת דירה עבור זוג צעיר נהפכת לבלתי אפשרית זאת אכן בעיה. ואני הגעתי בגלל התחושה שמערכת החינוך פה על הפנים. לזה אין לי פתרון. אם זאת היתה העבודה שלי, הייתי מנסה לפתור זאת. אני רוצה שילדיי ילמדו להיות בני אדם ולא מכונת ציונים, כמו שאני הייתי. לתת מחשב לכל ילד זה בסדר, אבל מה הילד יעשה איתו? צריך לתת מענה גם לסקרנות, ולא להשתמש בו רק כדי להגיש עבודות על מסמך וורד. זה נכון גם ברפואה - רמת הרפואה פה היא מהגבוהות בעולם אבל השירות מהגרועים בעולם".

ממשלת ישראל. "אני לא מאמין בכסף שלוקחים לי והולך לשר בלי תיק. שר לענייני מודיעין? אין דבר כזה" צילום: עמית שאבי

אנחנו עוד נגדיל את ההכנסות שלנו פי שניים

גוטמן ומטריקס מעורבים בעמותות שונות, בין השאר "אחת מתשע", "עזרה למרפא" של הרב פירר, "נא לגעת", "הרוח הישראלית" ועוד. אבל עיקר האנרגיה שלו מכוונת פנימה, לחברה. כשקיבל לידיו את מטריקס, ובעצם הצטרף להקמתה, היה מנכ"ל חברת המחשוב לירז במשך 14 שנה. את מטריקס קיבל כהימור של דני גולדשטיין, "זה 99% מזל. מכרנו את לירז, הייתי פנוי, דני בחר אותי. אפשר להגיד שהכל זה פירות של עבודה קשה, וכמובן מאוד מאוד רציתי והייתי ממוקד, אבל בסוף זה המפתח שמישהו נתן לי ברגע הנכון. אולי ניתן לי איזה ייעוד, וקוראים לזה מזל".

הרעב של גוטמן הוביל את מטריקס "לבלוע" בעשור האחרון 50 חברות קטנות בתחום. הוא הפך אותה לגוף הדומיננטי בישראל בכל הנוגע להדרכות מחשבים, עם קניית סיוון וג'ון ברייס. הוא מיקם אותה בראש חברות ה־IT במדד ת"א־100, עם שווי שוק של מיליארד שקל. הוא בנה מאגר לקוחות שכולל את בנק לאומי ולאומי קארד, חברות ביטוח, גופי ביטחון וחברות נוספות, שמטריקס מספקת להן תוכנות ייעודיות ושירותי הטמעת תוכנה. הוא הגדיל את מספר העובדים מ־800 ל־5,000. אבל הרעב עדיין לא נרגע.

עם הכנסות של 1.5 מיליארד שקל, אתם לא מתקרבים לתקרת הזכוכית שלכם?

"בסוף 2001 אמרו לי 'כמה אתם יכולים לגדול?'. מאז ההכנסות גדלו פי שישה־שבעה. אנחנו מחזיקים היום ב־15%-10% משוק המחשוב המקומי, כך שעדיין יש לי לאן לגדול. אני יכול עוד להיות פי שניים ממה שאני היום ועדיין להשאיר 70% מהשוק למתחרים.

"ואנחנו פועלים לא רק בתחום הזה - קנינו גם את בבקום, שעוסקת גם בפיתוח תוכנה וגם במוקדי שירות טלפוניים. ובתחום הזה, של קול סנטר, מוקדי שירות ומכירות, פוטנציאל הצמיחה שלנו הוא עצום. כך גם בתחום של בק אופיס, להעביר את הטיפול במערכות מידע של ארגונים לגופים חיצוניים. החברה מספיק איתנה, פיננסית וניהולית, שאין שום סיבה שהיא לא תיכנס לתחומים חדשים. אז אני יכול להזיז את תקרת הזכוכית כרצוני, אני בפירוש רואה את מטריקס בעוד חמש שנים עם הכנסות גבוהות פי שניים מהיום".

ועדיין תהיה כאן בעוד חמש שנים?

"מטריקס נמצאת היום בנקודה של לתקוע את הדגל על האוורסט. אבל יש עוד הרים, יותר קשים לטיפוס. אולי פחות גבוהים, אבל יותר תלולים. מה שחלמתי התגשם - בפסח 2001 הודעתי לעובדים שאנחנו מקימים את חברת המחשוב הגדולה בישראל, וזה קרה - אבל היופי הוא שבכל שנה מטריקס היא חברה אחרת".

אתה כבר עשר שנים מנכ"ל, וגם הצוות שסביבך ותיק מאוד. נכון, החברה השתנתה לאורך הדרך, ועדיין עשר שנים בתפקיד כזה הן, במונחים של השוק המקומי, כמעט נצח. זה לא מתחיל לשעמם?

"לא, כי מטריקס באמת כל הזמן מתחדשת. העובדה שלחברה יש פלטפורמה כל כך חזקה מאפשרת לנו להוציא לפועל כמעט כל דבר שאנחנו חולמים עליו, למשל להיכנס לתחומים חדשים. אני פחות אוהב את השגרה ומאוד אוהב את הזינוקים, הרכישות מרגשות אותי. אני גם מפחד, להגיד שלא זה שקר. בתחילת הדרך הייתי גיבור יותר גדול, היה פחות מה להפסיד. עכשיו אני משקיע יותר מחשבה ברכישות, אני כל הזמן חושש. זה נשמע מליצי, אבל יש 5,000 משפחות שמתפרנסות ממטריקס ואני מרגיש את האחריות - אם אני אקבל החלטה עסקית לא נכונה אני מסבך חיים של הרבה מאוד אנשים. זה לא רק לשפר תוצאות ולהרוויח יותר, אלא החשש שמשהו לא טוב יקרה. פיטורים הם דבר שכואב לי מאוד. העלבון שמפוטר מרגיש... כבן אדם רגשן קשה לי עם זה".

מתי תדע שהגיע הזמן לעזוב?

"כשלא תהיה תשוקה. כשאני קם בבוקר לעבודה, וזה לא משנה אם ליום טוב או למשבר שצריך לפתור - כל עוד יש לי הפשן להגיע לעבודה, להטביע חותם, אני ממשיך. ברגע שהתשוקה תיעלם, לא יהיה שום מחיר כלכלי שיוכל להשאיר אותי. אומרים שעובדים בשביל כסף, כוח, כבוד וכיף. אצלי ככל שחולף הזמן הכיף נהפך לרכיב מרכזי יותר במוטיבציה. אני חושב שכשלא יהיה לי כיף שום דבר לא ישאיר אותי. כרגע אני עם נבחרת החלומות שלי, כיף לי להיות עם האנשים האלה. אני רגשן מאוד, נקשר לאנשים, ואני רוצה לשמר את זה. אלה בדיוק האנשים שאני רוצה להעביר איתם את היום".

דני גולדשטיין, מייסד מטריקס. "99% מזל" צילום: אביגיל עוזי

עשינו מכרז לבחירת שכונת מצוקה

למרות הצוות המסור והיציב סביבו, גוטמן הוא מנהל ריכוזי מאוד. "אז מכאן הכל מתנהל?", אנחנו שואלים כשאנחנו נכנסים למשרד שלו, בבניין האפרורי משהו של מטריקס בהרצליה פיתוח, והוא משיב: "לא, מכאן הכל מתנהל", ומצביע על הראש שלו. עם זאת, הוא טוען שהוא משתפר לאורך השנים, צנטרליסט פחות, מאציל יותר. "לפני עשר שנים הייתי הרבה יותר סולן, הרבה פחות משתף, הרבה פחות טים פלייר. זה מאפיין אנשים שרוצים להיות כל הזמן בשליטה. במצב כזה אתה לא נותן לאנשים שלך חופש. אבל כשאתה מספיק זמן איתם ונותן אמון, אתה יכול לשחרר", הוא אומר. ועדיין מטריקס היא חברה בצלמו ובדמותו. אופי הצמיחה שלה, הרכישה הבלתי פוסקת של חברות, הכניסה לתחומים חדשים, הן תוצאה של הנטייה שלו לחפש כל הזמן עניין חדש, לא להשתעמם.

בחלק מהמקרים העניין החדש מגיע ממקומות מפתיעים. פרויקט תלפיות למשל, שבמסגרתו פתחה מטריקס מרכז לבדיקות איכות ופיתוח תוכנה במודיעין עילית. החברה מכשירה נשים חרדיות לעבודה על חשבונה, ומעסיקה כיום בפרויקט כאלף נשים. הן מרוויחות עבודה, מטריקס מרוויחה עובדות בשכר נמוך יחסית וגם מענק ממשלתי על פעילות באזור פיתוח, וחוסכת את הצורך באאוטסורסינג למזרח הרחוק.

גוטמן במשרדי מטריקס. "עדיין יש לי פאשן להגיע לעבודה" צילום: עמית שעל

"זו היתה הצעה של יהודי חרדי מבני ברק, מוותיקי אמדוקס", מספר גוטמן. "ראינו שאנחנו יכולים לייצר חלופה קוסמת לאאוטסורסינג ועם תוצר לוואי של הכנסת מגזר נוסף לשוק העבודה. זה נגע בי, אבל זה בעיקר פרויקט מדהים מבחינה עסקית. הוא רווחי מהיום הראשון. פרויקט שהוא רק פילנתרופיה לא יכול לשרוד, הוא ימות. אנחנו עושים את זה אגב גם עם המגזר הדרוזי, מעסיקים דרוזים, נשים וגברים, בבבקום שרוב עובדיה ערבים. אנחנו מנסים לשחזר בגליל, קרוב לכפרים שלהם, את אותה הצלחה שרשמנו במגזר החרדי".

פרויקט אחר שמעורר אצלו את הניצוץ הוא דווקא פילנתרופי בלבד. גם בסופו של הקיץ החברתי הזה, גוטמן עוד עובד בנוהל הישן של עסקים - עזרה לקהילה היא לא צמצום פערי השכר בחברה עצמה, אלא פרויקטים ספציפיים. צדקה ולא צדק, היו אומרים המפגינים. "עשינו מכרז לבחירת שכונת מצוקה", הוא אומר ומערבב עולמות. "אנחנו יושבים בהרצליה אז חיפשנו בהרצליה, אבל כאן כבר יש שכונות שחברות אחרות אימצו. הלכנו צפונה, ואימצנו את שכונת דורה בנתניה. אנחנו, כחברה וגם העובדים, עושים שם כל מיני פעילויות, ממסיבת בר מצווה ועד חשיפת בני הנוער למגוון של מקצועות חופשיים, של תחומים, חשיפה להשכלה, לאנשים שבנו את עצמם בעשר אצבעות, כדי להניע אותם לחלום. אני אוהב מאוד את בני העדה האתיופית. הם אנשים אצילים ועדינים במיוחד. אני קשור רגשית לילדים ולבני הנוער, נפגש לשיחות עם תלמידי תיכון ומנגן בפעוטון על אקורדיון. העיניים של הילדים מבריקות - גם כי מישהו בא לנגן איתם וגם כשהם רואים את הכלי המוזר הזה".

גם העיניים שלו בורקות כשהוא מדבר על המוזיקה. "סבא שלי מאיר קנה לי אקורדיון כשהייתי בן שש. ככה התחלתי עם המוזיקה. בגיל העשרה עברתי לקלידים, זה לא כל כך מרשים בנות שאתה אקורדיוניסט. בצופים זה היה יעיל, לריקודי עם, אבל אז כולם רוקדים ונוגעים בבנות ואתה לא".

היום הוא על הסינתיסייזר. יש לו אפילו אחד במשרד, ולהקה של אנשי מטריקס - לצדו מנגנים בסיסט וסקסופוניסטית עובדי החברה, וגיטריסט וחלילן "מבחוץ". הם מנגנים להנאתם, גם באירועי החברה. גוטמן אוהב לדבר על זה, חוזר בראיונות תמיד לג'אגלינג שצריך לעשות בחיים בין כמה כדורים. "איך עושים ג'אגלינג? מתסכלים דרך הכדורים. אם מסתכלים רק על אחד, כולם נופלים. בשבילי כדור אחד זה אתה ומה שאתה עושה עם החיים שלך. כדור שני הוא המשפחה והחברים, והכדור השלישי הוא הקריירה. אם אתה מצליח להסתכל על כולם בראייה הוליסטית, לא מסתכל על אחד ומפספס את השניים האחרים, יש איזון במשחק של החיים שלך".

לדבריו, הוא מנסה גם לקדם את הערכים האלו בחברה: "במטריקס בתשע בערב זה בית קברות. מצדי שאנשים יפתחו לפטופ בלילה ויעבדו, אבל שארוחת ערב יאכלו עם המשפחה. וזה לא רק המשפחה - תשקיע גם בעצמך קצת. אני הרי יכול לנגן רק בבית, אבל אני מנגן במשרד כי אני רוצה שיראו, רוצה לשים את האהבות שלי במקום בולט, להראות שהתחביבים חשובים. אני אוהב אנשים מורכבים, רחבי אופקים. מי שעוסק רק בסביבה הטכנולוגית הוא אדם חדגוני, שלא יכול להיות יצירתי מספיק".

המשפחה שלו, שאליה הוא חוזר בסוף היום, לדירה בגני תקווה, מורכבת מהילדים (כולם מנגנים בעצמם) מאיה (26), בוגרת לימודי פסיכולוגיה; רועי (22), קצין במודיעין; ושירי (16); ובת הזוג אורלי, נטורופתית. הם הכירו בחיפה, בכיתה ז', נהפכו לזוג בכיתה ט' ונישאו בצבא, כשגוטמן שירת בממר"ם. והמשפחה שלו היא גם תמיד סבתא וסבא, מאיר וסלי. "סבתא, שתהיה בריאה, בת 96. היא אשה צלולה שעובדת על מחשב, שולחת לנו אימיילים. כשאני שואל למה היא לא יורדת ללובי בדיור המוגן, היא אומרת: 'עזוב, אני מעדיפה לא להיות עם זקנים'".

ומה פשר הקשר עם סבא, שאתה מרבה להזכיר?

"אבא שלי משה היה בכיר בבנק לאומי, אמא יהודית היתה מנהלת חשבונות. ובתקופה ההיא כשההורים עבדו סבא וסבתא גידלו את הילדים. ואת הדברים הבסיסיים, הערכים, אתה מקבל בבית שבו אתה גדל. כשהבן שלי חגג בר מצווה, נתנו לו מזוודה עם כל מיני דברים קטנים. לא בעלי ערך כספי, אבל בעלי ערך. אבא שלי הביא לו סרגל, שיהיה ישר. שלא ילך ימינה ושמאלה. קודם כל תהיה בן אדם, מענטש בשפה של סבא. זה סבא שלי. והדברים הקטנים האלה מהבית הולכים איתך גם כשאתה מגיע לתפקיד ניהולי בעולם העסקי".

מה אתה שמת במזוודה?

"משקפי שמש, שלא יסתנוור מההצלחה. אשתי שמה קוביות, למזל. אני חושב שזה שילוב מצוין - הסרגל, משקפי השמש, קוביות המזל. אולי זה גם היה השילוב שעבד בשבילי".