אסקימו מיליון
תאגידי העולם גילו את הקוטב הצפוני: שטח ענק ובתולי, גדוש מחצבים בשווי עשרות מיליארדי דולרים. אלא שבדרך לכיבוש הקוטב הם צריכים להתמודד עם אלפי אינואיטים עקשנים, שיכולים להתעשר אבל רוצים בעיקר לצוד לווייתנים
כמה אינואיטים, חזקים ונחושים, נעזרים בכוחם של הגלים, גררו פגר גדול של לווייתן לחופה של הול ביץ', עיירה קנדית קטנה, 200 ק"מ מצפון לחוג הארקטי. הם צדו את הלווייתן כמה שעות קודם לכן, וכשהגיעו לחוף כבר כבר חיכו בו ג'יפים של תושבי כל האזור, חמושים בחניתות מיוחדות להשלת הבשר. רצועות־רצועות הוא קולף מהיונק הענק, ועל הסלעים נפרסו הנתחים השמנמנים, הוורדרדים, נוצצים בשמש הארקטית של אוגוסט שהופיעה לרגע קצר. בסדר מופתי לא פחות הונחו האיברים הפנימיים, כמו נקניקיות ענק, ואז הועמסו על הג'יפים והמשאיות. בשר הלווייתן הארקטי - השני בגודלו בעולם, שאורכו 20 מטר ומשקלו 100 טונות - יפרנס 200 אינואיטים במשך שנה תמימה.
זה כלל האצבע בקוטב הצפוני: כל עשרת אלפים אינואיטים צדים 50 לווייתנים ארקטיים בשנה. הציד האינואיטי הוא לא רק חוקי במקום, הוא מקור פרנסה מרכזי בבאפין, אי ענק (פי שניים מאנגליה) וצחיח בקצה הצפוני של קנדה. "כל אחד מאיתנו הוא צייד", מספר פול קיאסה ל"מוסף כלכליסט". "האוכלוסייה כאן מתחלקת לציידים במשרה מלאה וציידים של סוף שבוע. גם 60 שנה אחרי שנכנסנו למבני קבע כולנו ממשיכים להסתמך על ציד של בעלי החיים שפוקדים את ארצנו באופן מסורתי: כלבי ים, ניבתנים, איילי צפון וגם לווייתנים".
- כיבוש הקוטב הצפוני - לצפייה במפה לחץ כאן
קיאסה הוא ראש עיריית איגלוליק ("ארץ האיגלואים"), הסמוכה להול ביץ'. יש בה 2,000 תושבים, והיא נחשבת לאחד היישובים הגדולים של אינואיטים, שמוכרים יותר בשמם האקזוטי אסקימוסים ומונים 45 אלף בני אדם בכל קנדה, ובעיקר באוטונומיה שלהם נונאבוט. קיאסה מתגאה בהיסטוריה העתיקה של חיי בני האדם באזור, שמגיעה עד האלף השלישי לפני הספירה; בכלבי ההאסקי הגזעיים לגרירת מזחלות, שהעיירה מוכרת לתושבי כל הסביבה; ובעובדה שבאיגלוליק צילמו את "הרץ הזריז", הסרט הראשון דובר שפת האינוקטיטוט, שזכה בשלל פרסים, כולל "מצלמת הזהב" בקאן 2001. "אנחנו ההוליווד של הצפון", אומר קיאסה, והוא לא צוחק.
עכשיו קיאסה שקוע בדרמה כמו־הוליוודית אדירת ממדים, במבנה הקלאסי של מלחמת האנשים הקטנים, המחוברים לטבע, בענק תאב הבצע שרוצה לגזול אותו. בתפקיד הענק: לקשמי מיטאל, האיש העשיר בבריטניה, האיש העשיר בהודו, האיש השני הכי עשיר באירופה והמדורג שישי ברשימת עשירי העולם של "פורבס", עם הון של 31.3 מיליארד דולר. זירת הקרב הרשמית היא מפרץ סטינסבי, שלחופו שוכנת איגלוליק. התאגיד של מיטאל מתכנן להקים בצדו השני של המפרץ נמל גדול, שאליו וממנו יובלו מיליוני טונות של עפרות ברזל ושישמש בסיס לעשר שוברות קרח, כל אחת באורך של שלושה מגרשי כדורגל, שישוטו באופן קבוע בין באפין לאירופה.
קיאסה ומנהיגיהן של שש הקהילות הנוספות באזור מתנגדים לנמל נחרצות, בטענה שהוא יפגע אנושות בתנועת היונקים הימיים באזור, וכך גם באורח החיים האינואיטי. המתנגדים מציעים להעביר את הנמל 100 ק"מ דרומה, "כך יהיה להם גם פחות קרח ופחות עבודה", מסביר קיאסה. אלא שהעברת הנמל דרומה משמעותה הארכת מסילת הברזל עד אליו. וכשכל קילומטר נוסף עולה עוד 5 מיליון דולר, 100 ק"מ הם הרבה כסף.
אבל הקרב הוא עמוק יותר, מהותי יותר. בצדה האחד של הזירה אוכלוסייה ענייה שחולשת על משאבי טבע אדירים ולא מנוצלים ויכולה להתעשר בקלות רבה, אבל מתקשה להסתגל לקידמה וצדה את האוכל שלה במו ידיה. מנגד ניצב בעל ההון - אפילו לא מהמערב, אלא אחד שמכיר עוני מקרוב - שיכול לספק למקומיים מפתח לחיים טובים ובעיקר לדאוג לעצמו לרווחי עתק בזכות ניצול המשאבים, ותוך הקמת מתקני ענק, מסילות ברזל ונמלים.
מיטאל לא לבד: לא פחות משמונה תאגידים כבר פשטו על קנדה הארקטית, שדה משאבים שכמעט לא נוצל עד היום, והם עומדים להפוך אותו על פיו. כך שהקרב נגד מיטאל הוא רק אחד במלחמה האפית על אופיו של אחד האזורים הבתוליים האחרונים בעולם.
כמה בזול אפשר לקנות את האוצר של תושבי סוף העולם
מיקום הנמל הוא אם כן לא העיקר. הוא רק נקודת הקצה של הסיפור, הנקודה שעליה עוד אפשר להתווכח, אז מתווכחים. נקודת המוצא היא אתר הכרייה מארי ריבר שבבאפין, 480 ק"מ בתוך החוג הארקטי. זהו מכרה הברזל הגדול בצפון אמריקה ואחד המבטיחים בעולם: לפי הערכות יש בו 854 מיליון טונות של עפרת ברזל, ועפרת ברזל "טובה" - בריכוז של 66%, שלא דורש עיבוד מקומי ומאפשר שליחה מהירה לכל יעד. לפי אותן ההערכות, אגב, ייתכן שיש במכרה עוד 4-2 מיליארד טונות. בשלב הראשון, בכל מקרה, הוא יוכל לספק 30 מיליון טונות. לשם השוואה, במכרה Bloom Lake שבקוויבק יש עפרות בריכוז של 29% בלבד, וככל הנראה רק 640 מיליון טונות, וזה הספיק כדי שבעליו ישקיעו בו עד כה לא פחות מ־4 מיליארד דולר. הרבה מאוד כסף מתגלגל בתחום, ויש לכך סיבה: מחיר הברזל כבר עומד על 175 דולר לטונה, הביקוש לא עוצר, סין והודו לא מפסיקות לבנות ומבטיחות את המשך הצמיחה, והעתיד נראה מבטיח אם יש לך ברזל ביד.
לא פלא שהגדולים בתחום כבר שמו עיניהם על מארי ריבר. את הזיכיון בכלל קנתה במקור חברת Baffinland, שהוקמה לצורך העניין. היא התקשתה לקבל את אישור האינואיטים להתחיל לעבוד, ובינתיים צדה את עיניהם של חברות גדולות וחזקות ממנה - ענקית הפלדה הבריטית של מיטאל, ArcelorMittal, ו־Canadian Iron Ore. לחברה הקנדית לא באמת היה סיכוי מול ארסלור־מיטאל, ששווי השוק שלה מוערך ב־27.5 מיליארד דולר ושהגיעה אל הקרב הזה רעבה. כספקית הפלדה הרשמית למבנים של האולימפיאדה בלונדון 2012, הענקית הבריטית צריכה המון ברזל, ומהר. היא הציבה לעצמה יעד: ייצור עולמי של 100 מיליון טונות ברזל עד 2015. ובשביל זה צריך חומרי גלם, המון חומרי גלם. מה יותר פשוט מלקנות את החברה שמחזיקה באחד המכרות המבטיחים בעולם? מאבק שליטה אמנם התחולל שם, אבל לבסוף, לפני חודשים אחדים, מיטאל קנה 70% מבאפינלנד תמורת 590 מיליון דולר, והשאיר למתחרה הקנדית את ההזדמנות לקנות את ה־30% הנותרים.
אחרי הקנייה מגיע שלב הבנייה. מיטאל מתכנן להשקיע 4 מיליארד דולר בבניית המכירה והתשתיות ממנו ואליו. זה סכום עתק, אבל הוא מתגמד לעומת הפוטנציאל: בחברה מעריכים שיוכלו להפיק מהמכרה עפרות ברזל בשווי 23 מיליארד דולר. כשחושבים על הסכום ששולם עבור השליטה בחברה שמחזיקה באתר, 590 מיליון דולר, עולה התהייה המתבקשת: האם יכול להיות שדריסת הרגל במדינה הקמאית הזאת נקנתה בזול, ממש בזול?
איך קידמה יכולה להרוס אוכלוסייה שלמה
התמונה מורכבת יותר. כדי להקים את המכרה והמערך סביבו - מסילות רכבת באורך 140 ק"מ, 24 גשרים, שני נמלים, מחסני ענק, תחנות דלק, רציפים - מיטאל צריך 4,000 עובדים. אחרי ההקמה, המכרה יעסיק באופן קבוע כ־1,000 בני אדם. במילים אחרות, לפחות למשך כמה שנים חלקים ניכרים מהאוכלוסייה המקומית יועסקו בפרויקט הזה. מיטאל יודע שעם כל הכבוד למחיר הנמוך של המכרה, לתשתיות שישנו את הנוף, לפגיעה הקשה בטבע ובמקורות המזון של המקומיים, האינואיטים צריכים אותו.
כבר כמעט 20 שנה שהם נהנים מבעלות על הקרקעות באזור, וב־12 השנים האחרונות הם גם חיים כאוטונומיה בנונאבוט, חבל הארץ הקר והאכזר הזה. משתייכים לקנדה, אבל מנהלים מדינת אינואיטים משלהם. בתנאים הקיימים, זו מלחמה יומיומית. באיגלוליק, למשל, 50% מהתושבים מובטלים, רובם צעירים רעבים לעבודה. כשני שלישים מהתושבים בני פחות מ־30, אבל רוב התושבים לא מסיימים את התיכון. המעסיקים העיקריים הם רשויות נונאבוט והממשלה הקנדית הפדרלית. מקומות העבודה האחרים הם סניפים של רשת הסופרמרקטים המקומית, NorthMart, או רשת בתי הקפה טים הורטון. תעשייה פרטית אין שם.
"לכן אנחנו מברכים על כל מכרה שמתכוון לפעול כאן באזור", אומר ראש העירייה פול קיאסה בהשלמה, יודע שמדובר בצעד ענק לעבר איזו קידמה קפיטליסטית שאיכותה עדיין מוטלת בספק. "הציד יצטמצם והצעירים יזדקקו למקור פרנסה חלופי. הקונפליקט בין כלכלת ציד לכלכלת משרות נוטה לטובת האחרונה". ברור לו שיותר תושבים עם תלושי משכורת יועילו לעיירה, והוא מזכיר יתרון נוסף שיביא עמו המכרה: נגישות גבוהה יותר לאזור. מסילות ברזל, יותר טיסות ויותר שיט יבטיחו מחירי תעבורה זולים יותר, ויורידו משמעותית את מחירי המזון.
כן, גם בחוג הקוטב מתמודדים עם יוקר המחיה. ועם מצוקת דיור. אחרי מלחמת העולם השנייה, בקפיצה הקודמת שלהם אל עבר הקידמה, הוכרחו האינואיטים לוותר על חיי הנוודות, על מגורים במחנות ציד ארעיים, ועברו לבתי קבע שהיו מעין מכולות של חדר אחד ללא שירותים, מפסולת בנייה של הצבא הקנדי. הבתים קצת השתכללו מאז, אבל הם עדיין מעטים. כך, בבתים בני שני חדרים מצטופפות בדרך כלל שש עד עשר נפשות, ושכר הדירה על בית כזה יכול להגיע ל־2,200 דולר לחודש. בחצר, אגב, תמיד עומד קונטיינר עם שימורי מזון, שמגיעים בספינה מיוחדת פעם בשנה.
אבל מחירי הדיור הם כנראה הצרה הקטנה שהפילה הקידמה על התושבים. "המדינה הפכה את האינואיטים לאוכלוסייה צמודת קרקע אחרי מסורת עתיקה של נוודות. התוצאה היתה אסון", מסביר דיוויד ליונגרן, מומחה לקנדה ועיתונאי ותיק שמסקר את האזור עבור רויטרס כבר 13 שנה. "עקב הקמת יישובי הקבע הסביבה האקולוגית שלהם השתנתה: המסלולים של נדידת איילי הצפון (קאריבו) השתנו לחלוטין, הציד הידלדל והאוכלוסייה המקומית חיה על סף רעב. האינואיטים מעולם לא התאימו את עצמם למאה ה־21, ולמען האמת הם די מתגעגעים לעולם הישן. הם עברו סיפור טרגי של טרנספר, שהותיר הרבה כאב, ויש טינה ארוכת דורות לממשלה וכעס כלפיה. הם חשבו שהם יוכלו לשים את הכל מאחוריהם, אבל זה לא קרה".
הנה עוד כמה תוצאות של התיישבות הקבע הכפויה: שיעורי פשע, צריכת סמים ואלכוהוליזם גבוהים מהממוצע הארצי. 22% ממקרי המוות הם התאבדויות, פי 11 מהממוצע הארצי, ורובם מתרחשים בקרב צעירים בני פחות מ־25. השחפת משתוללת שם, בשיעור של פי 62 מהממוצע הארצי. בשנות החמישים כחצי מהאוכלוסייה היתה חולה, וגם עכשיו, רק בשנה החולפת, התגלו מאה חולים חדשים.
ככה נראים החיים בסוף העולם. בעיניים זרות הם אפילו קשים יותר. "נונאבוט היא מקום בלתי אפשרי ברוב השנה, וקשה בשארית השנה", מסביר לי ליונגרן. הוא מספר שבמרץ נסע לאי רזולוט ביי, אחד האיים הצפוניים באמריקה, כדי לראיין אינואיט קשיש. הוא שילם 250 דולר ללילה לחדר בבית המלון היחיד באי, שבו המתין כמה ימים בחדרו עד שסופת השלג תסתיים. "למי שבא מדרום קשה להעריך את הסכנה שבסופת שלג תמימה לכאורה, אבל מי שיוצא לסופה שכזו אינו רואה כלל לאן מועדות פניו. מדובר במסך של שלג שבו הראות היא אפס. ועליך להיזהר גם מדובי הקוטב, שבתמונות נראים תמימים למראה אך למעשה מסוגלים לצוד אדם באופן פתאומי ממרחק של חמישה ק"מ. הדרך להתמודד איתם היא להשליך את המעיל אל הקרקע בתקווה שיתנפלו עליו כי יחשבו שמדובר בכלב ים. חוש הראייה שלהם אינו מפותח כמו חוש הריח". החורף נמשך עשרה חודשים, מהם שלושה חודשים של חושך מוחלט. בקיץ השמש אינה שוקעת, והטמפרטורה מטפסת לחמש מעלות מעל האפס.
הקיץ ייגמר שם בקרוב. בתחילת אוקטובר יחל לרדת שלג כבד, בנובמבר ייכנס האזור לחשיכה מוחלטת. 1,400 תושבי העיירה פונד אינלט, הקרובה ביותר לאתר המכרה של מיטאל, כבר נערכים לחושך. התושב קולין סונדרס, מנהל הפיתוח הכלכלי ביישוב, נערך לתחילת העבודות. בלי לומר זאת מפורשות, הוא יודע שהמכרה הזה עשוי להיות הסיכוי היחיד של העיירה, שהעובדים בה מועסקים במערכת החינוך, השירותים החברתיים ורשויות הבריאות, ש־20% מתושביה מתפרנסים מציד ושצעיריה בעצם לכודים. "לא הרבה צעירים עוזבים אותנו. יש כמה סטודנטים שנוסעים לבירה איקאליט, שם הם יכולים לקבל חינוך לקראת לימודים באוניברסיטה, אבל הרוב נשארים כאן, בגלל הקהילה".
"האינואיטים הצעירים מנסים להגר דרומה, אבל רובם לא מצליחים", מסביר העיתונאי ליונגרן. "אם תראה במונטריאול חסרי בית, סביר להניח שאלה אינואיטים. הם מגיעים מעיירות קטנטנות של מאות תושבים לערים הגדולות, ואין שום דבר באמצע השום מקום, שבו יורד שלג עשרה חודשים בשנה, שיכין אותם לעיר הגדולה. הם חסרי חינוך מספק, הם מתגעגעים מאוד הביתה, אז הם פשוט מסתבכים. שר הבריאות הקנדי הוא אינואיטי, אבל יש מעט מאוד סיפורי הצלחה כאלה, לצערנו".
תושבי נונאבוט מבינים איזה שינוי יכול להביא המכרה, כמו פרויקטים אחרים של תאגידי ענק במדינה, אבל מתנגדים לא חסרים. "יש שם שיעור גבוה של אבטלה, אלכוהוליזם, התאבדות ופשע, והם יודעים שהם צריכים מקומות תעסוקה רבים, ומצד שני יש אנשים שטוענים שההחלטות שלהם היום ישפיעו על נכדיהם בעוד 70 שנה, ושאלה החלטות כבדות משקל שיש לקבל בכובד ראש", אומר ליונגרן. "הרי איילי הצפון לא יחזרו למצבם הקודם, הלווייתנים ייעלמו. קשה להם להיפרד מהמסורת. מי שלא ביקר בנונאבוט לא מבין עד כמה הם מחוברים למסורת שלהם, אפילו שכל אחד מהם מחזיק בבית טלוויזיה בלוויין ורובה ציד".
היעלמות חיות הבר היא רק חשש אחד. יש פרויקטים שמעוררים חששות נוספים. "החברה הצרפתית אריבה גילתה באזור בייקר לייק שלושה מרבצי אורניום, ובכוונתה להקים כורים בעלות של 1.5 מיליארד דולר. 150 תושבי הכפר הסמוך שאלו את עצמם: אם היפנים פוחדים מהכורים שהם בנו ונדרשים לעזוב את ביתם, למה לעזאזל האינואיטים צריכים את זה?".
וליונגרן מדגיש עוד נקודה: כן, הפרויקטים של תאגידי הענק יספקו לאינואיטים משרות. אבל אלה יהיו משרות שירותים, שינציחו את מצבם, את הפער המעמיק, כמו זה שרואים בבירה איקאליט, שבה שכונה של "לבנים" על הגבעות, בבתים מסודרים יחסית, ושכונת האינואיטים במורד, בבתים מפסולת הצבא. "אתה תראה אינואיטים עובדים כנהגים, אולי כמנהלי מחנה. אלה עבודות נמוכות דרג, לא מרוויחים בהן 120 אלף דולר בשישה חודשים כמו הבכירים במכרות. לאינואיטים יש בעיה קשה בתחום החינוך: אף אחד לא שורד עד סוף התיכון. אנשי חברת הכרייה המקומית, עם נציגי הממשלה, מבקרים בבתי הספר ומתחננים בפני התלמידים שיישארו שם עד הסוף. ויש בעיה נוספת שעוד לא נתנו עליה את הדעת: 45 אלף תושבי נונאבוט מפוזרים מאוד. כשמקימים מכרה, אי אפשר להסתמך רק על כוח האדם המקומי, והאינואיטים מודאגים מיבוא של עובדים, מה שיגביר את המתח בין האוכלוסיות בהמשך".
בכמה כסף כדאי למכור את הכבוד והטבע
עם כל החששות האלה, האינואיטים צריכים לקבל החלטה על כל פרויקט ופרויקט. בסופו של דבר, זכות הווטו בידיהם. ב־1993 העניקה להם ממשלת קנדה 380 אלף קמ"ר של אדמה בנונאבוט; כל מכירה של האדמות יכולה להיעשות רק בהסכמתם, וכל החכרה של קרקע שטרם נרכשה עשויה להוביל לתשלום תמלוגים לחברה הכלכלית של האינואיטים. הסכומים, בכל מקרה, עשויים להיות גבוהים מאוד. במקרה של מארי ריבר, למשל, ליונגרן מעריך שהאינואיטים יוכלו ליהנות לאורך השנים מתמלוגים של 1.8 מיליארד דולר.
כך שהאינואיטים מנסים להבין כעת אילו פרויקטים הם רוצים להוציא לדרך, באיזה אופן, תחת אילו מגבלות - איך לוודא שהם יהיו גם רווחיים וגם מכבדים. בין השאר הם שוקלים למנות מקומיים כמפקחים לכל עבודה באזור, מכרייה, דרך נסיעת רכבת ועד שיט. רעיון אחר הוא לדרוש שהשפה הרשמית במכרה תהיה שפת האינוקטיטוט. "המכרה הזה יכול להיות איתנו עוד מאה שנה, אנחנו רוצים שהוא יסייע בשימור השפה והתרבות שלנו", אומר פול קיאסה. האינואיטים מרבים להטיל וטו על הצעות התאגידים, וכדי להוציא לדרך מכרה חדש או אפילו בדיקת היתכנות למכרה, נדרשים התאגידים להסכמים מיוחדים עם התושבים, שמגבילים את הנזק הסביבתי, מבטיחים פיצוי על נזקים שייגרמו וכוללים תנאים משופרים לעובדים המקומיים.
הטקטיקה של התאגידים, מצדם, היא לעשות מה שתאגידים יודעים לעשות הכי טוב בקרב מול האזרח הקטן: לפזר מסך עשן. חברת הכרייה באפינלנד, למשל, הפיקה מסמך של 5,000 עמודים על ההשלכות הסביבתיות של המכרה שלה, ופרסמה אותו בשפת האינוקטיטוט. המטרה: להזמין את התושבים להעלות התנגדויות והצעות לשינוי. "אבל אין לנו כוח האדם הנדרש לקרוא את כל המסמך", מודה קיאסה. "ובכל זאת, כבר מצאנו בו לא מעט סתירות. אנחנו אלה שסיפקנו להם את המידע על חיות הבר, אנחנו מכירים את הסביבה טוב יותר, ואת העובדות אנחנו רוצים להמשיך לראות בעיניים. תמיד העדפנו לראות את הטבע ממקור ראשון במקום לקרוא עליו".
האינואיטים מנהלים את הקרב הזה בעצמם - מיתרונות זכות הווטו - אבל נהנים גם מרוח גבית של ארגונים בינלאומיים לשמירת הסביבה. כך, מרטין פון מירבך, מנהל התוכנית הארקטית של השלוחה הקנדית של WWF, הקרן העולמית לשימור הטבע, היה הראשון שפנה לתקשורת כדי להתריע על הסכנות הסביבתיות של המכרה של מיטאל. אין לו התנגדות עקרונית להקמת המכרה, הוא פשוט מטיל ספק כבד ביכולתה של החברה הזרה לשמור על אוצרות הטבע המקומיים שאי אפשר לסחור בהם.
"צפון באפין היא ארץ מרתקת של הרים וקרחונים, משובצת הרים אדומים סלעיים שמרמזים על מרבצי הברזל העשירים", הוא מספר, בעקבות ביקור שלו במארי ריבר לפני כחודשיים. "האדמה שם צחיחה בגלל קרח העד, שום דבר לא גדל גבוה יותר מדשא ופרחים. באזור יש שפע של חי ימי, ללא שום סימן לתיעוש. בכל מקום שאליו תסתכל תראה כלב ים או סוס ים (ניבתן) על החוף. לעשר שוברות קרח, ספינות שיעברו שם כל 32 שעות, במקום שעד כה עברו בו ספינות אחדות בשנה, תהיה השפעה חד־משמעית על יונקים ימיים שיברחו מהאזור. כמו כן בניית מסילת הרכבת תזיק לאיילי הצפון, דובי הקוטב, שועלי הקוטב, דגים באגמים וציפורים כגון בזים, אווזים ועיטים".
פון מירבך אינו מכחיש כי הפגיעה הגדולה בחיי הבר תיגרם על ידי שינוי האקלים שכבר מתרחש, אבל במצב כזה הוא סבור שיש להימנע מפגיעה נוספת, מעשה ידי אדם. ארסלור־מיטאל הבטיחה להימנע מזיהום שופכין, זבל, מים וציוד נפיץ, אבל כבר עתה היא מודה כי "בניית חלקים ממסילת הרכבת לשולי האגמים תהיה בלתי נמנעת, וכמה מיני דגים יינזקו", וכי יש סכנה לתאונות עם איילי הצפון וכלבי ים. ואם זה הנזק המוצהר עוד לפני שהפרויקט יצא לדרך, קשה לשער במה הוא יסתכם כשהמכרה כבר יפעל.
מתי הבהלה לזהב נהפכת להיבריס מסוכן
וזהו, כאמור, רק קרב אחד. לצד ארסלור־מיטאל עוד שבעה תאגידי ענק כבר פועלים בנונאבוט או חותרים לשים את ידיהם על תיבת האוצר הטבעית הזאת, שטרם נשדדה. ניומונט כבר מחפשת זהב במערב נונאבוט, שינשינג הסיני לוטש עיניים למרבצי הברזל, אריבה הצרפתי מתכנן כרייה נרחבת של אורניום. המון כסף נשפך על מאגר החומרים הזה, שמסעיר חברות בכל העולם, והמירוץ למרבצים האדירים מתחמם. 20 מיליון דולר אמריקאי הושקעו במחקר בנונאבוט ב־1999; השנה ההשקעה במחקר כבר מוערכת ב־330 מיליון דולר. חברות שמשיגות זיכיונות כרייה נהנות לא רק ממאגרים גדולים מאלה המוכרים ברוסיה, אלסקה או צפון נורבגיה; הן גם ייהנו מתנאים נוחים יחסית, בדמות שטח עצום, שטוח ומגוון גיאולוגית, ומשקט גיאופוליטי שמבטיח השלטון הקנדי היציב.
האי באפין הוא אחד האתרים המרכזיים במירוץ חובק העולם. עם יותר מ־500 אלף הקמ"ר שלו, הוא האי החמישי בגודלו בעולם. המאגרים שבו יכולים, על פי הערכות, לספק את כל צורכי הברזל של אירופה לשנים רבות, ומבחינת התאגידים הוא גם אמור להיות הפיילוט לכיבוש שאר החוג הארקטי, אחרי שילמדו לעבוד בתנאים קיצוניים ולשנע את הסחורה בקלות לשאר העולם. במילים אחרות, מדובר במירוץ ארוך: כשהתאגידים התלהבו מההתחממות הגלובלית והקרחונים הנמסים והחלו לפנטז על אוצרות הקוטב הצפוני, הם לא בהכרח הביאו בחשבון את סופות השלג ודובי הקוטב. אבל מדובר בגופי ענק, שרגילים לסיכון, רעבים לפרויקטים ענקיים ומצוידים בכיסים עמוקים.
כך למשל, חברת פרגרין מוונקובר יכלה להרשות לעצמה לחפש יהלומים בסמוך לעיר הבירה איקאליט במשך שלוש שנים. למעשה, היא עבדה שם בפועל רק בחודשי הקיץ. מדי יום המריאו עובדיה במסוק ואספו 30 דגימות סלע, עלות כל אחת מהן 1,000 דולר.
מצד אחד, הם נהנו מרוח גבית של קנדה: הממשלה הפדרלית חפצה בכניסתם של התאגידים, מסייעת להם ומשקיעה בעצמה ב־20 פרויקטים באזורים בעלי פוטנציאל גדול במיוחד. מצד שני, ממשלת קנדה, כמו האינואיטים וארגוני שמירת הסביבה, היא בלם מרכזי במירוץ של החברות הזרות לכיבוש הקוטב. התאגידים מתלוננים על רגולציה קשה מאוד, על תהליכים של שנים בדרך לקבל רישיון לקידוח או רק מחקר. כדי להסדיר את הדברים באופן ברור יותר, הממשלה מתכננת השנה להשלים את התוכנית לפיתוח כלכלי באזור, ולהגיש אותו לאישור הרשויות בנונאבוט. לא מדובר בדבר של מה בכך: 17 שנה התמהמהו הרשויות הפדרליות עם גיבוש התוכנית, ונדרשה פלישה מאסיבית של חברות זרות כדי לזרז סוף סוף את העניין.
הן הממשלה והן התאגידים יודעים שסבלנות היא המפתח לכיבוש הקוטב. למעשה, רק מכרה אחד כבר פועל בנונאבוט, ולא בכדי מדובר במכרה זהב - חומר שהטיפול בו והשינוע שלו פשוטים יותר ממה שיידרש ממיטאל כדי לחלץ ברזל. כך, בין השאר, אפשר להטיס זהב בקלות והוא אינו מחייב מסילות רכבת ונמלי ענק עם שוברות קרח. המכרה המדובר הוא מידובנק, שהקים לפני כשנתיים התאגיד Agnico- Eagle מטורונטו. 1.5 מיליארד דולר הושקעו בהקמתו באמצע שום מקום, באתר שבו צונחות הטמפרטורות למינוס 50 מעלות, וגוררות כוויות כור ותקלות טכניות רבות. רוב העובדים מוטסים לאתר, רק כשמזג האוויר מאפשר זאת כמובן, והאחרים נוסעים מהעיירה בייקר לייק, 110 ק"מ מהמכרה, בכביש שנסלל על פני ערבות השלג לצורך העניין. הוא עלה עד כה יותר מ־60.5 מיליון דולר, יותר מפי שניים מהסכום שהתאגיד תכנן להשקיע בו.
ובכל זאת, לאיש מהעוסקים בעניין אין ספק שההשקעה והסבלנות ישתלמו, מתישהו. "האופטימיים ביותר מעריכים שב־25 השנים הקרובות ייפתחו בסך הכל עוד שבעה מכרות", אומר דיוויד ליונגרן. "ואלו הם בעיקר אנשים שלא מבינים שכיום בנונאבוט אין, אם לומר זאת במילה אחת, כלום. חברת ניומונט הוציאה עד כה 2 מיליארד דולר על מחצבי הזהב בהופ ביי במערב נונאבוט, ועדיין לא ברור אם תוכל לקבל אישור להקמת המכרה. אז יש תחושה שהמקום הוא מרבץ לפיתוח כלכלי גדול, אבל האתגרים הם אדירים, והשקעות הענק עלולות להתברר בסוף כבזבוז אדיר". כי גם להיבריס קפיטליסטי יש תג מחיר.
איך ההתחממות הגלובלית הופכת מהבטחה לאסון
כשליונגרן אומר שבנונאבוט אין כלום, הוא מתייחס גם למצב התשתיות. המדינה משתרעת על פני 2 מיליון קמ"ר, כפול משטחה של אירופה, אבל כולה אבנים וקרח. יש בה כביש ציבורי אחד, נמל אין, ושדה התעופה בבירה איקאליט הוא בסך הכל אולם אחד, לא גדול במיוחד. כששלוש הטיסות היומיות ממריאות בשעות אחר הצהריים, בדרך כלל בבת אחת, במקום שורר כאוס. בחורף השמן קופא, הטיסות משותקות, וגם התרסקויות נרשמות שם לעתים. לכן הציוד והדלק מגיעים רק בקיץ, בספינות, מה שמייקר ומעכב את כל הפרויקטים. למעשה, כמחצית מההשקעה בכל פרויקט מוקצית להובלת הסולר. גם בעיות לא צפויות מסבכות את הכל: לפני כחצי שנה שריפה כילתה את המטבח של המכרה במידובנק, שמאכיל כ־300 עובדים, ורק בסוף הקיץ יגיע מטבח חדש, שיעלה מיליוני דולרים. אם מישהו תהה למה קנדה עצמה לא ניצלה במשך שנים את שדה המשאבים האדיר שבצפונה, התשובה כבר ברורה: הקנדים יודעים היטב איך נראים החיים שם, וכמה מאמץ, סכנות, כאב ראש וכסף כרוכים בסיכוי להרוויח בנונאבוט.
ההתחממות הגלובלית היתה אמורה להבטיח שחציבת המשאבים הללו תהיה קלה יותר. אלא שהמציאות, כתמיד, מורכבת יותר. חלקים ניכרים מהקוטב הקנדי יושבים על קרח עד. כלומר, מה שכונה עד היום קרח עד - שכבת אדמה וקרח שעומקה כשני מטרים, ושמתחממת מאוד בשנים האחרונות. בחורף האגמים והנהרות קפואים עדיין, וכלי רכב מיוחדים יכולים לנוע עליהם, אבל בתוך 40 שנה הדרכים הקפואות האלה יצטמצמו משמעותית ויקשו על הגישה לאזורי ענק. לא צריך לחכות עד אז: אותותיו של הקרח הנמס ניכרים היטב בנונאבוט כבר עכשיו, בעיקר בקיץ. כבישים ובניינים כבר מתחילים להיטלטל ולהתפורר, ובאזורים הצחיחים קרח העד הזה הופך לעתים בקיץ לביצתי למדי, ומקשה על התקדמות רכבי השטח.
"ההתחממות הגלובלית בהחלט אינה מוסיפה כאן: ככל שמתחמם יותר נהיה קשה יותר", אומר ליונגרן. "על כל דולר שלא מוציאים על קידוח מוציאים שניים על מסוקים, אם אי אפשר להזיז רכבים על הקרקע". הפתרונות ההנדסיים להתמודדות עם הבעיה קיימים, אבל הם יקרים מאוד, והם מחייבים מניפולציה משונה של הטבע: החדרת גופי קירור אל מתחת לפני הקרקע, כדי למנוע את המסת הקרח.
גם כשהיבשה נגמרת, הצרות ממשיכות. בעקבות ההתחממות, קרחוני ענק ניתקים מהקוטב וצפים אל תוך נתיבי השיט שבהן שטות הספינות, הנתיבים שאמורים להוביל את כל אוצרות הטבע של האינואיטים אל העולם שחומד אותם. גם אם האינואיטים עצמם יתקשו להילחם לאורך זמן ברעב של הזרים, הטבע, שותפם ואויבם זה 3,000 שנה, עושה את העבודה.