אימא אמרה: "אין דבר כזה לא לדעת לרקוד, תתחילו לזוז והכל יסתדר"

גדלתי בתל אביב עם אבי עמנואל (מונייה), יליד לטביה, איש דומיננטי ופורץ דרך, ואמי ז'קלין, ילידת רומניה, אשה חמה ומחבקת. אבי התגייס לצבא האדום, שרד בתנאים בלתי אפשריים, הגיע ארצה עם זוג מכנסיים ובנה את עצמו במו ידיו. בשואה איבד את כל משפחתו.

"אמי ואבי היו זוג נשוי תרתי משמע, 24 שעות ביממה ביחד. הם עשו הכל בעבודה משותפת, קנו, מכרו וניהלו. אמי היתה המצפן של אבי, הוא הלך קדימה בעוצמה והיא ארגנה את הבק אופיס. לאמי יש הומור מאוד נדיר, היא אנציקלופדיה לבדיחות עד היום, בגיל 85.

"כשהייתי בן 7 היתה אצלי מסיבה סלונית ראשונה, והחבר'ה עמדו קפואים. אמי הבינה שהמסיבה תקועה, והיא נכנסה לחדר ושאלה: 'למה לא רוקדים פה?'. אמרנו לה שאנחנו לא יודעים, והיא אמרה: 'אין כזה דבר לא לדעת, תתחילו לזוז והכל יסתדר'. היא התחילה לרקוד ולסובב אותי. בתוך דקות כל הילדים התחילו לרקוד.

1961. לוני הרציקוביץ', בן 3 (משמאל), עם אחיו דורון, בן 7, והוריו ז'קלין ועמנואל. ביציאה מהבית בתל אביב צילום רפרודוקציה: אוראל כהן

"אבי זיהה בשנות השישים את הפוטנציאל העסקי במזרח הרחוק, שאז באמת היה רחוק. כשאמרתי בילדותי שהוריי מביאים סוני מיפן אמרו לי שזה זבל. כעבור כמה שנים כבר התחילו להתפעל מזה. גדלתי כילד שהיו לו כל הצעצועים עם האורות והשלט הרחוק. היה לי ארון מלא, וכל השכנים באו לשחק.

"כשהתגייסתי לצנחים אבי כעס עליי. הוא אמר לי: 'לאן שהצבא ייקח אותך תלך, לא מתנדבים בחיים'. לאבא היתה אמונה חזקה בגורל, הוא חשש שלהתנדב לצנחנים יהיה להתגרות בו. אני חושב שהתפיסה שלו נבעה מהדוקטרינה הצבאית הסובייטית שבה היתה אמונה חזקה בגורל. אבל אני יזמתי והחלטתי להתנדב, חשבתי שזה מקום שמחבר בין הקצוות של העם, לא הייתי מוכן לוותר. בניגוד לאבי אני חושב שהגורל נתון והרשות נתונה. כשילדיי רוצים לבחור בניגוד לדעתי, אני מבין שזה שיעור שהם צריכים לעבור. אני משתדל לתת להם את הכלים לבחור.

"החיידק הספורטיבי היה קיים אצלי תמיד. בשכונה שיחקנו בחסמבה ובכל סוגי הדמויות שהיו אז בספרות, וגם כדורגל וכדורסל. למרות הזיהוי עם כדורגל, הספורט המועדף עליי היה דווקא טניס. אני רואה היום בכסף אנרגיה שיש לה תפקיד מסוים. השאלה היא אם יודעים מה לעשות בה. בשבילי זאת פעילות חברתית בעמותת מכבים".